'המבשר': ראיון מרתק עם המשפיע הרב וועכטר

הרב מענדל וועכטער מחשובי המשפיעים בחסידות חב"ד, נודע בשערים מזה שנים רבות כמי שעוסק בהפצת תורת החסידות לקהל רב ומגוון של לומדים. כך בשיעורי חסידות הנמסרים מפיו לקהל רב של מאזינים וכך במפעל 'חסידות מבוארת' אשר דרכו יצאו כבר לאור עולם עשרות מאמרי חסידות מבוארים ומוגשים בשפה המובנת ושווה לכל לומד ומעיין, ובשנים האחרונות נוסף למפעל זה גם ביאור 'חסידות מבוארת' על התניא קדישא. שיחתנו עם הגר"מ עסקה אפוא בעיקרה בעניין זה של הדפסת, הפצת וביאורי תורת החסידות.

חשיבות הדפסת ספרי החסידות

כנודע, כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש השקיע הרבה בספרים. אם בהוצאת 'קה"ת' שעמדה תחת נשיאותו ופעלה לפי הוראותיו והדרכותיו הצמודות, אם בספרים שלוקטו מדברי תורתו ומכתביו הרבים ואם בספרים שהוא בעצמו עמל להוציאם לאור עולם. כדרך משל נבקש לשוחח על 'המשך תער"ב' – ספרו של כ"ק מרן אדמו"ר הרש"ב זי"ע אשר בהקדמה אליו מבקש הרבי מכלל החסידים שישתתפו עמו בהוצאת הספר ורואים שם שיש לו עניין מיוחד בזה.

ומעתה נבוא לשאלה, מדוע אכן – מה טעם ההשקעה העצומה בהדפסת והוצאת ספרי החסידות?

"לכאורה מה שאלה יש כאן? הלא אם האדמו"רים כתבו את ספריהם, הלא אות היא שהם מיועדים להדפסה, שאם לא כן לשם מה כתבום? הן אמת שלעיתים מדובר בגילויים נשגבים – כדוגמת 'המשך תער"ב' שהזכרת שעליו אמר הרבי שהגילויים שבו גדולים כל כך עד שביחס אליו הרי שההמשך הקודם 'המשך תרס"ו' הוא כיציאת מצרים ביחס לגאולה העתידה, לרוב הגילויים והסודות הנפלאים המתפרשים בספר זה של הרבי הרש"ב. וזו אכן הסיבה שהרבי חשש להדפיסו וביקש שכל אחד מהחסידים ישתתף עימו בהדפסה, לפי שגילויי סודות התורה יותר מדי יכולים לעורר קטרוגים על המגלה אותם. כך מצינו שהאדמו"ר הזקן בעל התניא ישב במאסר ומקובל בפי צדיקים וחסידים שהיה זה בשל מה שגילה סודות התורה. ואף אצל הרבי – אמנם אין אתנו יודע מה, אבל הנה י"א חודשים לאחר הדפסת 'המשך תער"ב', הרבי לקה בהתקף לב והיו מי שהצביעו על קשר בין הדברים.

ולעולם, כל מה שאנו אומרים כאן – זו לכאורה סיבה שלא להדפיס ספרים ושלא לחשוף גילויי רזי התורה לעולם. ובכל זאת עמד הרבי והדפיס את הספרים, ומכאן למדנו את גודל חשיבות הפצת תורת החסידות. והסיבה שיש חשיבות כה גדולה בעמל הפצת והדפסת תורת החסידות, היא שכדרך שכתבו מחברי ספרים בדורות הקודמים בספריהם שאם אמנם ייתכן שהספר כולו טעות ויש בו דברים שגויים, מכל מקום הלא אם יש בו דבר אחד טוב – יציל על כל הספר. וכן הוא בענייננו. אשר ניקח כדרך משל כאשר מדפיסים ספר חסידות באלפי עותקים. אף אם רק חלק קטן מתוך קוני הספר ילמדו בו ויתעוררו ממנו – כבר שווה כל ההשקעה. כדרך שאדם זורק גרעינים בשדה, לא כולם יצמחו לכדי שיבולים, אבל עבור אלו שייקלטו – הכל שווה. ובעניין הזה הרוחניות שונה בתכלית מגשמיות. בגשמיות אנו מבקשים תמיד להתאים את ההשקעה לתוצאה ואם התוצאה אין בה ערך גדול, כי אז נאמר שחבל להשקיע, אבל ברוחניות התוצאה כל כך נכבדה וחשובה עד שאין כל השקעה שתשווה אליה. ידוע הפתגם של הבעל-שם-טוב: "נשמה יורדת לעולם הזה וחיה שבעים-שמונים שנה, כדי לעשות טובה ליהודי פעם אחת, בגשמיות ובפרט ברוחניות" (היום-יום ה' באייר). והוא הדבר בענייננו שלעיתים מדפיסים ספר ומעטים אולי אף בודדים למדו בו, אף על פי כן הכול כדאי. וזהו בעצם כבר מה שאמרו חז"ל 'אלף נכנסים למקרא ואחד יוצא להוראה'.

לימוד חסידות משנה את השקפת האדם

ומכאן נבוא לשאול, בגמרא אנו למדים (בבא קמא יז, א) "גדול לימוד תורה שהלימוד מביא לידי מעשה". מהו חלק המעשה שיש בלימוד חסידות?

ראשית כל חשוב לזכור את גודל החשיבות שיש בלימוד התורה כשלעצמו, שהרי תלמוד תורה כנגד כולם והלומד תורה מקיים מצוה בכל רגע ורגע וכפשוט. הגע בעצמך, הלא יש מצווה ללמוד ולהגות בכל חלקי התורה – גם בסדרי קדשים וטהרות. והנה בימינו סדרי קדשים וטהרות אינם נוגעים להלכה ולמעשה. אף לכשייבנה בית המקדש במהרה בימינו, רוב העניינים בסדר קדשים שייכים רק לכהנים, וברור שגם בזמן הזה וגם מי שאינו כהן מקיים מצוות תלמוד תורה בעת שלומד סדר קדשים, לפי שכמובן גם עצם לימוד התורה כשלעצמו יש בו מעלה עצומה.

אמנם בכל הנוגע ללימוד חסידות יש כאן עניין משמעותי הרבה יותר, שכן הלומד חסידות, אף אם אין עליו כל השפעה למעשה מהלימוד, מכל מקום בעקיפין ובהדרגה כל צורת המחשבה שלו משתנה. כאשר אדם לומד מסכת זבחים הרי הוא יודע את מסכת זבחים, ומקיים בזה מצוות תלמוד תורה, אבל השקפת עולמו לא משתנה. לעומת זאת הלומד חסידות ובפרט בספרי אדמו"רי חב"ד שהאריכו למעניתם לבאר כל דבר ועניין, הרי כל מחשבתו משתנה מן הקצה אל הקצה. הרי הוא לומד ומתוודע לקוב"ה שהוא ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, לומד שכל העולם הזה הוא מציאות לא אמיתית ושהכול כאין וכאפס לעומתו יתברך. וכפועל יוצא כל הלך מחשבתו משתנה ומזה ייצא בהמשך שכל הנהגותיו ישתנו. אף שייתכן שהוא עדיין נותר במידותיו הפגומות ובתאווותיו – שהרי על האדם לעמול ולהכניע את יצרו, מכל מקום עצם לימוד החסידות כבר מחדיר בו את הידיעה שבחסרונותיו והוא אינו חש שלם בגאוותו או בהנהגותיו שאינן רצויות, שהרי הוא יודע את האמת ככל שהוא משקיע יותר ויותר בלימוד החסידות.

האדם חי בעולם הזה וכולו מוקף בגשמיות, ולעומת זאת מתבקש ונתבע לעבוד את הקב"ה שאותו לא רואה ולא שומע. כדי שאדם אכן יוכל להגיע לעבוד את הקב"ה שאינו נראה לו בחוש, וזה יהיה אצלו החיות האמיתי וזו תהיה האמת אצלו וירגיש שכל הנראה לעיניו זהו אינו אמת – זה דורש עמל ולימוד רב. אכן, כאשר נשאל אדם שהתחנך בבית חרדי אם הוא יודע שיש מנהיג לעולם ישיב "ודאי פשוט שכך", אבל באמת זה אינו פשוט. האמנם הוא חי את אותה ידיעה באותה רמת וודאות שהוא יודע על השולחן והכיסא שלפניו? הוא אמנם אומר את הדברים – אבל אינו חי אותם. על מנת שהאדם יחיה את מציאותו של הקב"ה ושאכן תהיה פשוטה אצלו, עליו להשקיע את עצמו בלימוד חסידות שעל ידי כך מציאות הקב"ה תהפוך אצלו מוחשית ובשעה שהמציאות האמיתית – הרוחנית תהפוך אצלו לעולמות האמיתיים, הלא אז כל המציאות הגשמית של העולם מתבטלת כנגד עיניו.

יכול האדם שהדברים ייכנסו אך ורק לראשו, אבל כשהוא מעמיק בתורת החסידות ונוכח לראות איך כל העולם הזה הגשמי הוא רק קצה סדר ההשתלשלות לעולמות האמיתיים – העולם הרוחני, כי אז העולם מאבד אצלו את החשיבות. ואפילו שלבו עדיין נמשך לעולם הזה ותאוותיו, אבל הידיעה גורמת לו שהוא אינו מרוצה ממצבו – הוא כבר יודע את האמת. הוא כבר בוש במעשיו ותאוותיו וזה אינו אצלו כבעבר. אני נוהג להמשיל זאת להבדל בין ילד שאוכל שוקולד לאדם מבוגר שאוכל שוקולד. לכאורה אין הבדל בין שניהם – שניהם נוגסים בשוקולד ומרגישים את מתיקותו. אלא מאי? אם השוקולד יפול מידם לרצפה, כי אז נראה מיד בהבדל. שהלא הילד יבכה ויזעק חמס על השוקולד שנאבד ממנו, ואילו האדם המבוגר לא ידבר מזה כלל. ומדוע? שכן הילד לפי שעולמו עדיין אינו מפותח, הרי בשעה שהוא אוכל פיסת שוקולד, כל כולו – כל הווייתו ועולמו מונחים כעת באותה קובייה ואם תאבד ממנו – נחרב עליו עולמו. האדם המבוגר לעומת זאת אינו יכול לצלול ולמלא את כל עולמו באכילת השוקולד. שכן גם באותה שעה מונח ראשו במטלות שעליו להשלים ובשאר עניינים הטורדים את מחשבתו. הוא מקדיש לנאכל בפיו תשומת לב מועטה ולפיכך אם תינטל ממנו לא יעשה מכך כל עניין. וכך הוא היחס לעולם הזה בין הלומד ושקוע בתורת החסידות לזה שאינו. שניהם יכולים לאכול שוקולד, אבל זה שלומד חסידות כבר אין העולם הזה ו'שוקולדיו', תופסים אצלו אותו מקום שתפסו בעבר, שכן הוא מונח וטרוד ב'טרדות' העולם האמיתי והמרומם.

'המאור שבה' מחזירנו למוטב

ובדבר הזה רק לימוד החסידות הוא שמשפיע על האדם. יכול האדם להיות תלמיד חכם מופלג וידען גדול בש"ס ופוסקים ועדיין הוא בעל תאווה מגושם עד מאוד. וכמבואר בספרי חסידות – כך הוא ב'קרבו העדה' על הירושלמי (מסכת שקלים) וכן הוא ב'מאור עיניים' וב'צמח צדק' ועוד ספרים, שעל לימוד התורה נאמר "המאור שבה מחזירנו למוטב". לא אמרו האור שבה – לפי שאין הכוונה לאור התורה, אלא למאור שבה – חלק המאור שזוהי חלק פנימיות התורה, שהן בכוחן לקדש את מחשבתו של האדם, להשפיע עליו ולשנות את כל אורחותיו.

ובכל זאת מצינו בעלי 'השכלה' בתורת החסידות שעדיין לא השפיעה על אורחותיהם? 

מן הניסיון אני יודע שזהו שלא בערך. אינו דומה בעל גאווה שלא למד חסידות לכזה שלמד ושקוע בחסידות. שכן האחרון הן אמת שעליו עדיין לעמול על שפלותו ומידותיו, אבל גם בשעה שהוא גאה, הרי הוא מתבייש בתוך תוכו שהרי כאמור הוא יודע את האמת, כי מלימוד תורת החסידות – אפילו אם נעשה רק בדרך של 'השכלה' (היינו לימוד לשם הלימוד והחידוד ולא כדי להשתמש בו לעבודת ה' – א.מ.ו.), מכל מקום מוכרח שחלק מן הדברים ייכנס וישפיע עליו.

אם כן מדוע שלא נעסוק בתורת החסידות יומם ולילה?

זה אינו. שכן כבר אדמו"ר הזקן מלמד אותנו בהלכות תלמוד תורה שלו ובעוד מקומות בדברי קודשו שהעיקר הוא עולם המעשה. הבה ניקח לדוגמה את המרגלים מפרשת השבוע (השיחה התקיימה בשבוע של פרשת שלח – א.מ.ו.). כל הלומד חסידות יודע שהם היו אנשים מרוממים מאוד – אנשי קודש. ואם כן מדוע לא רצו להיכנס לארץ ישראל? ומבאר אדמו"ר הזקן ב'ליקוטי תורה' שזה היה משום שביקשו להמשיך אותה דבקות שהייתה להם בהיותם במדבר – כשהם מחופים בענני הכבוד אוכלים את המן ושותים מהבאר. באותו זמן לא היו בעולם המעשה אלא בעולם שכולו דבקות בקוב"ה ואת אותה דבקות ביקשו להמשיך עוד ועוד. זה היה חטאם שלא רצו לבוא לארץ ישראל. אך זה הטעם שאכן קיבלו את מבוקשם, שהלא אם רצו להישאר במדבר ואכן קיבלו את מבוקשם – מהו העונש מידה כנגד מידה? אלא שזהו הביאור על פי חסידות שלפי שביקשו להידבק בקב"ה, אכן קיבלו את מבוקשם ונשארו במדבר בהנהגה שמעל לדרך הטבע. אמנם התורה מציירת לנו את מעשיהם כחטא, משום שלא זו התכלית לשמה ירד האדם לעולם, כי אם להיות ולחיות בעולם המעשה.

וזהו עניין 'רצוא ושוב' המובא רבות בתורת החסידות. מחד גיסא על האדם לרדת לעולם הזה, לפעול בתוך עולם המעשה ולקדשו – להמשיך את האלוקות למטה – לעולם המעשה שזוהי תכלית הכוונה בבריאת העולם, ומאידך עליו להתעלות על עולם המעשה. לפי שאי אפשר לתקן את עולם המעשה כאשר נמצאים בתוכו וכדי לתקנו צריך להתרומם ממנו.

עוד הנחת תפילין אחת

זה גם ביאור החסידות בחטאם של נדב ואביהוא, שחטאם היה שביקשו להגיע לכלות הנפש מרוב השתוקקות להידבק בשכינה. אבל הקב"ה אינו רוצה שיבואו לכלות הנפש ממש, אלא להגיע עד כלות הנפש – ולא עד בכלל, כי כאמור עיקר עבודת האדם היא בעולם הזה – עולם המעשה.

כמפורסם, המהר"ם מרוטנבורג נכלא במגדל על ידי קיסר גרמניה ונותר שם גם כמה שנים אחר פטירתו, עד שבהשתדלותו של רבי אלכסנדר זיסקינד שוחרר גופו הקדוש והובא לקבורה. בלילה שלאחר מכן נגלה המהר"ם לר' אלכסנדר זיסקינד ושאלו מה ירצה לקבל בשכרו: "עימי במחיצתי", או אריכות ימים ושנים. ור' אלכסנדר זיסקינד השיב כמובן שמבקש להיות עם המהר"ם במחיצתו בגן עדן. ואכן למחרת נפטר ועלה לשמי מרום למחיצת מהר"ם מרוטנבורג. אמנם חסידים אמרו שבחירה זו של "עימי במחיצתי" שייכת עד התגלות אורו של הבעש"ט, אבל אחרי שנגלה אור החסידות המאירה את משמעותו של כל מעשה בעולם הזה – עולם המעשה, כי אז היה על ר' אלכסנדר זיסקינד לבחור באריכות ימים ושנים, ולזכות אפילו לעוד הנחת תפילין אחת, ועוד קיום מצוה אחת.

והעניין פשוט שצריך להיות שניהם. שכן בזוהר אמרו שקיום מצוה בלא דחילו ורחימו "לא פרחא לעילא" ולא שייך לבוא לידי דחילו ורחימו מבלי לימוד חסידות. מאידך גיסא הלא מי שישקע כל היום בהשגות עליונות ומחשבות על קיום מצוות תפילין או הקרבת קרבן פסח, אבל לא יקיים המצוה בפועל – לא יצא ידי חובתו ולא יועיל לו דבר, והרי הוא קרקפתא דלא מנח תפילין והוא מי שנאמר עליו שחכמתו מרובה ממעשיו ואין חכמתו מתקיימת. ואשר על כן מובן שהעיקר הוא לימוד הנגלה שעל ידיו לומדים כיצד לקיים התורה והמצוות בפועל ועל ידיו עושים לקב"ה דירה בתחתונים שזה עיקר סיבת בריאת העולם. אבל בלא לימוד החסידות לא יוכל לקיים המצוות בדחילו ורחימו ומתוך הכוונה הפנימית, וצריך להיות שניהם וכמאמר הידוע "מצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה". נסכם זאת כך: הכוונה אינה מחליפה את המצוה, אבל אי אפשר לקיים המצוה בלא כוונה. (ויעוין זוהר הקדוש פרשת בהעלותך דף קנב).

נחתום עניין זה של חשיבות לימוד הנגלה בדבר שרבים אינם יודעים. אם נשאל כל אחד מה עשו התנאים הקדושים רשב"י ור' אלעזר בנו בהיותם במערה, ישיב כלאחר יד שעסקו בסודות התורה. אולם האדמו"ר הזקן אומר ב'תניא' (אגרת הקודש סימן כו) שרק כמה חודשים עסקו שם בחיבור ה'תיקונים' ושאר י"ג שנה שהיו במערה עסקו בנגלה. ובליקוטי תורה פרשת אחרי מוסיף שעיקר לימוד התורה של רשב"י היה בנגלה עד שאין פרק בש"ס שלא נזכר בו התנא רבי שמעון בר יוחאי.

להבין את תורת החסידות

כיון שעסקנו במאור שבה שמחזירנו למוטב יש מקום לשאול האם יש עניין וטעם ללמוד חסידות גם ללא הבנה?

חייבים לחלק בין לימוד חסידות, לבין עיסוק בסגולות. ישנן סגולות רבות – כמו זו המקובלת בשם הרה"ק רבי פנחס מקוריץ להחזיק בבית ספר 'מורה נבוכים' (אך לא ללמוד בו) לפי שהחזקת ספרי הרמב"ם בבית היא סגולה ליראת שמים. כיוצא בדבר יש עוד סגולות רבות. כך מובא בשם החיד"א שיש עניין לגרוס כמה דפים של זוהר בכל יום, ובוודאי שמי שאין ביכולתו ללמוד חסידות, הרי שאם למצער יקרא חסידות גם בלי הבנה יהיה לו זה לתועלת לנשמתו. אבל כל זה אין לו ערך ללימוד חסידות. עיקר השפעת החסידות היא כשהיא משפיעה על המוח וזה אינו נעשה אלא מתוך הבנת הדברים.

וכאן אנו באים לשאול: כידוע חלקכם רב במפעל 'חסידות מבוארת' שעיקרו הבאת והסברת חסידות לקהל הרחב. אך כלום האם אין עניין של יגיעה עצמית ועמל התורה בלימוד החסידות? מה שנחסך מהלומד כאשר הכל מוגש לפניו כשולחן ערוך…

הבה ניקח כמשל את לימוד הנגלה. בדורנו – בעשרים השנים האחרונות רבו הגמרות המבוארות כשהמפורסמת שבכולן היא מהדורת 'שוטנשטיין'. כשאנו פותחים את כרכי הגמרות המבוארות אנו רואים שם הסכמות מכל גדולי ישראל החיים עמנו ושכבר נפטרו לעולמם. אות היא כי זה אכן רעיון נפלא. ונשאל, ומדוע? ויגיעת התורה מה תהא עליה?! ברם, התשובה היא שהמציאות לימדה אותנו כי אם אנו מותירים את לימוד התורה רק לאלו שעמלים ומתייגעים, כי אז אנו נותרים עם חלק קטן מהלומדים שאכן מוכנים למאמץ העצום של העמל והיגיעה. אבל שאר הלומדים אין בהם כוחות אלו ואם הלימוד לא יהיה נהיר וברור להם, הם לא ילמדו כלל…

אספר לכם סיפור. היה אצלנו בבית המדרש, בחור מבוגר שישב ולמד מסכת עירובין לבדו. ראיתי עליו שהוא עמל ומתקשה ואינו יורד להבנת העניין ואמרתי לו שבארון מונחת גמרא מבוארת וכדאי לו שישתמש בה. אך הוא נפגע "אני יכול להסתדר לבד" – אמר לי. כיון שכן, הנחתי לו. ברם, כעבור כמה ימים ראיתי שהוא עדיין עומד באותו נושא שעסק מקודם ואינו מסוגל להתקדם משום שאינו מבין את הסוגיה החמורה. כשעברו עוד כמה ימים ראיתי שמעצמו כבר נטל את הגמרא המבוארת וישב ולמד בחשק כשהוא נעזר בביאור בן זמננו. לאחר מכן ניגש אלי ואמר לי כשפניו מאירות "הרב וועכטער מה אומר לכם? בזכות הגמרא המבוארת הספקתי בשלושה ימים מה שעמלתי להבין ללא הצלחה שלושה שבועות…".

בימי קדם, העולם כולו היה מכוון לחיי עמל ואכן עמלו בכל דבר, כך בענייני עולם הזה כשהיו צריכים לשאוב מים מהבאר ולחטוב עצים מחד – ובלימוד התורה מאידך. אבל בזמננו כשכל ענייני העולם הזה נגישים בקלות, כמה אחוזים יסכימו לשבת ולעמול בתורה כשהם צריכים לעמול ולהתייגע על כל אות ותג? זהו צורך הדור שמחמתו ישנן בימינו את הגמרות המבוארות, ומאותו טעם בדיוק צריך גם את החסידות המבוארת – להרבות את הלומדים על ידי שפותחים לפניהם את שערי ההבנה.

ובכל הנוגע ללומד שאכן חפץ לעמול ולהתייגע – הברירה תמיד נתונה בידיו, אבל המציאות הוכיחה כי על ידי ספרי חסידות מבוארת נוספו אלפי לומדי תורת החסידות – כאלו שלא היה סיפק בידם להתייגע ולעמול בה קודם לכן.

וידעת היום והשבות אל לבבך

ואיך נמשכים מלימוד החסידות – בהבנה, לעבודת ה'?

הרמב"ם בסוף הלכות תשובה (י, ו) כותב כך: "דבר ידוע וברור שאין אהבת הקדוש ברוך הוא נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך, אינו אוהב הקדוש ברוך הוא אלא בדעת שידעהו, ועל פי הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג".

ומדבריו למדנו כי כדי להגיע לעבודת ה', וכדי להגיע לאהבת ה' על האדם להרהר בה ולשגות בה תמיד. בימינו עניין זה הוא על ידי לימוד החסידות, עד שתהא ברורה לאדם מציאותו של הקב"ה, לא מתוך שכך כתוב ברמב"ם שיש מנהיג לבירה שברא את העולם, אלא משום שכל כלי מחשבתו שלמדו כיצד מלוא כל הארץ כבודו מלאים במחשבה על הקב"ה עד שהוא חש את מציאותו בפועל ממש.

בעניין הזה אמרו בזוהר הקדוש "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" – וביאר אדמו"ר הזקן (ליקוטי תורה פרשת בהעלותך) הכוונה שאין עבודה קשה בעבודת ה' כעבודת האהבה, כי על מנת להגיע לאהבת ה' לא שייך להגיע מתוך רגש והתלהבות גרידא (אף שללא ספק יש עניין בעוררות הרגש לעבודתו יתברך) וחובה שהמוח יעמול בזה ללא הרף. והגה"ח ר' מענדל מדגיש: "הרבה יש מה להרחיב בעניין זה, אך לא במסגרת זו של העיתון…".

וכאן השאלה הקשה מכולן, איך זוכים ומגיעם לאותה עבודה קשה – עבודת אהבת ה'?

אראה לכם בזה דבר נפלא מהגהות כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש לספר 'דרך מצוותיך' מה'צמח צדק' שהביא שם (דף רלט, א) את דברי הרה"גוהרה"ח וכו' מהרי"א הלוי עפשטיין מהאמיל בספרו 'שני המאורות' וזה לשונו: "שמעתי פה אל פה מאדמו"ר נ"ע (בעל התניא) בזה הלשון, כך קיבלתי מהרב המגיד ממעזריטש וכך קיבל הוא ז"ל מהבעש"ט שמצות ואהבת היא לתקוע מחשבתו ודעתו (ובלשון אשכנז אמר זה הלשון 'מע זאל זיך אריין טאן') בדברים המעוררים את האהבה ומה שיבוא מזה – אין זה מעיקר המצוה". והוא אשר דיברנו שכדי להגיע לאהבת ה' ועבודתו על האדם למלא את מוחו בלימוד החסידות ובזה גופא מקיים מצוות אהבת ה'. (וראה גם כן במאמרי אדמו"ר הזקן הקצרים עמ' תקס"ד).

ומה בדבר פעולות חיצוניות?

לא אבוא בזה לשלול פעולות חיצוניות שהרי הם ודאי פועלות, אבל אמחיש זאת בדרך משל. אנו נמצאים בחתונה וחברי החתן רוקדים בהתלהבות עצומה ללא הרף. ולעומתם המחותנים עסוקים יותר באירוח האורחים ואין להם יכולת לרקוד כל העת. אבל כאשר נשאל מי הוא השמח ביותר – חברי החתן או המחותנים? הלא ודאי שהמחותנים הם שאצלם זו שמחה אמיתית ופנימית ומשום שזו השמחה שלהם. וכן הוא הדבר שמי שעבודת ה' שלו – היא שלו ונרכשה אצלו על ידי לימוד תורת החסידות, כי אז זו עבודת ה' פנימית ואין דמיון בינה לבין עבודת ה' על ידי תנועות והתעוררות חיצונית.

לא נוכל לסיים עניין זה בלא לשאול, מדוע בתורת החסידות עשו עניין כה גדול ממצוות אהבת ה' שלכאורה היא אך אחת מתרי"ג מצוות?

אהבת ה' היא אינה רק מצוה כשלעצמה, אלא רק על ידה האדם מקיים את מצוות ה' באמת ובתמים. הוא שלמדנו בתניא (פרק לט) ש"אפי' אם אינו עוסק שלא לשמה ממש לשום איזו פניה ח"ו אלא כמ"ש ותהי יראתם אותי מצות אנשי' מלומדה פי' מחמת הרגל שהורגל מקטנותו שהרגילו ולימדו אביו ורבו לירא את ה' ולעבדו ואינו עוסק לשמה ממש כי לשמה ממש אי אפשר בלא התעוררות דחילו ורחימו הטבעיים עכ"פ להוציאן מהסתר הלב אל הגילוי במוח ותעלומות לבו עכ"פ כי כמו שאין אדם עושה דבר בשביל חבירו למלאת רצונו אא"כ אוהבו או ירא ממנו כך אי אפשר לעשות לשמו ית' באמת למלאת רצונו לבד בלי זכרון והתעוררות אהבתו ויראתו כלל במוחו ומחשבתו ותעלומות לבו".

ונוסיף בזה עוד את לשון התניא (פרק ד) "כי האהבה היא שרש כל רמ"ח מ"ע וממנה הן נמשכות ובלעדה אין להן קיום אמיתי כי המקיימן באמת הוא האוהב את שם ה' וחפץ לדבקה בו באמת". והיינו שהרי האדם אינו עושה מאומה עבור אדם אחר אלא אם הוא אוהבו באמת. והוא הדבר ביחס לקיום תורה ומצוות שאין האדם מקיימן מעומק לבו, אלא אם הוא מלא באהבת ה' וכדי להגיע אליה עליו להעמיק במחשבת עבודת ה' על ידי לימוד החסידות.

הגה"ח ר' מנדל חותם את הדברים באומרו כי כל אשר שוחחנו עד כה הוא על קצה המזלג, וכי בכל נושא ונושא ניתן להרחיב ולשוחח 'כל הלילה עד הבוקר'. ואכן כל נושא שאנו מעלים זוכה לתשובה ארוכה ומנומקת עם משלים הממחישים את הדבר לנגד עינינו, אבל הזמן המתקצר והשעה המתאחרת דוחקים בנו לצאת ממעונו בנחלת הר חב"ד שבקריית מלאכי כשהמוח והלב תפוסים במחשבת החסידות.

* * *

מי שיזם את הראיון הוא העסקן בהפצת תורת החסידות הרב יעקב יהודה שוורץ מנהל בית מנחם בבית שמש ומקורבו של ר' מענדל וועכטער.

הרב שוורץ מספר למערכת שזו היתה ראיון מיוחד שנמשך זמן רב עד לשעות המאוחרות של הלילה, ורק תקציר מסכם זו מה שהתפרסם בפועל בעיתון החשוב "המבשר"

התודה המיוחדת מגיע לח"כ הרב מאיר פרוש, שמקדיש מאמרים ושיחות רבות בעיתון למטרת הפצת המעיינות חוצה. והפצת המעיינות אכן זה ה"אני מאמין" שלו היודע לחסידי חב"ד.