-
עשרת ימי תשובה שלפני שמונה שנים היו הימים הנוראים בה"א הידיעה של הרב שלמה כדורי ורעייתו. הכל החל בראש השנה, בלידת בתם השלישית, כאשר בעיצומו של הלילה הילדה נלקחה במפתיע מהתינוקיה נוכח מצב רפואי שהלך והתדרדר… • סיפור מכלי ראשון על מסכת השגחות פרטיות לצד מענות מהרבי באגרות קודש, שחיזקו את זוג ההורים לאורך כל הדרך • באדיבות מגזין בית משיח • לקריאה
מנדי|י״ב בתשרי ה׳תשפ״אמנדי דיקשטיין, בית משיח
את הסיפור המרגש והמפעים הבא, הרצוף השגחה פרטית, אמונה יוקדת בבורא עולם ומנהיגו עם תשובות ברורות וברכות מאליפות של הרבי מלך המשיח שמעתי מהרב שלמה כדורי שי', והרי הסיפור בגוף ראשון:
ערב ראש השנה תשע"ב אני מוצא עצמי נוסע צפונה לבית הרפואה 'לניאדו' שבנתניה יחד עם אשתי ואימהּ, כיוון שאשתי בחודשה התשיעי להריונה וחשה שהגיע ללדת. זו הפעם השלישית שלנו, כך שהיינו בטוחים שהלידה ממשמשת ובאה – אך לאחר בדיקה הוחלט שהזמן עדיין לא בא, ומבית הרפואה פנינו לבית הורינו.
באמצע ליל ראשון של החג החלה אשתי לחוש שוב בסימני לידה, ולאחר הוראת רב נסענו לבית הרפואה, שם הוכנסה אשתי למעקב, ובלילה השני של החג, דקות בודדות אחרי שנכנסה לחדר הלידה, ילדה אשתי את בתנו.
בשמחה רבה ובהתרגשות עצומה לקחתי את בתי שזה עתה נולדה אל חדר התינוקייה. אחת האחיות התפנתה לקבלה והסכימה לבקשתי לתלות על העריסה את תמונתו של הרבי יחד עם פרק קכא' בתהילים.
השארתי את בתי לטיפולן של האחיות, סמוך ובטוח כי הקדוש ברוך הוא ידאג לכל צרכיה. התפניתי לגשת אל רעייתי לשאול לשלומה ולדאוג לכל מבוקשה.
שמחה ואושר קרנו מעינינו, הייתה הרגשת חיבוק שמימי. הנה נשמה חדשה באה לעולם, ואנו לה זכינו.
מלאי אושר ושמחה ניגשנו למחלקת אשפוז.
רצינו כל כך לבשר טוב לכל קרובינו, לשמח אותם, אך מאחר שהיה זה ראש השנה הדבר לא התאפשר, בעיקר משום שבאותה שנה ימי ראש השנה היו סמוכים לשבת.
היה ברור לנו כבר מהרגע הראשון, שמה יהיה רבקה או לאה – להשלים את שמות אימותינו הקדושות, כפי שקראנו לבנותינו הראשונות. לבסוף החלטנו על השם רבקה.
בליל שבת, לאחר הקידוש, ישבנו כולנו יחד עם התינוקת הרכה באחת מפינות הישיבה שבמחלקה.
שלווה ורגועה הייתה בזרועותינו, כמו מביטה לתוך עינינו הקורנות מאושר ושמחה, מחובקת ואהובה – רבקהל'ה שלנו, ולאחר שעת האכילה בצוותא החזרתי אותה לתינוקיה ונפרדתי לשלום מרעייתי ופסעתי לביתו של אחד מקרובי המשפחה הגרים בסמוך ל'לניאדו'.
בשעה חמש לפנות בוקר, כאשר מפזרים את התינוקות אל אימהותיהם להנקה מבחינה אשתי כי רבקהל'ה שלנו איננה. הנה התינוקת השכנה מגיעה ועוד אחת, אבל איפה התינוקת שלנו היכן רבקה?
בריצה חפוזה לעבר התינוקייה קוראת אשתי, בנימה מודאגת של אימא, היכן בתי, היכן ילדתי?
היא מיד נשאלה בחזרה על ידי האחיות בכניסה "מה שמך?" וכאשר השיבה, בישרו מבטיהם של האחיות קדרות, כמו עננה כיסתה את פניהן. משהו לא טוב קרה.
בחסדי עליון, אחות ערנית שהבחינה במצוקתה של בתי בשעת לילה מאוחרת הצילה את חייה.
כאשר הבחינה האחות שבתי מתקשה לנשום והחלה להכחיל הקפיצה זו מייד את הצוות הרפואי. אלו בחסדי ה' הצליחו לייצב את מצבה של בתי.
וכעת, רבקוש שלנו הועברה אל מחלקת הפגייה, שם נאבקו כל אותה העת על חייה, וכך נותרה – מונשמת ומחוברת למכשירים רבים.
כאמור, בשעת מעשה לא הייתי בבית הרפואה ורעייתי נאלצה להתמודד לבדה עם ההתרחשות. רק בסביבות השעה שתיים בצוהרי השבת חזרתי אל בית הרפואה, ושם אני רואה את אשתי ממתינה לי, ומבטה אינו מבשר טובות… שאלתי מה קרה, ואז אמרה לי אשתי את הדבר ששום אב לתינוקת שזה עתה נולדה לא היה רוצה לשמוע לעולם: כרגע היא מאובחנת על ידם – היא לוקה במום קשה בלב.
אזרתי כוח ובנשימה ארוכה שאלתי את רעייתי -היכן הילדה עכשיו ומה מצבה?
כאשר ענתה לי שהיא במחלקת הפגייה, תחת פיקוח הרופא תורן, ואפשר לגשת לראות את הילדה וגם לדבר עם הרופא. מייד מיהרנו לשם שנינו, מלאים בהרהורים.
כאשר נכנסנו למחלקה, הפנו אותי לעבר הילדה, ואז התחלתי לחוש מחנק אולם לא נתתי לו להשתלט עליי. הסתכלתי לתוך האינקובטור שבתוכו שכבה בתי, ילדתי אשר נאבקת על חייה, כאשר צינורות שונים מחברים אותה למכשירים רבים.
כאשר ניגש אליי הרופא שאלתי למצבה, מקווה ומייחל לשמוע שהכול יהיה בסדר, אך בצר לנו הוא לא בישר זאת. הוא החל לפרוס בפניי את האבחון הרפואי שעלה מהבדיקות הראשוניות – "הילדה לוקה במום לבבי, מהקשה ומהנדירים שאנו נתקלים בהם", אמר בצער.
המום מהלם המכה שנחתה זה עתה, אני ממטיר עליו שאלות אינספור, שואל ללא נשימה, מה אפשר לעשות? יש פתרון? איך היא תהיה?
הרופא ענה לי: "תירגע, תירגע קח אוויר… בערב הרופאים הבכירים יגיעו, תתקיים ישיבה, אתם תזומנו ותדעו הכול. אני רק הרופא התורן".
כל כך ציפיתי לאיזו בשורה מרגיעה, לפיסת מידע שתקל עליי, אך אלה לא הופיעו, הרגשתי שאני צריך לדבר עם "רופא כל בשר ומפליא לעשות" – בורא העולם.
ניגשתי לרעייתי וביקשתיה, "עליי לצאת קצת, להיות עם עצמי".
וכך בשעות אחר הצוהריים המאוחרות כאשר שמש מרגיעה יורדת, מנדבת עוד קצת מאורה ליושבי הארץ, אני הולך כדי להקל מעליי את השפעותיה של הבשורה המרה. אני מגיע, מתיישב לי על איזו גבעה הצופה לעבר הים, ומהרהר – לא יודע בדיוק על מה.
למראה הים וגליו והשמש הבוהקת שמעליו אני מתחיל לדבר אל היושב במרומים, שופך את מר ליבי ומספר לו מה עברתי בשעות האחרונות, וכך פתאום הדמעות מתחילות לזלוג מעיניי, זועק הוא קולי: "אבא, אבא שבשמיים, אתה אף פעם לא עוזב אותי, אני צריך אותך", ובזעקת שבר מלאת תחנונים, מוסיף, "תשמור על הילדה שלי".
לפתע עטפה אותי הרגשת ביטחון ורוח טהרה נכנסה בי, וכבר יכולתי להרגיש איך תפילתי מתקבלת, כבקשת בן אל אביו הרחום, ועם תחושה חזקה זו – מעין התרוממות רוח, הלכתי לבית הכנסת כדי להתפלל את תפילת המנחה של שבת קודש.
השבת יצאה והידיעה על לידת בתנו החלה לשאת את דרכה לסביבה הקרובה והרחוקה, אלא שידיעה זו טמנה בחובה גם סיבה לדאגה, רגשות מעורבים, מעין 'שמחה תקיעא בליבא מסטרא דא ומרירות תקיעא בלבא מסטרא דא' – שמחה בליבי מחד ומרירות מאידך.
קרובינו היקרים כיתתו רגליהם בחופזה אל בית הרפואה.
ישבנו כולנו על אחד הספסלים שבפרוזדורי בית הרפואה, על פני האחד מבט מנחם, האחר מהרהר מה יאמר, איך יגיב, האחד שואל והשלישי עונה. כך העברנו את שעות צאת השבת וגלשנו אל תוך הלילה.
לאחר שכולם התפזרו נותרנו בגפינו, רעייתי ואני, בבית הרפואה מביטים זה על זו, מבינים את גודל השליחות ואת המשמעות – לקראת מה אנו הולכים. מחזקים אחד את השני, אמונה חזקה שוררת בינינו בחסדי ה', תחושת ביטחון בבורא עולם ובמנהיגותו.
לאחר ברכת לילה טוב לרעייתי הצטרפתי לנסיעה עם הוריי. הם לקחו אותי אל בית הורי אשתי, שם שהו באותה העת שתי בנותיי הראשונות. כאשר הגעתי השעה הייתה כבר מאוחרת. ניגשתי אל בנותיי ונשקתי להם ברוך. זוהי הפעם הראשונה מאז נולדו שחשתי בעוצמה עד כמה טוב ורחום ה' יתברך, שהן נולדו לנו בריאות ושלמות.
כאשר נשכבתי על המיטה פשטה בגופי העייפות עד מהרה. הייתי מותש לגמרי ונרדמתי בין רגע.
למוחרת בבוקר השכמתי קום ולאחר תפילת 'שחרית של ותיקין' (תפילה עם אור ראשון של בוקר) אסף אותי אבי אל בית הרפואה, מרחק שעת נסיעה, מייד כשהגענו, פגשתי את רעייתי, הודיעו לנו שממתינים לנו – לישיבה עם הצוות הרפואי הבכיר – כדי לדון מה צפוי בהמשך.
נכנסנו לחדרו של מנהל מחלקת הפגייה בבית הרפואה ושוחחנו עימו. נוכחנו לגלות שהאיש מדהים, בעל מידות טרומיות, משכמו ומעלה. לא לחינם אמרו חכמינו ז"ל: "רופא גדול מלאך גדול עמו", ובהרגיעו אותנו חיכינו יחדיו לרופאים הקרדיולוגים (מומחים לרפואת לב).
כאשר נכנסו המומחים השתנתה האווירה בחדר והלך הרוחות נעשה רציני מאוד. הקשבנו כולנו בקשב רב לחומרת המצב מפי אחד הבכירים, ובאומרו שזהו עניין של חיים ומוות, של ימים, ויכול מאוד להיות גם שעות. הניתוח הוא קריטי ביותר, ומיידית, יש להעביר את הילדה באמבולנס, לבית רפואה אחר המסוגל לנתחה.
מרגע הפגישה והלאה היינו עסוקים כל אותה העת במעבר זה, לאיזה בית רפואה ניגש ומי ינתחה שם, ומה הטוב ביותר עבורה?
לי היה ברור כי בארצנו הקדושה בית הרפואה לילדים 'שניידר' בפתח תקווה הוא הטוב ביותר, שהרי שמו הולך לפניו בכל מדינות הסביבה כבית הרפואה הטוב ביותר לילדים, וגם שמו מעיד עליו שהוא לילדים, מה עוד ששם ישנה מחלקת לב בפני עצמה, עם מומחים לעניינים כגון דא.
אלא שהדבר לא היה כל כך פשוט ומהר מאוד נודע לנו כי ישנם קשיים, אם מפאת מקום חסר ואם מפאת עניינים אחרים, ודי לחכימא ברמיזא.
בנשימה ארוכה וכוחות משמיים מצאנו עצמנו מתמודדים מול מערכת גדולה ועצומה, ברצותנו את הטוב ביותר עבור בתנו.
בבוקר שלמוחרת הפגישה, בשעת בוקר מוקדמת, צלצל הטלפון הנייד, קורא לי, בצידו השני של הקו הייתה המזכירה מבית הרפואה, מודיעה לי כי הוחלט להעבירה לבית רפואה אחר, והאמבולנס עושה את דרכו לאסוף את רבקה. מיד הבנתי את משמעות הדבר, ועד כמה יש בו ברגע זה כדי להכריע את גורלה של בתי. ביקשתי מאבי שייקח אותי מהר, וכך נסענו בחופזה אל בית הרפואה בדרך התקשרתי לאשתי ועדכנתי אותה. ביקשתי ממנה – עד שאגיע שהיא תעמוד על המשמר ושלא תניח לאף אחד לקחת את בתנו.
כאשר הגעתי נכנסתי ישירות אל חדרו של מנהל מחלקת הפגייה. עמדתי על דעתי בתוקף כי אינני מסכים בשום אופן שיעבירו את הבת אל אותו בית הרפואה, ובטח שלא בידיעתי. בתור אבי הילדה אינני נותן את הסכמתי לכך. מייד לאחר מכן התכנסה שנית ישיבה עם הרופאים הבכירים, ואלו טענו שכך הבינו ממני בישיבה מאתמול, וכי לאור חומרת המצב נתתי את הסכמתי לכך. בנוסף טענו אלו, כי עיכוב זה שאני גורם יש בו כדי לסכן את חייה של הילדה, והזמן לא לטובתנו. האמת תיאמר, דבריהם אלו חדרו אליי והיה לי מאוד קשה לחשוב שאני הוא זה המסכן את חייה של הבת, ה' ישמרנו, הרי כל רצוני הוא הטוב ביותר עבורה וחלילה לחשוב אחרת. יצאתי את החדר מהורהר, אולי באמת לא הייתי צריך לעכב את המעבר, והרופאים יודעים מה הם עושים, ואם הוחלט על בית רפואה – הרי זה מספיק טוב עבורה. העיקר שהם שלוחים של בורא עולם, הוא זה הנותן כוח לעשות חיל. מאידך לא הניחה לי המחשבה, מעין אינטואיציה פנימית שכזאת, כי בית הרפואה לילדים הוא הטוב ביותר עבורה. לא ידעתי מהיכן היה לי הביטחון הזה, כמו נבואה?!
דיברתי אל בורא עולם – "אנא אב רחום אני צריך אותך אל תסתתר ממני עכשיו אני כל כך צריך אותך, פה איתי למטה, בגלוי, תן לי סימן."
לפתע קיבלתי שיחת טלפון, אשתי בקו השני, מבקשת ממני דחוף לענות לשיחה, קרוב משפחה שרוצה לכוון אותנו במצב שכזה, גם הם חוו חוויה דומה. אני עושה ומשוחח עם דודה של אשתי, מילותיו היו עליי 'כמים צוננים על נפש עייפה'. הוא הרעיף עליי התראות שלא אשקוט ולא אניח שייקחו את רבקהל'ה לאותו בית רפואה המיועד, ששם ניתוחי לב נעשים אך ורק על-ידי ד"ר אחד, ושהוא זה שהתרשל בניתוח בתם הסובלת מכך עד היום.
כולי מלא התפעלות מעוצמת הגילוי. בורא העולם איתי, הרי רק עתה יצאו מילות תפילה מבין שפתותיי וכבר עשו דרכן במהירות שיא אל בורא עולם ובחזרה. הלב התמלא בחום גדול וההרגשה הייתה נפלאה, כמו חיבוק שמימי. עכשיו הספקות נעלמו, ולי היה ברור כי בתי תצא אך ורק אל בית הרפואה המיוחד לילדים.
לאחר מכן מילות התפילה הביאו עימן גם שיחה חשובה עם אחד הרבנים החשובים בארצנו. גם הוא עמד על כך, ואף סייע בעצמו, שרבקה תעבור אך ורק לבית הרפואה המיוחד לילדים.
כאשר הצוות הרפואי נכח לראות את כוחה של האמונה החזקה והרצון העז ללא פשרות, נישלו את ידם והתרצו לבקשתנו – למעבר לבית הרפואה שביקשנו.
המעבר לבית הרפואה שרצינו היה הישג גדול בשבילנו, והדבר הותיר עלינו רושם חיובי מאוד וחיזק אותנו. חשנו ביטחון, הנה, אנו הקטנים מול כל המערכת הענקית הזאת, האמונה בה' מחזקת אותנו ואנו רואים הלכה למעשה נפלאותיו – "וככל שתגדל האמונה כך תקטן המניעה מהעולם למלא את הטוב והאמיתי עבורנו".
כאשר הגענו בסופו של דבר ל'שניידר' הוחלט שהפעוטה תיקלט תחילה במחלקת הפגייה.
באותו הלילה נשארתי עם רעייתי בבית הרפואה. חדר ההמתנה המיועד להורים שימש לנו כבית, והאמת תיאמר, בהתחשב במצב – היה בו במקום די והותר למה שהצטרכנו בשלב זה.
הרופא התורן של המחלקה התפנה אלינו בכל שעה, ולעיתים היה עלינו להמתין ליום המחרת לפגישות עם המומחים.
שעות לילה מאוחרות, צפצופים חוזרים ונשנים ממכשירי הרפואה, אלה הופכים למנגינת רקע שבשגרה. ערנותם של אנשי הצוות משרה אווירת אמצע היום, אווירת רוגע והבטחה – יש מי שעושה שליחותו נאמנה ועושה זאת במסירות מלאה.
מפעם לפעם אנו קופצים לראות מה עם רבקל'ה שלנו, שיחה קצרה עם אחת האחיות ומשם לפרוזדורי בית הרפואה. החלפת כמה מילים עם הורים נוספים, שאף הם כמונו, מודאגים לגורל ילדיהם, ותנומה קלה בחדר ההמתנה. כך עוברות להן שעות הלילה של היום הראשון לשהותנו במשכננו החדש, בית הרפואה המיוחד לילדים.
ביום המחרת ניגשנו אל חדרה של מנהלת מחלקת הלב. ניסינו את מזלנו, אולי נתקבל לשיחה, אולי תפנה לנו כמה רגעים מזמנה. ואכן, כאשר ניגשנו והצגנו עצמנו, סימנה לנו באהדה להמתין. היא תסיים את פגישתה הקודמת ותתפנה אלינו. כמה טוב ה' בחסדו עלינו, הרי רק לפני יממה היו לנו מכשולים רבים וקשים, והדבר היה כמעט בלתי אפשרי – להשיג את המנהלת הזאת אפילו בטלפון. ועכשיו ללא כל תיאום והוראה מקדימה, רק ניגשנו לחדרה והיא תכף נאותה בשמחה לשוחח איתנו לזמן מה.
כבר בתחילת הפגישה הייתה באוויר תחושת ביטחון. המנהלת המלומדת הייתה מורגלת בקבלת הורים השרויים במצבים לא פשוטים אלה, היא גם הייתה מודעת לתגובות העלולות להופיע. אנו, תודה לאל, הראינו את ביטחוננו בבורא העולם ושוחחנו על הבעיה כמו הייתה זו משימה מובחרת שאליה נשלחנו, ואנו עומדים איתנה, מיומנים ועם כוחות גדולים ועצומים לביצוע משימה זו ויהי מה.
היא התבוננה בנו לרגע, מבינה את אשר היא רואה, והחלה לדבר עימנו גלויות – כאילו היינו כאחד הרופאים. למעשה זוהי הפעם הראשונה שהבנתי לאשורה מהו המום שבו לוקה רבקה, ועד כמה הוא חמור. רק בפגישה זו.
המום נקרא hypoplastic left heart – הצד שמאלי של הלב קטן.
אפרוש בקצרה את מבנהו ואת פעולתו של הלב באופן כללי – זאת במטרה להביא אליכם הקוראים קצת הבנה מהו המום הלבבי שאיתו נולדה רבקל'ה שלנו – ללב שני חדרים, האחד ימיני והאחד שמאלי, ומעל כל אחד מהם עוד חלל קטן הנקרא בשם 'עלייה' אשר דרכו עובר הדם בין חדרי הלב אל הגוף כאשר, לצד הימיני דם מחוסר חמצן – מה שמקנה לו גוון כחול, והוא שולח את אותו הדם אל הריאות שמחמצנות את הדם ושולחות אותו חזרה ללב לחדר השמאלי, והוא מקבל צבע אדום כתוצאה מהחמצן שניתן לו. הצד השמאלי שולח את הדם שהתקבל מהריאות אל כל הגוף וכך חוזר חלילה, בפמפום הלב מהחדר הימיני לריאות, ממנו לשמאלי וממנו לכל הגוף.
פמפום הלב תורם רבות לזרימה מותאמת ומבוקרת של הדם למקום שאליו הוא נשלח, ומכאן גם נובע ההבדל. לדוגמה, בין עוצמת הפמפום של הצד הימיני שהוא נמוך ביחס לצד השמאלי שהוא יותר גבוה – מה שמוכר לנו בשם 'דופק', שכן הצד הימיני שולח לריאות שקרובות אליו יחסית והשמאלי זקוק ליותר כוח, שכן תפקידו לתת את הדם לכל חלקי הגוף.
ומה שקורה אצל רבקה זה שהצד השמאלי, בהיותו קטן, לא מצליח למלא את תפקידו נאמנה ולהזרים דם אל כל הגוף, וגם הדם הנשלח אליו אינו מחומצן כפי שהוא צריך להיות, עקב התערבבות הדם הכחול עם האדום – זאת בשל חוסר תפקודו הסדיר של הלב. מכאן נובע חוסר החמצן בגוף והכחלתו אשר לא מאפשרים חיים.
תוך כך שמנהלת המחלקה מסבירה דברים אלו, למראה שקופיות ודפי עזר הרצינו פנייה. היא הביטה אלינו ואמרה: "מהבדיקות שעלו עלינו לוותר במקרה זה על הצד השמאלי לגמרי, מה שאומר גוף עם חצי לב".
לא היינו זקוקים להסבר נוסף, כדי להבין את משמעות הדברים ועד כמה העניין מסובך ומורכב, אם בכלל פתיר. לאחר מכן הרופאה הוסיפה: "עכשיו, כל עוד לא עשינו כלום, יש אפשרות לתת לטבע לעשות את שלו…"
מייד עניתי בתמיהה, מה זאת אומרת? כלא יודע מה כוונתה, והיא ענתה בצורה ברורה באלו המילים: "כל עוד החלטנו לא לנתח יש באפשרותנו 'שב ואל תעשה', מה שאומר שאנו לא עושים כלום ואין המשך חיים, אך אם תחליטו לנתח אין דרך חזרה".
פניי החווירו כשלג, ובראותה זאת מייד הוסיפה: "טוב, אבל בשביל אנשים כמותכם המאמינים בבורא עולם אין זה תקף כלל".
באותו הרגע נסך על פניי רוגע משונה והאווירה בחדר חזרה לקדמותה.
ושוב הפטירה: "אך תדעו שהסיכויים קלושים, וגם ההצלחה נאמדת בקפידה".
אמרתי כתשובה: "ה' בעזרנו, ואנו נעשה כפי יכולתנו". היא ענתה: "טוב, מאחר שאתם אנשים אופטימיים, אראה לכם תמונה של אימה לשלוש בנות המתמודדת עם אותה בעיה".
"את קוראת לזה 'אופטימיות', ואילו היהדות מכנה זאת אמונה" עניתי.
ואכן אמונה זו היא הכוח שהחזיק אותנו באותם ימים ולילות כשאנו נמצאים במחיצתה של רבקל'ה, מתיידדים עם הצוות הרפואי המסור וקופצים להתמחות רפואית – ללא לימודי רפואה מקדימים. היום של הניתוח קרב, הוחלט כי הוא ייערך לאחר היום הקדוש, יום הכיפורים, שחל באותה שנה בשבת. יום א' שעה 7:00 בבוקר – ייערך הניתוח.
בימים מתוחים אלה, ישבתי וכתבתי לרבי את כל שעובר עלינו, על המתח והדאגה, ובבקשה לברכתו הקדושה לבריאות איתנה ומהירה. התשובה שיצאה הייתה כמים צוננים על נפש עייפה (אגרות קודש חלק ח' עמוד קיא):
"מאשר הנני קבלת מכתבו… בו כותב אודות מצב בריאותו אשר פעל עליו נמיכת הרוח. הנה כלך מדרך זו, והרי השי"ת הוא הרופא כל בשר ומפליא לעשות, ואף שאין אתנו יודע עד מה כוונת הבורא, ובמילא לפעמים היצה"ר מעורר קושיות ומחשבות המבלבלות את האדם מבריאות הרוחנית ואפילו מבריאות הגשמית, צריך לדעת תמיד שאין זה אלא מתחבולות היצר, וצריכים להיות חזק בבטחון בהשי"ת אשר במשך הזמן ישלח רפואה בהמצטרך לו וגם עד שתבוא הרפואה הרי חלק הוא מעולמו של הקב"ה ובמילא שלוחו הוא להפיץ אור בסביבתו על ידי שיאיר את נפשו נפש האלקית והבהמית בעניני תורה ומצות ויאיר גם חלקו בסביבתו ובעולמו ע"י הפצתו שם אור התורה והיהדות, וכדי שיהי' כל זה באופן יעיל צריכה להיות הפעולה בשמחה וכמ"ש עבדו את ה' בשמחה וכשיתחזק בכל הנ"ל בודאי יסייעוהו מלמעלה שיבוא הדבר בפועל.."
הימים שעברו בבית הרפואה היוו מעין הכנה לקראת הניתוח, שהרי נעשה זה ממש בדחיפות, ורבקה שלנו רק בת עשרה ימים, ועתידה היא לעבור ניתוח מסובך ומורכב מאוד עם אחוזי הצלחה לא רבים.
ההכנה לניתוח הייתה כרוכה בשיחות עם הרופא המנתח והמרדים.
מחובתי לציין את ההשגחה הגדולה בבחירת הרופא המנתח, אחד משני הרופאים המנתחים בבית הרפואה, אף שלא דרשנו או ביקשנו דווקא אותו.
כבר בשיחה הראשונה איתו היינו מלאי התפעלות מגודל אישיותו, הסבלנות וקור הרוח, שלא תמיד אופייניים לבעלי מעמד זה. אלה הפתיעו אותנו לטובה. יכולתי ממש לחוש שאני עומד בנוכחות המלאך המושיע, ואכן, לאחר הניתוח הובהר לנו מה גדולה הזכות שנפלה בחלקנו, שרופא זה הוא המנתח. שמו הולך לפניו בכל בית הרפואה ואף מחוצה לו, ולמעשה אחוזי ההצלחה שלו הם הגבוהים ביותר בארץ ובעולם, בפרט בבעיות מסוג זה של רבקה.
בבוקרו של יום, למחרת יום הכיפורים, ישבתי בפינה שקטה וקראתי תהילים לרפואתה של בתנו ופתאום הורינו היקרים הגיעו. באותם רגעים הנטל כאילו נישא על כתפיים אהובות נוספות והיה מעט יותר קל. נרגענו קמעה. הורינו עימנו. נוכחותם השרתה אווירת ביטחון, וכוח האחדות כמו עשה את שלו.
בשלב מסוים מי מהנוכחים הוציא בקבוק של 'משקה' ואמר – בואו ונגיד לחיים לרפואת הילדה באומרו 'מה שהתוועדות חסידית פועלת אפילו מלאכים לא פועלים'.
השעות של הניתוח עברו, והפעם הראשונה שראינו את רבקה אחרי הניתוח הייתה כאשר היא מובלת במיטה לטיפול נמרץ. תינוקת בת עשרה ימים נאבקת על חייה בעודה נפוחה וחבושה, מחוברת לצינורות רבים. הלכנו צמוד למיטתה עד אשר נכנסו עימה הרופאים לטיפול נמרץ, לשם כבר לא הורשינו להיכנס.
יותר מאוחר, הורשינו להיכנס, ומייד פנו אלינו צוות הרופאים והאחיות לסכם עבורנו את השעות של הניתוח. היכן אנו עומדים כעת, ומה הצפי קדימה. במילים אחדות הם ציינו כי רבקה מראה יציבות, ועד כה הניתוח הוא לשביעות רצונם של הרופאים המנתחים, אולם עדיין לא נגמר הניתוח, והסכנה טרם חלפה. לא הבנתי מה הכוונה בזאת, והרי רבקה כבר כאן הרחק מחדר הניתוחים. הרופאים מייד הסבירו כי רבקה תישאר מורדמת לזמן מה והחזה יישאר פתוח, כלומר, עדיין לא תפרו וסגרו את החזה לאחר הניתוח, וזאת מאחר שתינוקות בגילאים האלה דורשים מעקב וטיפול מיידי, בכל רגע, אחרי ניתוחים מסוג זה. ואם היא תזדקק לטיפול הרי שהרופאים מייד יוכלו לגשת אל המקומות הנכונים, וזאת ללא עיכוב של פתיחת בית החזה פעם נוספת.
פתאום הרגשתי באופן מוחשי מה הכוונה שחייו של אדם תלויים על חוט השערה, ואהיה גלוי כי לשבת ליד בתך כאשר היא עם חזה פתוח ובין חיים והמוות – זוהי משימה שלא עברתי מעולם ולא חשבתי שאצטרך לעבור אי פעם בחיי.
מכאן ואילך קראתי ללא הרף תהילים ליד מיטתה, ושעות רבות רבקה עדיין הייתה מורדמת. רעייתי ואני התמלאנו תחושת אחריות עצומה, לעמוד כל אותה העת סמוך למיטתה ולקרוא תהילים.
השחרור מבית הרפואה הקדים להגיע, תודה לאל, ואיתו ניחתו עלינו הוראות רבות בנוגע לטיפול בבית, למעשה רבקל'ה הייתה צריכה שמירה צמודה. על אף גילה הצעיר, אצלה הטיפול היה כרוך במתן תרופות רבות וביקורים חוזרים ונשנים לעתים תכופות בבית הרפואה שכל ביקור הוא יום אשפוז כך שעבודה רבה עוד הייתה לפנינו, אך אותנו זה לא הדאיג. אנו שמחנו בהתקדמות המדהימה שלה, וכבר חיכינו לחזור הביתה מהמסע הזה.
וכך היה. חזרנו כולנו לביתנו – רעייתי ואני יחד עם הבנות והתינוקת רבקהל'ה שלנו.
השמחה הייתה גדולה. בעצם זאת הייתה ההזדמנות הראשונה שלנו כמשפחה ליהנות מהרגעים הקסומים האלה של לידה חדשה במשפחה, והנה הגענו לרגע זה ואנחנו מקבלים את התינוקת הטרייה במעוננו הצנוע. בראותי את ההתלהבות של הבנות ואת תמימותן לא יכולתי להתאפק ודמעות זלגו מעיני.
'ה' תשמור עלינו תמיד', התפללתי בליבי. הביטחון בבורא עולם מילא אותי. הכול יהיה טוב, הוא הנותן כוח, וכך היה.
החזרה לשגרה הייתה כמעט חלקה, הבנות חזרו לגנים, אך רעייתי נאלצה להישאר עם רבקל'ה בבית. היה עליה לעזוב את מקום עבודתה, ואני רציתי מאוד לחזור ל'כולל' שבו למדתי מזה שנים רבות, אך עד מהרה הבנתי שזה לא יהיה פשוט. ראשית כל, מבחינה כלכלית, עכשיו אנו נאלצים להסתדר בלי משכורתה של אשתי, ושנית, הלימוד בכולל דורש ריכוז ויגיעה רבה, ואלו מצריכים כוחות רבים, מה שבאותה העת היו מנותבים למקומות אחרים.
בסייעתא דשמיא מצאתי עבודה בעל ניחוח של שליחות – אבטחת מוסדות ממשלתיים (שאליה ניגשתי עם פקפוקים וחששות רבים, אך העבר שלי בצבא כחייל קרבי סייע לי בגשמיות, והיכולת להפיץ את המעיינות סייעה לי ברוחנית), ובשל שעות העבודה שאינן שגרתיות יכולתי להמשיך בכל עיסוקיי.
בפועל ריבקי עברה עוד שני ניתוחים בנוסף לניתוח הראשון וב"ה שאת כולם היא עברה בבית הרפואה שניידר ואף את השיקום שלאחריהם האחרון שבהם היה לפני כ-4 שנים אחריו אושפזנו לתקופה של כ-חודשיים..
בסמוך לזמן הניתוח השני זכינו לחוות על בשרינו ממש סיפור מדהים מהרבי על דולר לרפואה שפעל גדולות ונצורות, היה זה כשגרנו ברחובות ואשתי השתתפה בקורס מטעם מכון 'פועה' בו היא הכירה אישה שאמנם גרה קרוב אלינו אבל ההיכרות איתה הייתה רק מהקורס, באחת הפעמים שהם חזרו יחד, אשתי שיתפה אותה בסיפור הבריאותי של רבקי, אותה אישה סיפרה לה שגם היא מתמודדת עם בעיה רפואית של הבן שלה, שבעקבותיו בנה אינו מדבר, הצוות הרפואי אמר לה שהסיכויים שידבר בעתיד קלושים מאוד, בצר לה הלכה לבקש ברכה מרבנים תלמידי חכמים, באחת הפעמים הגיעה אל שליחת הרבי המתגוררת בעיר נהריה, ושפכה את ליבה, זאת יצאה לרגע מהחדר, וחזרה כשדולר של הרבי בידה, "בדולר זה בירך אותי הרבי לרפואה, ואף אוסיף שאעביר את הדולר למי שזקוק לברכה, שימי דולר זה מתחת כרית בנך, ובוודאי תזכי לישועה בקרוב" נרגשת חזרה לביתה, וכבר באותו הלילה הניחה את הדולר תחת הכר, ואמרה כבכל לילה קריאת שמע יחד עם בנה, היא קוראת ובנה רק מביט בה ולא מוציא מילה, לאחר כמה ימים, קרה הנס לו ציפתה, ובזמן קריאת שמע, שמעה לראשונה את קול בנה, חוזר אחריה מילה במילה.
כעת לאחר שזכיתי לראות במוחש נס גלוי זה, וההשגחה הפרטית סובבה כך שניפגש, אין ספק שהרבי רוצה שאעביר לך את הדולר, במיוחד שהניתוח השני קרב ובא..
הדולר היה אצלנו כמה שנים ובכל ניתוח דאגנו שיהיה מתחת לראשה של בתנו.
במהלך התקופה הזכרתי את הדולר בעל הסגולה הרפואית בהתוועדויות, ואחריהם קיבלתי טלפונים והייתי צריך להעביר את הדולר ולקבלו חזרה, היום כבר התבקשנו להחזירו, וכמובן שהרבי ממשיך לפעול את ברכתו ומי יודע היכן הדולר מתגלגל…
זה מבחינתנו היה חיבוק וקירוב גדול מאוד..
סביב מועד הניתוח השלישי, התעוררו דיונים, האם כדאי לנתח כעת או להמתין זמן נוסף, הדעות היו לכאן ולכאן, ואנו הרגשנו חסרי אונים מחד ואחריות גדולה מאידך, שכן לכל אפשרות ישנם השלכות גורליות. כחסיד הקשור לרבו, ישב וכתבתי לרבי את אשר על ליבי, התשובה לא הותירה בי ספקות (כרך ט' עמוד ערב):
"במענה על מכתבו.. בו כותב ע"ד מצב בריאותו. הנה זה מכבר כתבתי לכמה מהשואלים בכגון דא, אשר אף כי מחד גיסא צריך למלאות אחרי הוראת הרופאים… הרי לאידך גיסא זהו רק בנוגע להבפועל ממש אבל כח המחשבה אין מענין האדם כלל להתעמק במצב בריאותו בגשמיות וכו' כיון שאין זה מקצוע שלו היינו שאין הוא הרופא של איש פרטי זה ולא תצמח מזה תועלת להאיש פרטי ובמילא ה"ה אצלו בגדר של מחשבה שאין בה תכלית ובמילא ה"ה מבלבלות כי מטרידות את כח המחשבה מלהתלבש במה שצריכה לחשוב וכל יתר כנטול דמי וה"ה בהנוגע אליו שצריך למלאות כהוראת הרופאים בהנוגע להבפועל ממש ולשים בה' מבטחו אשר ישלח דברו וירפאהו.."
עם ברכה זו הגענו לניתוח השלישי סמוכים ובטוחים בה' יתברך, ואכן זכינו לראות ניסים גלויים במהלך הניתוח ולאחריו, עד שלא נותרה ברירה לצוות הרפואי להודות בפה מלא, שאכן יד ה' בדבר, והוא הרופא כל בשר ומפליא לעשות.
מאחר והניתוח היה סמוך לפסח ערכנו את סדר הפסח שם ובפעם הראשונה בבית הרפואה שניידר יחד עם עוד משפחה חב"דית מקצרין ערכנו ליל סדר ציבורי בשניידר באחד מפרוזדורי המחלקות, בשולחנות ערוכים בסיוע 'עזר מציון' וארגונים נוספים, ובאו לעזרה אף מתנדבים ששמעו ברשת על כך, היה מיוחד ומרגש מאוד.
בשביעי של פסח ריבקי התעוררה בטיפול נמרץ לאחר שבועיים בהם הייתה מורדמת ומונשמת, ראינו בזה כמובן קשר ישיר לזמן המסוגל של סעודת משיח!!
לאחר תקופת אשפוז ארוכה, השתחררה כאשר אין ביכולתה לעמוד על הרגליים, רק לאחר שיקום ארוך של כמה חודשים והשתדלות ומאמץ רב, באופן ובדרך פלא חזרה לעמוד וללכת על הרגליים תודה לא-ל!
כיום ריבקי מרגישה טוב ב"ה ולומדת בבית ספר חב"ד באלעד, נמצאת במעקב וטיפולים קבועים על ידי הצוות הרפואי בשניידר,
בשנה האחרונה ריבקי עברה גם טיפול חדשני וניסיוני בעניינה שדרש שיקום וכרגע בגלל המצב עקב המגיפה היא בבית ותודה לא-ל חשה בטוב ובקשר עם הצוות בבית הספר דרך המדיה.
בתקופה זו התחזק אף הצורך לפרסם את הדברים ולהעלותם על הכתב לדפוס ומחובתי לציין שבעניין זה כל מכתב שנפתח באופן אקראי ללא יוצא מן הכלל היה כתוב בו בנוגע להוצאת ספר דבר זה פשוט הדהים אותי מאוד זה כבר מבחינתי היה ממש גילוי אמיתי, אחת התשובות החזקות עבורי מהרבי היא על גודל הזכות שבזה והתבטאות מיוחדת על כך במענה הבא (אגרות קודש כרך טו' עמוד ו'):
"…ומדי דברי בו ובכל עת אשר אני רואה את ספריו או נזכר בהם, חושב אני על דבר זכותו הכי גדול אשר זכה להפית המעיינות חוצה בחוגים אשר לולא הוא מי יודע מתי היו מגיעים שם. ברי לי אשר יש לכ' או להוריו איזה זכות מיוחדת אשר גלגלו זכות הרבים הנ"ל על ידו. ואם ישאל השואל למאי נפקא מינה לי לדעת במה זכה טפי, הנה ראשית ידוע אשר הידיעה בעבודת האדם יש בה להביא תועלת לאחרים ואפשר גם לי, ועוד זאת כשרואים שענין מסויים הביא לידי שכר שכזה, הרי זה נותן תוספת כח לעבודה מסוג זה. ובטבע בני אדם, כשיודעים ענין בכללותו אינו פועל כל כך מכשיודעים פרטי הדברים. מובן, שאין מעניני לדרוש בענינים פרטיים של אחרים, אבל כיון שזכות ההפצה כאן הוא ענין של רבים, הרי בטח הי' כאן גם זכות של רבים מדה כנגד מדה.."
שם הספר נקרא 'ליבי חלל בקרבי' וזה לפי מה שכתוב בספר התניא על דברי דוד המלך בתהילים והוא דרגת הצדיקים שביערו הרע מקרבם וכאן באופן המפליא לעשות רואים בגשמיות את העניין הזה בכך שמתקיימים חיים גשמיים עם חצי לב ללא החלל השמאלי מתאים גם עם מה שמבואר בחסידות שכל מה שבגשמיות משתלשל מרוחניות.
תגיות: מגזין בית משיח
וואו מרגש ומצמרר