פרוייקט מיוחד: הרגע שלי עם הרבי

דומה כי אין חסיד שלא נושא בחובו, בפינה כמוסה, חתומה וטהורה, יהלום יקר מפז עליו הוא שומר מכל משמר — היהלום הזה, הוא רגע אחד ומיוחד שלו עם הרבי, רגע בו נפגשו עיניו בעיני הרבי, רגע שבו קרה משהו בחייו של החסיד, רגע שבו השתנה משהו בר–השפעה לאורך זמן >> ברגע הזה הוא נזכר כשהוא מבקש להיטען מחדש, ברגע הזה הוא מתעצם כשהוא זקוק לישועה והוא מצייר לעצמו את דמות דיוקנו, הרגע הזה שהוא יספר לבנו ולנכדו תמיד כל הימים.

במלאת עשרים ואחת שנים מאז ג' תמוז תשנ"ד, צוות כתבי "בית משיח" פנה לחסידים שונים, מכל קצוות תבל, וביקש לשמוע מהם על הרגע המיוחד שלהם, הרגע שתמיד יצוף לנגד עיניהם ועליו יתרפקו באהבה, בכמיהה ובגעעועים.

חב"ד אינפו שמח לפרסם חלק מהפרוייקט המיוחד. הפרוייקט המלא מתפרסם בגליון 'בית משיח' לג' תמוז.

תהיה משפיע בנחלת הר חב"ד

בשר מבשרה של נחל'ה הוא הרה"ח ר' מיכאל מישולבין, "משפיע הנחל'ה". התוועדויותיו ספוגות לחלוחית חסידית אותנטית, כשהוא תובע בלבביות מהשומעים לחיות עם דבריו של הרבי מלך המשיח ולהתמסר כחסידים להוראותיו. די בדוגמא החי'ה שהוא נותן, כדי להתעורר בחיות מחודשת בדרכי החסידות והחסידים…

הרב מישולבין זכה בשנת תשכ"ט לצאת מעמק הבכא הרוסי ולעלות לארץ הקודש. הוא קבע בינתיים את מושבו בנחלת הר חב"ד שבקרית מלאכי, ולקראת חודש החגים של שנת תש"ל נסע לרבי מלך המשיח. בהתרגשות וברטט הוא מספר על הרגעים הראשונים שזכה לחוות במחיצת הרבי:

"ראיתי את הרבי לראשונה כשהיה בדרכו להיכנס ל–770. עמדתי בצד, והרבי צעד ישר בדרכו לבנין, אך הפנה את ראשו הק' לכיוון בו עמדתי והסתכל עליי כל הדרך, עד שנכנס פנימה… היו אלו רגעים מרטיטים שניקזו בבת אחת את כל הרגשות של שנות הציפייה לצאת מרוסיה ולזכות להתראות עם הרבי.

"זה היה ביום ג' דסליחות — אלול תשכ"ט, ובערב התקיימה התוועדות. הרבי דיבר בתחילה, ובשלב מסויים שאל: "האם נמצא בהתוועדות מישהו מנחלת הר חב"ד"? היו שניים, יהודי מגרוזיה שהי' גר בנחל'ה, ואני. עמדתי מול הרבי, אבל במרחק, ולא ניגשתי. אמנם גרתי בנחלת הר חב"ד, אך היה לי ספק אם להישאר לגור שם, מכיון שהורי אשתי גרו בבני ברק, ואחי, שיצא מרוסיה לפניי, גר בכפר חב"ד, ולכן הסתפקתי אם אכן להשתקע בנחל'ה, ונטיתי לעבור לגור בכפר חב"ד.

"הרבי שאל שוב אם נמצא בהתוועדות מישהו מנחלת הר חב"ד, ואלו שסביבי החלו להסתכל עליי, ראו פנים חדשות, והחלו לומר לי שאלך לרבי. לא נותרה לי ברירה, והתחלתי לצעוד ממול הרבי. תוך כדי שאני מתקדם, בטרם הספקתי להגיע, הצביע עליי הרבי באצבעו הק' ושאל: "פון נחלת הר חב"ד"? [= מנחלת הר חב"ד?] והנהנתי בראשי לאות הן. הרבי הוסיף ושאל: "מיט א התיישבות"? [= בהתיישבות?] מובן שבזה נפתרו כל ספיקותי והנהנתי בראשי גם על כך לאות הן.

"ניגשתי לשולחן של הרבי. הרבי מזג לי לחיים ואמר שעל פי דין צריך לברך קודם על "מזונות", וסימן לי לקחת מהצלחת שלידו. אמרתי לחיים, והרבי ענה: "לחיים ולברכה". אחר כך מזג לי עוד פעם, ואז נתן לי בקבוק משקה, ואמר שאחלק בין המסובים, והוסיף ואמר לי: "זיין א משפיע אין נחלת הר חב"ד". התחלתי לבקש ברכה עבור אחי שלא חש בטוב, אך הרבי הגיב מיד (תרגום תוכני ללה"ק): "מדברים אודות ענינים כלליים, לא על עניינים פרטיים"…

"בנחל'ה היה גר יהודי מבוגר שהגיע מלנינגרד, ושם התעסק בייצור שתייה מתוקה. כשיצא מרוסיה והגיע לנחל'ה רצה להמשיך להתעסק בזה והציע לי שאהיה שותף שלו. אמרתי לו שאשאל את הרבי. כשנכנסתי ליחידות במהלך אותו חודש תשרי, כתבתי גם את זה בפתק שהגשתי לרבי, ושאלתי אם להיענות להצעה. על כך הרבי ענה לי (תוכן): "בשבילו זה טוב, אבל לא בשבילך. לא מתאים שמשפיע יעמוד בחנות וימכור מים מתוקים… שייך שחיטה, מילה, ללמוד עם עוד יהודי, ומזה יהיה פרנסה"…

"אני זוכר, שחשבתי אז לתומי, 'מדוע הרבי אמר לי להיות משפיע? בטח אלו שיצאו לפניי אמרו לרבי שהייתי שם מלמד תלמידים'… דרך אגב, באותו חודש תשרי, הרבי הורה שכל אלו שבאותה שנה יצאו מרוסיה, יעמדו לידו כל הזמן, בתפילות וכו'.

"כשחזרתי לנחל'ה, מינו אותי למשפיע אנ"ש. כשהרה"ח ר' דוד שקולניק ע"ה היה אצל הרבי, נתן לו הרבי קונטרס אהבת ישראל חתום בחתימת יד קודשו, כדי שיהיה שליח להעביר למשפיע בנחל'ה. האמת שהיה בנחל'ה גם את המשפיע הרה"ח הרב שלום אליהו וילנקין ע"ה, שהיה מבוגר יותר ממני, אבל משום מה, כשהגיע לנחל'ה, הוא מסר לי את הקונטרס, וכך זכיתי לקבל מהרבי את הקונטרס עם חתי"ק.

"אין ספק שאת הרגע הזה, שבו קיבלתי את ההוראה הראשונה לאחר שהגעתי לרבי, לא אוכל לשכוח. והוא מלווה אותי בכל רגע משליחותי בנחל'ה, לאחר שהרבי קבע שאהיה משפיע בנחלת הר חב"ד ובהתיישבות, עדי ההתגלות המלאה של הרבי מלך המשיח מיד ממש".

הרבי דיבר אלי ברוח קדשו 

הרה"ח ר' יצחק ליפש הוא מנהל צעירי חב"ד בעיר הקודש צפת. מצודתו פרושה גם הרבה מעבר לעיר צפת — במחנות צבא באזור הצפון וברמת הגולן. הוא נמנה על עסקני חב"ד האוספים חתימות של רבנים ואנשי ציבור על קבלת המלכות. באמתחתו של הרב ליפש רגעי הוד רבים במחיצת קודשו של הרבי והוא בוחר עבורנו בקפידה אחד ומיוחד. 

בשנת תשל"ט זכיתי לשהות בירח האיתנים ב–770 במחיצתו של הרבי מלך המשיח. ההתרגשות הייתה גדולה בשל העובדה שהיה זה  חודש תשרי הראשון לאחר אירוע הלב בשנת תשל"ח.

במהלך כל חודש תשרי, ביכרתי לתפוס מקום בפירמידה למעלה ולא להיכנס למקום בו עמדו כולם (שהיה קרוי בפי כל "המכבסה"). הזעתי אמנם פחות אך לא תמיד שמעתי היטב את הרבי בשיחות קדשו. באחת ההתוועדויות לקראת סוף החודש, קיננה בי תחושה של החמצה על–כך שהנה עבר חודש ואני לא לוקח מכאן כלום.

רק עלתה בראשי המחשבה הזו, והנה אני שומע את הרבי מציין שכל אחד שנמצא בחודש תשרי לוקח מכאן משהו, השאלה היא מה וכמה?

רוח הקודש מופלאה כזו הייתה לי גם שלוש שנים לאחר מכן — בשנת תשמ"ב. הייתה זו שנת 'הקבוצה' שלי. באחת ההתוועדויות בשבת נפלה עלי עייפות וכמעט ונרדמתי. מטבע הדברים, כל הדוחק והצפיפות והחום שהיה שם מביא גם אדם ערני להתעייף, וכשהבנתי שאני מתחיל לנמנם, הצטערתי מאוד. חשבתי לעצמי 'למה זה קורה לי? הרי ישנתי היטב קודם לכן?'

איך שהמחשבות הללו מציפות אותי, והנה אני שומע את הרבי אומר באמצע ההתוועדות: "כשאומרים שניים מקרא ואחד תרגום, הרי זה סגולה נגד עייפות", והרבי מוסיף ומציין שהגימטרייה של "תרגום" ו"תרדמה" היא אותו דבר. התעוררתי באחת ובו–ברגע קיבלתי החלטה שלא יקרה מצב שתגיע שעת ההתוועדויות בשבת עם הרבי ועדיין לא סיימתי לומר את שנים מקרא ואחד תרגום…

הרבי נתן לי מפתח להצלחה

הרה"ח ר' ישראל מיפעי משיכון חב"ד בלוד הוא איש של עשייה ברוכה. כבר עשרים ושבע שנים הוא משמש כמלמד בתלמוד תורה חב"ד בנחלת הר חב"ד, עוסק כיועץ זוגי ומשפחתי, ובשעות הפנאי הוא גם סופר סת"ם. בנוסף לזאת, הוא מוצא זמן ל'מבצעים' בשדה התעופה. 

הרגע הכי מרגש מבחינתי, רגע אישי ביותר, היה בשנת תשמ"ח. בכ"א בסיוון באותה שנה נישאתי בשעה טובה ומוצלחת. לאחר החתונה מצבנו הכלכלי לא היה שפיר, בלשון המעטה. כשניסינו להסתדר איכשהו אך המצב עדיין לא השתפר, כתבתי לרבי מכתב ארוך ומנומק עם בקשת ברכה לפרנסה.

רעייתי שיום הולדתה חל בי"ט בתמוז, כתבה לרבי בשולי המכתב שהיא קיבלה לקראת יום הולדתה שלוש החלטות טובות, אותן ציינה אותם במכתב.

בתשעה באב קבלתי טלפון מהרב ליפא קורצוויל.

"אתה ישראל מיפעי?" הוא שואל ישירות כדרכו.

"אכן". עניתי בחיוב.

"כתבת מכתב לרבי?"

"כן".

"אז קח דף ועפרון ותרשום: מנהגי יום ההולדת — בנוגע לו יתפלל כל התפילות. אזכיר על הציון".

"אתה בטוח שזה התשובה?" שאלתי, "הרי אני לא כתבתי על יום הולדת?"

אתה ישראל מיפעי? שאל שוב.

"כן".

"אז זו התשובה שקיבלת. שלום ולהתראות".

את חטאי אני מזכיר היום, בהתחלה היו לי מחשבות שמא נפלה כאן טעות, אבל אז התייעצתי עם המשפיע שלי הרב אברהם (בומי) פרידלנד, והאסימון נפל אצלי: מאז ומתמיד החזקתי מעצמי אדם שחושב בצורה רציונאלית. כל דבר חישבתי באמצעות השכל. והנה, הרבי כותב לי כך — אתה רוצה ברכה לפרנסה? או כל דבר אחר? קבל על עצמך החלטה טובה להתפלל.

מאז, בכל עת מצוקה או בעיה שיש לי, אני מתפלל ואני זוכה לראות ישועה. יש לי כמה וכמה סיפורים שימחישו זאת.

כך למשל, יש לי בת שבמשך ארבע שנים לא זכתה לפרי בטן. בשלב מסוים נסענו לציונו של רשב"י והתפללנו, ובתוך כמה שבועות היו בשורות טובות. כך גם עם הבן שלי, כאשר היו סימני שאלה לגבי הסתדרותו במסגרות אלה ואחרות, יצאנו גם אז לציונו של רשב"י, שם נשאנו תפילה והכול הסתדר בצורה נפלאה.

אני מרגיש שבאותה תשובה הרבי נתן לי את המפתח לחיים נכונים — יש לך בעיה, לא משנה כלכלית או אחרת — פשוט תתפלל.

הרבי רוצה שאהיה במצב רוח טוב

הרה"ח ר' טוביה בולטון שימש שנים רבות כראש ישיבת "אור התמימים" בכפר חב"ד. הוא מחלוצי השלוחים שקירב רבים ליהדות באמצעות מוזיקה חסידית. גם כיום הוא עוסק בהדרכה והוראת תלמידים, לצד הפצת המעיינות המוזיקלית שלו.

יש בזיכרוני שני רגעים של חיוך מיוחד שזכיתי לקבל מהרבי — ושניהם חקוקים היטב בנשמתי.

זה היה בחודש תשרי תשד"מ. באחת השבתות עמדתי בסמוך לבימת קריאת התורה. במקום הייתה צפיפות איומה, כפי שזה בחודש תשרי. לקראת מפטיר קרא ה'בעל קורא' לרבי לעלות. הדחיקות היו עצומות, ולא הבנתי איך הרבי יוכל לעבור בדרכו לבימה.

פתאום, כמו נס מוחשי, הכול סביב השתחרר בבת אחת. עד עכשיו אני לא יודע איך זה קרה, אבל נפער שביל ברוחב שני אנשים עבור הרבי. ואז אני רואה את דמותו של הרבי מתקרבת לעברי, והרבי מסתכל, לא פחות ולא יותר, עלי, כשהוא נותן חיוך רחב מאד. אני לא רציתי להוריד את העיניים מהרבי, והסתכלתי מהופנט על הרבי בחזרה. רק לאחר עשר שניות שנדמו כנצח, הסטתי את עיניי כי הן ממש כאבו… והרבי המשיך בדרכו ועלה על בימת הקריאה.

בשנת תשל"ה, בתקופה שלפני עזיבתי את ארה"ב ועלייתי לארץ ישראל, ביקשתי מהמזכיר הרב גרונר להיכנס ליחידות אל הקודש פנימה.

כשנכנסתי אל הרבי, סיפרתי שמציעים לי הצעות שידוכין שונות, אך אני מרגיש שאינני מוכן עדיין להתחתן, כי אני לא נמצא עדיין מספיק עמוק בחסידות וכו'. ואז הרבי אמר לי "יש פתגם שאומר 'אל תדחה למחרתיים מה שאתה יכול לדחות למחר'".

בסיום היחידות העניק לי הרבי שלושה מטבעות, ואמר כך: מטבע אחד תתן לצדקה בארה"ק. מטבע שני תתן לצדקה בישיבה, והמטבע השלישי — תתן איפה שאתה רוצה.

לקחתי את המטבע הראשון והנחתי אותו בכיס אחד, את המטבע השני בכיס אחר, שכן לא רציתי לבלבל את הסדר. הרבי חייך פתאום חיוך גדול ורחב ואמר לי: "אתה לא צריך לתת לפי הסדר הזה, ואפילו לא את המטבעות הללו, אתה יכול לתת תמורתן לצדקה". אמרתי לרבי בתמימותי כי חשבתי שאם אתן לצדקה את המטבעות בסדר הלא–נכון, אז… (כמדומני הפלאתי בדוגמה ש"הירח יכול יפול"…) וכאן הרבי ממש חייך וצחק.

המבטים הללו, השמחה, החיוך והצחוק — כל אלה נתנו לי הרבה כוח, והם חרותים בלבי עד היום הזה. מאז הבנתי שהרבי פשוט רוצה שנהיה במצב רוח טוב.

רגע של הארת פנים 

אחת מדמויותיה המיוחדות של נחל'ה, הוא הרה"ח ד"ר טל ניר, "הרופא הידיד" של נחלת הר חב"ד. במאור פנים הוא מתייחס לכל אחד, ושיריו החביבים מלווים כל אירוע מיוחד בתולדותיה של נחל'ה. "קאך" מיוחד יש לו במבצע "אות בספר תורה", כאשר הוא מנצל כל הזדמנות לרשום עוד ועוד ילדים בספר התורה של ילדי ישראל. על שני רגעים מיוחדים שחווה עם הרבי, הוא מספר בהתרגשות:

רגע ראשון: "הגעתי לרבי לראשונה בערב שבועות תשמ"ו. הכנסתי פתק באמצעות המזכיר הרה"ח ר' בנימין קליין ע"ה והודעתי על בואי. זה היה כבר מספר שנים לאחר שהתקרבתי לחב"ד בשנת תשמ"ב, והייתי כותב לרבי מכתבים, אך זו היתה הפעם הראשונה שהגעתי לרבי, לבית חיינו. אפשר להבין שציפיתי שהרבי ייתן לי "שלום עליכם"…

"בשבועות התקיימה ב–770 התוועדות עם הרבי, ועמדתי על הפירמידה, בין החסידים. הרבי אמר שיחה. באידיש, כמובן, שפה שלא הבנתי… ובשעת הניגונים, בין שיחה לשיחה, ענה "לחיים ולברכה" לחסידים. ואז, באחד הניגונים, הרבי החל לפתע להלהיב את הקהל במחיאות כפיים שהלכו וגברו, ולפתע, ברגע אחד, הרבי התרומם ממצב של ישיבה למצב של עמידה, וממש רקד על מקומו כשהוא מרומם לגבהים את כל קהל החסידים.

"באותו רגע שהרבי התרומם, רצו כולם לראות את הרבי היטב, וכך שוכני הפירמידה זינקו גם הם, וכתוצאה מכך, התרופפה הצפיפות שעד אותו רגע החזיקה את כולם שלא ייפלו, ואז כל הפירמידה התמוטטה… גם אני הייתי בין הנופלים, אבל חשבתי לעצמי: "מה אכפת לי, אז נפלתי, אבל אני רוצה לראות את הרבי רוקד". ניסיתי למקד את המבט, אך ראיתי רק את הגב של זה שהיה מלפניי… בינתיים נוצר פתאום חור, ואז הבחנתי דרכו ברבי רוקד על מקומו בשמחה גדולה. אני מסתכל על הרבי, ופתאום הרבי נותן לי חיוך כזה, שהיה פשוט אלומה של חום, של אור ושל אהבה, שחלפה דרך החור ישירות אליי!

"בתחילה חשבתי שאולי הרבי התכוון למישהו אחר, ואז קלטתי שאף אחד חוץ ממני לא ראה את זה… הבנתי שזה היה חיוך שכל כולו "שלום עליכם" לבבי שנתן לי הרבי! הרגע הזה מלווה אותי תמיד, ולא מש מזיכרוני. נסעתי גם לחג השבועות תשמ"ח ותשמ"ט, אבל אף פעם לא קיבלתי כזה חיוך כמו בפעם הראשונה.

"עם השנים חדרה בי ההכרה שזו היתה בעצם הוראה לחיים שנתן לי הרבי. להאיר פנים לכל יהודי. את הרגע הזה עם הרבי אני לא יכול לשכוח. ואם לרגע אני לא מחייך, מיד מזכירים לי הפציינטים במרפאה את הרגע שלי עם הרבי: "ד"ר טל, מדוע אינך מחייך"?… ומיד אני תופס את עצמי, הרי זו ההוראה שלי מהרבי"!

רגע שני: אשתו של ראש העיר הראשון של קריית מלאכי, מר דוד עבודי, היתה פציינטית במרפאתי. יום אחד סיפרה לי לפי תומה כי היא מתכוננת לנסוע לביקור בארצות–הברית. שאלתי אותה: "תבקרי בניו–יורק"? כשענתה בחיוב, הצעתי לה לעבור אצל הרבי בחלוקת הדולרים ביום ראשון. "תבקשי ברכה עבורך ועבור בעלך", אמרתי לה. היא דווקא התלהבה ואמרה: "זה רעיון טוב. אחשוב על כך ברצינות"…

יותר משלושה חודשים לאחר מכן, מצאתי את עצמי בהתלבטות. הציעו לי לעשות התמחות כרופא משפחה. והתמחות כזו, זה אומר כמעט 'להתנתק' מהמשפחה, שבתות, חגים, תורנויות וכו', למשך ארבע וחצי שנים. כולם סביבי לחצו עליי לעשות את ההתמחות. הרב ירוסלבסקי אמר לי שזה רצון הרבי, וידידים וחברים דרבנו אותי. זה היה יום שישי, והייתי ממש נתון בסערה מה אני עומד לעשות, לחתום שאני הולך על ההתמחות כרופא משפחה, או לא.

הייתי באמצע קניות לשבת, ופתאום ניגשת אליי גברת עבודי, ואומרת לי: "ד"ר טל, אתה יודע שיש לי משהו בשבילך"? אמרתי: "לא". היא הוציאה את הארנק ושלפה דולר. על הדולר היה כתוב: "לד"ר טל, מהרבי".

"מה זה"? אני שואל אותה, והיא מספרת לי: "הלכתי לרבי עם בעלי, כמו שאמרת לי. אמרו לרבי שזה ראש העיר הראשון של קרית מלאכי, והרבי אמר שהוא זוכר אותו מהמכתבים… הרבי נתן לו דולר שימשיך לעזור לחב"ד, ונתן לי דולר עבור העזרה לבעלי. ואז המשכנו הלאה בדרך החוצה. פתאום אמרו לנו שהרבי קורא לנו בחזרה. חזרנו, והרבי שאל: "מי שלח אתכם"? ענינו לרבי: "הרופא שלנו, ד"ר טל ניר". ואז הרבי נתן לנו עוד דולר ואמר: "את זה תתנו לרופא ששלח אתכם"…

גברת עבודי סיימה את סיפורה והגישה לי את הדולר. מאז חזרה לארץ ישראל, שלושה חודשים הדולר היה בארנקה ובזמן הזה היא ביקרה במרפאה מספר פעמים ויכלה לתת לי את הדולר. אך בהשגחה פרטית מופלאה נתנה לי את הדולר היחיד שקיבלתי מהרבי בתור רופא, רק שלושה חודשים מאוחר יותר, בדיוק ביום בו עמדתי בפני ההכרעה אם לחתום על ההתמחות כרופא משפחה או לא. בשבילי זו הייתה תשובה ברורה מהרבי, וחתמתי על ההתמחות. הדולר מלווה אותי לכל מקום, עם המילים הכתובות עליו: "לד"ר טל, מהרבי"…

"גוט שבת גוט יום טוב!"

זה עשרות שנים שהרה"ח ר' נחמיה שמרלינג פועל בשליחות הרבי מה"מ בכפר יונה. בנעימות הליכותיו מאהיב שם שמים על הכלל. הוא גם אחד השלוחים הבולטים בפעילותם להפצת בשורת הגאולה והגואל.

היה זה בחודש אלול תשמ"ב, הגעתי לרבי לקראת תשרי הראשון שלי אצל הרבי. כשהגעתי בפעם הראשונה ל–770, שהה הרבי באוהל, ואמרו לי שעוד מעט הרבי ישוב ויתפללו מנחה ומעריב ואוכל לראות את הרבי.

כיוון שכבר הסתובבתי לפני כן בכל מיני חצרות של אדמו"רים, חשבתי שזה יהיה דומה. תפסתי אפוא עמדת תצפית טובה ב'זאל' הקטן וחיכיתי לשובו של הרבי. ואז הרבי נכנס, וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את הרבי. לא הסרתי את עיניי מהרבי, גם בעת חזרת הש"ץ.

פתאום אני שם לב שהרבי מרים את עיניו מהסידור ומסתכל עלי במבט חודר. נער הייתי, וברוב טפשותי וחוצפתי, הסתכלתי על הרבי בחזרה, והרבי ממשיך להביט בי עד שהוריד את עיניו בחזרה לתוך הסידור.

בהתוועדות שהתקיימה בי"ג תשרי תשמ"ג, הרבי דיבר באריכות רבה על כך שחסידים מסתכלים עליו בשעת התפילה. שיחה שלמה הקדיש לכך הרבי, באמרו כי מצד עצמו היה נכנס להתפלל לבד בחדרו, אך הוא רוצה להתפלל בציבור, ואין עניין שמסתכלים עליו וכו'.

נדמה לי שזו השיחה היחידה שהבנתי כראוי בכל אותו חודש תשרי. רק אז תפסתי את עצמי במבוכה אדירה מאותו אירוע.

בשבת חול המועד סוכות שלאחר מכן, ישבתי בסוכה של האורחים שבין בניין הספריה לבניין 770. זו הייתה שעת צהריים מנומנמת ובסוכה ישבו בחורים בודדים בלבד. פתאום הושלך הס. הרבי יצא בהפתעה מבניין הספריה ל–770. הרבי עולה על השביל, ואני עם עוד שני בחורים עמדנו בסמוך למדרגות וחיכינו לבואו של הרבי. הרבי מתקרב ופנה לכל אחד בנפרד ואיחל במאור פנים "גוט שבת גוט יום טוב!" באותו רגע ראיתי שוב את אותו עומק בהיר בעיניו הקדושות כפי שהסתכל עלי באותה חזרת הש"ץ.

זה היה שבריר של רגע, והרבי נכנס לחדרו. התחושה שמילאה את ליבנו, שלושת הבחורים, הייתה עצומה, ובפרץ של התרגשות על כך שזכינו שהרבי בירך אותנו באופן אישי, התחלנו לרקוד מתוך שמחה. הרגשתי שזה ה"שלום עליכם" שלי עם הרבי.

עסקת המיליארדים שבוטלה

הרה"ח ר' ירמיהו קאליפא, כיום מנהל ישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש בבאר שבע, היה איש עסקים מצליח שחי בניו יורק במשך שנים רבות

מיד אחרי פלישת סדאם חוסיין לכווית, פנה אלי דרך ידיד משותף, נציג מאיחוד הנסיכויות במפרץ הפרסי. היה שם חשש גדול שהם הולכים להיות היעד הבא של הצורר העיראקי שלא בחל בשימוש באמצעי לחימה אכזריים ובלתי קונבנציונליים.

החשש בכל האזור מנשק כימי וביולוגי, יצר ביקוש אדיר למסכות אב"כ. המחסנים התרוקנו והמפעלים ליצור מסכות עבדו סביב השעון כדי לספק את הסחורה. הנציג סיפר לי כי המפעל הגדול בעולם למסכות נמצא בגרמניה, אך הם עובדים על הזמנה גדולה לסעודיה ולא יוכלו לספק מסכות לנסיכויות המפרץ, ולכן ביקש את עזרתי בעניין.

באותה תקופה, היה המסחר עם סין עדיין בחיתוליו, אולם לי היו שם קשרים טובים וניצלתי אותם כדי למצוא מפעל שייצר מסיכות אב"כ ברמה שלא נפלה מזו של המפעל הגרמני. הצגנו את המסכה בפני השייח, הוא הביע את הסכמתו והתחלנו לתפור את העסקה.

העיסקה נרקמה עד הפרטים האחרונים, עורכי הדין עברו הלוך ושוב על החוזים, סיכמנו את הכל עד הפרטים הקטנים. העיסקה הייתה משתלמת מאוד עבורינו. מדינות המפרץ העשירות היו בפחד מוות והן היו מוכנות לשלם כל סכום עבור המסכות שלא היה אפשר להשיג אותן בשום מקום אחר בעולם בכמות, באיכות ובלוחות הזמנים שהצענו. אני עבדתי אז עם השותף שלי לעסקים, יהודי מפלורידה, והיינו אמורים להרוויח כמעט מיליארד דולר לשנינו יחד, בעיסקה שלא היו בה סיכונים וכבר הייתה סגורה הרמטית.

היינו אמורים לחתום בשעות הבוקר המאוחרות ומיד לאחר מכן הייתה אמורה להיכנס לתוקף ההעברה הבנקאית הראשונה על חלק נכבד מהסכום.

לא רציתי להטריד את הרבי בעניינים לא סגורים והמתנתי עד לרגע האחרון כדי לבקש את ברכת הרבי לעסקה. באותו בוקר נכנסתי למזכירות ולפני שהרבי יצא לתפילה הכנסתי מכתב דרך המזכיר הרב יהודה לייב גרונר. פירטתי את כל העסקה, את הרווח הצפוי וכתבתי את כל ההחלטות הטובות שאני לוקח על עצמי כדי שתהיה ברכה והעסקה תבוצע לפי התוכניות.

כמה דקות אחרי שהרבי עלה חזרה מהתפילה, אמרו לי שהרב גרונר מחפש אותי. עליתי למזכירות, והרב גרונר הודיע לי שהרבי ענה על המכתב "אין עניינו כלל בזה".

באותו רגע התקשרתי לשותף שלי והודעתי לו שאני יורד מהעסקה. השתגעת? הוא שאל אותי. אמרתי לו שהרבי לא נותן את האישור. הוא חשב שבאמת השתגעתי. מה הרבי מבין בעסקאות? הוא אמר. חזרתי על עמדתי, אמרתי לו שאם הוא רוצה להמשיך, הוא מוזמן לעשות זאת ואקשר אותו עם התעשייה בסין, אולם אני לא מתכוון להרוויח אפילו דולר אחד מהעסקה הזו ואם הוא רוצה, הוא מוזמן לתרום מרווחיו למוסדות חב"ד באר שבע.

כל חברי בעולם העסקי חשבו שנטרפה עלי דעתי, אולם אני חזרתי לעסקיי והפסקתי לגמרי לחשוב על העניין. שבוע לאחר מכן, התקשר אלי שותפי לעסקה ממרר בבכי ומספר לי שברגע האחרון הגרמנים הודיעו שיוכלו לעמוד באספקת הציוד לנסיכויות, וכל העסקה בוטלה.

אותו שותף יהודי, שבמשך שנים של חברות סרב לקבוע מזוזות בביתו ובמשרדו, התקשר אלי אחרי שהתאושש וביקש שאשלח מישהו לקבוע לו מזוזות בבית ובמשרד, בהמשך לקח על עצמו לעשות קידוש בשבת, והחל להניח תפילין מידי בוקר. לאחר זמן מה הוא הגיע ל–770 בפעם הראשונה וראה את הרבי.

אחד בתוך אלפים, מול פני הקודש

הרה"ח הרב יוסף קרסיק הוא רבה של בת חפר ויישובי עמק חפר. בתפקידו זה מאהיב שם שמים על הבריות. מחבר הספרים "השבת בקבלה ובחסידות" ו"הבית היהודי" וכן "גבורה יהודית במלכות הרשע". מוכר לקוראי "בית משיח" בזכות טורי פרשת השבוע שכתב במשך שנים רבות.

רגעים המתוקים והחקוקים בליבי לנצח נצחים, הם ההתוועדויות של הרבי, אותן שזכיתי להשתתף, לשמוע, להבין ואף לזכור.

לא היו לי רגעים אישיים ופרטיים עם הרבי; אף היחידויות שזכיתי להן, לא היו אישיות, אלא ברכות כלליות בתקופתי כבחור וכאברך. בכלל, יש בי יראה מפניו הקדושות; אימה ופחד מהולים באהבה עליה חונכתי מיום עומדי על דעתי, ועוד קודם לזה. זו הסיבה שמעולם לא פניתי ולא דיברתי עם הרבי.

גם באותם רגעים נשגבים בערב פסח אחר חצות, בהם זכיתי עם ידידי הרב יוסק'ה מייזליש וחונה פרמן, להכניס לקודש–הקודשים את חבילת מצות המצווה שאפינו כבחורים עבור הרבי — הייתי נכנס בחיל ורעדה מפני המלך היושב בהיכל קודשו, שקוע ברמב״ם, מרחף בעליונים ולא בתחתונים.

אחד הדברים שהכי מלווים אותי בחיים והכי משפיעים על אישיותי, הם ההתוועדויות.

קשה לי לתאר את העונג העילאי, זרימת האנרגיה הפנימית שהיתה לי בהתוועדויות. התרכזתי, הקשבתי והרגשתי התעלות עילאית בלתי נתפסת. ברוחי, התוועדות של הרבי היא בבחינת "גן–עדן העליון". דווקא בהתוועדויות שהתקיימו במעמד מאות ואלפים, חשתי קירוב וחיבור המוחלט אל הרבי (את ה״יחידה״ של נשמתי).

הדוחק הכבד, הדחיפות והלחץ הפיזי הקשים לעיתים מנשוא, נעלמו ולא הורגשו  מאותו הרגע שבו נכנס הרבי להתוועדות. באותן השעות כאילו ריחפתי בעליונים.

פעם שמעתי מאחד מגדולי החסידים הגדרה קולעת להתוועדות של הרבי, ואלו דבריו: 'אף שהתוועדויות הן במעמד ההמונים, הרבי חודר ומסתכל לעומק נשמת כל אחד מהחסידים, והוא מניע אותנו על ידי נשמותינו'. אני הרגשתי את הדברים בפועל ממש.

בשנים שבהן למדתי ב–770, כל ימיי היו סביב ההתוועדויות. ההכנות להתוועדות, החזרות שלאחר מכן, וכן הלאה. זכיתי להיות שותף קטן לחזרה במוצאי שבת על ההתוועדויות השבתיות, אותן זכרתי לא מפני שניחנתי בזיכרון מיוחד, אלא מפני שהתענגתי ושתיתי בצמא את דברי הרבי. בעיניי כל מילה ומילה היתה בבחינת יהלום נוצץ. כך נחקקו הדברים במוחי ונשמתי.

השתוקקתי תמיד וציפיתי להתוועדות. חייתי מהתוועדות להתוועדות. יום חול שהיה בו התוועדות — היה לי ליום חג. הודעה פתאומית על התוועדות הקפיצה את האדרנלין עד השמים. כמוה גם האכזבה לעיתים, כשלא הצלחתי לשמוע ולהבין את דברי הקודש.

כל התוועדות ושיחה היו עולם ומלואו. אין סתם התוועדות, סתם שיחה. כל דברי הקודש הם רעיון נצחי. מסר וחיזוק לחיים. בנין לנשמה. מפסוק ומימרא חזלי״ת אחת, לימד הרבי מסר המתפשט לכל מהלך החיים. כל משפט קטן ברש"י נהפך במשנת הרבי ליסוד בעבודת ה'. אין מקרה, הכל מכוון ומדוייק משמים בהשגחה פרטית. גם כשביאר הרבי סוגיה או נושא פרטי בתורה, בסופו של דבר זה השתלב בתמצית ״אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני״, עבודת השם.

הרבי שלי הוא לא רק ראש בני ישראל, משיח ה׳, אלא גם המורה הפרטי שלי. ההתוועדויות, צורת הדיבור, אופיו, חיתוך המשפטים, הגישה לתורה ולעולם — הם נר לרגלי. הם מורי הדרך שלי. כל מה שיש לי כיום בעבודת הרבנות והשליחות כמו גם חיי המשפחה — הכל מאותם רגעי קודש נשגבים אצל הרבי בעת ההתוועדויות.

לאחר ג׳ תמוז, גברה בי מדת האהבה והגעגועים אל הרבי. בעוד שבהיותי ב–770 מוטיב האהבה היה גנוז ונתון תחת מורא ויראת הכבוד למלך.

ואם משמים הורידו אותנו בדור שלנו, חובה עלינו לשנס מתניים ולהפיץ את אור התורה של הרבי, אור היהדות בעולם כולו, כדי להוריד את השכינה לארץ ולהוביל את היקום כולו אל הגאולה האמיתית והשלימה.