ראיון מרתק: הלכות פיקוח נפש וההחלטה על סגירת 770

מאת: אברהם רייניץ, בית משיח

מי שהתקשר למשרדי הבד"צ בשכונת קראון הייטס בתקופה האחרונה, שמע את ההודעה הבלתי–שגרתית הבאה: "ברוכים הבאים לבית הדין של קראון הייטס. הרבנים עסוקים כעת בפניות הנוגעות לפיקוח נפש. נא נסו למצוא את התשובה לשאלתכם באתר asktherav.com [שאל את הרב]. באתר יש מענה לשאלות רבות"…

אכן, מגפת הקורונה שתקפה את העולם כולו בסערה, הותירה חותם עמוק וכואב על שכונת קראון הייטס, עם עשרות נפטרים ומאות מאושפזים בבתי רפואה. כמו בקהילות רבות ברחבי תבל, גם בקראון הייטס ניהלו רבני הקהילה את המשבר, אלא שלמרבה הצער כאן השאלות לא עצרו בסגירת בתי ספר ומקוואות, אלא הגיעו במקרים רבים לשאלות של פיקוח נפש ממש.

היטיב לבטא זאת המרא דאתרא הרב יוסף ישעי' ברוין, באחת מדרשותיו, כאשר שיתף את תושבי השכונה במצב ההזוי בו הרבנים צריכים להכריע בשאלות של פיקוח נפש, וביחד עם זאת להסביר לאנשים שלא מצליחים להבין מה הבעיה לקיים מניינים: "מתקשרת אליי אשה עם שאלות הלכתיות בקשר לבעלה שנמצא בטיפול נמרץ, במחלקת הקורונה, מורדם ומונשם, והרופאים מאבדים תקווה לחייו… תוך כדי שיחה, צג הפלאפון מסמן על שיחה נכנסת נוספת. 'אולי עוד שיחה דחופה', אני חושב ומרים רק כדי לגלות על הקו אברך ירא–שמים שלא מצליח להבין מדוע הרבנים אוסרים להתפלל במניין ברחוב… ריבונו של עולם, הרי מהתקהלויות דומות הגיעו כמה משאלות פיקוח הנפש שאני נאלץ לענות כעת על הקו השני…"

למרות עיסוקיו הרבים, נאות הרב ברוין להקדיש מזמנו לראיון לקראת חג השבועות, תוך שמירה על כללי המרחק ועטיית מסכה. הרב נראה קצת יותר רגוע, שכן בימים האחרונים, גם השאלות שמגיעות לשולחן הבד"צ משקפות את המהפך. "כעת, כאשר אברכים שהיו מאושפזים שבועות ארוכים, יוצאים ברוך ה' מבית הרפואה – השאלות הן, האם צריכים לברך 'שהחיינו' בשם ומלכות כאשר אבי המשפחה יוצא מבית הרפואה…"

יומיים לפני שיחתנו הוציאו הרבנים מכתב לקהילה, בו הם מעדכנים כי בעקבות הירידה הדרסטית במספר החולים בשכונה (ברוך ה', כמעט ולא היו חולים חדשים בשבועות האחרונים; ולפי סקרי הרופאים רוב תושבי השכונה כבר נדבקו ואף פיתחו נוגדנים) – הם מעבירים את המושכות לידי הרופאים ורשויות המדינה.

אבל עד למכתב הזה, ניהלו חברי הבד"צ את המשבר לפרטי פרטים, במכתבים כלליים לתושבי השכונה, ובעדכוני וואצאפ כמעט על בסיס יומי. באתר 'שאל–את–הרב', נוסף לתשובות הלכתיות רבות בעניני השעה, הופיעו קרוב ל–50 מסרים מוקלטים ששיגר הרב ברוין במהלך התקופה, דרך קבוצת וואצאפ מיוחדת שהוקמה לצורך זה, ובהם הוראות מפורטות לצד מסרים של עידוד וחיזוק.

אחד מאנשי החברא–קדישא בניו–יורק, שהתמודדו עם עומס נפטרים בלתי–ייאמן, ציין לשבח את הקהילה בקראון הייטס, שהתמודדה מול המשבר עם מנהיגות אחידה, של בד"צ אחד: "בשכונות החרדיות האחרות, בהן יש קהילות שונות, לא הייתה הנהגה אחידה. חלק מהרבנים הורו על סגירת בתי הכנסת, בעוד רבנים אחרים הורו דווקא להשאירם פתוחים, מה שגרם לזינוק במספר הנדבקים. המזל שלכם בקראון הייטס", אמר בהתפעלות, "שכל חברי הבד"צ היו מאוחדים בדעתם, וכל תושבי השכונה צייתו להם".

ואכן, למרות שהיו אי–אילו קולות שסברו אחרת – הקהל בקראון הייטס הפנים את העובדה הפשוטה, שיש מנהיגות אחת ואין בלתה, ושלושת חברי הבד"צ הם קובעים את הנהגת השכונה, ולא אף אחד אחר.

למרבה הצער, גם על הבד"צ עברה כוס התרעלה, כאשר בעיצומו של המשבר נלקח לגנזי מרומים חבר הבד"צ הגה"ח הרב אהרן יעקב שוויי. אבל האחדות בין רבני הבד"צ המשיכה הלאה, כאשר – יבלחט"א – הגה"ח הרב אברהם אזדאבא והגה"ח הרב יוסף ישעי' ברוין, מוסיפים להנחות את הקהל בקו אחיד ומתואם. הרבנים שיחיו עומדים בקשר כמעט יום–יומי, וכל הוראה לציבור יוצאת לאחר דיונים מעמיקים שמתקיימים כמובן בשיחות טלפוניות לאור המצב.

כך זה התחיל…

כל רב קהילה נדרש עם השנים להשיב מידי פעם לשאלות שנוגעות לפיקוח נפש, אבל אף רב לא עבר 'שימוש' לניהול קהילה בשעת משבר רפואי, בממדים של מגיפה… איך למעשה התגלגל ניהול האירוע לפתחו של בית הדין?

הרב ברוין: הכל התחיל ביום שישי בבוקר, שלושה ימים לאחר חג הפורים. במרפאות הקהילתיות התגלו שלושה מקרים מאומתים של קורונה, והמציאות הקשה טפחה לכולנו בפנים: סין – זה כאן… הרופאים יצרו מיד קשר דחוף עם הבד"צ ועם מנהלי בתי הספר, לדיון על ההתמודדות הקהילתית.

קיימנו שיחת ועידה טלפונית, ולאחר שהרופאים שטחו בפניי את כל הנתונים הרפואיים שהיו ידועים להם באותה נקודת זמן – התקשרתי עם שני חברי הבד"צ, המד"א הרב אהרן יעקב שוויי והמד"א הרב אברהם אזדאבא. לאור נתוני ההדבקה והסכנה הגדולה מהמחלה עצמה, הגענו למסקנה ברורה, שחייבים לסגור את בתי הספר באופן מיידי. ברגע שמנהלי המוסדות שמעו שכל שלושת הרבנים עומדים מאחורי ההחלטה, כולם ישרו קו עם ההנחייה. תוך שעה אחת בלבד, נסגרו כל מוסדות החינוך בשכונה, והתלמידים נשלחו הביתה. במקביל, הוצאנו אחר כך הנחייה לקשישים מעל גיל 65 שלא יבואו לבתי הכנסת.

באופן אישי, בשבת הראשונה כבר נמנעתי מלהתפלל ב–770 והתפללתי ביחידות מחשש לבאות. אחר כך, גם אני חשתי את התסמינים, והסתגרתי בבית בהתאם להנחיות.

אחר כך, גם קיבלתי ידיעות על אנשים מבוגרים שלא הצליחו להימנע מהליכה לבית הכנסת, למרות הסכנה הגדולה. בינתיים התחילו לזרום תוצאות בדיקות הקורונה בקראון הייטס, וקיימנו שוב וועידה טלפונית של שלושת חברי הבד"צ. שמענו את דעתם של הרופאים וחברי 'הצלה' שסיפקו נתונים קשים על מאות קריאות שקיבלו בימים האחרונים, ושלושתנו הגענו למסקנה הבלתי–נמנעת שמוכרחים לסגור את כל בתי הכנסת והמקוואות בשכונה, כולל את 'בית חיינו' 770.

סגירת 'בית חיינו' הצילה חיים של יהודים רבים

ההחלטה לסגור את 770, גרמה לזעזוע עמוק בקרב חסידי חב"ד בכל רחבי העולם. הלב נצבט למראה התמונות של 'בית חיינו' סגור על מנעול ובריח וגדרות ברזל. מה הייתה התחושה שלכם לקראת החלטה כה גורלית?

הרב ברוין: האמן לי, שבחלומותיי השחורים לא חלמתי שיבוא יום ואנו נוציא הוראה לסגור את 770, אבל בחלומות היותר שחורים לא דמיינתי לעצמי מצב של מאות מאושפזים במצב קשה, ועשרות נפטרים, ר"ל. בוודאי שנצבט לנו הלב למראה 'בית חיינו' סגור, אבל דווקא כחסידים של הרבי, שלימד אותנו עד כמה יקר וחשוב גופו של כל יהודי בעיני הקב"ה, הלב שלנו צריך להזדעזע מעוד יהודי שנפטר מהמגיפה. המגיפה הזאת הכניסה אותנו לפרופורציות אחרות לגמרי…

באחת משיחות הועידה עם כוחות הרפואה, היו בהם חסידים שטענו שאמנם יש מגיפה והמצב בכי–רע, אבל הביעו דעתם שצריכים להשאיר את 770 פתוח כי זה בית כנסת של הרבי, וזכותו של הרבי תגן על המתפללים. אמרנו להם באירוניה, שהם החליפו את התפקיד עם הרבנים… הם צריכים לומר את הנתונים הרפואיים, ובהתאם לזה צריכים הרבנים לקבוע את ההלכה. וההלכה היא ברורה, שבעניינים של פיקוח נפש אין משקל לכל ההרגשים החסידיים הנעלים ביותר.

לאחר מעשה התברר שסגירת 770 לא הצילה רק את תושבי השכונה, אלא במידה רבה הצילה עוד רבים מתושבי השכונות החרדיות הנוספות בניו–יורק. שכן, כאשר מנהיגי הקהילות הללו שמעו שסגרו את 770 הם היו בהלם. רק אז הם קלטו את חומרת הסכנה, והורו לסגור את בתי הכנסת בשכונותיהם. אין ספק שהצעד הזה הציל חיים של עשרות ואולי מאות יהודים. במובן זה, אפשר לומר ש'בית חיינו' היה מקור לחיים של יהודים רבים, גם ודווקא בשל סגירתו!

גם כוחות המשטרה הבינו את הכוח העצום שיש להוראות הבד"צ, ולפני חג הפסח הם פנו אלינו בבקשה שנוציא מכתב הבהרה שלא לפתוח את בתי הכנסת בפסח. אמרנו שכבר כתבנו במכתבים הקודמים, ויש הרי את הוראות הרופאים והוראות הממשלה, אבל מפקדי המשטרה התעקשו וביקשו שנכתוב באופן ברור שלא להתאסף בבתי הכנסת בחג. 'אנחנו רואים את ההשפעה הגדולה של הבד"צ על הקהילה', אמרו בהערכה מופגנת.

ואכן, למרות שהיו בקהילה חסידים חשובים שלא הבינו את עוצמת המגיפה, וטענו שצריכים להשאיר את בתי הכנסת פתוחים – הקהל כולו היה מאוחד מאחורי החלטות הרבנים. כאן ראינו את העוצמה של האחדות, שכאשר כל הרבנים מאוחדים, כל הוראות הבד"צ מקבלות משנה תוקף.

כפי שהזכרתי הרבה אנשים התקשו להבין מדוע חייבים לסגור את כל המניינים. אני מוכרח להעיר, שמבחינה הלכתית, הרבה יותר קשה היה לקבל את ההחלטה על סגירת המוסדות מאשר סגירת בתי הכנסת. בעוד תפילה בציבור היא מצווה דרבנן – וגם לא חובה ממש לכל דבר – הרי מזווית ראייה הלכתית, תלמוד–תורה דרבים נמצא בדרגה קרובה מאוד לפיקוח נפש… זה מאוד לא פשוט.

וזה עוד לפני שנכנסו לכל נושא האינטרנט – שנפרץ מאוד כתוצאה מסגירת מוסדות החינוך, והמעבר של רבים מהם ללמידה מרחוק. ככל שנזהרים ונוקטים באמצעים טכנולוגיים של סינון וכדומה, עדיין קיימת סכנה גדולה בגשמיות וברוחניות ר"ל.

יום למחרת, הבד"צ הוציא הבהרה, שההנחיות כוללות גם מניינים ביתיים ומנייני חצרות. בארץ ישראל, למרות שגם שם סגרו את בתי הכנסת, הרי התירו תפילות בשטחים פתוחים. מה הייתה הסיבה לאיסור הגורף בקראון הייטס?

כפי שכולם יודעים, המצב בקראון הייטס היה גרוע עשרות מונים מארץ הקודש. היו לנו כאן ימים עם 3–4 הלוויות ביום ר"ל. החלטנו להחמיר כל כך מכמה וכמה סיבות, ובעיקר, משתי סיבות אלו: א. למרות שרוב משתתפי המניינים שמרו על הריחוק המתבקש, היו גם רבים שלא שמרו על כך, והכניסו לסכנה את כל משתתפי המניין. ב. הרבה חסידים מבוגרים, לא יכלו להימנע מלהשתתף בתפילה, כאשר ידעו שבמרחק של כמה מטרים מביתם מתקיים מניין. וכך, למרות שהם מסכנים את חייהם, הם השתתפו במניינים. הדרך היחידה למנוע מהם להתפלל במניין, ולמעשה להציל את חייהם – בפשטות – הייתה באמצעות האיסור המוחלט על כל סוגי המניינים. אין לי ספק שההחלטה הזאת הצילה את חייהם של רבים מתושבי השכונה.

מה לקורונה ולחרוסת?

כפי שהזכרתי מקודם, במסגרת ה'שימוש' לרבנות, לא לומדים הרבנים כיצד מתמודדים עם מגפת הקורונה. למרות שבארון הספרים היהודי יש ספרות ענפה עם התייחסות ברורה מגדולי ישראל להתמודדות מול מגיפה – הרי אף רב לא יושב ולומד דיני מגיפה. עד לפני כמה חודשים הדינים הללו היו נראים כשייכים לעבר הרחוק, שלא ישוב עוד.

אבל ההיסטוריה חוזרת, והרבנים נאלצו להתחיל לחפש בספרות ההלכתית, כדי למצוא יסודות לפסיקה העכשווית בנושא מגפת הקורונה. ב'מכון ירושלים' הגדילו לעשות ובתוך שבועות ספורים הוציא לאור כרך חדש בסדרת "נאמנו מאד" – חיבור מרהיב ועב כרס, הכולל כ–300 עמודים גדושים המקיפים את נושא המגפה ודרכי ההתנהלות בתקופתה, מבחינה הלכתית, אמונית וגם היסטורית.

בתקופה האחרונה נדרשתם לפסיקות הלכתיות מרחיקות לכת. אילו מקורות הלכתיים מעניינים מצאתם בספרי הפוסקים?

הרב ברוין: כמובן שלפני הכל יש את ההלכות הבסיסיות של פיקוח נפש. אבל מעבר לזה, מיד עם פרוץ המגיפה החלו להתפרסם פסקיו של רבי עקיבא איגר לבני קהילתו בשעת המגיפה, ועוד פסקי דינים רבים מהראשונים והאחרונים בנושא. רבי עקיבא מנע התכנסויות המוניות, צמצם את המניינים ל–15 איש, ואף הורה לבקש מכוחות המשטרה שיעמדו על המשמר. הוא גם הורה שמי שיתפלל במניין בראש השנה לא יגיע לבית הכנסת ביום הכיפורים, ולהיפך. כמובן שלא הכל דומה, וחלק מהפסיקות מבוסס על נתונים רפואיים, ששונים מאוד מאז להיום. אבל בגדול, סדנא דארעא חד הוא, וטבעה של מגיפה דומה הוא…

בנוסף לספרות ההלכתית העוסקת ישירות במגיפות – היה מעניין לראות כיצד אפשר לדלות הוראות למעשה מכל ענפי התורה, בבחינת "הפוך בה והפוך בה – דכולא בה".

לדוגמא: אנשים רבים התרעמו מדוע סוגרים את בתי הכנסת, בעוד המרכולים נשארים פתוחים. ובכן, מעבר לעובדה שרכישת אוכל בסיסי הוא צורך חיוני, שבלעדיו אנשים עשויים להגיע לפיקוח נפש – יש הבדל גדול בפוטנציאל להפצת המגיפה בין המרכולים לבתי הכנסת, למרות ששניהם מקומות סגורים: א. בבית כנסת שוהים זמן ארוך, ואילו במרכולים רוב האנשים שוהים זמן קצר. ב. בבית הכנסת יש ציבור גדול וצפוף, שלא בערך לכמות האנשים במרכולים. ג. בבית כנסת מתפללים בקול, מה שמגביר את פיזור הנגיף (הייתה מקהלה שאחד מחבריה היה חולה מאומת, ומיד אחריו התברר שכל חברי המקהלה נדבקו. מחקרים הוכיחו ששיעור ההדבקה החריג – 100 אחוז הדבקה – אירע כתוצאה מפיזור מירבי של הנגיף בעקבות הקול הגבוה). במרכולים, לעומת זאת, אנשים בקושי מדברים, ובוודאי לא פוצחים בקטעי חזנות…

והעולה על כולנה, שהמציאות היא שרוב בעלי המרכולים מקפידים מאוד שלא להכניס ציבור גדול של אנשים, ולא מאפשרים לאף אחד להיכנס ללא מסיכה. הם לא משקיעים את המאמץ הזה בהתנדבות; הם פשוט יודעים שאם יגיעו פקחים ויגלו הפרת הוראות – הם יקבלו קנס של אלפי דולרים… ולעומת זאת בבתי הכנסת, ראינו בכמה שכונות שהיו חכמים בעיניהם שפתחו את בתי הכנסת גם כאשר הדבר היה אסור מבחינה חוקית עקב המצב החמור, ומצאו לַאקוּנוֹת משפטיות בחוק שמאפשרים להם להתחמק מפקחי המשטרה, ולפועל התפללו במקום אנשים רבים בצפיפות ולמשך זמן רב. ומי יודע כמה אנשים קיפדו את חייהם בגלל זה…

אבל את הטעם היותר מעניין להבדל בין מרכולים לבתי כנסת, מצאתי דווקא בהלכות טבילת המרור בחרוסת…

בספר 'לקט יושר' שכתב תלמידו של 'תרומת הדשן', שהרבי העיד עליו שכתיבתו היא ככתיבת חסיד על רבו, כותב שכאשר מדליקים נר חנוכה בבית של גוי, מדליקים רק נר אחד, שמא "אחת למאה פעמים" תפול דליקה ויבוא סכנה ממנה, ויהיה גנאי למצווה שעל ידה בא הנזק. ומטעם זה שלא לבוא לידי גנאי למצוות – חוששים אף לחשש רחוק.

הוא מבסס את דבריו בהתאם לאימרת הגמרא, שהטעם שמטבילין את המרור בחרוסת, הוא משום שלפעמים יש במרור רעל, והחרוסת מפיגה את הרעל (רש"י במסכת פסחים קטז: "משום קפא – שרף החזרת קשה ויש בו ארס"ו, והטיבול בחרוסת שהיא חמוצה מפיג את הארס ומכשיר את החזרת לאכילה"). ושואל, שאם כן מדוע בכל השנה אוכלים חסה ללא חרוסת, ו'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות'? ומבאר (ויסוד הענין נמצא בדברי הרא"ש במקום ובסדר ליל פסח לרבינו יונה), שדווקא בליל הסדר יש לחוש, מכיוון שזו מצווה, הרי צריך להיזהר משנה זהירות שלא יסתכן באכילתו, ולא יהא 'גנאי למצווה'.

ומכלל דבריו למדנו לעידן הקורונה, שבמקומות של מצווה יש להזהיר ולהיזהר יותר מאשר במקומות של רשות, כדי שלא יהיה 'גנאי למצווה'!

מעניין לעניין – מצאנו בספר 'מקור חיים' לבעל ה'חוות יאיר', שמי שמתפלל ביחידות, כדאי שהוא ובנו יתפללו יחד בניגון של בית הכנסת, וכו'. התפרסם גם מסורת חסידים שכשאין מניין משתדלים להתפלל בשלושה, ומצאתי גם כמה מקורות הלכתיים שפוסקים כי יש גדר של 'רבים' גם לשלושה ואפילו לשניים, ולכן גם כאשר מתפללים בבית יש להשתדל להתפלל יחד עם עוד מבני הבית.

גם הבאנו דיונים של גדולי ישראל בקשר לכלל ש'שלוחי מצווה אינם ניזוקים', שתקף רק כאשר "לא שכיחא היזקא", וגם רק כאשר מדובר בהיזק לעצמו, ואילו בקורונה הרי הוא מזיק לאחרים. והבאנו מקורות בקשר למידת השכיחות של חשש הסכנה שההלכה מתחשבת בה. הייתי צריך להתווכח עם מישהו שרגז על סגירת המוסדות, בתי כנסת, ומקואות, וטען בפניי, מדוע לא נאסור לנהוג ברכב מחמת כל התאונות דרכים. ובאמת (הרב ברוין מחייך…), אם הייתי יכול הייתי אולי אוסר גם את זה. אבל, ההבדל הוא שמים וארץ… כמה אנשים נספו בשכונה בשנה האחרונה מתאונות דרכים, וכמה נספו תוך שבועות ספורים מהקורונה? אלו עובדות ונתונים שאי אפשר להתווכח איתם.

גם הדגשנו כמה צריכים להיזהר מלהזיק לאחרים, ושיש בזה גם איסורי דאורייתא של "לא תעמוד על דם רעך", לצד החובה מדאורייתא על שמירת נפש וכו'.

וכמובן – כחסידים, השתדלנו לדלות מים חיים מתורתם של רבותינו נשיאינו בכלל, ובפרט מתורתו של הרבי (שאגב, יש בה הרבה בנושא עד כמה חסידים מקפידים לא הזיק לאחרים, אפילו אם החשש רחוק מאד), בהשקפה החסידית הנכונה למצבים כאלה. לדוגמא, ציטטתי את דברי הרבי לאותם חסידים שלא רצו לקיים את הוראות הרופאים, ולאידך חקרו ודרשו בענייני הרפואה. הרבי הורה להם, שבנוגע למעשה – עליהם לציית להוראות הרופאים. ובנוגע למחשבה – עליהם להסיח דעתם מכל העניין, ולחשוב רק טוב.

ובכלל, רבות דובר על הוראת הרבי לחשוב טוב, כציווי רבותינו נשיאינו שכאשר חושבים טוב, הרי זה פועל את המציאות הטובה. ועוד ועוד.

ואגב: בנקודה זו חובה עליי לציין את מעלתם של תושבי השכונה, שהצרה שחווינו הייתה גם צוהר לעולמות התוכן הפנימיים העמוקים ביותר שלהם. לא יכולתי שלא להתפעל למראה אמונתם הטהורה, והביטחון העצום בה', שהפגינו בני משפחותיהם של חולי הקורונה. מול תחזיות קודרות של גדולי הרופאים, הם עמדו בביטחון מוצק ומוחלט, שפשוט הדהים אותי בכל פעם מחדש.

זאת לבד החסד העצום, בכל התחומים, שהפגינו תושבי השכונה. הן בשיאה של המגיפה, בעזרה לחולים ובני משפחותיהם, והן כשוך המגיפה – בהקמת מרכז השיקום בעלות של עשרות אלפי דולרים. זה חסד שאין כמוהו!

אבידה גדולה לכלל חסידי חב"ד

בתוך כל היגון והאנחה שמילאו את רחובות השכונה, כאשר כמעט אין רחוב אשר אין שם מת, ר"ל – חברי הבד"צ הושברו שבר על שבר עם פטירתו של חבר הבד"צ המרא דאתרא הגה"ח הרב אהרן יעקב שוויי ע"ה. הרב שוויי, שבשנים האחרונות היה כמה פעמים במצב רפואי קשה, ולמעשה חי בנס – חלה אף הוא במגפת הקורונה. אמנם בניסי ניסים הצליח גופו להתגבר על הקורונה והוא החל להתאושש, אלא שאז קפץ עליו רוגזו של חולי אחר, וגופו החלש לא עמד במעמסה, והוא השיב את נשמתו ליוצרה.

פטירתו של הרב שוויי נפלה על כלל תושבי השכונה כרעם ביום בהיר, ועל חברי הבד"צ בפרט. דווקא בזמן קשה כל כך, כאשר נדרשת בשכונה הנהגה חזקה ומאוחדת – ניטלה צלע של זהב משולחן הבד"צ. אמנם שני חברי הבד"צ הנותרים ממשיכים להנהיג את השכונה בתיאום ושיתוף פעולה מלא, אבל החלל שהותיר אחריו הרב שוויי גדול מאוד.

"הרב שוויי ע"ה, היה גשר בין הדורות", אומר הרב ברוין. "הוא חיבר את הדור של זקני החסידים מרוסיה ומסמרקנד – עם הדור החדש שקם באמריקה. הוא שבר את המחיצות, והעביר את האמת החסידית הטהורה באמצעות שפת הלב, שהרב שוויי היה בקי בה. הוא הצליח להגיע לכל אחד דרך הלב.

"אומרים שאם יש אמת – אין שלום, ואם יש שלום – אין אמת. אבל הרב שוויי הצליח לאחד את ההפכים. הוא גילם את האמת בטהרתה, האמין באמונה שלימה בכל מילה בתורה, ובכל מילה של הרבי. נבואת הגאולה ובשורת הגאולה היו אצלו קודש קודשים, והוא חי בביטחון מלא שדבר אחד מדברי הרבי לא ישוב ריקם. הוא היה מנהיג אמיתי. ויחד עם זאת, הוא היה איש שלום. בין אדם לחברו, בין איש לאשתו. בכל תחום, ובכל מצב.

"פטירתו של הרב שוויי, היא אבידה גדולה לכולנו, והלב זועק ובוכה 'למה עשה הוי' ככה?!'

"אך יחד עם זאת, כחסידים אנו יודעים שאסור לנו לעצור. עם כל הכאב, עלינו להתקדם הלאה. כפי שהרבי לימד אותנו לאחר הסתלקות הרבנית – שצריכים לתעל את כל הכאב לכיוון של עשייה. והחי יתן אל לבו. הרבי לקח את הפסוק הזה, והפך אותו לסלוגן, לדרך חיים.

"ולכן, פטירתו של הרב היא קריאת השכמה לכולנו. קריאה לפעולה. ובשני נושאים מרכזיים: א. אהבת ישראל ואחדות ישראל. נמשיך בדרכו של הרב שוויי, וננהיג את הקהילה מתוך אחדות, תיאום ושיתוף פעולה מלא. ו–ב. נמשיך בדרכו של הרב שוויי בהפצת בשורת הגאולה, מתוך אמונה טהורה בכל מילה של הרבי, והכל על יסודי ההתקשרות החסידית".

תוכלו לשתף אותנו מתובנות שראיתם אצל הרב שוויי במהלך עבודתכם המשותפת?

לא אוכל לספר עניינים פרטיים כמובן, אבל באופן כללי אוכל לומר, שמה שאנשים ראו אצל הרב שוויי כאשר נפגשו איתו – אני זכיתי לראות מידי יום ביומו. מעבר לגאונות והבקיאות הנפלאה, וראייתו הרחבה בענייני הקהילה – הייתי עד להנהגתו הכמעט–מלאכית עם אנשי הקהילה.

הסבלנות שלו, זה היה משהו על–אנושי. יש אנשים עם סבלנות, אבל יש אנשים שמוציאים מדעתם גם את האנשים הסבלנים ביותר. הרב שוויי הצליח להיות סבלן גם כלפי האנשים הקשים ביותר. אדם רגיל לא יכול לעמוד בזה…

ההתחשבות שלו בזולת, הייתה מדהימה. דוגמא קטנה מזווית אישית: בשנים האחרונות הוא התקשה בהליכה, והיה צריך להסעה ממשרדי הבד"צ לביתו. בנו, הרה"ח ר' מרדכי, היה מגיע בכל ערב לקחתו. הוא אף פעם לא יצא מהמשרד בלי לברר אם גם אני מוכן לצאת, ואז כמובן הציע לי טרמפ, ותמיד הורה לבנו שקודם יוריד אותי בביתי, ורק אחר–כך ייקח אותו לביתו. לפעמים הרגשתי לא נעים מהטרחה שלו עבורי, אבל הוא לא וויתר.

ואגב מצבו הרפואי – לאחרונה הוא בקושי הצליח לעלות את המדרגות. גרם מדרגות אחד היה לוקח לו דקות ארוכות, ואחר–כך עוד היה צריך לנוח כמה דקות עד שיכול להתחיל בעבודתו. לפעמים היו מגיעים אנשים שבלי לשים לב עצרו אותו באמצע המדרגות לשאול שאלות. הוא בקושי נשם, אבל נתן לשואל את ההרגשה הטובה ביותר, וגייס את כל כוחותיו כדי לענות על השאלה…

בגודל ענוותנותו, הוא לא הסכים שנתקין עבורו מתקן מיוחד, כעין מעלית, שיחסוך לו את העלייה הקשה למשרדי הבד"צ. רק לאחר שאמרנו לו שמישהו תרם כסף אך ורק עבור זה, הוא הסכים בלית ברירה…. לפועל, הוא זכה להשתמש בזה רק ימים ספורים, שכן אז החלה המגיפה…

מדברים הרבה על גדלותו בתורה, אבל עם השנים נודע לי על גדלותו בעבודה – עבודת התפילה בפרט, ועבודת ה' בכלל. הוא סיפר לי שהרבי הורה לו להתפלל באריכות, וכאשר מרוב אריכות התפילה הוא התקשה להתפלל מוסף לאחר שכלו כוחותיו בגשמיות… – הורה לו הרבי שיעשה קידוש לפני מוסף, ויטעם מזונות כדי לקבל כוח להמשך התפילה באריכות…

בענייני משיח, הרי ידוע בשער בת רבים עד כמה חזק היה באמונתו בהתממשות כל דברי נבואתו של הרבי, וכמה ציפה וייחל להתגלותו השלימה של הרבי מלך המשיח.

להחדיר לפנימיות

הדיבורים על משיח וגאולה, מציפים בזיכרון את ההתעוררות הגדולה שהייתה במהלך חודש ניסן בכלל, ובליל הסדר ובאחרון של פסח בפרט. בכל העולם הייתה תחושה ברורה שהפסח הזה לא ייגמר בגלות, אלא נטוס כולנו עם ענני שמייא לארץ ישראל. והנה אנחנו בפתחו של חודש סיון, ולמרבה הצער, הגאולה השלימה טרם הגיעה…

איך אפשר לתעל את ההתעוררות האדירה שהייתה – למעשה בפועל? ובכלל, רבים שואלים, כיצד ייתכן שלאחרי התעוררות גדולה כל כך, שלא הייתה דוגמתה עשרות שנים – הרבי עדיין לא התגלה בגאולת עולמים?

התעוררות רוחנית, גדולה ככל שתהיה, לא נשארת ולא פועלת פעולתה אם לא מורידים אותה למעשה בפועל. הרבי באגרות–קודש ממליץ על כך את לשון הכתוב 'נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן' – אפשר ללכת גבוה גבוה, אבל אם לא מורידים את הדברים לגשמיות, למעשה בפועל, לא נשאר מזה כלום. אָיִן.

כך היו מפרשים חסידים את לשון התפילה "הבוחר בשירי זמרה", שהקב"ה בוחר בשיריים של ההתוועדות, שזה המעשה בפועל. ואכן, בהתוועדויות של הרבי ניתן לראות, שגם כאשר הרבי מדבר על עניינים נעלים וגבוהים – תמיד הרבי מוריד את הכל למעשה בפועל. ובלשון המורגל אצל הרבי: המעשה הוא העיקר.

ואם בכל עניין הדברים אמורים – על אחת כמה וכמה כאשר מדברים על הבאת הגאולה האמיתית והשלימה, שעניינה שינוי עמוק ויסודי בגשמיות העולם, והפיכת עולם הגלות לעולם של גאולה. לא מספיקה התעוררות חד–פעמית, וחייבים עבודה פנימית, שמגיעה ממקום של התבוננות או לימוד.

הייתה לנו הארה גדולה מלמעלה, אך כעת עלינו להשכיל לתרגם אותה למעשה. כעת, כאשר מתחילים לחזור לשגרה – אנשים מאבדים את הלהט של האמונה שהייתה להם רק לפני חודש… כמו שהרבי הריי"צ התבטא פעם כלפי האמריקאים, שהם כמו קש – נדלקים מהר, אך גם נכבים מהר…

ומה מתאים פתגמו של הרבי ב'היום יום' של איסרו–חג, שבפסח יש את גילוי המשיח, אבל אחר–כך נקלעים לענייני העולם… החכמה היא לקחת את הגילוי של המשיח בפנימיות, כדי להמשיכו אחר–כך בתוך ענייני העולם.

מה אפשר לעשות כדי שההארה הגדולה הזאת תחדור בפנימיות?

הדרך הישרה – לא רק להביא את הגאולה בכלל, אלא גם לחיות בפנימיות את ענייני הגאולה, היא על ידי לימוד ענייני גאולה ומשיח, כפי שהרבי האריך בזה רבות. וזה כולל גם התבוננות פנימית בענייני גאולה, ובלשונו של הרבי: "שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאד ויתקע מחשבתו בחוזק בעניני משיח וגאולה". ההתבוננות בנושא, באופן של "דעת", תחולל אצלנו מהפך בכל החיים, ובעיקר – תביא את הענין בפנימיות.

כך פירשו חסידים את הפסוק "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה": אל תאמר שפעם בימים הראשונים היית חסיד, והייתי בהתעוררות – כי לא מחכמה, ההתעוררות הזאת לא נבעה מהחכמה היתירה שלך, אלא 'שאלת על זה', זו הייתה התעוררות שהשאילו לך, כדי שתשכיל להשתמש בה, ולהכניסה לפנימיות על ידי הלימוד ועשייה בפועל. אבל כאשר לא מנצלים את שעת הכושר, הרי צריכים להחזיר את מה שהשאילו לנו, ונשארים ללא כלום…

וכידוע המשל מעשיר שקרא לשני אברכים ונתן להם סכום גדול, כדי שישקיעו בעסק וירוויחו כסף. אחד הלך והשקיע, והשני הלך ובזבז. לסוף השנה קרא להם העשיר, ולאברך שהשקיע – אמר: תשאיר את זה אצלך, כי ידעת איך להשתמש בזה. ואילו לאברך שבזבז, אמר: הכל היה בהשאלה, וכעת עליך להחזיר הכל, עד הפרוטה האחרונה.

אין קיצורי דרך. בימים אלה, עלינו לנצל את שאריות ההתעוררות של ימי הקורונה, ולהוסיף הן בלימוד תורת הגאולה בכלל ובשורת הגאולה של הרבי בפרט, והן במעשה בפועל, בתוספת הידור בענייני תורה ומצוות.

וכאשר אנו נעשה את שלנו – בוודאי שהקב"ה יעשה את שלו, ועוד לפני שיפתחו את 770 לכלל הציבור, הרי 'בית רבינו שבבבל' יחד עם כל שאר בתי הכנסת שבעולם, יעלו לארץ ישראל, וייקבעו בבית המקדש השלישי; ועוד לפני שייפתחו הישיבות ותלמודי התורה – נגיע לימות המשיח, שלא ילמדו עוד איש את רעהו, כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, ונלמד כולנו תורה חדשה מפיו של הרבי מלך המשיח בעצמו, "תורה חדשה מאתי תצא", תיכף ומיד ממש!

*

חתום כעת מנוי לעיתון, וקבל כל שבוע חבילה חסידית גדושה ומלאה לכל המשפחה, כולל המוסף לנשים עטרת חיה והמוסף לילדים במחנה צבאות השם.

לרכישת מנוי לחץ כאן