הראיון המדובר: הרב ביסטריצקי מתווה את הדרך לאחדות

ראיין: מנחם זיגלבוים, בית משיח

בימים האחרונים קיבלו מאות אנ"ש בצפת מכתב אישי מרב הקהילה הגה"ח הרב מרדכי ביסטריצקי שליט"א. מכתב ארוך בן שלושה עמודים, בו הוא מגולל את אשר עברה עדת חסידי חב"ד בתקופה האחרונה, 'תקופת הקורונה'.

במכתבו המרתק נוגע הרב ביסטריצקי במסר האחדות המהדהד בשבועות האחרונים בקהילות אנ"ש, כאשר באומץ רב הוא מקלף שכבות–שכבות בדפוס ההתנהגות של אנ"ש ומקורבים אשר הגיעו למצב שבו "לא נהגו כבוד זה בזה". באיזמל חד הוא מנתח את המצב לאשורו.

בחלקו השלישי של המכתב הוא יורד לנבכי הנפש ומתוכו מעלה הצעות פתרון כדי להגביר את הכבוד ההדדי שצריך לשרור בין חסיד לרעהו, בין אדם לחברו – גם כאשר אין הסכמה על אי–אלו נושאים.

הנושאים הרגישים הללו הועלו אמנם על שולחנם של בני הקהילה הצפתית, אך הדהדו היטב בקרב כלל אנ"ש בארץ הקודש. זו הייתה סיבה מספיק טובה כדי לשוחח עם הרב ביסטריצקי על המכתב, על הרעיונות שהעלה, וללבן נושאים אפשריים אשר מקבלים מימד אקטואלי בימים אלו שצריך להגביר את הכבוד בין אדם לחברו – ובפרט ערב 'שבת אחדות' – השבת שלפני חג השבועות אותה קבע הרבי להתאחד יחד מתוך אהבת ישראל ודיבוק חברים.

התפקיד שהגיע לפתע פתאום

את הרב מרדכי ביסטריצקי אני מכיר זה שנים ארוכות, עוד בימים בהם חבשנו את ספסלי 'תומכי תמימים' בקרית גת. אני זוכר אותו כבחור רציני, מאיר פנים לזולת, אך לא ממש מעורב בשיחות של החבר'ה.

כאשר בגיל 27 שנים בלבד התמנה לרב קהילת חב"ד בצפת, לאחר פטירתו הפתאומית של אביו הגאון החסיד הרב לוי ביסטריצקי ע"ה, תהיתי ביני לבין עצמי כיצד הבחור הרציני יצליח לעמוד בראש הקהילה, מהגדולות בקהילות חב"ד בארה"ק, ולהנהיג אותה על כל המורכבויות שבה.

בשיחה המרתקת שקיימנו השבוע, ניצלתי את ההזדמנות לחזור אל הימים ההם, 'ימי הבראשית', כאשר פתאום נפל עליו התפקיד רב–האחריות. נדמה לי כי זו הפעם הראשונה שהוא חושף את צפונות לבו ורגשותיו מאותם ימים לא–פשוטים.

"לא בחרתי להיות רב, וגם לא רציתי בזה", הוא אומר. "הקב"ה מנהל את העולם, והוא אשר הטיל עלי את התפקיד. נהייתי רב בגיל צעיר, 27 שנים בלבד, לא כל קהילה הייתה יכולה להכיל דבר כזה. זה היה אתגר אדיר לשני הצדדים – גם עבורי וגם עבור בני הקהילה", הוא מנתח את המצב באותם ימים בפיכחון מוחלט. "אדם צריך לדעת מה היכולות שלו, ולבחור במה הוא מתערב ובמה לא, וכך עם הזמן הצדדים מכירים ומבינים זה את זה. אין ספק שזה מצב שמאתגר את כל הצדדים".

זו קהילה שלמעשה גדלת בתוכה…

"נכון, והכרתי מקרוב את המורכבות שבה. אמנם לא ציפיתי לתפקיד, אבל אילו שואלים אותי כיום אם הייתי מעדיף לקבל רבנות בקהילה אחרת – לא הייתי מחליף את הקהילה שלנו בצפת. יש פה קהילה מלאת חן חסידי ופשטות נעימה וטהורה".

היו רגעים שחששת מגודל התפקיד?

"לא הייתה לי כל ברירה, ה' עשה מה שעשה… כשאבא ע"ה נפטר, בדיוק שהיתי בכפר חב"ד בבית חמי וחמותי, לאחר שנולד בננו".

הרב ביסטריצקי זוכר היטב את פרטי הקיץ ההוא לפני שמונה–עשרה שנים: "ביום שישי נולד בננו, והוריי באו לבקר את היולדת ביום ראשון. יומיים לאחר מכן, ביום שלישי, אבא לא חש בטוב והוא אושפז ועבר צינתור. ברית המילה התקיימה ביום שישי.

"ביום ראשון אבא היה צריך להשתחרר לביתו לאחר הטיפול הרפואי, אלא שבחמש בבוקר התקשר אלי אחד מאנ"ש ששימש כאח–רפואי בבית הרפואה 'זיו' ואמר לי 'אביך במצב קשה, תבוא מיד'. שאלתי אותו 'מה זה קשה? האם יש מה לעשות?' הוא אמר לי שכבר אין מה לעשות. הבנתי…"

הרב מרדכי הוא הבן הגדול מילדי המשפחה, ולכן הוא קיבל ראשון את ההודעה. הוא מיד התקשר לאחיו ועדכן אותם על המצב, בעודו עושה את הדרך מכפר חב"ד לצפת. את הטלפון הבא הוא לא שוכח: "זה היה בדיוק באחד הסיבובים מראש פינה בעליות לצפת, כאשר התקשרו אלי ואמרו לי 'מדברים על ההמשך'. לא הבנתי ושאלתי 'המשך של מה?'… רבנות הקהילה בכלל לא הייתה אופציה. בהמשך התייעצתי עם מי שהתייעצתי, וקיבלתי עלי את התפקיד. ידעתי שאין לי בחירה אמיתית – משמים זימנו לי תפקיד, וצריך לבצע אותו".

מפקד ומצביא בימי מגפה

כעת, כמעט בתום תקופת הקורונה (ה' יעזור שאכן זה יהיה כך בטוב הנראה והנגלה!) הרב ביסטריצקי יכול במידה מסוימת להסתכל לאחור נוכח שורה של החלטות הרות–גורל שקיבל עבור בני קהילתו. מדובר בתפקיד עם אחריות כבדה, כתפיים רחבות ועול עצום שהוא נושא על כתפיו. ככה בכל ימות השנה, ועל אחת כמה בשלושת החודשים האחרונים.

הקהילה בצפת הייתה אחת מקהילות חב"ד הראשונות שספגה את הקורונה בצורה עוצמתית. עשרות חולים שנדבקו זה מזה, מה שיצר מצב של איום מוחשי על המרקם הקהילתי. רוב חולי הקורונה שאושפזו בבית הרפואה 'זיו' בצפת, היו מבני קהילת חב"ד. לא פשוט.

בידיעה רחבה שפרסמנו ב"בית משיח" לפני שבועות אחדים, סקרנו את ההתמודדות הנפלאה של הקהילה, שעסקניה, ובראשם הרב ביסטריצקי שליט"א, התעוררו במהירות ונחלצו חושים כדי להקטין את הסכנה. מטה מיוחד הוקם לשם כך. החולים בודדו, משפחות נסגרו בבתיהם מרצון – כאשר במקביל משפחות אלו קיבלו סיוע בהרחבה באופן שוטף על ידי אנשי המטה שנתנו להן את היכולת להתמודד בלב שקט.

הרב עצמו עמד בקשר עם ראשי העירייה, מפקד המשטרה ואנשי הרפואה והרווחה כדי להפיק את המקסימום עבור בני הקהילה. הקהילה בצפת הפכה לדוגמה ולסמל להתמודדות עם הנגיף.

ממש היום ניתן אישור עקרוני לפתוח את בתי הכנסת בתנאים מגבילים. האם באמת אפשר להתחיל להסתכל על הקורונה כהיסטוריה?

"ממש לא! אדרבא, דווקא כעת, כאשר חשים פחות סכנה, הם מורידים את תחושת הזהירות והאחריות כמו גם המגננות. הסכנה עדיין קיימת. נכון שהשיא אמנם מאחורינו, אבל עדיין צריכים להיזהר ולהישמר. אף אחד לא באמת מכיר את הנגיף הזה שהוא יכול לומר לך 'עשה כך' או 'אל תעשה כך', ולכן עדיין צריכים לנקוט משנה זהירות. גם עכשיו עדיין יכולים להסתובב בינינו בחופשיות אנשים שאינם יודעים כי הם נשאים של הנגיף ובכך עלולים להדביק מחדש את כולם.

לכן, מצד אחד צריך לחזור לשגרה, אך מצד שני – צריך עדיין לשמור על כל הכללים, אם זה מסכות, ניקיון והיגיינה".

רבנים שההכשרה שלהם מסתכמת בשו"ע ונושאי כליו, לקחו עליהם בחודשים האחרונים אחריות וקיבלו החלטות כבדות משקל. פתאום עליהם להנהיג ולפקד על חיי קהילה ברמה כה עמוקה בחיי היום יום כולל שאלות של פיקוח–נפש ממש. איך באמת מקבלים כזו אחריות ומתמרנים במצבים שכאלה?

"בראש ובראשונה זה סייעתא דשמיא, בלי זה, אי אפשר להצליח. כשאין סייעתא דשמיא – גם אם תהיה מפקד מהולל, לא תצליח. ואם יש לך – גם אם אתה 'טירון', אתה תצליח.

ולעצם שאלתך – רב בישראל מזמן כבר אינו רק רב שמתעסק רק בענייני הלכה אלא בכלל מרקם החיים של בית יהודי–חסידי.

בשורת מכתבים ששגרתי לבני הקהילה במהלך התקופה האחרונה, לבד מאזהרות וסייגים הלכתיים נדרשים נוכח המצב, בהחלט התייחסתי גם לעניינים שאינם הלכתיים גרידא – אבל חשובים לא פחות, כמו שמירה על אווירה טובה בבית ("עלינו כהורים להשתדל לתת אווירה רגועה בבית, ולהשתדל למלא את היום בשמחה"), על זוגיות בריאה ("חובה עלינו לחזק את הקשר הזוגי, לפרגן לעודד ולתמוך האחד בשני, למצוא את הפינה השקטה לשבת לבד לכוס קפה, לצאת להליכה רגלית קצרה בהתאם להנחיות"), שמירה על סדר יום שגרתי ככל האפשר ("יש להקפיד על קימה בזמן (לפי ערך) ולהתלבש כמו בכל יום ולא להישאר בלבוש לילה"); חינוך הילדים ("יש להקפיד בצורה גמישה על זמנים מסודרים: לתפילה, לאוכל ולשאר פעולות הרגילות בבית. זמנים מוגבלים למשחקי מחשב, ולא לאפשר משחקי מחשב ללא הגבלת זמן – כל זאת כדי לתת לנפש הילד המשכיות של סדרה ושגרה").

יחד עם זאת – מטעים הרב ביסטריצקי – רב בישראל חייב לקחת יוזמה ופיקוד, ולקבל גם החלטות לא פשוטות, חלקן לא פופולאריות.

אפשר לקבל דוגמה?

"בחודשיים האחרונים היו לא מעט החלטות מעין אלה. בתחילת הקורונה פרסמתי בעלון קהילתי, שלמרות שהממשלה מתירה (עדיין) לפתוח את המקווה בשעות הבוקר, אני אוסר על כך, ואף הסברתי שעלי מוטלת האחריות להסתכל על התמונה הכוללת (מתוך ההודעה שפורסמה: "כדי להתחיל להחיות את המשק הכלכלי, החליטה הממשלה לקחת 'סיכונים מחושבים' עם 'מקדמי ביטחון' כדי למזער את האפשרויות לנזק וסיכון שעלולים לבוא בעקבות ההקלות. כל זה טוב כשמדברים בכלכלה של מדינה, אך כקהילה אין לנו את ההתמודדות והצורך להחיות את המשק הכלכלי, לפיכך אנו נצמדים אך ורק לצד הבריאותי של הציבור. לכן איננו לוקחים כל סיכון בריאותי .. במצב סכנה בו אנו נמצאים, אין לנו ברירה ואנחנו צריכים לוותר על ההקפדה על מנהג חסידי חשוב ככל שיהיה").

היו אנשים שלא אהבו, בלשון המעטה, את הסגירה של המקווה בבוקר. כולם הרי רגילים לטבול לפני התפילה וזה חלק מסדר היום של חסיד. אבל אדם בדרך כלל מסתכל רק מהזווית שלו, והוא רוצה מקווה. בסדר, זכותו. אבל עלי להסתכל על הקהילה כולה, ולקבל החלטות שישמרו על כולם.

אז כן, כשצריך לקבל החלטות הקשורות לשמירת שלום הציבור, צריך אדם שיידע להגיד את ה'לא' גם כשקשה ואפילו יש התנגדות".

היום יש 'יצר הרע דקדושה', פתאום כולם צריכים מקווה כל בוקר…

"היו לא מעט אנשים שלא הרפו ושאלו אותי מה עם המקווה, מה עם המניינים. כבר בהתחלה אמרתי שאינני מסכים לתפילה בבית הכנסת ואפילו לא במנייני מרפסות – רק בבית.

יהודי ירא שמים רוצה להדר? ההידור בימינו הוא שלא לפגוע בשני. זה מהותו של חסיד – שעושה חסד עם חבריו ולא פוגע בזולתו. לכן חסיד שורף את ציפורניו למרות ההיזק שיכול להיות לו מכך, העיקר שהשני לא ייפגע.

כך גם לגבי הליכה למניין או למקווה – אדם יכול להגיע למקווה או למניין מבלי שהוא יודע בכלל שזה עתה הוא הדביק את זולתו. אז אתה התפללת במניין ואתה צדיק, אבל סיכנת בינתיים אנשים אחרים…

כשהתרנו סוף סוף דברים, זה היה אך ורק לפי המציאות שהתהוותה בשטח".

היו גם שאלות של פיקוח נפש ממש…

"היו כמה כאלה. אחת הדוגמאות המפורסמות הייתה עם בן של אחת המשפחות בצפת שהיה מאושפז בבית הרפואה 'זיו' בצפת אך מצבו התדרדר. לא הצליחו לזהות מה שיש לו ונוצר צורך להעבירו לבית הרפואה 'רמב"ם' בחיפה שם הייתה מכונה מיוחדת שהייתה יכולה להציל את חייו, אלא שלא היה בטוח שהילד ישרוד את המעבר… יותר נכון: רוב הסיכויים שהוא לא היה שורד זאת. זו שאלה רפואית והלכתית מובהקת.

ערכתי שיחת וועידה עם עסקן רפואי נודע ועם מנהל טיפול נמרץ והיינו צריך לקבל החלטה. מצד שני, כעת עוד היה סיכוי להעבירו לבית הרפואה בחיפה, מה שאין כן, אם מצבו היה מתדרדר יותר, אז כבר לא ניתן היה לעשות דבר…

ב"ה, התקבלה ההחלטה, והכול הסתיים לטובה. באופן ניסי, הילד הבריא וקם על רגליו וחזר לביתו".

בתקופת הקורונה הקב"ה נתן לנו זמן איכות עם המשפחה

בתקופה כמו התקופה הנוכחית – האם אפשר לראות הבדל בין רב לרב חסידי? האם 'חסידישער רב' ההסתכלות שלו שונה על כל המכלול מאשר רב 'רגיל'?

"אומר משהו לא–קל: אם הרבנים שאינם–חסידים היו מסתכלים על המצב בצורה נכונה מיד בהתחלה, היו עוד כמה אנשים יושבים כיום עם משפחותיהם… אין לי ספק בזה. העובדה שכאשר הגיעו למצב החמור, כולם כבר 'יישרו קו' והורו לסגור את הישיבות ואת תלמודי התורה. ואולי אפשר ללמד זכות – שהם פשוט לא ידעו את המצב לאשורו, ולא הלכו לברר אצל מי שצריך…

בהחלט, גם רב חסידי – בראש ובראשונה עליו לדעת היטב מה כתוב בשולחן ערוך ולפסוק בהתאם; אך יחד עם זאת, עליו להכיר את נפש האדם השואל ומצבו הכללי, ולהתאים את דבר ה' זו ההלכה בהתאם לאדם וליכולות שלו. לא פעם צריך למצוא קולא מתאימה כדי שלא לאבד את השואל לגמרי.

בנוסף לכך, הרי ברור שלרב חסידי יש את המחשבה על הנהגה חסידית, והוא גם יודע ומכיר את דעתם של רבותינו נשיאנו בנושאים שונים".

אנשים נמצאים בהתעוררות נוכח המצב, אבל כבר עכשיו, כאשר מדברים על תחילת הסוף של עידן הקורונה – אלו תובנות לדעתכם צריך לקחת מהמצב המיוחד שעברנו?

"ישנן תובנות רבות, אבל אצביע על אחת מהן, מהחשובות.

החיים המודרניים כיום מתאפיינים ב'חיי חוץ'. לכל אחד יש עבודה, משימות ומטלות, פעילות מחוץ לבית. זה יכול להיות בתחום העבודה או אפילו התוועדויות והרצאות. אבל המכנה המשותף לכולם – שזה מחוץ לבית, ולא תמיד נותנים מספיק תשומת לב לבית – לאישה, לבעל ולילדים.

בתקופת הקורונה הקב"ה נתן לנו זמן איכות לחזק את הקשר הזוגי וכן את הקשר האישי והחינוכי עם הילדים. מתי באמת יצא לך בפעם האחרונה לשבת עם האישה והילדים לארוחת צהריים באמצע היום? הקב"ה קצת 'איפס' אותנו והחזיר אותנו אל תוך הבית כדי לחזק את היסודות האמיתיים שלנו.

לדעתי, זו נקודה חיובית נחוצה שצריך לקחת מהקורונה. אתה עסוק ושעות ארוכות אינך בבית. כעת ה' נתן לנו חודשיים של הפסקה ממירוץ החיים בה יכולנו לתחזק את הבית הגשמי והרוחני שלנו".

כמה קשה לכבד את הזולת?

הקהילה החב"דית בצפת כיום מונה כאלף משפחות! יש בה מגוון רחב של אנ"שים; משפיעים ורבנים, תלמידי חכמים מובהקים, משפחות של בעלי תשובה ומתקרבים – שלל גילאים ומגוון רחב של דעות.

הקהילה פורחת ומשגשגת עם מגוון עצום של שיעורי תורה, בכל מקצועות התורה בכל הרמות הנדרשות. לא מעט אברכים מוכשרים מוסרים שיעורי תורה ומזכים את הרבים. גם בתחום החסד והרווחה, הקהילה הצפתית מהווה דוגמה לכלל קהילות אנ"ש בארה"ק, ומן הראוי לציין לשבח את הפעילות של 'כולל חב"ד' בעירנו. העזרה ההדדית היא אבן–יסוד בחיי הקהילה.

כך למשל, בתקופה הנוכחית הוקם מרכז סיוע שבו אפשר להתייעץ עם אנשי מקצוע במגוון נושאים שמשפחות מתמודדות. "איננו קהילה עשירה, אבל קהילה חמה עם פשטות חמה וחיובית", אומר הרב ביסטריצקי ואושר נמסך בקולו. "לא הייתי מחליף את הקהילה הזאת בקהילה אחרת".

דווקא בשל הרקע הרחב כל כך של אנשים ודעות מגוונות, הגיע בשבוע שעבר מכתבו של הרב ביסטריצקי בהפתעה, ועם זאת בקורת רוח מרובה. המכתב שמופיע תחת הכותרת "חסידים, תזרקו את הקטלוג", מופיע על פני שלושה עמודים והעלה על סדר היום את נושא האחדות וחיזוק הענין של "נהגו כבוד זה בזה".

במכתב פותח הרב ביסטריצקי בתיאור המצב המוזר שבו במקום להתפלל במניין בבית הכנסת, מתפללים ביחיד בבית; במקום להיפגש עם חברים פנים בפנים – נפגשים בטלפון. במקום להשתתף פיזית בשמחת חתונה של משפחה קרובה, משתתפים מרחוק, ואת הסבא והסבתא לא מחבקים יותר, אלא עושים להם שלום מרחוק דרך החלון…

והוא ממשיך ומתאר את המצב בבהירות רבה: "בימים אלה בה אנו מכונסים בתוך הבית, בתוך עצמנו, לאט לאט השכבה החיצונית שנדבקה בנו במהלך הזמן, הולכת ונשחקת, או אז אנחנו מתחילים לחשוב בחשיבה טהורה יותר ללא מחשבות הנבנות על סטיגמה.. מצב כזה הוא מצב מתאים לעשות שינויים חשובים ומהותיים שעד היום חששנו לעשות אותם".

"המכתב הזה בא כמו גשם אחרי בצורת ממושכת" אומר לי השבוע הרב ביסטריצקי בגילוי לב. "האדמה צמאה, אנשים צמאים; וכמו שכתבתי במכתב, אחרי המצב שעברנו שבו לא ראינו זה את זה, יש שמחה להיפגש מחדש. רק היום בא אלי אדם מהקהילה וביקש סיוע כלשהו לאחר שלא ראיתי אותו בחודשים האחרונים, שכן הוא מתפלל במניין–מרפסות אחר… פתאום אתה מתחיל להעריך פרצוף אנושי של בן אדם. כיוון שכך, יש לך יותר רגש לזולת. הרצון למפגש כזה מציף את כל המציאות שבה אנחנו נמצאים. אנחנו כיום יותר כלים לקבל את השני; רק תן לי להיפגש עם מישהו, לא משנה מי…

על רקע זה כתבתי את המכתב, כאשר מה שעמד לנגד עיניי, זה המודל הקהילתי שלנו. יש פה הרבה אנשים בעלי דעות שונות".

מילותיו של הרב ביסטריצקי במכתב כמו צועקות מתוך המכתב בקריאת–לב לא–מתפשרת: "עברו כבר 26 שנים מאז ג' תמוז. במשך השנים חוסר ההתחשבות ברגשות הזולת הפך לכאורה לעובדה מוגמרת, חזקה כבטון יצוק שכבר לא נעים לשנות כיון מחשבה, כי אם אשנה ייראה כאילו עד כה טעיתי – וכך אנו חיים בגלות נוראה…

"חשבתי ושקלתי כל מילה כאשר כתבתי את המכתב" מעיד הרב ביסטריצקי ברצותו לחדד עד כמה הנושא חשוב ורציני.

אין זה סוד שבעבר הקהילה בצפת חוותה לא מעט טלטלות על רקע ויכוחים מרים. זה שנים רבות שיש שקט והקהילה מתנהלת על מי מנוחות – מה הסוד?

"אני בטוח שגם היום לא הכול מושלם, ולא כולם מרוצים מדברים שאמרתי או עשיתי במשך השנים, וזה טבעי לחלוטין. אי אפשר לרצות את כולם – אבל ביחד עם זאת, אנו עושים מאמצים גדולים שלמרות מגוון הדעות שיש בקהילה, כולם יכבדו זה את זה, וזה הסוד.

בחלק השני של מכתבו מתחיל הרב ביסטריצקי לשרטט את המתווה שבה הוא רואה פתח לפרוץ דרך: "הגיע הזמן שכל אחד מאתנו, אנשים פשוטים, רבנים, שלוחים ומנהלי מוסדות פשוט נחליט החלטה נפשית 'להכיר' האחד בשני. אין הכוונה שאני צריך לשנות את דעתי, ואין כאן 'כניעה' או 'חולשה'; יש כאן חוזק ועוצמה. כן, אני מספיק חזק בשביל 'להכיר' בשני. כן, אני מספיק חזק כדי להתקרב אליו מבלי לשנות את דעתי. כן, אני מספיק חזק בכדי להתחשב ברגשות שלו, גם כשזה דורש ממני ויתור, ואפילו שהצדק איתי".

למה הכוונה?

"לדעתי סוד ההצלחה הוא, שאתה פועל באופן שבו אני מכבד אותך, אומר לך שלום, משתתף בשמחותיך, מגיע להתוועדויות שאתה עושה גם אם איני מסכים איתך באי–אלו נושאים.

פלוני עורך התוועדות לכבוד ג' תמוז ואני יודע שהוא קישר אותה בעיקר לגאולה של הרבי הריי"צ. למרות שאיני חושב כמותו, בכל זאת אני מגיע להשתתף בהתוועדות ואפילו נושא דברים בפני המשתתפים. ייתכן שהייתי מעדיף ללכת להתוועדות אחרת שבה ארגיש יותר בנוח, אולי אפילו אהנה יותר – אבל אני מכבד ומגיע להשתתף. וכשזה כך, גם המשתתפים יכבדו בחזרה. כי זה היסוד של הכול – כבוד הדדי.

כשתרד לשורש נפשו של אדם, מה הוא רוצה? הוא מבקש הכרה. שיכבדו אותו, את קיומו ואת דעותיו, גם אם לא נסכים עמו".

האם בתפקידך כרב, אינך אמור לקבוע, להוביל ולהחליט?

"ברור שלצד הכבוד ההדדי, צריכה להיות קבלת עול – כאשר על כל אחד להכיר ולדעת את הסמכות והתוקף ההלכתי של הרב. כאשר הרב מקבל החלטה, אז כל אחד מחויב לשמוע אף אם הוא אינו מרוצה או לא מבין. יחד עם זאת, הרב מצדו צריך להחליט ולהוביל בשיקול דעת, באחריות וברגישות מלאה.

ברגע שאתה חי בקהילה, עליך להיות אכפתי מהקהילה ועליך גם לשדר זאת לקהילה שאכפת לך מהם, גם אם חלק מהם חושבים אחרת ממך. כשפלוני מרגיש שהרב שמע אותי, הרב אכפת לו ממני, הרב הגיע לשמחה שלי, הרב עזר לי וכיבד אותי – גם אם אני חלוק עליו ועל דעותיו, אני אכבד אותו בחזרה. זה המודל של כיבוד הדדי. כאשר הולכים עם המסר הזה, אז תמיד נמצא את המכנה המשותף בינינו ונשים בצד את המפריד.

אתן לך דוגמה מתוך מקרה מהחיים: במסגרת האחריות שלי על מחלקת הכשרות ברבנות צפת, אני אחראי בין השאר על מפעל 'ורד הגליל' המייצר גם חטיפי שוקולד וכדומה. לפני כמה שנים פועל עשה טעות ולקח מיכל שוקולד שהיה כשר לפסח ושם בו מילוי שוקולד עם פתיתי חמץ. כשנודע הדבר אחרי כמה ימים, הממתקים כבר היו ארוזים במחסן. מדובר היה בנזק כלכלי גדול של יותר מרבע מיליון ש"ח, וכמובן השאלה הופנתה אלי. ביקשתי כמה ימים שהות לבדוק אם יש צד להיתר ונערכו דיונים בנושא.

לאחר כמה ימים חזרתי אל מנהלי המפעל עם תשובה שלילית, והוריתי להם לשים את זה בצד, והם הסכימו לכך.

ראיתי במוחש מה כוחו של כיבוד הדדי. הם ספגו נזק משמעותי, אבל כשראו עד כמה היה אכפת לי ואף ניסיתי למצוא פתרון וטרחתי בדבר, הרי גם כאשר לא מצאתי פתרון שהשביע את רצונם, הם נענו. תאר לך שבו–במקום הייתי משיב להם תשובה שלילית, הדבר היה יוצר התנגדות, ולו אפילו רגשית. זו הרי החלטה הלכתית שעולה המון כסף… כאשר הצד השני רואה שאכפת לך, שאתה מקשיב לו ואתה עושה השתדלות עבורו, הוא יקבל כל פסק, גם אם הוא לא יאהב לשמוע זאת.

כך גם בנושא האחדות בקהילה: כשאתה מכבד ומקשיב את הזולת, גם כאשר אתה חושב בדעה שהאחר מתקשה לאהוב, הרי אם אתה מתנהג בדרך מכבדת ומכובדת, זה יפתור את רוב הבעיה אם לא את כולה".

כמה באמת רחב המכנה המשותף בין כל החסידים?

"אני חושב שברוב ענייני ההשקפה של החסידים, יש מכנה משותף רחב מאד. גם כאשר יש חילוקי דעות, אני חושב שאפשר להתגבר על רוב הדברים. אפילו כאשר מתווכחים, יש דרך נאותה ומכובדת כיצד לעשות זאת.

עם זאת, צריך להתריע נגד התופעה שכאשר מקבלים הוראה שאינה מוצאת חן בעינינו או כאשר נוכחים בפעולה שאינה לרוח דעתנו, אז אנחנו מחפשים תחליף. ההוראות שקבע הרבי תקפות בכל זמן ובכל מצב, גם כאשר לא תמיד אנו מבינים את הדברים או כאשר הם אינם מוצאים חן בעינינו".

כיבוד הזולת יקר יותר כשאיני מסכים עם דעתו

כשהרב מדבר על "כבוד הדדי" למה הכוונה? האם מספיק שאתן לו חיבוק ונשיקה ולומר לו 'אחי, אני אוהב אותך' או שצריך להיות משהו יותר פנימי?

"כשחז"ל אומרים שעל אדם לכבד את אשתו יותר מגופו, למה הם התכוונו? מובן שאסור שזה יהיה מן השפה ולחוץ. גם שיכורים, להבדיל, נוהגים לחבק ולנשק זה את זה, האם לזה הכוונה? ברור שלא. מדובר בכבוד מלא, בהערכה ובאכפתיות אמיתית לזולת גם כאשר אנו חלוקים בדעותינו. אם הכבוד שלי לזולת הוא בזה שאגיע להשתתף אצלו בשמחה, אז אני אעשה את זה.

אם אתה יודע שתדבר בהתוועדות, ולא נעים למישהו לשמוע את התואר "הרבי מלך המשיח שליט"א" או תואר הפוך – אז תסתפק בלומר "הרבי" ואין זה יוריד שום דבר מחוזק האמונה שלך. אם לפלוני קשה לראות חומר מודפס עם תארים של 'יחי' או 'זי"ע' – אז לא אכתוב שום תואר, והדבר לא יפגע כהוא זה באמונה שלי. אין צורך להטיח 'ראש בקיר' רק כדי להוכיח לזולת כמה אני חסיד גדול.

לכבד את הזולת כשהוא מסכים איתי והוא באותה דעה שלי – אין זו חכמה. זו אהבה התלויה בדבר. לא התעליתי על עצמי בשום דבר. דווקא כשאנחנו חושבים שונה ואין לנו אינטרס צדדי ובכל זאת אנחנו מכבדים זה את זה – זה נקרא לאהוב זה נקרא לכבד".

אם זו הנוסחה, למה באמת כל כך התקשינו לפתור את העניין הזה עד עצם היום הזה?

"כי כל אחד מעדיף להסתכל רק מהזווית שבה הוא צודק, ממש כמו תלמידי רבי עקיבא, שלכל אחד אכפת מהשני והוא רוצה שהוא יבין את רבו בדיוק כמו שהוא מבין".

הביאור הזה של הרבי מלווה אותנו עשרות שנים, ואף אחד לא חושב שזה מדבר עלינו? אף אחד לא מפנים את הסכנה שהרבי הזהיר מפניה – 'צדק של קדושה'?

"נכון, איננו חושבים על כך, כי אני בטוח שהתכוונו הרי כלפי השני ולא אלי… תמיד יותר קל לחשוב שהשני צריך לתקן את עצמו ולא אני. כי אם אחשוב עלי – זה דורש ממני משהו"…

"במכתב כללי לכבוד ל"ג בעומר תש"ל, הרבי כותב: 'צריך וחייב אדם להביט בעין יפה על כל שומר תורה ומצוה ולנהוג בו כבוד גדול, אם אפילו דרכו היא לא דרכו הוא! כיון שעובד ה' הוא וההפרש הוא רק שזה עובד מצד אהבת השם וזה עובד מצד יראת השם, וכו'". מלשון המכתב אנו רואים יסוד גדול לאחדות – היות והאדם שומר תורה ומצוות, צריך להביט בו בעין יפה ולנהוג בו כבוד גדול. הדגש הוא לא על חסיד שאומר חת"ת ורמב"ם והולך למבצעים וכו'. אלא 'רק' על אדם השומר תורה ומצוות בכל זאת צריך לנהוג כבוד גדול.

"..בואו נכיר האחד בשני, פשוט רק 'להכיר' זה בזה. נכיר ב'מציאות' של השני, נכיר ברגשות של השני, ולא משנה מיהו 'השני' ומה דעתו" (מתוך מכתבו של הרב ביסטריצקי).

הרב ביסטריצקי ממשיך לדבר בכאב ובתקווה גם יחד: "אינני מדבר לגבי מוסדות ותפקידים שונים בהם ישנן הוראות מהרבי איך להתנהל; אני כן מדבר על 'בין אדם לחברו' – אין לי ספק כי לאחר שננהג בכבוד בין אדם לחברו, תהיה לזה השפעה רחבה, ובין השאר גם על התחום הממסדי.

הדרך לצאת מהמקום בו אנו נמצאים היא בראש ובראשונה באופן של 'סור מרע' – להוציא את העוקץ במערכת היחסים ההדדית. אם לא מוצא חן בעיני מדבקה מסוימת ששמת על דלת ביתך, אין זה מתיר לי לשבור לך את הדלת או לרסס אותו בצבע. זה הרי גזל מדאורייתא, ובעבור מה?! אם תרמתי לבית הכנסת ספר עם תארים שלא מוצאים חן בעיניך – אין לשום אדם רשות להזיק לספר ובוודאי לא להעלים אותו, בפרט כשזה נעשה באמתלות של קדושה כביכול. ואני אומר את זה לשני הכיוונים.

אם האחד חושב שהרבי נמצא ב–770, נכבד את דעתו ואת המקום כיאות. אם האחר מרגיש שההתקשרות שלו תתחזק דווקא ב'אוהל' – יערב לו. אכבד את דעתו גם אם אינני מסכים. זה בינו לבין קונו, בינו לבין הרבי – מי אנו שנחליט מהי הדרך הנכונה עבורו. אדרבא, נכבד אותו בדרכו לחזק את רגש ההתקשרות שלו.

כן, אנחנו יכולים לדבר על זה, יכולים להתוועד על זה – אבל הכול מתוך רגש של כבוד זה לזה".

לחנך את הילדים בדרך של כיבוד הדדי

הרב מתייחס במכתבו גם לחינוך הילדים לאחדות ולאהבת ישראל. איך באמת אפשר לחנך ילד על דרך מסויימת שאנו בטוחים שהיא הדרך האמיתית היחידה, ויחד עם זאת לחנך אותו לכבד אנשים עם דרך הפוכה? לא סוד הוא שילדים הם עַם עם פחות יכולת להכיל ולכבד את השני כאשר דעותיו מנוגדות.

"הכל עניין של דוגמה חיה בבית", פוסק הרב ביסטריצקי בנחרצות. "אם בשולחן שבת אתה תדבר נגד הרב שהוא לא בדעה שלך, או נגד המורה של הילד שלך, הרי זה מה שהילד שומע ועם זה הוא יגדל וכך הוא יתנהג. גם אם אני משיחיסט גדול, זה לא אומר עדיין שאני צריך לדבר נגד מי שחושב אחרת ממני, וכמובן גם להיפך.

תראה, יש אלפי שלוחים שנמצאים במקומות מרוחקים, והם מחנכים את הילדים שלהם למרות מה שהסביבה מציעה. אז הילד יודע שאסור לו לאכול ממתק לא כשר, למרות שהוא משתתף בשמחה במסיבת יום הולדת של חברו לכתה שאינו יודע עדיין מהי כשרות. כלומר, יכול (וצריך!) להיות שילוב של השניים: שמירת העיקרון ועם זאת קבלת הזולת בנפש חפצה.

אפשרי לאהוב את הזולת גם אם אני חלוק על דעותיו. אנשים אחים אנחנו, ויש לנו כל כך הרבה מן המשותף. כיצד אפשר לשנוא? כיצד אפשר לדבר נגד, ועוד במסווה של קדושה וחסידישקייט?! אם הילד רואה שאבא שלו תוקף את ההוא ופוסל את ההוא, זה מה שהילד סופג, ואחר כך הילד עצמו מתנהג כך כלפי חבריו בכתה או בבית הכנסת, ומדוע לא? הוא הרי קיבל לגיטימציה לבזות ולהלבין ברבים פניו של ילד שאינו חושב כמותו.

אז ילדים לא תמיד ערניים מספיק לחומרת הדברים, אבל הרקע לזה – זה מה שהם ראו וקיבלו מאבא שלהם.

ידוע לי שהמכתב שכתבתם קיבל הד רב ואף זכה להרבה תגובות חיוביות. אלו תגובות אתם קיבלתם על זה?

(מחייך) "מטבע הדברים קיבלתי רק תגובות חיוביות הן בעל פה והן בכתב. היו גם פניות מחו"ל שביקשו לתרגם את המכתב לאנגלית כדי שיעורר ציבורים נוספים".

בהודעה שקיבלתי, כותב השורות, אפשר להיווכח בקורת הרוח הגדולה שבה התקבל המכתב. "אין לך מושג איך אנשים מתרגשים ממכתבו של הרב ביסטריצקי. אנשים מרגישים שהוא מבטא את מה שכולנו חושבים ולא אומרים. כשרב כותב את הדברים בצורה כל כך ברורה, יש לכך השלכות רבות. שנים חיכינו למכתב כזה, וסוף סוף זה הגיע…"

בהודעה נוספת שקיבלתי, מספר המשגר כי "המכתב של הרב עורר הד גדול ושיח בריא של אחדות. מעריכים מאוד את האומץ להניח על השולחן את הכול לדבר בצורה ברורה. הלוואי וזה גם יפעל את פעולתו".

בשבת הקרובה, יציינו בריכוזי חב"ד 'שבת אחדות' כהכנה למתן תורה בהתאם לבקשתו הנפשית של הרבי. איך לדעתכם אפשר להוריד את כל הרעיונות הנשגבים הללו לפועל ממש? הרי כמו שאמרנו, הכול נובע מהאגו שלנו ופחות מקנאה לכבודו של הרבי. איך באמת יכולים להכיל את השני גם כאשר אני בטוח שהוא פוגע בכבוד הרבי?

"צריך לעשות מה שראינו אצל הרבי במשך כל השנים – הרבי מקבל את כולם באהבה ובכבוד. אדרבא, כשיש יהודי שלא מניח תפילין, אנחנו מקרבים אותו עוד יותר כדי להביאו אל אור התורה והמצוות…

כאשר איננו חושבים אותו הדבר – אם המטרה היא להישאר במצב הנוכחי, אז אני אמשיך שלא לקבל אותך ואתה לא תקבל אותי. אבל אם אתה באמת מחפש דרך לזרז את הגאולה – ואני חושב שזה הרצון האמיתי של כל חסיד באשר הוא – אל תעשה דברים שמרחיקים את הגאולה. אסור לומר דבר אחד ולעשות היפוכו! אם אתה בטוח שאתה עושה מה שהרבי רוצה ממך, עלינו להפסיק לריב ובוודאי שלא לחוש רגשות שליליים.

אפשר בהזדמנות זו להציע רעיון מעשי: שכל אדם יקבל החלטה טובה לקבוע חברותא עם אחד שאינו חושב כמותו. לימוד כזה מקרב מאוד, ובוודאי מתאים ביותר בימים אלה לקראת חג השבועות, כאשר כולנו עמדנו למרגלות הר סיני כאיש אחד ובלב אחד.

בעבר יזמתי החלטה קהילתית טובה לפני ג' תמוז – שיעורי הכנה בענייני גאולה ומשיח, כאשר המגיד שיעור מתחלף, כל יום אדם אחר, עם חשיבה שונה ודעה אחרת. עשינו את זה בצפת, והתוצאות מדברות בעד עצמן. פשוט ישבו ביחד, וזה הדבר החשוב ביותר שמביא לרבי נחת רוח.

כיוון שהמטרה של כולנו היא להביא את הגאולה – עלינו לשנות כיוון. עשרים–ושש שנים הולכים בדרך אחת והיא לא צלחה, כעת צריך לנסות דרך אחרת, חלופית. אני קורא מעומק הלב לכלל הקוראים והחסידים: תנו צ'אנס לשינוי הזה. אני אכבד אותך ואתה תכבד אותי. נכבד זה את זה. נעבוד בדרך זו שנה ונבחן אז את התחושה שלנו ואת התוצאה".

חג השבועות מכונה בחב"ד "חג המו"צים" על שם נסיעתם של ה"מורי–צדק" בקהילות אל הרבי, ולפי התוכנית הגלותית – השנה ככל הנראה תהיה הפעם הראשונה שמורי–צדק ישארו בקהילתם ולא יסעו לרבי… איך אפשר – אם בכלל – 'לפצות' על זה, במצב הנוכחי?

"בתחילת נשיאותו של הרבי, סבי, הרב יהודה לייב ביסטריצקי ע"ה, היה בשליחותו בעיר וויינלנד שבניו ג'רסי. שנה אחת לפני ראש השנה סבא מימש את רצונו הגדול והגיע לרבי לניו יורק במטרה לשהות במחיצתו בראש השנה. כשהרבי ראה אותו, שאלו 'מי יתקע אצלכם בשופר?' סבא סיפר לרבי שהשאיר אחריו ממלא מקום. הרבי חזר ושאלו בפעם השניה 'ומי יתקע אצלכם בשופר?' וסבא שוב השיב, וכך גם בפעם השלישית. לבסוף שאל אותו הרבי: "האם הוא יחשוב בתקיעת שופר מה שאתה חושב?" בתוך כדי דיבור נתן לו קונטרס חסידות שיצא לאור ואמר: "קח את המאמר הזה תלמד אותו, והתקיעות שלך ושלי יעלו ביחד"…

גם כיום, כאשר אי אפשר להגיע לרבי – עדיין אפשר להיות אצל הרבי. יש דרך להתקשר לרבי גם במרחק פיזי, בראש ובראשונה על ידי לימוד תורתו. ניקח מאמר חסידות של הרבי על שבועות, ונחיה עם הרבי, והלוואי וביחד נוכל להתעלות עם הרבי כאיש אחד ובלב אחד".

*

חתום כעת מנוי לעיתון, וקבל כל שבוע חבילה חסידית גדושה ומלאה לכל המשפחה, כולל המוסף לנשים עטרת חיה והמוסף לילדים במחנה צבאות השם.

לרכישת מנוי לחץ כאן