כ"ח ניסן: מה עלינו לעשות כעת להבאת הגאולה?

שילוב נכון

הרב יהורם אולמן, שליח הרבי מה"מ וחבר בית הדין בסידני, אוסטרליה

בחסידות מבואר, שבעולם התוהו יש אורות מרובים וכלים מועטים, ואילו בעולם התיקון יש אורות מעטים וכלים מרובים. ומכיוון שבגאולה השלימה יהיה שילוב של אורות מרובים, שיתלבשו בתוך כלי העולם, לכן גם העבודה להכנת העולם צריכה להיות באופן כזה: יציקת האורות הגבוהים מעולם התוהו לתוך הכלים המרובים של עולם התיקון.

בשיחת כ"ח ניסן הרבי הסתפק באמירה כללית על הצורך לשלב תוהו ותיקון, אך לא נתן מרשם מדוייק, כמה אחוזים תוהו וכמה אחוזים תיקון. את זה הוא השאיר לשיקול הדעת שלנו, החסידים.

יש חסידים שמטבעם הם בבחינת 'תיקון', וכאשר שומעים שהרבי אומר בשיחה שצריכים לשלב גם אורות דתוהו, הם יוצאים מגדרם ויוצקים כמה עניינים בבחינת אורות דתוהו לתוך עבודת השליחות. אבל המאפיין הכללי של עבודתם נשאר בבחינת 'תיקון'. לעומתם, חסידים שמטבעם הם בבחינת 'תוהו' — דברי הרבי בשיחה מחייבים אותם אמנם לרסן את האורות הגבוהים ולהכניסם למסגרת של כלים דתיקון, אבל עדיין אפשר לזהות אצלם אחוזים גבוהים של תוהו.

לכן על כל חסיד להתייעץ עם ה"עשה לך רב" שלו, ובהתאם להדרכתו לשלב את התוהו והתיקון. יחד עם זאת, עליו להבין שייתכן בהחלט שאצל חסיד אחר יהיה השילוב במינון שונה, ואף אותו חסיד מקיים בכך את הוראתו של הרבי. כל אחד בהתאם לטבעו. הבנה זו תסייע לכולנו לשמור על אחדות החסידים, שאיתה נוכל לצעוד תיכף ומיד לקראת משיח צדקנו.

חקוק בזיכרון

הרב נפתלי אסטולין, משלוחי כ"ק אד"ש מה"מ בלוס–אנג'לס, קליפורניה

מאז שמענו את הרבי תובע מאיתנו "עשו כל שביכולתכם להביא את משיח צדקנו בפועל ממש" — הקריאה הזאת צריכה להדהד באזננו בכל רגע ממש. חסיד אמתי לא מתעורר פעם בשנה, כאשר מגיע כ"ח ניסן, אלא חי את דברי הרבי בכל רגע נתון ביממה, שבעה ימים בשבוע. מילים אלו צריכים להיות חקוקים בזכרונו, ולמלא אותו בחיות מחודשת בכל רגע.

וזיכרון זה צריך להיות באופן שמעורר את החסיד לעשות בפועל ממש. כמו שהציצית מזכירה את תרי"ג מצוות. ובלשונו של ספר החינוך: "אין דבר בעולם יותר טוב לזכרון כמו נושא חותם אדוניו קבוע בכסותו אשר יכסה בו תמיד ועיניו ולבו עליו כל היום". כך גם מי שהולך עם דגלון משיח, לדוגמא, צריך לדעת שהמטרה של הדגלון היא להזכיר ולעורר שכל עוד משיח לא הגיע — אי–אפשר לנוח, וחייבים לפעול בכל התחומים כדי להביא את הגאולה.

ומי שלא הולך עם דגלון, שיסתכל על הציצית שלו, או על הטלית (שבעטיפתה צריך לכוון "להמשיך עליו מלכותו . . כעניין שום תשים עליך מלך"), וייזכר שכל עוד אנחנו בגלות, איננו יכולים לקיים את רוב התרי"ג מצוות, ולכן עלינו לפעול ללא ליאות עד לגאולה השלימה.

ציפייה למלכות ולתורה

הרב יוסף ישעי' ברוין, מד"א וחבר הבד"צ דשכונת קראון הייטס

בפסיקתא רבתי פל"ה: על הפסוק "והנה מלכך יבוא לך" אומר המדרש: "זה שנקרא מלך, שעתיד למלוך על דורות ראשונים ואחרונים. והקב"ה מכריז להם לצדיקי הדור, ואומר להם: צדיקי עולם! אע"פ שדברי תורה חביבים עליכם, לא יפה עשיתם שחיכיתם לתורתי ולא חיכיתם למלכותי".

זאת אומרת שיכולה להיות מציאות של צדיקים, וצדיקים באמת שהקב"ה קוראם "צדיקי עולם", ובכל זאת הם מצפים רק לתורתו של הקב"ה, ולא למלכותו.

גם בנוגע לתורתו ומלכותו של הרבי, רואים שיש שתי גישות אצל חסידים: יש חסידים שתמיד היו 'קאך' בתורתו של הרבי, וכעת — כשלצערנו איננו שומעים את תורתו — הם מחכים לתורתו, תורה חדשה מאתי תצא. לעומתם יש חסידים שתמיד היו 'קאך' במלכות של הרבי, בבחינת "וירד מים עד ים", וציפו להתגלות הרבי. כעת, ברגעים האחרונים של הגלות, הם יושבים ומחכים למלכותו.

ועל זה אומר המדרש, שצריך לחכות גם לתורה וגם למלכות.

בשיחת שבת פרשת תזריע–מצורע, מחדש הרבי שאפשר לשלב את שתי הגישות, גם תורה וגם מלכות, וזאת ניתן לפעול על ידי לימוד ענייני הגאולה בתורתו של מלך המשיח, ובלשון הרבי: ""מלכות שבתפארת", כלומר, ענינו של המשיח (מלכות) כפי שהוא בתורה (תפארת), כאמור לעיל (ס"ט) שעל ידי התורה (ענינו של משיח בתור "רב") נמשכים ומתגלים האורות עליונים דהגאולה (ענינו של משיח בתור "מלך") באופן פנימי".

ועל ידי הציפייה הן לתורתו של הרבי, והן למלכותו, ופעולה בשני העניינים גם יחד — נזכה תיכף ומיד להתגלות השלימה בגאולה האמיתית תיכף ומיד ממש.

להאהיב את הרבי

הרב יוסף יצחק גורביץ, משלוחי הרבי לאה"ק ומשפיע בישיבת תות"ל מגדל העמק

בשבועות שאחרי השיחה הידועה, אמר הרבי שהדרך הישרה להבאת הגאולה היא לימוד ענייני גאולה ומשיח, ואין ספק שזה העיקר הגדול שהכול תלוי בו. אבל בנוסף לזה, עלה אז בדעתי 'הרגש', שמכיוון שהרבי עומד להתגלות — צריך לדאוג שעם ישראל יקבל את מלכותו באופן של "מלכותו ברצון קיבלו עליהם". עלינו, החסידים, מוטל תפקיד: להאהיב את הרבי על יהודי העולם.

הרבי גילה ומסר את עצמו אלינו, בעניינים הכי עמוקים לצד העניינים הכי פשוטים — משיחות ומאמרים עמוקים ונפלאים, ועד מענות למכתבים של ילדים בכיתת גן…

הרבי העניק לנו את הכלים להאהיב אותו בעיני העולם כולו, שגם יהודי הכי פשוט שאינו מסוגל לאהבה רוחנית, אלא רק אהבה גשמית פשוטה — גם הוא יוכל לאהוב את הרבי.

וכאשר הוא יאהב את הרבי ויהיה קשור לקדושה של הרבי, ממילא הוא יתקרב לכל הדברים של הרבי, ויתרחק מכל ענייני רע ומיאוס. אדם שאוהב את הרבי, הטבע שלו ימשוך אותו לכל ענייני הקדושה, והוא יקפיד יותר על קיום תורה ומצוות, ויזרז בזה את ביאת המשיח. ב. אותו יהודי יקבל את מלכותו של הרבי ברצון.

וכיצד מאהיבים את הרבי על יהודי העולם? קודם כול, מראים דוגמא אישית. כל אחד בענייניו הוא. התמימים צריכים להראות דוגמא בתפילתם ובלימודם; ואנ"ש — מלבד דוגמא בתפילה ולימוד — יכולים להראות דוגמא גם בחיים היום–יומיים, בבחינת "בכל דרכיך דעהו". כאשר אנשים רואים את החסידים של הרבי מתנהגים כפי שהרבי רוצה שיתנהגו — זה פועל עליהם שירצו להיות גם הם קשורים לרבי.

בנוסף, צריכים לדבר עם אנשים שפוגשים ומכירים, ולספר להם על הרבי, שיידעו מי הראש של הדור, ויאהבו אותו. כאשר נרגיש שזה התפקיד שלנו, הרבי גם יעזור לנו וישים בפינו את הדברים המתאימים ביותר ליהודי העומד מולנו, שיעוררו אותו לאהוב את הרבי ולהתקשר אליו.

ואולי אפשר לומר שהאהבה שלנו לרבי, היא בבחינת "תוהו", אבל הרבי נתן לנו את ה"כלים דתיקון" כדי שנוכל להעביר זאת הלאה, לכל יהודי העולם.

וכאשר תהיה לנו 'הנחה פנימית' שצריכים להאהיב את הרבי, ממילא זה יפעל גם בנו וגם בסביבתנו שינוי רוחני, שיידעו כולם מיהו העומד בראש הדור, וכאשר נזכה להתגלותו של הרבי, יקבלו כולם את מלכותו ברצון.

יש לנו כוח!

הרב גרשון מענדל גרליק, שליח הרבי מה"מ למילאנו, איטליה

ההוראה של שיחת כ"ח ניסן היא בראש ובראשונה אחריות, אולם יחד עם זאת, יש כאן גם סוג של בשורה. הרבי מבשר לנו שיש לנו את הכוח להביא את משיח!

ברור לכל בר דעת שהרבי לא סתם הטיל עלינו תפקיד, מתוך הרמת ידים כביכול, רח"ל. באותה שיחה בה אמר הרבי "אני את שלי עשיתי", הוא המשיך ואמר שיש עוד דבר יחידי שהוא יכול לעשות "הדבר היחידי שיכולני לעשות", והוא: "למסור הענין אליכם". זאת אומרת, שהרבי לקח את הכוחות העצומים שלו, ומסר אותם אלינו, החסידים. כעת יש בידינו כוח רב עוצמה, ויש לנו את הכח והאפשרות לפעול את הדבר הכי נעלה הזה.

באגרות קודש של הרבי פזורים עשרות מכתבים שכתב הרבי לאנשים שלא האמינו כי בכוחם לפעול — אם זה בענייני עסקנות, אם זה בהשפעה על הזולת, ואם זה בלימוד ובכל תחום אחר. הרבי עונה לכל אחד במילים שלו, אבל הנקודה היא אחת: מכיוון שהקב"ה הציב אותך במקום בו אתה יכול להשפיע, ומכיוון שהתורה דורשת ממך לבצע פעילות מסויימת — אין ספק שניתנו לך כל הכוחות הדרושים לשם ביצוע המשימה. הרבי חוזר שוב ושוב על הכלל הידוע ש"איני מבקש אלא לפי כוחן", ומסיק מכך שבוודאי הקב"ה נתן את כל הכוחות הדרושים לביצוע המשימה.

בעיה שלנו

הרב זלמן ליברוב, שליח הרבי מה"מ בפלטבוש, ניו–יורק

בשיחת כ"ח ניסן, הרבי לא מתלונן שח"ו חסר אמונה בביאת המשיח, או אפילו ציפיה לביאת המשיח, הרבי מתלונן שחסר ציפיה אמיתית, כלומר, "אז ס'איז עם רעכט כו'", "ולא מופרך אצלם, רחמנא ליצלן, שמשיח לא יבוא בלילה זה, וגם מחר לא יבוא משיח צדקנו, וגם מחרתיים לא יבוא משיח צדקנו, רחמנא ליצלן!!".

בסגנון פשוט יותר: זו הבעיה של השני… כשחבירו סובל, רחמנא–ליצלן, מעניין מסויים; אפילו מעניין של פיקוח–נפש — הוא יאמר תהילים, ואפילו יעזור בגופו, נפשו וממונו, אבל אין לדמות כלל למה שהיה עושה אילו זה היה קורה, חס ושלום, אצלו, או אצל אחד מבני–משפחתו ממש (ואין לבוא אליו בטענות כלל, כי הרי זהו טבע האדם);

רבונו של עולם! מדובר כאן אודות שכינתא בגלותא, כל בני–ישראל בגלותא, ואם עדיין לא הבנו מספיק מה הפירוש "שכינתא בגלותא" כאשר ראינו את הרבי שופך דמעות כמים כשמדבר על הגלות (לדוגמא: שיחת הושענא–רבא תשד"מ, שיחת ט"ו בשבט תשל"ט, ורבים הם ואי אפשר לפורטם) — הרי לאחרי כ"ז אד"ר וכו' כבר איננו שואלים מה הפירוש "שכינתא בגלותא";

ואם–כן, לכל הפחות כעת אנו צריכים להבין את דבריו הק' והמחרידות של הרבי: "ולא מופרך אצלם כו'", "טוט אלץ וואס איר קענט!".

— האם הבעיה של "שכינתא בגלותא" והבעיה שאנו עדיין בגלות מר וחשוך, היא בעיה של הרבי, ואנו רק עוזרים לו ככל יכולתנו, צועקים "עד מתי" כאשר הוא מצווה עלינו (כפי שצעקנו גם בכ"ח ניסן ה'תנש"א לאחר השיחה), ועוסקים ב'מבצע משיח' בזמננו הפנוי, כאשר איננו עסוקים בבני חיי ומזוני שלנו, ואיננו עסוקים בבית–חב"ד שלנו,

או שזו היא בעיה שלנו, ואנו עוסקים בפתרונה ככל אשר ביכולתנו, כמו שאנו מתעסקים בעניין של "חיי" שלנו, כבענין של פיקוח–נפש ממש! אנו צועקים "עד מתי" מיט אן אמת, ואנו יוצאים מהגלות פנימי בנוגע לעבודת השם ומשנים את מהותינו מן הקצה אל הקצה?!

הרבי השאיר לנו את ה'פיניש'

הרב דוד נחשון, יו"ר ניידות חב"ד בארה"ק

יש משהו מעניין בשיחת הרבי מלך המשיח בכ"ח ניסן. רק לילה קודם לכן הרבי נשא שיחה במהלך 'יחידות כללית' שבה דיבר והפליא את מעלת התקופה שקרובים ממש לגאולה, והרבי האריך על אודות הניסים והנפלאות הגדולים המתרחשים בתקופה זו וכו'. והנה, למחרת בערב, הרבי מדבר על כך שלא פעלנו להביא את הגאולה, וחסרים שניים או שלושה עקשנים — דברים היורדים לכבשונו של עולם, יורדים לחדרי בטן של כל חסיד.

אלו הן שתי תנועות הופכיות, לכאורה. הייתכן?

אולם בהסתכלות נוספת, תנועות אלו לא סתירה, אלא הכנה ושלבים בדרך לגאולה. כי כדי שנוכל לקבל את תוכן הדברים של הרבי בכ"ח ניסן, הרבי הקדים את דבריו לילה קודם אודות מעלתה של התקופה.

בשיחה זו של ה'יחידות', כמדומני, הרבי למעשה סיכם את כל מה שעשה במשך שנות הנהגתו; כל מה שעשיתי והבטחתי לכם — קיימתי. לקחתי אתכם ארבעים שנה כאשר ישא האומן את היונק, יום ולילה עשיתי בשבילכם כל מה שאני יכול. אין חסיד שלא הרגיש שהרבי 'הניח' את עצמו בעבורו.

הרבי בירך ושידד מערכות טבע בעבור כל אחד כפרט, הרבי חולל ניסים וישועות למען כלל ישראל, הרבי חולל גדולות ונצורות בניגוד להגיון באופן של "והכה בשבט פיו". כל מילה שיצאה מפי קודשו — קוימה. הרבי הראה כי הוא צינור ההשפעה הרוחני והגשמי לא רק לחסידי חב"ד אלא לעולם כולו, וכי הוא נביא וכו'. ועל כך הרבי דיבר שצריכים לראות בהפלאת התקופה, בגודל הניסים ועל כן להיות בשמחה (ראה באריכות בשיחה זו של ה'יחידות כללית').
אולם יש עוד קטע אחד קטן ואחרון שהוא בעצם קשור אליכם, חסידים, ודווקא אתם צריכים לבצע אותו.

כי הרבי נולד רבי, נולד משיח, הוא מצד מעלתו העצמית לא זקוק לנו. אבל הקב"ה "למעשה ידיך תכסוף", רוצה אותנו ואת עבודתנו. כאן מגיע הקטע האחרון וההשלמה שמגיע מצד בני ישראל — ועל כך הרבי זועק בשיחה שלמחרת, בליל כ"ח בניסן.

אפשר להבין מכאן שהרבי כאילו אומר לנו, עשיתי אתכם הכנות ותרגילים במשך ארבעים שנה, אימנתי אתכם, נתתי לכם הכל, קיבלתם ממני כל מה שהייתם צריכים. מעכשיו מתחילה תקופה חדשה שבה אתם צריכים לפעול ולעשות לבד. האם אתם מוכנים לתקופה החדשה הזו, או שאתם רוצים להמשיך לבוא בכל יום ולהזכיר לי מה עלי לעשות, ואיך יש לפעול וכו'.

בשיחה זו הרבי דיבר על דרך העבודה, "אורות דתהו בכלים דתיקון". גם דברים שהם כביכול 'אורות', יש להשתמש בהם כדי לזרז את הגאולה, אלא שיש להחדיר אותם באופן 'פנימי' (כלים דתיקון). צריך לעבוד עם ה'אורות' ולהכניסם ל'כלים דתיקון' באופן שהמסר יחלחל פנימה. אי אפשר להשאיר דברים ב'תהו' כי אחרת לא עשינו שום דבר. כל העניין של פעולת משיח, זה להחדיר אלוקות בתוך הרבדים הגשמיים ביותר ולרומם אותם.

אחרי אותה שיחה, פעלנו להחתים רבנים בפסק דין על מלכותו של הרבי. רובם היססו וחששו איך הרבי יגיב ויקבל את העניין. מי שהיה ה'נחשון' לזה היה הרב מרדכי שמואל אשכנזי ע"ה, רבו של כפר חב"ד. והרבי אכן קיבל את הפסק דין הזה, כי הרבנים הם מורי הוראה ועל ידי פסק דין, הם מורידים את ה'אור' הזה לעולם הזה הגשמי. כשהבאנו לרבי את פסק הדין, לא בלי חשש עצום, קיבלתי כעבור זמן קצר ביותר תשובת עידוד: "נתקבל ות"ח ותהא פעולה נמשכת ובהוספה וכו'".

הרבי למעשה חיכה לחסידים. הרבי רוצה תכל'ס, הרבי לא עוד אחד משבעת הרביים, אלא הרבי הוא גמר ותכלית שלימות הכול.

באמצע ההתוועדות של שבת פרשת שמיני, קם יהודי מכובד וצעק לרבי מתוך בכי: רבי תגזור שמשיח יבוא. ראו שהרבי נהיה חיוור והבעה של אי–שביעות רצון בעליל. הרבי גם אמר זאת שהוא לא מחפש שיתנו לו עבודות. הוא רוצה שהעבודה כעת תהיה מאתנו.

אנחנו לא עמדנו בציפיות, ורבים התחילו לגמגם בעניין זה של קבלת המלכות, אבל הרבי הוא טבע הטוב להיטיב, והוא נותן לנו כל הזמן הזדמנויות נוספות, העיקר שנתעקש ונביא את הגאולה בפועל ממש.

ואפילו שנה לאחר מכן, תשנ"ב, כאשר הרבי התבטא "ואין הדבר תלוי אלא במלך המשיח עצמו", אבל עם זאת עדיין השאיר לנו את הקצה האחרון — קבלת פני משיח צדקנו. אני אעשה את הכול, אתם, לפחות את זה, תתכוננו, הכינו עצמכם במחשבה דיבור ומעשה.

לייצר אור

הרב יאיר כלב, משפיע, מרצה ומפיץ מעיינות

הדרישה של הרבי בשיחת כ"ח ניסן, "לעשות כל אשר ביכולתנו" כוללת כמובן גם את נקודת האחדות.

בבית הכנסת בו אני מתפלל בכפר חב"ד מתפללים חסידים מכל גווני הדעות, ומכיר אני בהם שהם נותנים את המיטב, ככל יכולתם, חבר'ה פשוט נשמות חסידיות, חסידים אמיתיים, שכולם מכוונים לנקודה אחת. צריך לצאת מהמחלוקות. מי שעסוק במשימה לזרז את הגאולה, אין לו זמן למחלוקות. כשאני לא עסוק בלקשור כתרים לדעה שלי, אלא אני עסוק בעשייה, פשוט לעשות. ועשייה זו צריכה להיות בכוח עצמנו, שכן, כאמור, זה עיקר העיקרים של תורת חסידות חב"ד. העשייה צריכה להיות, כפי הדרישה, באופן של "מעלין בקודש", במעשים ולא רק בדיבורים.

הכי חשוב לייצר אוויר טוב. לייצר אור. אנחנו יצרני אור ואוויר טוב.

אדמו"ר ה"צמח צדק" ב"דרך מצוותיך" כותב דבר מדהים בשם האריז"ל: אנשים רבים מחפשים את החולשות אצל אחרים ודואגים "ליידע" אותו בהם ו"לתקנו". אולם אדם שמפסיק לחפש את החולשות שיש לאחרים, הוא לא מתפעל מהם, אז אדם כזה מפסיקים "לחפש" אותו מלמעלה — וה' מעביר לו על פשעיו שלו, וזה מידה כנגד מידה. כי כל יהודי הוא עצמו של הקב"ה, חלק אלוקה ממעל ממש, וברגע שיהודי רואה חובה אצל זולתו, הרי הוא רואה חובה אצל הקב"ה ובכך הוא יוצר 'דינים'.

עבודתנו לזירוז הגאולה צריכה להיות כעת בשני קווים עיקריים: הפצת מעיינות חוצה, ובכל מקום ומקום. ונקודה נוספת, לטרוח ולהתאמץ לעשות שלום בין חסיד לרעהו, שכן כולנו בני אב אחד אנחנו.

איך 'לחיות'?

הרב שלום דובער מוצקין, שליח הרבי מה"מ ומנהל צעירי אגודת חב"ד במונטריאל

לאחר ששמענו את השיחה, ובפרט את סיומה בה מודיע הרבי כי הוא מעביר את העניין אלינו, ועלינו לעשות כל אשר ביכולתנו כדי להביא את משיח בפועל ממש — היינו כולנו נבוכים ומבולבלים. לא ידענו איך בדיוק מביאים את הגאולה ומה אנו אמורים לעשות.

הרבי השיב על כך שבוע וחצי אחר–כך, בשיחת שבת פרשת תזריע–מצורע, בה קבע כי הדרך הישרה להבאת הגאולה היא באמצעות לימוד ענייני גאולה ומשיח, כפי שהם מבוארים בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, ובפרט במאמרים ולקוטי–שיחות של נשיא דורנו.

בהשקפה ראשונה נראה שיש בזה מענה לשאלת החסידים "מה אנחנו יכולים לעשות כדי להביא את משיח?",

אבל במבט יותר עמוק, מסתבר לומר שקיום הוראת הרבי ללמוד ענייני גאולה ומשיח, פועלת דבר נוסף: הגברת הציפייה לביאת המשיח, עד לרמות כאלה שכל רגע שהגאולה מתעכבת — פורצת מהלב זעקת "עד מתי?" פנימית ואמיתית.

מבואר בספרים, שלימוד התורה בכלל, ולימוד שולחן–ערוך בפרט, מביא את האדם לקיום מצוות בפועל. ההסבר הפשטני לכך הוא, שכאשר לומדים ומונחים בעניין מסוים, הרי בדרך ממילא מתחילים להתנהג בהתאם. אבל בפנימיות יותר מוסבר, שקדושת התורה חודרת בלומד, וגורמת לו לקיים את המצוות בחיות.

על דרך זה אפשר לומר בנוגע ללימוד ענייני גאולה ומשיח: כאשר לומדים ענייני גאולה ומשיח, ובפרט בתורתו של הרבי, הרי לא רק תוכן הדברים גורם לאדם הלומד לחיות את עניין הגאולה, כפי שואמר הרבי בשיחת ש"פ בלק תנש"א, אלא גם הקדושה של הרבי והחיות של הרבי, שאותה הכניס בכתביו ובתורתו (וכמאמר "אנא נפשית כתבית יהבית" וצדיקים דומים לבוראם) — חודרת בלומד, ו'מדביקה' אותו בחיות והציפייה האדירה של הרבי עצמו לגאולה. עד כדי כך שכאשר הגאולה מתעכבת רגע נוסף, פורצת מקרבו הזעקה הפנימית והעצמית "עד מתי?".

לכן, חשוב להדגיש, שהדרך לצאת מהגלות הפנימית בעבודת ה', היא על ידי עבודה פנימית, שמתבטאת בעיקר בלימוד ענייני גאולה ומשיח, ויש לנצל יום סגולה והתעוררות זה, כדי להרבות בשיעורים בענייני גאולה ומשיח – הן שיעורים פרטיים והן שיעורים בציבור.

ודווקא עבודה פנימית זו תביא אותנו לגאולה האמיתית והשלימה בהתגלות הרבי מלך המשיח, תיכף ומיד ממש.

(הטורים מתוך דברים שנאמרו או נכתבו במהלך השנים)