הרבי אמר לי: "תודה שעזרת לי אתמול בריקוד"

מגזין פסחב"ד אינפו, באדיבות מערכת 'בית משיח'

"נולדתי בצפון תל אביב, בשיכון סלע, שיכון של חירותניקים", פותח ומספר ר' עמי פייקובסקי.

"הוריי היו לוחמים בארגון הלח"י. על מצבתה של אמא נכתב כינויה 'האמא של המחתרת'. הלוחמים שהיו בורחים מהבריטים, היו מגיעים לאמא שלי כדי להסתתר, כי ידעו שאצלה יקבלו את כל מה שהם צריכים. חברי המחתרת ידעו שלאחר כל פעולה יוכלו לישון אצלנו בבית ולאכול. ביתנו תמיד היה פתוח עבורם בנפש חפצה.

לא פלא אפוא שבילדותי גדלתי עם אנשי הלח"י שסיפרו לי סיפורי מורשת וגבורה. אחי נולד בזמן 'העוצר הגדול' – עוצר כבד שהטילו הבריטים על היישוב היהודי בשנת תש"ו. אבי ע"ה עמד ברחוב עם שלט שאמא צריכה ללדת. ג'יפ ובו חיילים חיילים בריטיים התקרב והם כיוונו נשק לכיוון אמי בחשד שהיא מחביאה נשק בבגדיה. אחי שנולד אז נקרא בשם 'יאיר', על-שם מפקד ארגון הלח"י יאיר שטרן".

אירוע דרמטי בליל שבת ששינה את חיי

בנערותו היה עמי פייקובסקי שחקן כדורגל מצטיין, אולם קריירת הכדורגל המבטיחה שלו נקטעה עקב גיוסו לצה"ל.

במהלך שירותו הצבאי פרצה מלחמת יום הכיפורים, ועמי שהיה חובש קרבי, נחשף למראות קשים וכואבים של פצועים שהגיעו מהחזית הדרומית הבוערת למרכז קליטת הנפגעים ברפידים, משם הוטסו במסוקים לבתי רפואה בארץ ישראל.

סיוטי המלחמה לא הרפו ממנו, וכדי לברוח מההוויה, מיד אחרי המלחמה, ירד לארה"ב והשתקע בלוס אנג'לס, שם התגורר כ–30 שנה. "הבית שלי באותן שנים היה חילוני מאד; פשוט לא ידענו כלום. רק ביום כיפור היינו נוסעים לבית כנסת", הוא מתאר.

בלוס אנג'לס בחר להמשיך את מה שכה אהב – לשחק כדורגל ואף הוביל את קבוצתו להישגים נאים ובראשם זכיה בגביע.

במסגרת זו הכיר את ידידו הטוב ר' רמי דואק שי', שהכניס אותו לחיק הקהילה הישראלית בעיר, ואף הזמין אותו לסעודות שבת. כך, לראשונה בחייו, התוודע עמי שהיה נטול זיקה דתית, למושגים כמו 'קידוש' ו'סעודת שבת'".

מתי הפכת לשומר שבת?

"היה זה בזכותו של האיש שאני חייב לו את חיי הרוחניים, שליחו של הרבי לדוברי עברית בלוס אנג'לס, הרב אמיתי ימיני שי'. שליח מיוחד זה ידע לטפל בנו הישראלים המחוספסים שהגיעו ללוס אנג'לס, וידע להתמודד יפה עם כל אחד.

לאחר שרמי דואק הכיר לי אותו, הייתי מגיע לבית הכנסת ולסעודות השבת שהתקיימו בביתו. מתוך כבוד אליו, לא הייתי מחנה את הרכב ליד בית הכנסת או הבית, אלא במרחק של כמה בלוקים משם. כל בקשותיו של הרב שאשאר לשבות בביתו, לא הועילו.

שבת אחת הגעתי עם הרכב החדש שרכשתי באותם ימים, וכהרגלי חניתי רחוק מעט מהבית. לאחר הסעודה ונסיונות השכנוע הרגילים שאשאר, יצאתי לכיוון הרכב.

והנה ממש כמו בסיפורים של פעם – האוטו סירב להניע… זה היה מוזר כי היה זה רכב חדש לחלוטין. לאחר כמה נסיונות שלא צלחו, התקשרתי ל'טריפל אי', חברת החילוץ האמריקאית. כעבור שעתיים התייצב גבר אפרו–אמריקאי ענק, והוא הוציא מרכבו כבלים באמצעותם ניסה להדליק את המנוע.

מיד כשחיבר את הכבלים לרכב, יצאה מהמנוע להבת אש גדולה וזרם חשמלי חזק הטיח את הגבר הענק לרצפה. כעבור כמה שניות בהן חשבתי שהוא מת, הוא קם ממקומו, זרק לעברי כמה קללות נזעמות והסתלק מהמקום..

בלית ברירה נגשתי לאחד המלונות הסמוכים וביקשתי חדר ללון בו את שארית הלילה. הפקידה ביקשה שאחתום על החדר, וכן שאוציא את אמצעי התשלום. ממש באותו רגע – אינני יודע מהיכן זה בא פתאום – קיבלתי על עצמי בהחלטה ברורה, שיותר לא אחלל שבת… אמרתי לפקידה שאני שומר שבת ולכן לא אחתום ולא אשלם לה מראש, אלא רק מחר בלילה. כנראה שבמלון הזה היו מודעים לנושא, והיא הסכימה ונתנה לי את מפתחות החדר.

למחרת יום שבת, הגעתי לבית הכנסת מהראשונים. כשהרב ימיני ראה אותי, הוא שאל מה קרה שהגעתי כה מוקדם. סיפרתי לו על המעשה עם הרכב ועל ההחלטה שלי לא לנסוע יותר בשבת; מאז ברוך ה' אני שומר שבת כהלכתה…

אגב, מהמניין הצנוע של הרב ימיני באותם ימים רחוקים, התפתחו לפחות שלושים בתי כנסת חדשים של יהודים שהתחילו את דרכם הרוחנית אצלו ופתחו בתי כנסת חדשים במקומות אחרים ברחבי לוס אנג'לס רבתי".

הרבי ידע מה אכלתי במסעדה הסינית

כשמדברים עם ר' עמי על הרבי, החיוך הרחב שלו מתרחב עוד יותר, וניכר כמה הוא שמח לחזור לימים ההם:

"להתקרבות שלי לרבי מלך המשיח היו מספר שלבים. השלב הראשון היה כאשר כתבתי לרבי מכתב, עוד בטרם פגשתי אותו. התשובה של הרבי השפיעה עלי כל כך, עד שהחיבור אליו והמפגשים איתו היו ממש בלתי נמנעים.

לפני סיפור המכתב לרבי ישנה הקדמה קצרה:

"לאחר שעזבתי את ארץ ישראל ועברתי להתגורר בלוס אנג'לס, פתחתי עסק לבגדים, ובתוך זמן קצר ראיתי ברכה. בהתחלה הייתי הולך לשווקים ומוכר בגדים. כשגדלתי קצת, פתחתי חנות בגדים גדולה במיקום מרכזי בלב מתחם של חנויות הלבשה – בפינת הרחובות דרום לוס אנג'לס ופיקו בולברד. הגודל של החנות היה עצום. היום חילקו את המקום לשש חנויות, וכולן עדיין גדולות. בכל יום שישי היו באים לחנות חב"דניקים צעירים להניח לי תפילין וליהודים נוספים שעבדו במקום.

אנשי עסקים מטבעם הם חשדנים, וחשבתי שהם באים בשביל כסף. יום אחד שאלתי את אחד הנערים הללו, למה הם באים להניח ליהודים תפילין? אז הוא אמר לי, שכמו שיש אנטנה ברכבים שעוזרת לרדיו לקלוט את הגלים בצורה טובה, כך התפילין הן אנטנה לכל מה שבקדושה. הוא אמר שהרבי לימד שיש יהודים שהנקודה היהודית שלהם מכוסה, אבל בעזרת התפילין היא יכולה להתגלות.

המשפט הזה הפך לי את הבטן. הייתי רחוק מאד מהיהדות, איש עסקים קשוח, אבל בעקבות המשפט הזה נולד בי רצון גדול להבין מה יש בתורה. לאט לאט הכרתי ולמדתי יותר ויותר.

יום אחד פנה אלי יצרן בגדים סיני בהצעת שותפות. נסעתי לסין ושם נפגשנו. מאחר שההצעה נראתה טובה בעיניי, הבעתי את הסכמתי ואף חתמנו על החוזה. לאחר החתימה, הזמין אותי לחגוג את העסקה במסעדה מקומית. מבחינה דתית, מיקמתי את עצמי באותה התקופה על גבול המסורתיות; אמנם התקרבתי מעט ליהדות ובעקבות כך אף הרחבתי מעט את מעגל המצוות ששמרתי, אבל עדיין לא הקפדתי על כללי הכשרות ולכן לא מנעתי עצמי מלאכול במסעדה הסינית.

מכל מקום, מאז ומתמיד היה לי קו אדום שאותו לא חציתי – אכילת 'דבר אחר' שסימל בעיניי את הסיאוב הגויי בהתגלמותו, וכך אף ביקשתי ממנו.

במהלך ארוחת הערב הרמנו כוסית 'לחיים' על ליקר כלשהו שהיה לו טעם מוזר. בנוסף, גם אכלתי כמה מאכלים שטעמם היה משונה. לפתע הכתה בי התובנה שנכשלתי באכילת 'דבר אחר'! חשתי גועל נפש ופשוט לא הצלחתי לשבת במקומי ברוגע. כל קרביי התהפכו. מלמלתי כמה מילות התנצלות בפני שותפי הנבוך, ובשארית כוחותיי חזרתי לחדרי במלון הסמוך.

העובדה כי נכשלתי בזה, לא נתנה מנוח. צנחתי באפס כוח על המיטה בתנוחת כריעה והחזקתי את הראש הדופק בחוזקה. 'איך לא שמתי לב?!' ייסרתי את עצמי, והרגשתי נורא. אני זוכר ששכבתי כך חסר אונים במיטה והתחננתי לה', "בבקשה… בבקשה… אני מצטער שאכלתי את זה". זמן ארוך הייתי מיוסר במחשבות, עד שפתאום הגיעה הבחילה הגואלת, וכל האוכל הטרף יצא ממני בגל אדיר. הייתי כל כך מאושר מכך…

חלפו כמה שבועות והתכוננתי שוב לנסיעת עסקים – הפעם לכיוון ארץ ישראל. כשסיפרתי על כך לשליח הרב בנימין ליסבון, הוא אמר כי אני חייב להגיע לרבי. הרי הדרך מלוס אנג'לס לארץ ישראל עוברת ממילא דרך ניו–יורק, שם נמצא 'כפתור ההפעלה' של העולם, אתה מוכרח לעשות שם תחנה קצרה, להגיע אל הרבי ולבקש ברכה. נעניתי להצעה.

כבר בדרך הכנתי מכתב לרבי על פי ההדרכה שקיבלתי מהרב ליסבון. סיפרתי על עצמי בקצרה וביקשתי ברכה לכמה עניינים אישיים. את התקרית הלא–נעימה שעברתי לא מכבר במזרח הרחוק, כמובן שלא פרטתי.

הגעתי ל–770 בשעת בוקר של יום שישי. על פי התכנית הייתי צריך להישאר בניו–יורק עד אחרי שבת, ואני רציתי מאוד להיכנס לרבי, אולם המזכיר הרב בנימין קליין הסביר לי שהדבר לא מקובל. "תשאיר כאן את מכתבך וכתוב לי את מספר הטלפון במקום בו הנך מתאכסן. ברגע שתהיה תשובה מהרבי, אתקשר להודיע לך".

כאשר הגעתי לבית מארחיי בקראון הייטס הייתי עייף מאוד ונשכבתי לנוח. לפתע חשתי עוויתות משונות בכל הגוף, בידיים, ברגליים ואפילו בפנים. בעל הבית ההמום ניגש אלי ואמר לי שחייבים לגשת לרופא לפני שבת ולראות מהי סיבת העוויתות הללו.

ממש באותם רגעים צלצל הטלפון ועל הקו היה הרב קליין המזכיר שביקש לדבר איתי. כאשר ניגשתי לטלפון לשמוע מה בפיו, חשתי זיעה קרה שעוטפת את כל הגוף שלי וכל העוויתות נעלמו כלא היו. לתדהמתי הודיע לי שהרבי ביקש שאקפיד על מה שאני אוכל! הוא גם הזמין אותי להגיע ל-770 כדי לאסוף שלושה שטרות של דולר שאותם ביקש הרבי שאתרום לצדקה בארץ ישראל.

מהר מאד הבנתי את המסר של הרבי. ידעתי שאני חייב להתחיל לעשות כמה שינויים באורח החיים שלי – וזו הייתה למעשה נקודת המפנה בחיי.

מתי היה המפגש הראשון שלך עם הרבי?

הפעם הראשונה שבה ראיתי את הרבי הייתה בשמחת תורה בתחילת שנות המ'. הרב ימיני שליווה את ההתקרבות שלי ליהדות אמר לי שהגיע הזמן שאסע לרבי. הוא 'שידך' ביני לבין משפחת הרב משה ואסתי קוגל שי' מקראון הייטס. הם קיבלו אותי ערב שמיני עצרת ואירחו אותי בצורה יוצאת מהכלל. בשעה עשר וחצי בלילה הגיע הרב קוגל הביתה ואמר לי שעלי להגיע כעת לבית המדרש של הרבי לראות את הרבי רוקד בהקפות.

מן הראוי לציין כי באותו ביקור הגעתי לבוש כמו שהייתי רגיל ללכת בלוס אנג'לס, ודי לחכימא… כך יצאתי לרחוב העיר. באחד הרחובות תפס אותי יהודי מבוגר ושאל אותי לאן אני הולך. אמרתי לו שאני רוצה לראות את הרבי רוקד בבית הכנסת. למרבה הפתעתי הזקן לא הניח לי; הוא תפס בזרועי והוביל אותי לסוכה בה כבר ישבו מספר חסידים מבוגרים. מיד בכניסתנו הוא הגיש לי כוס גדולה מלאה בוודקה והורה לי לברך 'שהכל נהיה בדברו' ולשתות אותה עד תומה. (צוחק:) למרות שלא הייתי חדש בענייני שתיה, מעולם לא התנסתי בכגון דא, אולם חזקה עלי בקשתו–פקודתו של אותו יהודי ושתיתי את כל הכוס בבת אחת. לאחר מכן הוא הגיש לי תקרובת ואמר לי 'כעת אתה יכול לגשת ל-770'…

אודה על האמת, אלמלא אותו יהודי שעד היום איני יודע מיהו, כנראה שלא הייתי היום מי שאני…

כאשר נכנסתי ל-770, המקום היה צפוף ומחניק. בטבעי אני שונא דוחק ומשתדל לא להימצא במקומות שכאלה, אך ככל הנראה בהשפעת ה'לחיים', החלטתי שאני צריך להגיע לקדמת בית הכנסת ולצפות במתרחש שם. התחלתי לפלס את דרכי בים האנושי הצפוף. הניסיון שלי בהבקעת מגרשי כדורגל עמד לעזרתי, וכך נעמדתי לא הרחק מהרבי.

אני זוכר שהבטתי לכיוון הריצפה ולא האמנתי למראה עיניי; על קופסת בקבוקי חלב הפוכה עמדו תשע רגלים… חשבתי שאני הוזה וספרתי שוב ושוב… יהודי כבד גוף ביקש ממני לעזור לו לעלות ולהניח את כף רגלו בפינה קטנה בקצה הקופסה האומללה…

או אז הבנתי שאם אני רוצה לראות משהו, עלי להצטרף לעומדים. זיהיתי זווית פנויה יחסית ועליתי עליה, וזו הפעם הראשונה בחיי שבה ראיתי את הרבי! הרבי אחז בידו הימנית ספר תורה, הניח את יד השמאלית על כתפי גיסו הרש"ג ע"ה ורקד. אולם מה שתפס את תשומת ליבי, היו פניו הקדושות. הפנים היו אדומות ומאירות כמו שמש בצהריים. זה ריתק אותי ופתאום כלל לא שמתי לב לדחיפות וללחצים מסביב. באותם רגעים נפלאים הרגשתי שאני מתחבר לרבי בקשר בל ינתק, ואני הופך בעצם להיות חסיד שלו…

הניסיון הגדול בשמירת שבת

זמן קצר לאחר מכן, ובעקבות הסיפור עם הרכב שנתקע לי, החלטתי לסגור את החנות שלי בשבת. בראייה שכלית פשוטה זה נראה כמו התאבדות של העסק.

כתשעים אחוז מסך ההכנסות שלי, התבססו על המכירות בשבתות. הפסקת המכירות בשבת פירושה אי-יכולת לשלם אפילו את דמי השכירות על החנות. מאידך, היה לי חוזה נוקשה חתום לעשרים שנה. בעל המקום הזהיר אותי מהרגע הראשון: "אל תעלה אפילו על דעתך להפר את החוזה הזה. אם רק תנסה, ארדוף אותך עד סוף ימיך", המשמעות הייתה שאם אני סוגר בשבת – אני סוגר לגמרי את העסק שלי כאשר עול החוזה מונח על כתפיי.

זו הייתה התלבטות לא פשוטה, ובפרט לאדם כמוני שעדיין לא הייתי שומר מצוות, אבל בכל זאת החלטתי ללכת על זה. חיפשתי מישהו שייכנס במקומי וייקח ממני את החנות עם החוזה. באותם ימים זה היה האזור הכי 'חם' בלוס אנג'לס מבחינת מכירות, ולמרות זאת לא הצלחתי להיפטר מהחנות. לא ידעתי מה לעשות – הדבר היחיד שהיה ברור לי הוא, שאני חייב לסגור את החנות בשבתות. החלטתי לכתוב לרבי: "אינני רוצה לעבוד בשבתות, לכן החלטתי לסגור את החנות שלי, ואני מבקש ברכה שהחלטה זו לא תפגע בי ולא אנזק מכך כלכלית".

כעבור כמה ימים קיבלתי את תשובתו של הרבי. הרבי עודד אותי בהחלטתי, תוך שהוא מציין את הזכות הגדולה בשמירת השבת, והדגיש שעלי להקפיד להתחיל את שמירת השבת לפני שקיעת החמה. כמו כן, הורה לי הרבי "להפיץ תורה מתוך שמחה", והוא מתח קו להדגשה תחת המילה 'שמחה'.

בנוסף הורה הרבי "לתת צדקה במקום העסק", וכהשתתפות צירף הרבי ח"י דולר – שטר של עשרה דולר, שטר של חמישה דולרים, שטר של שני דולרים ושטר של דולר.

תשובתו של הרבי נסכה בי עידוד רב, ובעקבותיה החלטתי לגשת למחרת לבעל החנות ופשוט להודיע לו "אני יהודי, ועלי לסגור את החנות בשבת, ולכן אני מחזיר לך את החוזה", מבלי לפחד נוכח תגובתו. כשהגעתי למשרדו, התברר לי שבעל החנות אינו נוכח.

חזרתי אל חנותי, וכמה רגעים אחר כך נכנס אדם זר שהכריז להפתעתי הרבה כי הוא מעוניין לרכוש את החנות.

"אני לא בעל הבית", אמרתי. "אתה צריך לדבר עם בעל המקום".

"כבר דיברתי עם הבעלים", ענה האיש בחיוך, "והוא הביע את הסכמתו למכור, אבל אמר שיש לך חוזה שכירות על המקום. באתי אפוא לקנות ממך את הזכויות"…

ההצעה שלו הייתה נדיבה למדי. הוא עשה חשבון של 20 שנה קדימה, הזמן שנשאר לי עד לסוף החוזה, והציע לשלם לי סכום עתק. כמובן שהבעתי את הסכמתי… בו-במקום שלף פנקס צ'קים, וכתב צ'ק על כל הסכום שבאמצעותו רכשתי בית. בכסף שנשאר, הקמתי עסק לייצור בגדים.

כשביקרתי אצל הרבי בעת חלוקת הדולרים, סיפרתי לו על הנס שקרה. הרבי עשה בידו תנועת ביטול, כפוטר את כל העניין, אבל אני באמת הרגשתי שהקשר שלי עם הרבי הביא לשרשרת של ניסים בזה אחר זה.

את הכסף שנותר לי מקניית הבית השקעתי כאמור בעסק לייצור בגדים. תחילה חשבתי לקרוא לחברת הביגוד שהקמתי "בגדי ספורט עמי", כשמי. אבל אז הבנתי שחסיד לא אמור להתרברב ולהבליט את האגו שלו, ועלה לי רעיון לקרוא לחברה 'שמאטע', כלומר 'סמרטוט' ביידיש. חשבתי שזה שם מתוחכם… כשכתבתי על כך לרבי, הוא ענה שלא ראוי להתייחס לבגדים בזלזול בצטטו את דברי חז"ל לפיהם הבגדים מכונים 'מכבדותא' (כבוד). כששאלתי על כך את מזכירו של הרבי הרב גרונר, הוא הסביר: "הרבי רוצה שתהפוך סמרטוטים לבגדים, לא בגדים לסמרטוטים".

כאן נזכרתי בח"י הדולרים שהרבי שלח לי כשהודעתי לו על רצוני לסגור את החנות – והחלטתי לקרוא לחברה שלי 'רחוב 18'. הרב גרונר עזר לי להבין את משמעותה של מילה זו, כשאמר, "אינך רואה? הרבי סייע לך להחדיר חיים בכל מה שאתה עושה" – מה שהתברר כנכון.

לאלו קירובים נוספים זכית מהרבי?

באופן כללי תמיד, עם הרבי היה לי קו של שמחה. כמעט בכל מכתב כתב לי הרבי על שמחה. בהתוועדויות, בכל פעם שהיה מסתכל לעברי, כולם ידעו ש'הולך להיות פה משהו'… פעם אחת במהלך התוועדות בשבת הרבי החל להניף ידיו במהירות, ואני התחלתי לקפוץ ולרקוד, מנסה להגיע למהירות של הרבי, ואז הביט הרבי לעברי וחייך חיוך רחב. הבחנתי בחיוך של הרבי וחייכתי בחזרה תוך כדי תנועה של ריקוד; הרבי הרים את ידו הקדושה ונופף בה בתנועת עידוד נמרצת, והמשכתי לשיר ולמחוא כפיים בהתלהבות ושמחה.

האירוע הזה נמשך רגעים ארוכים. הרבי הביט עלי במבט מחויך ונופף לעברי בעוז בתנועות מתגברות של עידוד ושמחה, כאשר אני מפזז ומכרכר, שר בגרון ניחר בהתלהבות של קדושה.

למחרת, במעמד חלוקת הדולרים, עברתי לפני הרבי וקיבלתי דולר לצדקה. תוך כדי נתינה אמר לי הרבי: "שהניגונים בעת ההתוועדות ילוו אותך בכל העניינים. שתהיה לך שמחה, בפרט בעבודה". כאן שלף הרבי דולר נוסף ונתן לי באומרו: "תודה שעזרת לי אתמול בריקוד. זה דולר בשביל הריקוד בשבת".

18 הדולר האחרונים…

בשנת תש"נ העסקים שלי לא ממש המריאו, והרגשתי מחנק כלכלי רציני. התחלתי לחשוב איפה אפשר לקצץ ולחסוך, וכך הגעתי למנהל המוסד בו למדה הבת הגדולה שלי וביקשתי ממנו שלאחר שנים שבהם אני משלם סכומי עתק עבור חינוכה של בתי, אקבל הנחה משמעותית, או בכלל יפטרו אותי מתשלום עקב המצב הכלכלי הדחוק.

מנהל המוסד לא הסכים כלל לבקשתי, ולאחר שאיימתי כי אעזוב את המוסד, הוא השיב לי שהדלת פתוחה…

כעסתי מאוד, ואכן החלטתי לממש את האיום. דיברתי עם מוסד 'הלל' היהודי וסיכמתי איתם על המעבר של בתי אליהם. הם ביקשו שאביא להם את גליון הציונים האחרון כדי לראות את הישגיה הלימודיים וההתנהגותיים.

היה זה ביום חמישי. ניגשתי למשרדי מוסד החינוך החב"די וביקשתי העתק מגיליון הציונים שלה. המנהל השיב לי בקרירות כי ינפיק לי את התעודה תמורת 18 דולרים… כעסתי מאוד אבל הרבה ברירות לא היו לי. הבטחתי לעצמי שזהו התשלום האחרון שאני משלם כאן.

ביום ראשון, אלול תש"נ, היינו בניו יורק, וכמובן שעברנו מול הרבי בחלוקת דולרים. פתאום הרבי שאל אותי היכן הבת לומדת, ועניתי בהתחכמות כי 'היא תוצרת חב"ד', אולם הרבי לא 'קנה' את זה והביט בי ישר בעיניים ואמר לי 'היא נולדה להיות הגברת של חב"ד'…

באותם רגעים הרגשתי שאני קורס. הברכיים שלי פשוט רעדו. יצאתי מהתור עם הדולרים בידי ובהחלטה נחושה בליבי. כשחזרתי ללוס אנג'לס, הגעתי למשרדו של המנהל עם קלטת הוידאו מהמפגש עם הרבי וצפינו באותה דקה לפחות עשר פעמים. לאחר מכן המנהל פנה אלי עם דמעות בעיניים ואמר לי שהרבי בעצם דיבר אליו… בו ביום בתי חזרה לספסל הלימודים הקבוע שלה, וב"ה שהיתה לי את האפשרות לשלם לא רק עליה, אלא לממן את הלימודים של שלוש בנות נוספות שלהוריהן לא היה את הסכום הדרוש…

בשנת תנש"א עברתי שוב עם הילדים ליד הרבי בדולרים. הרבי חייך מאוד לבני הקטן שהחזקתי בידיי ושאל האם הוא גם מגיע לדינר של 'אוהלי תורה' אליו הוזמנתי. עניתי לרבי בבדיחות כי הוא יהיה הצ'רמן של הדינר. הרבי חייך מאוד והעניק לו דולר נוסף על היותו היו"ר. לאחר מכן הרבי הוסיף כי הילד עזר לו מאוד אתמול בהתוועדות של שבת כשהוא מחא כפים, ותוך כדי כך הרבי עצמו החל למחוא כפיים…

הילד ששמח מאוד שמדברים עליו, והתחיל לעשות תנועות עידוד בידיו, בעוד הרבי 'מחקה' אותו ועושה אותן תנועות שהוא עשה…

הפצת המעיינות במגרשי כדורגל

בפיו של ר' עמי עוד סיפורים רבים, אך הוא מבקש 'לסגור מעגל' בסיפורו, ולשוב אל הכדורגל שכה אהב…

"שנה אחת, בימי החנוכה, השתתפתי בשיעור שהתקיים ב'תומכי תמימים' ברמת אביב. בסיומו אמר הרב גינזבורג כי השיעור לא הסתיים, אלא יש 'להמשיך' אותו במעשה בפועל – כל אחד צריך לחשוב מי לא מדליק כעת נרות ולהדליק עמו". בו ברגע ידעתי שאני יכול לעשות הרבה במישור הזה.

יצרתי עם אחד מחבריי לשעבר ששיחקנו יחד בשנות השבעים. בינתיים מונה הלה להיות מאמן קבוצת בית"ר ירושלים. התקשרתי אליו, והוא שמח להיזכר בימים המשותפים שלנו. בין השאר סיפר לי כי בקרוב הם הולכים לשחק ברמת גן מול שלושים-אלף צופים.

אמרתי לו 'אכפת לך שאדליק חנוכייה במגרש?' הוא ענה בהתרגשות: 'לא רק שאני רוצה שתדליק במגרש, אני רוצה גם שתדליק במלון עם השחקנים לפני המשחק.

כשהגעתי למלון, ראיתי על דש חולצתם של השחקנים מנורה עם שבעה קנים. שאלתי אותם אם הם יודעים למה בחנוכייה יש שמונה נרות ועל החולצה שלהם שבעה. אחד השחקנים אמר שמדובר כנראה בטעות… אמרתי מיד שאין זו טעות; שכן המנורה שעל חולצתם כך הייתה נראית המנורה בבית המקדש.

מיד כולם התחילו לשיר בהתרגשות גדולה 'אנחנו מאמינים בני מאמינים'. באחת בלילה התקשר אלי כהן וסיפר שהשחקנים הצליחו במשחק, והם רוצים עוד…

מאז, כבר לא מעט שנים אני בקשר הדוק עם הרבה שחקני כדורגל, חלקם מהבכירים בארץ ישראל, שמשפיעים על רבבות צעירים. אני מניח איתם תפילין, מדבר איתם בדברי תורה, נותן להם מצות לפני פסח, מגילה בפורים, נרות חנוכה וכיוצא בזה, וזו השליחות שלי.

הדלקת חנוכיה זו שהתקיימה לפני כעשור, פתחה פתח גדול לפעילות ענפה בקרב קבוצות ספורט בארץ ישראל, כאשר השחקנים ומנהלי הקבוצות גוררים אחריהם את עשרות אלפי האוהדים במגרשים וצופי משחקים בבית. ביחד הקמנו מערכים של שיעורי תורה, מפעלי חסד ועוד בהיקפים בלתי נתפסים.

כך למשל עשיתי מבצע עם אוהדי הכדורגל של בית"ר. יש אימהות שרוצות שהבן שלהם יצטלם עם השחקנים, אז עשיתי איתם הסכם, כל מי שילמד פרק תניא בעל פה – אני נותן לו כדורגל חתום על ידי שחקן. מאז, כל שבוע אני נותן עשרה כדורים לילדים שלמדו, לא לפני שאני בוחן אותם.

בכל פעילות שכזו אני מרגיש שאני בעצם מכפר ומתקן את העבר שלי על ידי כך שאני משתמש בו להפצת תורה ויהדות".