תחקיר מקיף: תלמוד בבלי – באהבה!

מאת: מנדי איזנברג ומנחם מענדל ערד, דרך המלך

הרב שמואל, מחנך כיתה ו' – נכנס לחדר המורים, הסיר את החליפה והטיל את עצמו על כסא פנוי אגב פליטת אנחה ארוכה.

"הכל בסדר?", התעניין הרב דוד, המחנך של כיתה ז'.

"זה לא הולך!", פלט הרב שמואל.

"תסביר"

"בכל פעם מחדש אני מתוסכל מהוראת הגמרא, אני מרגיש שהתלמידים לא לגמרי איתי, אני מכין את השיעור במשך שעות, משתדל להיות אפילו מרתק, אבל אני מרגיש שלפחות שליש מהכיתה, לא איתי, הם לא מתחברים לגמרא. מתסכל!"

"מעניין, התלמידים שלי דווקא אוהבים מאד את הגמרא", ענה הרב דוד," אולי נצליח יחד לחדד את מה שמפריע לתלמידיך לאהוב את הגמרא".

"הרב שמואל, סליחה שאני שואל", התערב היועץ החינוכי, "אבל בכנות; אתה עצמך, אוהב ללמוד גמרא?".

"בא נאמר, שאם אין לי שיעור להכין למחר, אעדיף לשבת על שיחה טובה של הרבי…".

"טוב, אני מניח שקצת קשה להאהיב משהו על הילדים, אם אנחנו עצמנו לא מספיק אוהבים אותו", הגיב היועץ.

"יש בכך משהו", הסכים איתו הרב שמואל, "נקח כדוגמא את הרב יצחק שמלמד דקדוק. אני לא מבין איך התלמידים שלו אוהבים את המקצוע הזה, שבעיני הוא פשוט משעמם, אבל הוא פשוט 'משוגע' על הנושא, הוא חי אותו, ומצליח להדביק את התלמידים באהבה לשפה… הגמרא, בטח הרבה יותר מעניינת ו'חיה' מדקדוק או מתמטיקה"

ובאותה הפסקה, בכיתה ח'.

שלומי, תלמיד עם כישורים מעל הממוצע, הניח את הראש על השולחן. הראש שלו כאב מהשיעור שחלף. באמת שהוא התאמץ ללמוד, להקשיב ואפילו לכתוב, גם הרב שלו מוסר את השיעור בצורה חוויתית, אין לו תלונות עליו, אבל הוא לא מצליח להבין למה הגמרא כל-כך מסובכת, למה היא כתובה בשפה שרוב המילים עדיין לא באמת מוכרות לו, ומה הוא יעשה בשנה הבאה, בה רוב שעות היממה הוא יצטרך ללמוד גמרא, תוספות ומפרשים…

יענקי נכנס לרגע לכיתה, וליבו של שלומי התמלא קנאה, 'יענקי הזה, כל-כך אוהב את הגמרא, מבין את הסוגיות, מבין את הארמית, שואל שאלות מצוינות והציונים שלו גבוהים. טוב, נו, מה החכמה, אבא שלו גאון בגמרא, הוא בטח לומד איתו, ואבא שלו מלמד אותו איך אוהבים את הגמרא'.

'יש לי סיכוי בכלל להיות כמו יענקי?', הרהר.

*

תסכולם של שלומי ושל הרב שמואל, משקפים למעשה חלון ראווה אל תמיהה רצינית שקיימת בשטח, ואולי, בלי לשים לב, בשטף הוראת הגמרא והעמידה בהספקים, אנחנו שוכחים שמלבד מצוות תלמוד תורה, עלינו לבקש –  ומן הסתם גם לפעול – שיהיה תלמוד תורתך, באהבה!

רוב התלמידים אוהבים גמרא!

יצאנו לבדוק האם בכלל תלמידי כיתות ח' בתלמודי תורה חב"ד בארץ, אוהבים את הגמרא. לצורך כך שלחנו שאלוני סקר, אל מדגם מייצג של חמישה תלמודי תורה ברחבי הארץ, בהם נדרשו התלמידים להשיב האם הם אוהבים ללמוד גמרא, היכן הם ממקמים את העדיפות שלהם ללימוד גמרא, מול חסידות והלכה, האם הם אוהבים ללמוד תוספות, האם לדעתם הארמית הינה שפה קשה, ואפילו האם לדעתם המורה שלהם מלמד גמרא בצורה מעניינת…

האמת היא, שהופעתנו, ובחלק מהנושאים – לטובה.

אמנם רוב התלמידים (75%) ציינו שהם אוהבים ללמוד גמרא, אבל העובדה ש-25% אחוזים לא אוהבים ללמוד גמרא, חייבת להדליק אצלנו נורת אזהרה.

בבדיקה שערכנו, גילנו שישנם היום כ-460 תלמידי כיתות ח' בתלמודי תורה חב"ד בארץ. הווה אומר, שבהנחה שתוצאות הסקר אכן מדויקות, מדובר בכ-115 (!) תלמידים – שבשנה הבאה הולכים ללמוד בישיבה, והם לא אוהבים ללמוד גמרא!

בנוגע לשפה הארמית, בה כתובה הגמרא, ענו 40% שלדעתם היא שפה קלה, 20% חושבים שהיא שפה קשה, ואילו 40% נוספים, סבורים ש'תלוי בצורה בה לומדים את השפה'.

שאלנו את הילדים גם, מי מהתלמידים יודע להכין גמרא (ללא תוספות) – לבדו, וכ-41% טענו שהם יודעים להכין גמרא לבדם. כמובן, עלינו לצאת מנוקדת הנחה, שיתכן שרבים מהתלמידים לא העריכו אל נכונה את משמעות האתגר להכין גמרא לבד, או שמא ניסו להרשים, מחשש שהשאלון ידלוף לישיבות…

כך או כך, גם אם הממצא הזה (41 אחוזים) נראה לכם מרשים, הבה נזכר, שאנחנו עומדים בסיומה של שנת הלימודים, כאשר בעוד כשלושה חודשים יכנסו התלמידים הללו לישיבה, ואחת המשימות הראשוניות שהם יקבלו – תהיה להכין את הגמרא לבד! 60 אחוזים שלא יודעים להכין גמרא לבד – הם רוב הכיתה ולמעשה רוב 'שיעור א" של שנת הלימודים הבאה…

אגב, מן הראוי לציין שתשעים אחוזים מקרב הנשאלים השיבו שהם ראו את אבא שלהם לומד גמרא. ניתן להניח שבקרב הילדים שלא ראו את אביהם לומד גמרא, התוצאות תהיינה שונות מעט, אך במקום זאת, עדיף לקחת מסקנה אחרת, או בעצם החלטה טובה: ללמוד בעצמכם גמרא, לבד, עם חברותא או בשיעור. העיקר שהילד יראה…

ואם שאלתם את עצמכם איזה מקצוע הכי מועדף על ילדינו, הנה לפניכם התשובות: חסידות – 44 אחוזים, גמרא – 37 אחוזים והלכה – 19 אחוזים.

"הנשיקה לגמרא השפיעה עלי"

"אהבת הגמרא לא בהכרח מושפעת רק מההורים", טוען מחנך איתו שוחחנו, "הקניית השפה התלמודית, ואיתה את האהבה והיוקר לגמרא, תלויה מאוד בדרך בה מעבירים אותה. מורה טוב יביא את תלמידיו לאהוב את לימוד הגמרא ולאמץ אותה כחלק בלתי נפרד מחייו".

כדוגמא, הוא מציין רגע שנחרט בליבו, בהיותו ילד. "בתור תלמיד בתלמוד תורה, לא אהבתי ללמוד גמרא, אבל היה לי מחנך שבסוף כל שיעור, היה סוגר את הגמרא, נותן נשיקה לגמרא ואומר, "אח, תענוג. גמרא קדושה ומתוקה!"

"אני זוכר את עצמי מביט בו במבט תמה, כל פעם מחדש, 'גמרא מתוקה?!; 'תענוג?!' – על מה הוא מדבר? מה כיף בגמרא?! אבל מצד שני, העקביות שלו, חרטה לי בלב שהגמרא מתוקה, והחלטתי שאני חייב גם ליהנות מהגמרא ולחוש את התענוג עליו הוא מדבר. התחלתי ללמוד ברצינות, והיום ברוך ה', אני ממש אוהב ללמוד גמרא, בעיקר בזכותו!"

הרב ג'י פי אס

לפני שנגש לפתרונות אפשריים, להאהיב את הגמרא על הילדים, מן הראוי להבין תחילה מהם החסמים שעומדים בפני ילד, בבואו ללמוד גמרא.

כדי לסבר את האוזן, נדמה את הלומד הניגש ללימוד, לנהג חדש שעולה על רכב, כאשר הדרך הראשית – חסומה ועליו לנסוע בדרכים צדדיות, לצאת במסעפים רבים, להיכנס לרחובות צדדים ולחזור אל דרך המלך – וכל זאת, כאשר הוא לא דובר את השפה, והוא מתקשה לקרא היטב את התמרורים ואת שמות הרחובות – כל זאת, כשהנהגים האחרים בכביש, רוטנים על נסיעתו האיטית …

נו, מה הבעיה תאמרו; שיקח איתו תוכנת ניווט. ואכן, כאן בעצם – אחרי הבנת המורכבות – נכנס תפקידו של המורה, שצריך להוביל בו זמנית, עשרים-עשרים וחמישה נהגים, כאשר כל אחד מהם ברמת שליטה אחרת בשפה, במיומנות הנהיגה, בהבנת ההוראות ותרגומם למעשה ואפילו לא במשמעת וצייתנות…

כעת, הבה נפרט את הקשיים, ואת הדרכים להתמודד איתם. ללא ספק, הקושי העיקרי, הוא השפה הארמית, כאשר לכאורה, על הרב המלמד גמרא – ללמד בו זמנית, גם מקצוע לימודי וגם שפה זרה. לכאורה אמרנו, היות וישנו מחקר שסותר את התיאוריה הזו.

ארמית – שפה קלה!

ד"ר צבי קנריק, חקר את נושא הקניית השפה הארמית לעומק. "ישנן שלוש קטגוריות של רכישת שפה: רכישת שפה זרה, רכישת שפה שניה ושפת הילידים", מציין הד"ר.

לדבריו, הארמית – שנלמדת אגב לימוד הגמרא, מוגדרת בין שפת הילידים לשפה שניה, עם קרבה הדוקה יותר – שימו לב לשפת הילידים – ובעברית פשוטה: הרחת שפת אם (!). בכל מקרה, ארמית היא ודאי לא שפה זרה, בטח לא בישראל.

כדי להוכיח את דבריו, מציין ד"ר קרניק כמה הקבלות מעניינות:

1. רוב המילים הנפוצות בתלמוד הן מילים עבריות.
2. המילים הארמיות בתלמוד דומות למילים העבריות, בשינוי אות מסוימת ועל פי חילופי אותיות קבועים.
3. הקריאה היא מימין לשמאל כמו בעברית.
4. הפעלים, השורשים וכללי הדקדוק דומים (חוץ מהעובדה שה"א הידיעה בארמית מופיעה בסוף המילה).
5. במחקר אמפירי נמצא שמהירות קריאת הארמית דומה יותר לקריאת עברית מאשר לקריאת אנגלית.
6. במחקר אמפירי נמצא שכמות המילים הנלמדות בפרק זמן מסוים בתלמוד זהה לכמות מילים חדשות בעברית ולא לכמות מילים חדשות שנלמדו בשפה שנייה או זרה.
7. קיימת "שקיפות" של מילים בין השפה העברית לשפה הארמית התלמודית.

כדוגמא לזיקה המשמעותית שיש בין עברית לארמית, מציין ד"ר קנריק: שאלנו מספר בנות כיתה י', מבית ספר חורב בירושלים – שלא למדו תלמוד מעולם: מה פירוש המילים "כולי עלמא" וכולן ענו "כל העולם", וכששאלנו מה פירוש המילים 'משכח שכיחי', כולן ענו: 'לא נדיר'. מכיוון שהשפות קרובות אחת לשנייה יש לתלמיד כלים לשוניים מתאימים כדי לעמוד על משמעות המלים החדשות המופיעות בתלמוד הבבלי.

לדברי ד"ר צבי קנריק, ישנה משמעות מאד מכרעת להגדרת שפת התלמוד כהרחבה של השפה העברית – זאת היות ולתלמיד הישראלי קל יותר להבין את החשיבה התלמודית, ולא רק את השפה, אלא גם את הלוגיקה התלמודית ואת מושגי התרבות בתקופת האמוראים והתנאים.

הנה כי כך, הנחת היסוד הזו, שהארמית איננה שפה זרה והיא לא שפה קשה – לו תשקפו אותה בפני תלמידכם, תסייע בוודאי להם להביט אחרת על הארמית ועל הגמרא.

אחת השיטות המפורסמות כיום, היא שיטתו של הרב וובר, שמאבחן קשיים אצל ילדים, ומכשיר מורים ללמד בשיטה שלו[1].אולם בכתבה זו בחרנו להתמקד דווקא בשיטות ויוזמות פרטיות, של מחנכים שנפגשים עם הקושי בכיתה, וממציאים דרכים להתמודדות. אם גם לכם יש רעיון או שיטה מעניינים – נשמח לשמוע.

הרב מרדכי קליין, הינו ראש הישיבה הקטנה במוסקבה. יש לו ניסיון רב שנים בתחום לימוד הגמרא, והתלמידים בישיבה אצלו, 'חיים' את הגמרא. בתחקיר שערכנו אצל בוגרי הישיבה במוסקבה, התברר שגם בתום שנת לימודים, זוכרים התלמידים קטעים שלמים מהמסכת הנלמדת, בעל פה, ואם לא די בכך, הרי שהגמרא הופכת להיות חלק מחייהם.

בשיחה עם הרב קליין, הוא הפתיע אותנו, עם שיטה ממש לא קונבנציונלית, אך עם זאת – על פי מבחן התוצאה – אפקטיבית מאד.

תוספות הרא"ש…

מצד אחד, מציע הרב קליין להתחיל ללמוד גמרא מגיל קטן ככל האפשר,  ולשים דגש על שינון המילים כמו בחומש-טייטש, כלומר ביאור. לדוגמא: תא שמע – בוא תשמע, 'דההוא גברא' – שאותו האיש וכן הלאה, במנגינה של גמרא. כמובן, שאגב כך גם מסבירים גם את התוכן של הגמרא. אליבא דהרב קליין, הלימוד המוקדם מרגיל את הילד לשפה ולסגנון של הגמרא, וזה הופך אצלו לטבעי.

ואילו מצד שני, כאשר מגיעים לשלב לימוד התוספות, הרב קליין לא ממהר להכניס את התלמידים אל לימוד התוספות.

מאיזה גיל? גם על כך התשובה לא חדה, ובעצם – הכי ברורה ונכונה: כשהילד מוכן לכך! גם אם זה רק בישיבה קטנה.

"פעם, היו דורשים מהתלמידים הרבה יותר ולכן הרמה שלהם היתה גבוהה יותר", טוען הרב קליין, "אולם במציאות של היום (ולא משנה מהי הסיבה לכך), דורשים פחות. לכן, ההספקים והדרישות שלנו מהתלמיד ייקבעו על פי הניסיון והרקע הלימודי האישי שלו.

כלומר?

אם הילד צבר לימוד של הרבה דפים, והוא כבר מבין את מהלכי הגמרא, ניתן לעבור לשלב הבא. כמובן, שברור שאין הדבר נקבע באופן שרירותי על פי הכיתה וגיל הילד שבה הוא לומד!

"ישנם כאלו שמעדיפים להמתין עד שהילד יידע להכין גמרא בכוחות עצמו ורק אז להתחיל תוספות", מפרט הרב קליין, "אבל גם אצל אלו שמתחילים לפני כן (מאיזה סיבות שלא יהיו; לאתגר את התלמיד שכלית, להוסיף עוד ידע וכו') – ברור שצריך לפני כן לדעת את הגמרא 'ישר והפוך' מתוך הספר ואחרי שלומדים את התוספות, צריך לבחון האם התלמיד יודע את הגמרא בלי התוספות, ולבקש ממנו להסביר, איזה ביאור הוסיף התוספות על הגמרא".

"ישנם גם מחנכים שמתחילים עם 'תוספות'ים מלוקטים', רעיון שמוזכר במכתבי הרבי הריי"ץ, כאשר הרעיון הוא לבחור תוספות'ים קלים יותר, ובהדרגה להגיע לאלה המורכבים, כאשר את התוספות'ים הקשורים לסוגיות אחרות – מותירים לשלב האחרון. אולם בתוספות כזה ובשלב כזה, חובה לפתוח עם התלמידים את המקור שהתוספות דן בו, ולראות את הדברים מבפנים.

נקודת הבחינה העצמית שלנו, צריכה להיות, האם הילד הבין את הגמרא מתוך הגמרא – או רק מההסברים של המלמד. המטרה צריכה להיות, להביא את הילד, אפילו בשלב מוקדם מאוד כשהוא עדיין לא יכול להכין גמרא לבד, לדעת את הגמרא מבפנים, וכך גם את התוספות והרש"י. במילים פשוטות – שהגמרא תהיה קנין שלו!

לסיום, מסכם הרב קליין, "הכל תלוי במסר אותו משדרים ההורים והמורים. האם אנחנו רק מסתפקים בכך שהילד מביא הביתה ציונים טובים, או שלימוד התורה, ובמקרה שלנו הגמרא, הוא חלק מהחיים שלנו? השדרים הללו לא חייבים לבוא בדיבור דווקא, הילדים מבינים 'בין השורות' האם לימוד הגמרא אכן חשוב לנו?"

שתילת הצלחות בדרך

הרב יפתח לוזיה, הינו ר"מ בישיבת 'חנוך לנער' בצפת. הרב לוזיה, שנולד למשפחה לא דתית, הגיע לישיבה בגיל 16, והתחיל ללמוד גמרא, ממש מאפס. הוא זוכר בחדא מחתא, גם את הקשיים בפיענוח השפה והסוגיות, וגם את האושר שבהבנתם, והוא לוקח את הניסיון והטעיה שלו, לטובת שליחותו החינוכית, בה הוא פיתח שיטה מיוחדת להקניית הארמית לתלמידים, גם כאלו שמכנים את עצמם 'מתקשים'.

אבל לפני השיטה, יש לו 'אני מאמין':

"תמיד אומרים שחבל שהילדים לא אוהבים גמרא כמו שהם אוהבים כדורגל, אבל אני טוען שילד לא אוהב כדורגל – הוא אוהב את עצמו, ובכדורגל הוא פשוט מצליח! וכך הדבר גם בלימוד הגמרא, אין שום עניין להילחם בטבע של הבחור או הילד. צריך לנסות לרתום אותו, לפי הכוחות שלו, להצלחות של לימוד גמרא. מורה טוב יודע לגרום לילד לחוות הצלחות בדרך, וכשמצליחים – אוהבים את מה שעושים. כן, זה בהחלט מעשי שילד 'יחיה' גמרא.

בנוסף לכך, מוסיף הרב לוזיה, "חשוב מאוד לשלב הרבה אגדתא'ס בתוך הסוגיות הקלאסיות שנלמדות בישיבות. כולם אוהבים סיפורים והאגדתא, מוסיפה המון נופך. אני יודע שישנם כאלה שמסתכלים על אגדתא'ס כעל לימוד קל, שלא כדאי להשקיע בו, אבל האמת היא שכתוב 'רצונך שתכיר את בוראך – למד אגדא', ומלבד זאת, הרבי מלך המשיח כותב שהלימוד ב'עין יעקב' [הסיפורים מתוך הגמרא], מקרב את הגאולה.

מהי השיטה שלך בלימוד ארמית?

להתחיל תמיד מפירוש המילים בצורה מילולית, ורק לאחר מכן להציג את הפירוש המשמעותי – רעיוני. נקח למש את מטבע הלשון הרווחת 'היכי דמי?'

במקום לפרש 'איך מדובר?', נתרגם קודם 'איך דומה?' – ביטוי שלכאורה אין לו משמעות בשפה של היום – ורק בשלב השני נתרגם לשפת ימינו.

ללמד גמרא כמו חומש

לשם מה חשוב לשלב את שני התרגומים?

לדאבוני, יש כאן טעות גדולה, שרבים וטובים נופלים בה. בכדי להבהיר את עצמי אשתמש בדוגמה מהתורה: בפסוק 'אל נא תעבור מעל עבדך' נפרש תחילה את המילים ככתבן, אל תעבור – אל תלך, מעל עבדך – מעלי ואחר כך נסביר, שהפירוש הוא לא 'אל תעבור מעל הראש שלי', וכשאני אומר 'עבדך' זה לא שאני באמת העבד שלך, אלא זה רק ביטוי.

כלומר, התלמיד חייב לדעת קודם כל את ההקשר הטכני הישיר, בכך הוא ירכוש כלים אמתיים, בכדי להתמודד עם המילים הללו בסוגיה הבאה.

אתן לך דוגמא אחרת מן הגמרא: שמטבע הלשון השאלתית 'רמי' מופיעה בסוגיה ניתן לפרש – כפי שרוב מגידי השיעורים אומרים – הקשה. אבל כשהתלמיד יגיע לדוגמא ל'רמי חוטי' העוסק בהטלת חוטי ציצית – הוא יתרגם בטעות "מקשים החוטים"…

לעומת זאת, כאשר נתרגם לו: רמי – השליך, כלומר השליך עליו שאלה, כמו "סוס ורוכבו רמה (השליך) בים". כך התלמיד יתחבר, ובעיקר יזכור את הפירוש, הרבה יותר טוב. זוהי הדרך הארוכה והקצרה, כך גם 'בשלמא לרב אתי שפיר', בשלום ל[דעת]רב, בא טוב – כלומר מסתדרת הסוגיה. ואידך זיל גמור…

רעיון טוב, אבל למה לדעתך זה כל כך עקרוני?

התרגום המילולי, מאד משמעותי. הסברת העניין לבד, לא מספיקה. נסה לדמיין רב, שינסה ללמד את התלמידים שלו ליקוטי שיחות באידיש, (מתוך מטרה שהם יצליחו ללמוד אחר כך ליקוטי שיחות באידיש לבדם), כאשר הוא מקריא את השיחה, ומפרש אותה. חייבים לתת לילד את הכלים האמיתיים, שיוכל לשחות אחר כך לבד.

דוגמא נוספת לכך שבתחומים אחרים ברור לנו שצריך לפעול כך, היא העובדה שהשיטה החסידית היא השיטה הפונטית של קמץ א' אָ, בשונה משיטת 'השפה כמכלול', שפשטה את הרגל. השפה כמכלול (שנקראה 'קריאה  גלובלית' או 'קריאה מראייה'), המליצה להשתמש בספרי קריאה, ולא בספרי לימוד לצורך רכישת הקריאה. התלמידים התבקשו ללמוד מילים שלמות, במקום ללמוד את האותיות וההבהרות. השיטה הזו נחלה כשלון חרוץ בארצות הברית וגם בארץ, ובגללה, עד היום ישנם אנשים מבוגרים שלא יודעים לקרא טוב!

בשונה מהגמרא, אם נקח ילד שלמד כמו שצריך, א' ב' וניקוד, ולמד בצורה מסודרת קריאה וכתיבה, כלומר את עקרונות הקריאה בצורה נכונה – נגלה שהוא יכול לקרא לבד, גם מתוך ספר תורה, גם בלי ניקוד, ובלי פיסוק. אז למה לא לקחת את המתודות לגמרא? השיטה קיימת, צריך רק להעתיק אותה.

רוצה ילד בסברא שלו

הרב יעקב ברוך, הוא מורה עזר לגמרא במגדל העמק. מהניסיון שרכש במשך כמה וכמה שנים, הוא מוסיף כמה טיפים:

אני משתדל לכוון את התלמיד לשאול את השאלות ולצפות את המהלכים הבאים בסוגיה ובכך נותן לו כלים להתמודד ולהבין את הראש של הגמרא. זה מאד עקרוני, כי כך הוא לא מבין וצריך לזכור את מה שאני אומר לו – אלא מתחבר למה שהוא עצמו אמר והבין.

"נתקלתי לא פעם בתלמיד שאומר בסוף סוגיה מפולפלת, "בשביל מה כל זה", למה הגמרא לא יכלה להגיד את ההלכה וזהו! אני עונה לו שהסברות של הגמרא זה חלק מהלימוד, וזה מה שנותן לנו את הכלים להבין דברים נוספים.

"הרבי נפגש פעם עם גדול תורה אחד, ולפי דברי השומעים 'עפו שם מסכתות באוויר'. לאחר מכן התבטא אותו גדול: עד עכשיו היה הש"ס אצלי בתשע נקודות. אצל הרבי ראיתי שהכל נקודה אחת! המטרה שלי", חותם הרב ברוך, "היא להביא את התלמיד לראות את הקו והלימוד של רש"י לאורך הסוגיה, את השורש של הדברים וכך גם של התוספות, ושל השיטות השונות בגמרא. מה שנקרא "לשיטתייהו" – כלומר, שיש קו אחיד של הדובר, בכל ההיבטים, ובכל הסוגיות".

*

לסיכום: יתכן מאד, שיש באמתחתכם שיטות טובות, יעילות ומתקדמות יותר. לא התיימרנו להציג תרופות פלא, אם כי, יתכן מאד שהשיטות שהובאו כאן, יכולות לסייע רבות לתלמידים שלכם.

אולם דבר אחד חייב להיות ברור ומוסכם על כולנו: הדור מתקדם, שיטות ההוראה מתייעלות ומאידך, בשל שטף המידע, גירוי החושים הוויזואליים, ואולי גם האוכל התעשייתי – הנוער נעשה קופצני ותזזיתי יותר.

כל ילד זכאי להנות מלימוד הגמרא, צריך רק לחשוב איך להנגיש עבור הילדים והנוער את הגמרא, בצורה הכי טובה, הכי מרתקת והכי מקצועית. מגיע לכולם ללמוד תלמוד בבלי – באהבה.

ומי יודע, אולי בתחקיר הבא שנערוך, נגלה נתונים משמחים יותר…

[1] כתבה וראיון נרחב עם הרב וובר על שיטתו ללימוד גמרא, פורסם במגזין מס' 1 של 'דרך המלך', תחת הכותרת: "כל ילד יכול ורוצה ללמוד גמרא!".