הרב נח סוליש בראיון: "איבדנו שני יהלומים"

יפעת ארליך, ידיעות אחרונות

דווקא המילה ההיא, זו שמלווה תדיר כל טרגדיה כזו, איננה חלק מהשיח בבית משפחת סוליש בנתניה. על הכל אפשר לדבר שם, ובאופן חופשי, אבל המילה אשמה איננה חלק מהלקסיקון.

"זה טבעי שאחרי ההלם הראשוני, אנחנו כהורים מתחילים לחשוב אם עשינו כל מה שהיה אפשר כדי למנוע את הדבר הנורא הזה", אומר הרב נח סוליש. "האם היינו ערים לסימנים שהיו אמורים להתריע? האם היינו יכולים לעשות דברים אחרת? בדקנו את עצמנו, שיחזרנו את השנים שחלפו ואת יחסינו עם חני ושטרני. הגענו למסקנה שבאמת עשינו כל מה שיכולנו כהורים, לתת לילדים שלנו בית חם ואוהב, תומך ומגבה בכל מצב. לכן איננו רוצים לחשוב כלל במונחים של אשמה, לשום כיוון".

הם גם לא מאשימים את חני או את שטרני. גם לא כועסים. רק כואבים מאוד את מותן. "אי־אפשר לכעוס. אם הן הגיעו לעשות מעשה כזה, כנראה שחשו רע מאוד וסבלו סבל נורא. מבחינתי איבדתי לא רק בת אחת. איבדתי שתיים", אומר נח. "חני היא הבת הביולוגית שלנו, אבל גם שטרני היא הבת שלנו. היא גדלה כאן בבית. איבדנו שני יהלומים, אבל יש לנו עוד חמישה יהלומים בבית. אנחנו בוחרים להסתכל על מה שיש, לא על מה שאין. זו בחירה מודעת."

"כל החיים הכינו אותי לרגע הזה, לניסיון הקשה הזה. אדם לא נולד עם התייחסות אופטימית למציאות. צריך לעבוד קשה כדי לראות את חצי הכוס המלאה. כל החיים עבדתי על זה, וזה מה שמחזיק אותי כעת. אני זוכר בוקר אחד שהלכתי לעבודה ולא היה לי מצב רוח טוב. הייתי ממש מדוכדך. זה קורה לכולנו. חשבתי לעצמי, איך אני יכול לשנות את התחושה הרעה, ואז אמרתי: 'בוקר טוב' בטון שמח במיוחד לכל אדם שפגשתי ברחוב. אנשים חשבו שאני משוגע, אבל עד שהגעתי לעבודה כבר הייתי מאושר. היום, אם אני לא אומר לאנשים בוקר טוב שמח במיוחד, הם כבר חושבים שזה מוזר".

בלילה שבין ראשון לשני השבוע, שתי בנות הדודות, שטרני קלפמן בת ה־24 וחני סוליש בת ה־19, עלו לקומה הרביעית של מבנה תעשייה בגבעת שאול וקפצו יחד. תלמיד בישיבה בבניין הסמוך שמע את צעקתן וראה אותן באוויר. הוא הזעיק את כוחות ההצלה, שקבעו את מותן של הצעירות.

ביום למחרת עטפה שגרה את ירושלים החורפית. בחנות האופנועים שלפתחה נמצאו הגופות, העסקים כמעט כרגיל. העובדים שהגיעו לכאן בבוקר, רק שמעו על הטרגדיה. "זה מזעזע", אומר אחד מהם. "ממש קשה לעיכול".

קראנו לזה "צוות סוליש"

מנחמים באים ויוצאים מבית משפחת סוליש. נח מקבל אותם בפנים מאירות. "אצלנו לא בוכים", הוא אומר למי שמזיל דמעה. "אצלנו בוחרים להסתכל על הטוב". האורחים מייצגים את כל גוני החברה הישראלית, חילונים ודתיים, עולים מרוסיה ואתיופיה לצד ותיקים. כולם מכירים היטב את הרב נח, דמות אהובה בנתניה.

נח הוא מנהל אגף הפעילות של חב"ד בעיר, שבה קהילה גדולה של 500 משפחות. אין בית ספר שלא ביקר בו, אין בית אבות שלא הגיע כדי לשמח את דייריו. אשתו, אמא של חני, רעיה, מנהלת את אגף החסד. גם היא דמות אהודה בעיר. רעיה, שאחותה היא אמה של שטרני, בוחרת לשתוק. ובכל זאת העיניים שלה מדברות כאב והלם.

"להיות שליח של חב"ד זה לא תפקיד של אב המשפחה בלבד. הילדים הם גם שליחים", מסביר נח. "לכל פעילות אנחנו מצרפים אותם ויוצאים למשימה יחד – צוות סוליש, אנחנו קוראים לזה בצחוק. גם חני הייתה מאוד מעורבת בפעילות. במקביל, בכל שנה היא עבדה וחסכה כסף כדי לנסוע בחגי תשרי לבית מדרשו של הרבי מלובביץ' בניו־יורק. זה היה לה חשוב מאוד".

בשישי בערב האחרון ישבה כל המשפחה יחד לשולחן השבת. משש בערב ישבו עד 11 בלילה, אכלו, שרו ושוחחו. "היה כל כך כיף, שאף אחד לא רצה לקום מהשולחן. בסוף רק כששעון השבת כיבה את האור, נאלצנו להתפזר וללכת לישון. זה היה הלילה האחרון שלנו עם חני. אם הייתי יודע שזה הלילה האחרון, לא הייתי עוזב אותה. הייתי מחבק אותה עוד ועוד".

במוצאי שבת, כמדי שבוע, יצאה חני מהבית לכיוון ירושלים, אל בית סבתה. "אני משוכנע שבמוצאי שבת היא עוד לא תיכננה את זה, כי אם היא הייתה יודעת שזו הפעם האחרונה שנפגוש אותה, היא הייתה מחבקת אותנו יותר חזק. היא נסעה לבית של סבתא – היא גרה שם חצי שבוע יחד עם שטרני, ממוצאי שבת ועד יום שלישי, מפני שהלימודים שלה היו בראשון ובשלישי בירושלים. בכל יום שלישי היא הייתה חוזרת לנתניה הביתה בשמחה. היא אהבה להיות בבית".

כשחני סיימה את לימודי התיכון היא הבהירה להוריה שאיננה מעוניינת ללמוד הוראה כמו רוב הבנות בחב"ד. היא הלכה ללמוד שנה יהדות במדרשה בירושלים, ואחר כך התחילה ללמוד הנהלת חשבונות. "היא לא מאוד אהבה את לימודי המקצוע הזה, אבל זה התחום שבו היא בחרה", אומר נח.

גם שטרני בחרה במקצוע לא שגרתי בקהילה. היא גדלה בארץ אך כשהייתה בתיכון הוריה, רחל ודוד, נאלצו משיקולי תעסוקה לשוב לארצות־הברית. היא נשארה לסיים את לימודיה. "בתקופה הזו שטרני גרה אצלנו. לכן היא ממש כמו בת שלנו. הקשר בינה לבין חני היה קשר של אחיות טובות.

"אחרי התיכון החליטה שטרני ללמוד ארכיטקטורה בבצלאל. ההורים שלה תמכו בה והתאמצו מאוד כדי לממן את לימודיה. היא סיימה את הלימודים בהצלחה רבה ומצאה גם עבודה כסטז'רית עם שכר טוב. בשנים האחרונות שטרני התרחקה מהדת. אבל אנחנו בית של חב"דניקים. אצלנו מקבלים את כולם. היא המשיכה לבוא אלינו והמשיכה להיות כאחות לחני. מעולם לא הערנו לשטרני על שום דבר. בטח לא על לבוש. זה לא עלה על דעתנו. היה לנו חשוב שהיא תרגיש נוח אצלנו".

לופ של דיכאון

לבני המשפחה של חני ולחברות של שטרני קשה לשים את האצבע על הסיבה שהביאה את השתיים לבחור במוות. "אני חושב שהן נכנסו יחד ללופ כזה של דיכאון", אומר נח. "חני לא הייתה ילדה דיכאונית, ואם כן, לא ראו עליה. היא הייתה פעילה ושמחה, וגם לא היו לה משברים דתיים, כמו שניסו לרמוז. לכולנו יש עליות ומורדות. זה לא העניין. לפעמים נכנסים למין סיטואציה קיצונית כזו.

"לפני כמה שנים דמות חינוכית קרובה לחני פנתה אלינו והמליצה שחני תטופל אצל פסיכולוג. הלכנו איתה מיד לטיפול. לפני חצי שנה, אותה דמות שוב אמרה לנו שלחני יש מחשבות אובדניות. נבהלנו מאוד. לקחנו את חני לשיחה. אשתי בכתה לפניה. אבל חני הצליחה לשכנע אותנו שאין שום סיכוי שהיא תעשה לעצמה משהו רע.

"יש לנו ידידים שבן משפחה שלהם התאבד. היא ראתה כמה הם סובלים והבטיחה לנו שלא יעלה על דעתה לעשות לנו דבר כזה. וחני היא הילדה הכי אחראית בעולם. האמנו לה. יש לי בדרך כלל אינטואיציה מאוד חזקה לגבי אנשים. קשה להסתיר ממני עצב. לא ראיתי עצב על חני. היא הייתה שמחה, יפה, פעילה. עכשיו אני כבר פחות בטוח באינטואיציה שלי".

מה אתה אומר להורים אחרים? איך אפשר למנוע את האסון הבא?

"אסונות כאלה קורים, אבל הם חריגים. אני לא חושב שהורים צריכים עכשיו להיות אכולי דאגות. זה לא יועיל. הורים צריכים להיות ערניים, לשוחח עם הילד, לחבק, לאהוב. אבל צריך לדעת שלא הכל בידיים שלנו. אני יודע שאשתי ואני נתנו כהורים לחני כל מה שיכולנו. עשינו את המיטב, ובכל זאת קרה לנו אסון כזה.

"הצער שלי הוא לא על חני. אני בטוח שעכשיו לחני, היהלום שלנו בשמיים, טוב. לנו רע. לנו קשה ועצוב בלעדיה ובלעדי שטרני. אבל אנחנו נתגבר, אנחנו נבחר בחיים, ולא סתם בחיים, אלא בחיים של נתינה. אני מאמין שכל קשר בחיים הוא כמו בומרנג. ככל שאתה נותן יותר, ככה תקבל יותר. ככה בנינו את הזוגיות שלנו וככה אנחנו משתדלים גם לבנות את הקשר עם הילדים שלנו ועם כל אדם אחר".

במכתב הפרידה של חני מיקיריה, מכתב שחלקים ממנו מתפרסמים כאן לראשונה, חני ביקשה מהוריה שלא לשקוע בתחושות אשמה:

"אבא ואמא היקרים. אל תאשימו את עצמכם בכלום!" כתבה חני בכתב יד רועד במקצת. "אתם הורים מדהימים ואני נורא אוהבת את הבית ואת החינוך שלכם. תמיד הייתי גאה באיך שניהלתם אותו. אין לי שום תלונה אליכם".

חני משתפת את הוריה בתחושות ייאוש מן העולם ומעצמה. "אתם לא ידעתם את זה, כי לא רציתי שתדעו", היא כותבת. "אני אוהבת אתכם מאוד! תישארו חזקים בשביל האחים שלי. ואגב", היא חותמת את מכתבה, "שטרני לא קשורה לכל זה. אני והיא, היו לנו בעיות בלי קשר, ושתינו רצינו בלי קשר ותיאום לעשות את זה. אני נורא מצטערת".

בדף נפרד כתבה חני מילים חמות לכל אחד מאחיה. תחילה נפרדה ממנדי בן ה־19, אחיה התאום. היא כתבה לו כמה היא אוהבת ומעריכה אותו ושאם הייתה נשארת בחיים הייתה רוצה חתן בדיוק כמוהו, חכם ומצחיק. בהמשך נפרדה חני מכל אחד מאחיה וגם כתבה כמה משפטי פרידה לכל אחת מארבע חברותיה. גם מהן היא מבקשת סליחה.

ביום שלישי פורסם כי חני ושטרני היו חברות בקבוצת ווטסאפ עם כמה צעירות נוספות, גם הן במקור מחסידות חב"ד, בה שיתפו זו את זו בקשיים שעוברים עליהן, כמו גם בהתלבטויות ובשאלות על ההתרחקות מהדת. "המכתב של חני לחברות מוכיח מעל לכל ספק שכל הסיפור הזה של קבוצת הווטסאפ שכביכול תיכננה התאבדות קבוצתית, לא היה ולא נברא", אומר נח. "אם החברות ידעו על זה, חני לא הייתה צריכה להתנצל בפניהן. ברור שהן לא ידעו, ובטח לא תיכננו משהו משותף. גם חני עצמה לדעתי לא תיכננה את זה זמן רב. לדעתי זה הבשיל לכדי מעשה רק כמה שעות לפני האירוע".

ביום שני בשעה עשר בבוקר התקשרו אל נח מהמשטרה. לא היה בזה דבר חריג; מתוקף תפקידו יש לו קשר קבוע עם המשטרה שאיתה הוא מתאם פעילות ציבורית של חב"ד. אחרי כמה דקות ביקשו ממנו לבוא גם עם רעיה אשתו. "נבהלתי מאוד. מה פתאום אשתי? איך היא קשורה לזה? משטרת נתניה התנהגה איתנו בעדינות ובכבוד. אין לנו תלונות.

"בהתחלה חששנו שמדובר אולי באירוע פלילי, אבל אחרי שהראו לנו את המכתבים של חני, הבנו מה קרה. זו מכה אדירה. כשליח של חב"ד אני מגיע לנחם בבתי אבלים רבים. חשבתי שאני מבין קצת בכאב ובשכול. אבל כשזה מגיע אליך הביתה, ליהלום שלך, זה קשה, קשה מנשוא".