-
המבצע יצא לדרך כמבצע צבאי לכל דבר: הוראה ישירה מהרבי, אישור מקצין בדרגת אלוף, וחוליית קומנדו של חב"דניקים המסתובבים באופן חופשי בכל הבסיסים והמוצבים שעל הגבול המתוח • בעקבות המבצע שיגר הרבי מכתב שלא הגיע לתעודתו, ורק כעת, חמישים שנה לאחר מכן, הגיע באופן מפתיע לנמען המכתב שאפילו לא ידע אודות קיומו • לקריאה
מנדי|כ״ג בטבת ה׳תש״פמנדי דיקשטיין, בית משיח
שליחות רבת–גבולות
"המלחמה הנשכחת", זוהי כינויה של "מלחמת ההתשה" שהתרחשה בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור. מלחמה זו שפרצה לאחר הריגתו של רמטכ"ל צבא מצרים – כשמה כן היא; לא נכבשו בה שטחים חדשים, ובאופן כללי לא היו פלישות, אלא בעיקר ירי בלתי פוסק ומציק מצד כוחות צבא מצריים לעבר כוחות ישראלים בתעלת סואץ. היות ולא הושגו בה תוצאות חד–משמעיות בהשוואה למלחמות ישראל האחרות, כמו מלחמת השחרור, ששת הימים או יום כיפור, הרי המלחמה הזו על חלליה ופצועיה די נשכחה בתודעה הישראלית.
בשבת חזון תש"ל, בשלהי מלחמת ההתשה, שהה הרה"ח ר' טוביה פלס שי' מכפר חב"ד אצל הרבי מלך המשיח. במהלך ההתוועדות השבתית, הורה לו הרבי, שכשהוא מגיע לארץ ישראל, יעבור בכל החזיתות – מתעלת סואץ שבדרום, דרך 'ארץ המרדפים' בגבולה המזרחי של ארץ ישראל, ועד לרמת הגולן בצפון – וימסור להם בשם הרבי, כי הוא מאחל ומברכם בהצלחה רבה. הרבי נתן לו בקבוק 'משקה' לחלק לחיילים לאמירת 'לחיים', ואף הורה לו לחלק להם תפילין תמורת תשלום סמלי של לירה אחת.
הרבי הוסיף ונתן לו הוראות נוספות כיצד לבצע את השליחות: עליו לצרף אליו שניים או שלושה חסידים מאנ"ש ששירתו בצה"ל, ולהשתדל לבקר את החיילים כשהם לבושים במדי הצבא.
הרבי הוסיף כי כל הוצאות הסיבוב, כולל חלוקת התפילין, יהיו על חשבונו, וכדאי לסיים את הסבב קודם חודש אלול.
מיד לאחר השבת רשם הרב פלס את המלים המדויקות שאמר לו הרבי: "כשתבוא לארץ ישראל, אזי מתחיל מיום ט"ו באב, תיסע לכל החזיתות (סואץ, גולן וכו'), ותאמר שביקשתיך לבקרם ולמסור איחולי לבביים וברכתי להצלחה רבה, ולחלק מהמשקה, להרוצה בזה…
"ולצעירי חב"ד ימסור מכאן כי מציעים על דבר זה, שכל איש המשרת בצה"ל וזקוק לתפילין שיתנו לו זוג תפילין על חשבוני. אך היות שמצווה אין צריך להיות בחינם, שימכרו במחיר סימלי של לירה אחת. וגם זה תמסור לאנשי הצבא בעת הביקור. … ומכמה טעמים כדאי שלא תבקר יחידי, כי אם שזו תהיה קבוצה. צרף אליך עוד שנים או שלושה מאנ"ש שי' שהיו בצבא (מכפר חב"ד או מירושלים) ושכבר דיברו עם אנשי הצבא וכיוצא בזה. ובאם אפשרי כדאי שתקבלו רישיון ללבוש מדי צה"ל בעת הביקורים הנ"ל.
"כל ההוצאות הכספיות בהנ"ל, יכוסו מחשבוני. כל הביקורים כדאי שיהיו קודם חודש אלול".
מששב הרב פלס לארץ ישראל, פנה יחד עם צעירי חב"ד לשלטונות צה"ל כדי לקבל את האישורים הנדרשים. קצין בדרגת אלוף אכן העניק רשיונות כניסה לכל המחנות והבסיסים שלאורך הגבולות, ולאור בקשת הרבי, אישר האלוף גם כן את לבישת המדים.
יחד עם ר' טוביה, הצטרפו לסירוגין החסידים הרב זושא וילימובסקי ע"ה (ה"פרטיזן") והרב זאב קסלמן ע"ה, ויבדלו לחיים ארוכים החסידים הרב שמואל חפר, הרב דוד לסלבוים והרב שמעון בקרמן.
השתדלנות של ר' זושא הצליחה
על אותן נסיעות ארוכות, מספר הרה"ח ר' שמעון בקרמן:
"ר' זושא ניסה לגייס אותי למשימה, אך סירבתי לה בנימוק שאני עובד ואינני יכול לקחת חופש מהעבודה. כשהמשיך להפציר, אמרתי לו בכמעין הלצה: 'אם תסדר לי שלא אצטרך ללכת למילואים בחודש תשרי, אבוא'. אמרתי זאת שכן זמן קצר לפני כן קיבלתי צו–גיוס לחודש תשרי; דאגתי איך המשפחה תהיה לבד בכל תקופת החגים.
"הימים היו ימי מלחמת ההתשה, היה גיוס מילואים, ולא חשבתי שהוא אכן מסוגל לדחות את השירות שלי, אבל כך עניתי. להפתעתי, כעבור זמן מה חזר אלי ר' זושא והבטיח כי לא אהיה במילואים בתקופת החגים. לא שאלתי שאלות משום שהאמנתי לו. מיד עשיתי את כל הסידורים הדרושים והצטרפתי למבצע המיוחד.
"למעשה הנוסעים היו השליח ר' טוביה עצמו, ר' זושא, הרה"ח ר' זאב קסלמן ואני. זכור לי שנסענו לאזור בקעת הירדן. הבאנו לחיילים 'משקה' ומטבעות לצדקה. רבים קנו תפילין במחיר סימלי כפי שקבע הרבי, ור' זושא כדרכו שימח את החיילים. במהלך הנסיעה שמתי לב לתופעה מעניינת – ההתבטלות של ר' זושא לדבריו של ר' טוביה. ר' זושא היה חסיד ותיק, מבוגר ונכבד מר' טוביה שהיה אברך צעיר, אבל בכל פעם שהיה ספק כלשהו לגבי סדרי הנסיעות והפעילות, ר' זושא ביטל מיד את דעתו בפניו בנמקו 'אתה שליח של הרבי, ועבד מלך מלך'".
מהדו"ח שכתב ר' זושא על המבצע עולה, כי בתוך יומיים בלבד נמכרו חמישים ושמונה זוגות תפילין במחיר סמלי של לירה אחת. פרט לכך, החיילים נתנו צדקה בסכום של 12 לירות.
ומה עלה בסופו של שרות המילואים של ר' שמעון בקרמן?
מוסיף ומספר בעל המעשה עצמו: "לאחר ראש השנה התייצבתי בנקודת הגיוס, וביקשתי לדחות את המילואים, אולם לצערי התברר כי חצי גדוד ביקש דחייה. המפקדים כעסו, ולאחר צעקות רמות החליטו שבתחילה כולם יתגייסו ורק לאחר מכן יעיינו בבקשות ויאשרו את החריגות שבהן.
"התעקשתי לדבר עם המפקד האחראי, ולאחר דחיות חוזרות ונשנות, אפשרו לי להיכנס אל המפקד. למרות שר' זושא אף פעם לא אמר לי מה עשה בפועל כדי לדחות את שירותי, טענתי בתוקף שיש אישור שלא לגייס אותי כעת. בתחילה המפקד נזף בי על עקשנותי, אך לבסוף מצא בתיק האישי שלי מברק מאלוף פיקוד הדרום, בו הייתה הוראה לדחות את שירות המילואים שלי עד לאחר החגים"…
הנהג שלנו חברה'מן
מר יורם חמי שי' הוא מבכירי ארגון מד"א שפרש לא מכבר לגמלאות. באותם הימים הוא שירת כחייל מילואים בחטיבת השריון 37 ששירתה באותה התקופה ברמת הגולן. המתח ששרר אז היה רב; מידי פעם הביעו הסורים סולידריות עם החזית המצרית הבוערת והיו יורים על המוצבים הצבאיים ברמת הגולן. באוויר שררה אווירה קרבית, החושים היו מחודדים והעצבים מתוחים עד קצה גבול היכולת.
יום אחד של קיץ תש"ל, הגיע המפקד לחדר האוכל בזמן הארוחה, וסיפר כי בפיקוד צפון מחפשים מתנדבים שינהגו על קומנדקר צבאי עם חב"דניקים מתנדבים שרוצים לעבור בכל המוצבים של רמת הגולן, ולהניח תפילין עם כל החיילים לפי בקשת הרבי מליובאוויטש.
יורם, יליד בת ים שלמד בילדותו בבית הספר הדתי 'תחכמוני', היה עם רקע דתי. הוא אמנם הפסיק לשמור מצוות בשנות בחרותו, אבל עדיין פיעם בו רגש חם לתורה ולמצוות.
ביום חמישי האחרון ישבתי איתו לשיחה מרתקת בביתו שבבת–ים, והוא סיפר לי את הצד שלו במפגש עם החסידים ואת סגירת המעגל המופלאה שנסגרה לפני חודשיים כחמישים שנה לאחר האירועים.
"משום מה חשתי צורך פנימי להתנדב למשימה הזו", הוא פותח ומספר. "יש לציין כי מדובר בנהיגה בשטח הררי ומורכב, על הגבול הסורי שעלול להתפרץ בכל רגע. הנסיעה הזאת הייתה לא פשוטה, שכן לא ידענו מראש כמה זמן נצטרך להתעכב בכל מוצב. אף על פי כן, הבעתי את הסכמתי לפני המפקד, לאחר ששמעתי שזו בקשתו המפורשת של הרבי מליובאוויטש, אודותיו שמעתי רבות במהלך חיי".
אתה זוכר היכן פגשת את החסידים, ומה בדיוק היה המסלול שלכם?
בהחלט. התמונות שמורות בזכרוני כאילו היו אתמול.
לאחר שקיבלתי פקודה, ירדתי מהרמה ונסעתי למחנה דוד בחיפה, שם אספתי שני חסידים, את הגבוה ביניהם אני זוכר עד היום בשמו – הרב טוביה פלס, ואילו את שמו של השני איני זוכר. הם העמיסו על הקומנדקר הצבאי ארגזים גדולים מלאים בזוגות תפילין חדשות. כך התחלנו לעבור בכל המוצבים ברמת הגולן, החל ממוצב החרמון בצפון המכונה 'העיניים של המדינה' ועד ל'עין חמה' בדרום רמת הגולן.
היות ובאותה תקופה היו למעלה מעשרים מוצבים לאורך הרמה, ומטבע הדברים לא ניתן היה להגיע לכולם ביום אחד, הכבישים היו צרים מאוד ולא סלולים והנסיעה הייתה לא–מהירה במיוחד, עשינו אפוא את החצי הצפוני של הרמה ביום אחד ואת החצי הדרומי ביום השני. את הלילה בין שני ימי הפעילות האינטנסיביים העברנו בשינה חטופה בשקי שינה על רצפתו של בית כנסת במוצב המרכזי 'נפח' שהיה הבסיס המרחבי של גיזרת רמת הגולן.
חלפו מאז כחמישים שנה, מה זכור לך מאותם יומיים?
התפעלתי מאד ממסירות נפשם של החב"דניקים שלא ויתרו על שום חייל, כולל גם כאלה שהוצבו בעמדת שמירה נידחת במוצב קטן.
התפעלותי התעצמה לאחר ששמעתי מהם שהרבי מליובאוויטש הורה להם לחלק תפילין לכל חייל שמקבל עליו להניח תפילין מידי יום. הם גם סיפרו לי שהרבי הורה להם לקחת תשלום סימלי בלבד מכל חייל, סכום של לירה אחת שבוודאי לא כיסה עלות כלשהי של זוג התפילין, וזאת על מנת שהחיילים ירגישו קשר עמוק יותר לתפילין וגם משום שעל מצוות צריך לשלם.
כמובן שהשניים לא הניחו לי עד שקיבלתי עלי להניח תפילין מידי בוקר כפי שעשיתי בשנות נעוריי. כמו שאר החיילים, זכיתי גם אני לקבל תפילין מתנה מהרבי מליובאוויטש…
במהלך היומיים הצפופים הללו נהניתי להכיר את החב"דניקים ואת עולמם המיוחד. ההתמסרות שלהם לדברי הרבי נגעה לליבי, ולפני שנפרדנו לקחו ממני את שמי ושם אימי לבקשת ברכה מהרבי מליובאוויטש.
מאז לא שמעתי מהם דבר וחצי דבר.
האם המשכת להניח בתפילין מתנתו של הרבי שקיבלת מהם?
בשבועות הראשונים שלאחר הסיור המשותף, כאשר החוויה וההתלהבות היו עדיין 'חיים' בתוכי, הקפדתי מידי בוקר להניח את התפילין שקיבלתי מהרבי. כעבור זמן הגיע לבסיס חבר שלי ששמע על התפילין המיוחדות מהרבי, וביקש רשות להניח בהם. מכיוון שהיו לי תפילין שקיבלתי בבר מצווה מאבי ע"ה, הענקתי לו את התפילין ברוחב לב, וכמובן שהצטערתי על כך אחר כך רבות…
המכתב 'צץ' פתאום
מר יורם חמי ממשיך לטוות את סיפורו, שהולך ומתעצם מרגע לרגע:
"השנים חלפו, אחי עבר לגור בפילדלפיה ופתח שם סוכנות נסיעות מצליחה מאוד. באחד הימים שלח את בנו הבכור, עַמִי חמי, שהתעניין במיוחד בטיסנאות ותעופה, ללמוד באוניברסיטה באוסטין בירת טקסס. במהלך הלימודים שם התחבר מאוד לבית חב"ד המקומי, עד שלימים הפך להיות נשיא ארגון ידידי חב"ד מקרב הסטודנטים. עמי הפך לבחור דתי שומר תורה ומצוות, וגם היום, כשהוא בחזותו החרדית, הוא עובד כטייס בחברת 'ארקיע'.
אחיו הצעיר, גיל, התעניין בלימודי הרפואה. גם הוא יצא ללימודים באוסטין, ובהמלצת אחיו הבכור התחבר לבית חב"ד. חיבור זה גרם לכך, שבסופו של דבר זנח את לימודי הרפואה, הפך לחסיד נלהב ואף עבר להתגורר באזור חרדי לגמרי בעיירה מונסי, במחוז רוקלנד שבמדינת ניו יורק. לפני מספר שנים אף פתח במונסי ישיבה לנערים בשם 'לב תמימים'. בכשרונו הרב הצליח לגייס גם אותי לעזור ולתרום לישיבה שלו.
במהלך עבודתי במד"א במשך עשרות שנים, בכל הרמות ועד לדרגות הבכירות ביותר, נפגשתי עם חסידי חב"ד בימי חג ומועד כמו הדלקת נרות בחנוכה, משלוחי מנות בפורים וכו', אולם משום מה, מעולם לא סיפרתי על השתתפותי הפעילה בשליחותו של הרבי. יותר מכך, במרוצת השנים הסיפור הזה נשתכח מליבי. גם שני אחייניי שהפכו לחב"דניקים, לא שמעו ממני דבר על אותם יומיים שעשיתי בשירות חב"ד בשנת תש"ל.
בחודש מר חשוון האחרון חגגתי עם משפחתי את יום הולדתי ה–73.
בעיצומה של המסיבה קיבלתי טלפון מפתיע מאחיין שלי הרב גיל. חשבתי בלבי שבוודאי הוא התקשר לאחל לי 'מזל טוב' ואיחולים, אולם מה שהיה בפיו הפתיע אותי לחלוטין.
"האם כתבת פעם לרבי מליובאוויטש?"
שאלתו הפתיעה אותי, ולאחר מחשבה ארוכה, השבתי בשלילה מוחלטת. אך הוא התעקש ושאל: "האם היה מישהו שכתב עבורך לרבי?"
גם הפעם אימצתי את מוחי והשבתי שלצערי איני זוכר דבר כזה. ואז הוא הפתיע אותי בהפתעה גדולה. הוא סיפר לי כי אחד מתלמידיו בישיבה עיין באחד מכרכי 'אגרות קודש' של הרבי, והוא נתקל שם במכתב שמופנה למר יורם חמי. שם המשפחה הלא–מצוי הזה הזעיק את אותו תלמיד לבדוק אצל הרב גיל, שמא ואולי הוא מכיר את יורם חמי.
האחיין שלי מצדו התקשר אלי לברר.
התרגשתי מאוד מהעובדה שיש מכתב מהרבי שכנראה מופנה אלי, וביקשתי מגיל לצלם את המכתב (אגרת ט'תשצט) ולשלוח אותו אלי. כשקיבלתי את המכתב, הכול צף ועלה מחדש. הבנתי שהמכתב אכן מיועד עלי. וזהו נוסחו:
ערב ראש חודש אלול, ה'תש"ל
ברוקלין, נ.י.
מר יורם שי' חמי
שלום וברכה!
בנועם רב קבלתי הידיעה על דבר העזר שלו להשלוחים אשר בקשתי אותם להביא ברכות ואיחולים מכמה וכמה מאחינו בני ישראל, אשר מדבר אני כשלוחם, אל אחינו בני ישראל אשר בצה"ל, המגינים על עם הקודש בארץ הקודש. והשלוחים הנ"ל הרבו בשבחו של מר אשר נהגם ועשה כל מאמץ להקל עליהם במילוי השליחות והצלחתה, ובלשון שכותבים אלי – "מעל ומעבר אשר הוטל עליו".
ואף שמצוה אינה צריכה לנתינת תודה, שהרי זהו ציווי ה' יתברך, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, על אחת כמה וכמה מצות אהבת ישראל, עידוד רוחם של בני ישראל המוסרים נפשם על הגנת עם בני ישראל, על כל פנים עלי חובה נעימה להביע קורת רוחי ושמחתי הלבבית אשר הענין מצא הד נפשי אצל מר ותרגמו למעשה בפועל להצלחת השליחות, אשר בודאי על ידי זה נתוסף בעידוד רוח של עוד אחד וכמה וכמה מבני ישראל הן בכמות והן באיכות.
ויהי רצון אשר תמיד כל הימים ינצל אפשריות שלו ויכלתו בעניני אהבת ישראל וכיוצא בזה, מתוך שמחה וטוב לבב.בכבוד ובברכה.
בשולי המכתב ישנה הוראה מה לעשות עם המכתב שנכתב עבורי:
מצורף בזה מכתבי כ"ק אדמו"ר שליט"א למר יורם שי' חמי ולמר אבשלום שי' לנגר, בהתאם לדו"ח על דבר השליחות בצפון. ובודאי יתייעץ עם חבריו שנסעו אתו באיזה אופן למסור להם המכתבים.
ועוד, וכמובן שזהו עיקר, שיהיה באופן שלא יפגע בכבוד אחרים שנראה לו שגם להם צריך לכתוב אלא מובן שאי אפשר לכתוב לכולם ורק לאלו שהשתתפו בפועל. אבל אם יש עוד רק אחדים כאלו יכתבו גם להם בל"נ אם יודיע שמותם וכו'.
ות"ח מראש על טרחתו במסירת המכתבים ועל הודעתו מזה לכאן.
רק אז נודע לי כי אכן החב"דניקים לקחו את הפרטים שלי והוסיפו את שמי ושם אמי לברכה אצל הרבי ביחד עם הדו"ח שכתבו לו על יישום המבצע שביקש. והנה חלפו מאז כמעט חמישים שנה, ואחייני קיבל "במקרה" ביום הולדתי את המכתב לידיו וכמובן שמיד שלח אותו אלי…
אחייני הוסיף וביקש, כי כמחווה לרבי, אניח תפילין ביום הולדתי. ואכן הנחתי ואף שלחתי לו תמונה בשביל סגירת המעגל.
הקשר חזר
בעקבות הגילוי, התקשר גיל הנרגש אל הרב טוביה פלס מכפר חב"ד כדי לברר מה עלה בגורל המכתב המקורי. הרב פלס מצידו התרגש לקבל דרישת שלום חיה מהנהג שכה התמסר עבור הצלחת שליחותו, ויומיים לאחר מכן יצר הרב פלס קשר עם יורם חמי.
"בראשית השיחה התנצל מעומק הלב על כך שלא איתר אותי בזמן קבלת המכתב עבורי", מספר יורם. "הרב פלס הוסיף וסיפר שהמכתב אבד לו במרוצת השנים. אף על פי כן, שמחתי בקשר חברי שנוצר מחדש, ושחזרנו יחד את אותם יומיים מיוחדים.
"מאז סיפרתי את הסיפור המיוחד לכל מי שאני מכיר, ובמיוחד לחב"דניקים שכידוע בת ים מלאה מהם. בחג חנוכה אנו נוהגים לערוך הדלקה מרכזית עם מסיבת חנוכה לכל דיירי הבניין שלנו ברחוב הרב קוק, לשם הוזמן גם הנגן החסידי שגיא גיבעול שי'. ניצלתי את ההזדמנות לספר לו בהתרגשות את הסיפור המיוחד על מכתב שקיבלתי מהרבי אחרי כמעט חמישים שנה, והוא אשר סיפר לך ודרכך יחשפו לסיפור עוד אלפי קוראים ברחבי העולם…", חותם מר יורם חמי את סיפורו בסיפוק רב.
תגיות: בית משיח, מנדי דיקשטיין, ראשי