התכנית הסודית להקמת שיכון חב"ד בחברון

מאת: אברהם רייניץ, בית משיח

חמש לפנות בוקר. שמיה השחורים של בני ברק החלו להחוויר באור ראשון של שחרית. רכב עצר סמוך לבית ברחוב יחזקאל 3 בעיר, ביתו של המרא דאתרא הגאון הרב יעקב לנדא.

מתוך הרכב יצאו אברכים ונבלעו במהירות בפתח הבית. למרות השעה המוקדמת, כבר המתין להם רבה הישיש של העיר. האברכים לא היו אלא אנשי “כולל חב”ד” שהגיעו אל הרב בהוראת הרבי מלך המשיח. בפיהם הייתה שאלה שדרשה החלטה בעלת משמעויות חסידיות-פוליטיות-מדיניות היסטוריות שיכלו לחולל מהומה לא קטנה ברחבי העולם. במשך דקות ארוכות פרשו נציגי הכולל את תוכן הנושא הרגיש בעוד הרב האזין להם בכובד ראש.

שעה בלבד לאחר בואם, בשעה שש בבוקר, הרימו הנציגים טלפון לחברון, שם כבר המתין בקוצר רוח הרב משה לוינגר לתשובתם. “התשובה חיובית”, נענו, והרב משה לוינגר נשם נשימת רווחה ארוכה. הוא ידע כי אמנם רק קיבל כעת אישור לפעול, אבל המאבק הגדול ניצב לפניו – גאולת אדמות חב”ד מידי הערבים המתגוררים בחברון. הוא ידע כי גאולה זו תהא כרוכה במאבק ארוך וממושך, שידיים רבות מדי בוחשות בו ועלולות לטרפד אותו. כעת הוא ניצב בפתחה של מערכה שצריכה להיעשות בדיפלומטיות, ברגישות ובנחישות בדיוק כמו אברהם אבינו בשעתו, כשעמד מול עפרון החיתי ובדיפלומטיות עסקית קנה ממנו את חלקת השדה, למרות ה”מתנה” שנתבקש לקבל. אברהם אבינו – כבימים אלה – הבין כי ישנן לא מעט כוונות נסתרות מאחורי המילים.

לא בכדי זכה הרב משה לוינגר לכינוי “אבי היישוב היהודי בחברון”. במשך שנים רבות פעל ללא לאות למען היישוב היהודי, ועשה הכול כדי ששוב יהדהד קולם של הבנים סמוך לקברי האבות. הרב לוינגר ‘ירה בכל הכיוונים’ כדי לקדם את מטרתו החשובה. הוא פנה לאישים רבים בעולם היהודי כדי שיסייעו בידו לשקם את היישוב היהודי שהחל מתחדש לאחר מלחמת ששת הימים, זאת לאחר שבמקום לא התגוררו יהודים מאז טבח תרפ”ט הנורא.

כחלק מניסיונות אלו, פנה הרב לוינגר במכתב לרבי מלך המשיח, וביקשו לעודד את רוח המתנחלים בחברון, להתערב לטובת היישוב היהודי בחברון ואולי אף לשלוח את חסידיו להתיישב בעיר האבות. בתשובה למכתבו, כתב הרבי (בשנת תשכ”ט), כי למרות שאין ספק בצורך להתיישב בעיר חברון – בפרט חסידי חב”ד, שנשיאיהם לדורותיהם תמכו ככל יכולתם ביישוב היהודי בעיר – בכל-זאת, כיון שממשלת ישראל מוכנה להעניק את חברון לערבים, ורק נס גלוי, מונע את החזרת העיר לשלטון הערבים, לכן, בהתאם להוראת חז”ל ש”אין סומכין על הנס” – הוא אינו יכול להיענות לבקשתו.

במכתבו זה מדגיש הרבי ש”לא מן הגויים אני מפחד ח”ו . . כי אם מדעת הטועים מאחינו בני ישראל שבעלי בחירה הם”. הרבי הידוע במלחמותיו למען שלימות הארץ, חשש שמא תשובה זו, תרפה את ידיו של הרב לוינגר ואת ידי העוסקים במלאכת הקודש, טרח וסיים את מכתבו “אין כוונתי כלל וכלל להחליש את כת”ר והנלוים אליו בשיטתם ועניניהם”.

ואכן, מאבק זה לחידוש הישוב היהודי בחברון, ליווה את הפעילים במשך כל השנים שחלפו מאז שוחררה חברון בשנת תשכ”ז. שאיפה זו נבעה מתוך הבנה שאסור להשלים עם מעשיהם הנוראים של רוצחי תרפ”ט, ואין להעניק ניצחון לטרור על-ידי הנצחת המצב בו היהודים – שגרו בעיר אלפי שנים וגורשו ממנה בפרעות אכזריות – לא יוכלו לממש את זכותם לשוב ולבנותה.

קבוצה זו החלה לפעול פחות משנה לאחר מלחמת ששת הימים, בליל הסדר תשכ”ח. קבוצה של רבנים ואישים, שבראשם עמדו הרב משה לוינגר ועורך-דין אליקים העצני (שביום שיחרור העיר על-ידי צה”ל נשבע שילך לגור בה), החלו לפעול למען שיבת העם היהודי לעיר אבותיו. הם החליטו לשכור את מלון “פארק” ששכן בלב חברון לשם שהייה בו בחג הפסח. הקבוצה הציגה עצמה לפני בעל המלון כתיירים משוויץ, אך אליקים העצני סיפר ברבות הימים, כי מאוחר יותר סיפר לו קוואסמה, מנהל המלון, שבשעה שנציגי הקבוצה הגיעו לביתו כדי לקחת את מפתח המלון – היה בטוח שבאים להוציא אותו להורג… “הם זכרו היטב את מאורעות תרפ”ט”, אמר העצני, “והיו בטוחים שאנו נשלם להם כגמולם. אך אנו, כמובן, לא נגענו לרעה באנשים חפים מפשע”.

כשהכול מבחינתם היה מוכן לעלייה, פנו מארגני הקבוצה לאלוף עוזי נרקיס, מי שהיה אז אלוף פיקוד המרכז, וביקשו כמה כלי-נשק להגנה. נרקיס, שלא היה מרוצה (בלשון המעטה) מביקור הקבוצה בלשכתו, נתן להם להבין שהממשלה החליטה שלא להפריע להם, אבל גם לא לעזור להם. מעבר לכך, הוא אישית לא רוצה להיות בעסק והסתפק ב”תעשו מה שאתם רוצים”. לאחר שיחה ממושכת שקיימו עמו נציגי הקבוצה, כתב לבסוף כבעל-כורחו מכתב למפקד המשטרה בחברון, בו ביקש “לתת להם כמה רובים”.

את ה”סדר” כולו ניהל הרב חיים דרוקמן. סביב השולחן הגדול הסבו כמאה איש, והבולטים שבראשי המשפחות שבהם היו: הרב אליעזר ולדמן (כיום, ראש ישיבת “ניר” בקריית-ארבע), הסופר משה שמיר (מראשיה של תנועת ארץ-ישראל השלימה), שמואל כץ (שהיה חבר במפקדת האצ”ל וחבר בכנסת הראשונה), הרב לוינגר ואליקים העצני ובני משפחותיהם.

האווירה הייתה של התרוממות הרוח. בתום ה”סדר”, יצאה הקבוצה לרחובות חברון בדרכה לעבר מערת-המכפלה. אף בריה, מלבד אנשי הקבוצה, אינה נראית בשעה זו ברחוב. פה ושם נפתחו תריסי חלונות, שמתוכם הציץ ראש ערבי, גבותיו מורמות ומבטו תוהה למראה ה”נוף” הבלתי-שיגרתי הזה ברחובות העיר. בדרכם הם רוקדים ושרים בדבקות “כי מחברון תצא תורה”. ללא נשק; ללא כל ליווי ביטחוני של “משמר הגבול” וכדומה…

ומה היתה תגובת הערבים? “למרות שחברון כיום וגם אז היתה והינה עויינת”, אמר העצני ברבות הימים, “אז הערבים לא היו עויינים, אלא משתאים. הם היו בטוחים שיהרגו אותם. ראש העיר, ג’עברי, ביקש לשתף פעולה איתנו. הוא קיבל את פנינו ב’אהלן וסהלן’. יתירה מזו: ידוע לי בבירור שהוא הציע לשלטונות הצבא לשקם את בית-כנסת אברהם אבינו, כך שההוצאות יתחלקו – חצי מהן יחולו על השלטון הצבאי וחצי על חשבון עיריית חברון, אך השלטונות אמרו שאין צורך.

“במקום בו שכן בית-כנסת אברהם אבינו היה דיר עזים, ומשמצאנו את הערבי שייבש את גללי צאנו על אדמת הקודש עליה שכן בית-הכנסת שנים רבות, נדהמנו כשהלה שלף לעינינו המשתאות תעודה כתובה בעברית של המימשל הצבאי המתיר לו להחזיק את דיר העזים שלו על אדמת בית-הכנסת!”

רק לאחר כשלושה שבועות, כשהעיתונות הישראלית החלה במסע הסתה על ‘קבוצת המתנחלים המתכוונת לדחוק את רגלי הערבים מחברון’ – נקראו מנהיגי הקבוצה למשרדו של ג’עברי. על שולחנו היו מונחים גזירי העיתונות הישראלית שלצידם תרגום ערבי. ג’עברי סיפר להם כי במברק למשה דיין הוא הודיע לו שהוא אינו אחראי על בטחון המתנחלים.

דיין השיב לו במברק שישיבת היהודים בחברון היא חוקית, וכי הוא אינו דורש מג’עברי שיבטיח את ביטחון המתנחלים. “לבטחונם”, כתב דיין במכתב שנראה כאילו לקוח מלשכת שר הביטחון דהיום, “אחראי רק צה”ל”.

ליל הסדר לא הרגיע את שאיפתם של החלוצים. אדרבא, ההצלחה הראשונית הפיחה בהם התלהבות יתירה להוסיף ולנסות לקבוע עובדות בשטח כדי לקבל בחזרה שטחים בעיר. ברבות הימים גובש צוות שמטרתו הייתה לגאול את נחלאות היהודים מידי הפורעים הערבים שהתגוררו בנחלאות היהודים מאז פרעות תרפ”ט.

מתוך מכלול הנחלאות היהודיים בחברון, תפסו הנחלאות החב”דיים חלק נכבד מאוד. בשלב ראשון דובר על “בית שניאורסאהן”, הוא הבית בו התגוררה הרבנית הצדקנית מרת מנוחה-רחל, הידועה כ”אם היישוב היהודי בחברון”, ובו התגוררו בכל השנים בני משפחת סלונים.

הרב לוינגר, שרצה בכל מאודו לגאול את הבית מידי הערבים, עמד בפני מבוי סתום: הוא לא יכול היה להתחיל בנסיונותיו לגאולת הקרקע כל עוד אין בידו יפוי-כוח מבעלי הקרקע – “כולל חב”ד” בנשיאות הרבי מלך המשיח. בפניותיו למשרדי “כולל חב”ד” בארץ-הקודש, נענה שעם כל הרצון הטוב לעזור לו, בכל-זאת, ללא אישור מנשיא ה”כולל” – הלא הוא הרבי מליובאוויטש – אי-אפשר להעניק לו יפוי-כוח.

כאמור, הבניין שעמד על הפרק היה “בית שניאורסאהן”, והוא פנה אל הרבי בבקשה להורות ל”כולל חב”ד” להעניק לו יפוי-כוח על “בית שניאורסאהן”. לאחר פניות חוזרות ונשנות מצד הרב לוינגר, הורה הרבי בהודעה טלפונית מי”ט כסלו תשל”ח לראשי “כולל חב”ד”, לפנות בנידון לרב מורה הוראה מאנ”ש.

בעקבות זאת נערכה הפגישה המדוברת בבית רבה של בני-ברק, הרב יעקב לנדא ע”ה. הרב לנדא, שכפי הנראה הכיר את הרב לוינגר ופועלו, הביע את דעתו שכדאי להעניק לרב לוינגר יפוי-כוח לגאול את “בית שניאורסאהן”, שכן, הוא בקי ומנוסה בגאולת נחלאות חברון.

מייד לאחר שהוענק לו יפוי-הכוח, החל הרב לוינגר לפעול במהירות. הוא פנה לבעלי-הבית הערביים, וביקשם לפנות את הבית תמורת פיצוי כספי הולם. למרות שהיה ביכולתו לפתוח נגדם בהליכים משפטיים ולהוכיח את בעלותו החוקית על הבית – העדיף הרב לוינגר לגאול את הנחלאות ללא רעש תקשורתי שעלול ללוות כצל קודר את המאבק המשפטי, באם יפתח.

אולם, למרות הפיצוי הכספי, סירבו יושבי הבית לפנותו. התברר, שאנשי תנועת “שלום עכשיו”, שידעו על כוונותיהם של מתנחלי חברון, הבטיחו לערבים סכומי כסף גדולים אם לא ימכרו את הבית. רק לאחר התערבותו האישית של ראש מינהל המקרקעין בחברון, מר זמיר שמש, הסכים הערבי למכור להם את הבית.

לאחר שחתמו על הסכם המכירה ויצאו מהבית, הבחינו במכוניתו של עורך-דין בכיר מתנועת “שלום עכשיו” שהגיע כדי למנוע את המכירה. “קדמו שקליהם לשקליך”…

בשנים הבאות שופץ הבניין ונבנה מחדש, וכיום הוא משמש למגורים, למעט קומת המסד, בה פועל גן הפעוטות של היישוב היהודי.

למרות הסתייגותו של הרבי מהתיישבות חב”דית מסיבית בחברון, כאמור, התעניין הרבי באפשרויות להקמתה מחדש של ישיבת “תורת אמת” בחברון. כידוע, כ”ק אדמו”ר הרש”ב הקים את ישיבת “תורת אמת” בחברון, והיא המשיכה תחת הנהלת ונשיאות בנו אדמו”ר הריי”צ. הרבי רצה מאוד להמשיך את האחיזה החב”דית בחברון באותם מבנים בהם שכנה בעבר הישיבה.

התעניינות זו מצד הרבי החלה מיד לאחר מלחמת ששת הימים, אולם על תוכניתו זו – כמעט ולא ידועים לנו פרטים. העדות היחידה שמצאתי עד-כה לתוכנית זו, נמצאת במכתבו (הנ”ל) של הרבי למר אריאל שרון (ראה מסגרת), בזה הלשון: “למרות האמור, חקרו ודרשו על דבר האפשריות בנוגע ליסוד ישיבה וכו’ וקבלתי מענה ברור, אשר “מוטב לי” להתעניין על דבר ישיבה בירושלים מאשר בחברון”…

כך או כך, “בית שניאורסאהן” נפדה ומיד פתחו בו במערכה של שיפוצים קדחתניים כדי להכשירו למגורים.

אש של עשייה בערה בעצמותיו של הרב לוינגר, והוא לא נח על זרי ההצלחה בגאולת “בית שניאורסאהן” ומיד החל להתעניין אודות “בית רומנו”. נחלה זו נחשבת לנחלה היהודית הגדולה ביותר באיזור חברון, ושטחה הכולל עמד על כמעט חמשת-אלפים מטרים רבועים!.

באותן שנים שכן ב”בית רומנו” בית-ספר ערבי גדול. על חלק מהשטח היו בנויות חנויות של הערבים, ובחלק גדול ממנו מוקמה התחנה המרכזית של חברון הערבית. הרב לוינגר רצה לגאול את הקרקע ולהקים בבניין ישיבה לצעירים, אך גם כאן הובהר לו כי ללא אישור מפורש מהרבי – “כולל חב”ד” לא יוכל להעניק לו יפוי-כוח על הנחלה.

[אגב, גם בדרגים המדיניים דרשו את הסכמתו של הרבי: באחת מפגישותיו עם ראש הממשלה דאז, מר מנחם בגין, הועלה הנושא, ובגין הגיב שהוא מעוניין לדעת מה יאמר על כך הרבי מליובאוויטש, ורק לאחר שישמע את חוות דעתו של הרבי – יגבש עמדה ברורה. גם אריה נאור, מזכיר הממשלה הגיב ברוח דומה].

הרב לוינגר הבין שהברירה היחידה שיש לו היא: לנסוע לרבי, לפרוס לפניו את תוכניותיו ולבקש את אישורו.

היה זה בתחילת חודש ניסן תשמ”א. לרב לוינגר היה ברור, כי לאחר האירוע הבריאותי שעבר הרבי בשמחת-תורה תשל”ח, יהיה לו קשה להתקבל ל”יחידות” אצל הרבי, אבל הוא החליט להמר. הוא עזב, אפוא, את כל עבודות הבית של ערב פסח ונסע לרבי. בהגיעו, נכנס למזכירות וביקש להתקבל ל”יחידות” אצל הרבי; שם הודיעו לו כי במצב הנוכחי אין סיכוי שיתאפשר לו להיכנס ל”יחידות” בימים הקרובים…

לא עברו כמה שעות והטלפון בבית מארחיו צילצל. על הקו היה מזכירו של הרבי, הרב גרונר. “הרבי ביקש שתיכנס אליו ל”יחידות” אחרי תפילת מנחה”, אמר. הרב לוינגר מיהר ל-‏770, ולאחר תפילת מנחה נכנס ל”יחידות”.

ה”יחידות” נמשכה שעות מספר, במהלכן שוחח עמו הרבי על כל ההיבטים של נושא ההתיישבות ביו”ש בכלל, ובפרט על היישוב היהודי בחברון. הרבי התעניין בכל פרט, ועודד אותו להמשיך בפעולותיו.

לדברי הרב לוינגר, שוחח עמו הרבי בנושאים רבים שהחשאיות – גם היום – יפה להם, והרבי ביקשו שלא לחשוף את הדברים הללו. מסיבה זו הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים מהדברים שנאמרו באותה “יחידות”.

כאשר התחיל לדבר עם הרבי על “בית רומנו”, הרצינו פניו של הרבי. הוא פירט לפני הרבי את תוכניותיו, לפיהן הוא יגאל את הבית מידי הערבים ויפתח במקום ישיבה לצעירים. הרבי הקשיב, התעניין בכל פרט ופרט, ולבסוף הסכים להעניק לרב לוינגר יפוי-כוח לפעול בשמו כדי לגאול את הנחלה החב”דית הגדולה.

כאן המקום להדגיש, כי מדובר ביפוי-כוח בלבד, המעניק לרב לוינגר סמכות לפעול בשם הרבי, אבל לא מעניק לו זכויות על הקרקע, שנותרה נחלה חב”דית.

הרב לוינגר שב לארץ, ועם יפוי-הכוח שבידו החל לפעול למען גאולת הקרקע. הערבים ב”בית רומנו” היו יותר פתוחים והיו מוכנים מצידם לעזוב את השטח תמורת פיצוי כספי הולם. הבעיה היחידה שעמדה בפניהם הייתה – להיכן יעברו מאות תלמידי בית הספר?

בינתיים אירעו כמה אירועים בטחוניים חמורים, כמו דקירתו של תלמיד הישיבה קפולסקי בקרבת “בית רומנו”, שחייבו את הממשלה לנקוט צעדים חמורים נגד ערביי חברון. כחלק משורת הצעדים – החרים משרד הבטחון את הנחלה כולה (למעט שורת החנויות שבנו הערבים לאחר תרפ”ט) לצרכים ביטחוניים [לצבא היה אינטרס ברור בהחרמת הנחלה – מיקומה במרכז העיר היווה יתרון אסטרטגי עצום, והצבא החליט לנצלו]; ולפיתרון בעיית תלמידי בית הספר הערבי – העניקו לעיריית חברון תוספת כיתות לימוד בבתי-ספר אחרים בעיר.

המהלך כולו תואם בין הרב לוינגר לשר הביטחון דאז, אריאל שרון, שתכנן להקים בשטח הריק מחנה צבאי, ואת הבניין להעביר בשלב מאוחר יותר לרשות המתיישבים היהודיים כדי שהללו יפתחו ישיבה לצעירים במקום, לפי התוכנית המקורית של הרב לוינגר, שכאמור, קיבלה את ברכתו של הרבי מלך המשיח.

באלול תשמ”ב נפתחה ישיבת “שבי-חברון” ב”בית רומנו”. שוב נשמע קול התורה במקום בו שכנה בעבר הישיבה הקדושה – “תורת-אמת”. עם עשרה תלמידים בלבד נפתחה הישיבה, ובזכות ברכתם של בעלי המקום, נשיאי חב”ד, גדלה הישיבה וכיום היא מונה כמאתיים בחורים וחמישים אברכים כ”י!

עם הגידול במספר התלמידים, נוצר צורך דחוף להרחיב את המבנה הקיים. גם מצבו של המבנה הקיים לא היה משביע רצון, והוחלט לשפץ את הבניין כולו, ולהוסיף עליו עוד קומה. בשנת תנש”א קיבלה התוכנית את אישורו של שר השיכון דאז, אריאל שרון, שהתחייב להעניק 2 מיליון ש”ח לשיקום הישיבה, והתוכנית יצאה לדרך.

עם תחילת השיפוצים התגלה במקום מבנה תת-קרקעי עתיק, שלא היה ידוע עליו. מסתבר, שמאות, ואולי אלפי שנים קודם שבנה רומנו את הבניין, היה במקום בית גדול, שלא היה ידוע עליו עד כה. הקומה התת-קרקעית שופצה אף היא, בתיאום עם ארכיאולוגים מומחים, וכיום שוכנים בה מחסני הישיבה וחדרים שונים.

בקיץ תשנ”ב, עם עליית ממשלת השמאל לשלטון, הודיעה הממשלה כי היא לא תכבד את ההסכמים עליהם חתמה הממשלה הקודמת, והתקציבים שהיו אמורים להגיע לישיבה – הוקפאו. הנהלת הישיבה תבעה את הממשלה בבית-משפט והצליחה להוציא את הכסף המובטח, אבל בסכום זה לא היה די כדי לסיים את השיפוצים בבניין [העלות הגבוהה של השיפוצים נובעת מהעובדה שנעשים מאמצים מיוחדים לשמר את הבניין המקורי, למרות הבנייה המודרנית – דבר שמייקר את עלות הבנייה בעשרות אחוזים].

כאמור, כדי לשמר את מראהו המקורי של הבניין – לא הרסו אותו אלא שיפצו את הקיים. במהלך השיפוצים, נחצה לפתע הבניין לשניים! המהנדסים שהובהלו למקום מתחו סביב לבניין מוטות ברזל, שחוברו באמצעות ברגים ענקיים. משך כמה שבועות סובבו בכל יום את הברגים ככל שהיה ניתן, עד שכעבור כמה שבועות אוחד הבניין מחדש…

בשנת תשמ”ג, כשנתיים לאחר ש”בית רומנו” נגאל מידי הערבים, הוכנו במשרדי “כולל חב”ד” תוכניות אופרטיביות להקמת ישיבה-גדולה חב”דית ב”בית רומנו”. לפי התוכניות, יציב “כולל חב”ד” מבנים זמניים בקרבת “בית רומנו”, לשם יעברו תלמידי ישיבת “שבי חברון” עד שיימצא עבורם מבנה מתאים בחברון; ובינתיים ישפצו את הבניין הקיים כדי שיהיה ראוי לשימוש.

בתחילה, היחס של הרבי היה מאוד חיובי, והתוכניות הללו זכו להסכמתו וברכתו של הרבי. בשלב זה נכנס לתמונה אחד מידידי חב”ד בחו”ל, שעמד בקשר מצויין עם הרב לייבל קפלן ע”ה, יו”ר “אירגון הגג של מוסדות חב”ד בארץ הקודש” ושמע על התוכנית, והוא הביע את הסכמתו לממן את כל הפרוייקט. בשלב זה נכנס לתמונה גם “אירגון הגג של מוסדות חב”ד בארץ הקודש”, שכאמור, עמדו בקשר מצויין עם אותו מליונר, ולמעשה היו אנשי-קשר שלו עם חב”ד בארץ.

הלה, תומך נלהב של ההתיישבות היהודית ביש”ע, החליט לנצל את העובדה שחב”ד מעוניינים לבנות בחברון – ודחף לבנייה מסיבית על כל השטח של “בית רומנו”. לפי תוכניות שגובשו אז, דובר על שכונה חב”דית מסביב לישיבה. מדובר היה בהשקעה של מאות-אלפי דולרים, והוא הבטיח לממן את כל התוכנית.

תוך כמה שבועות עלתה התוכנית על פסים מעשיים: מבנים זמניים הובאו והוצבו סמוך ל”בית רומנו”; עסקני חב”ד קיימו ישיבות עם ראש-הממשלה, מר מנחם בגין, ושר השיכון מר דוד לוי, שהסכימו בעיקרון לתוכניות; ואפילו ישבו על המפות של הבניין והכינו תוכניות בנייה מפורטות, במטרה לשפץ את הבניין בשלב ראשון, ולהוסיף קומה או שתיים בשלב מאוחר יותר.

כאמור, התוכנית הייתה לבנות מסביב לישיבה מספר מבנים שיהוו שכונה חב”דית בלב חברון. התוכנית הייתה כה מעשית, עד כדי-כך שהתקיימו דיונים והועלו הצעות לגבי אופיים של המתיישבים שיגורו בשכונה החדשה. אחת ההצעות הייתה ליישב שם עולים מרוסיה.

מעניין לציין, כי הפעילות בנושא התקיימה תחת מעטה כבד של חשאיות. זאת, לפי מסרים שהגיעו ממזכירות הרבי, לפיהן הרבי מעוניין בחשאיות מליאה בכל הנושא. גם חלק מביקורי ראשי ה”כולל” יחד עם עוד מעסקני חב”ד בחברון נערכו בשעות הקטנות של הלילה…

ואז, ביום בהיר, התקבלה הוראה מהרבי להקפיא את כל התוכניות. יחד עם זאת, הובן מסגנון ההוראה, שעדיף להתחמק מביצוע התוכניות ללא שיערבו את הרבי בהחלטה. ואכן, עסקני חב”ד התחמקו באלגנטיות מהתוכנית לחידוש היישוב החב”די בחברון.

אחד התומכים הנלהבים של התוכנית, שאף השקיע סכומים נכבדים בהרצת התוכניות – הבין שההתחמקויות של העסקנים נובעות כתוצאה מהוראת הרבי, והוא שאל את הרבי, במכתב, מדוע נסוגה חב”ד מתוכניותיה?

במכתב התשובה הארוך ששיגר לו הרבי, הסביר הרבי, כי אין ספק שחידוש היישוב היהודי בחברון הוא חשוב מאוד – ובפרט חידוש היישוב החב”די, שהרי לתנועת חב”ד יש שורשים עמוקים בחברון – אבל, למרות הרצון הכן והעז לחדש את היישוב החב”די בחברון, הרבי לא מוכן לקחת על עצמו אחריות לשלוח לשם את חסידיו, היות והמצב הבטחוני העכשווי איננו מספיק בטוח. לכן, כל עוד המצב הבטחוני ישאר כמות-שהוא – הרבי לא ישלח את חסידיו להתיישבות מאורגנת בחברון. הרבי מסיים את מכתבו בהבטחה, שברגע שהמצב ישתנה, ויהיה ניתן להתיישב בחברון ללא סכנה בטחונית – תועלה התוכנית שוב, והוא יהיה מהראשונים שיידעו מכך!

ממכתבי הרבי לרב לוינגר ולשר שרון, כמו גם היחס של הרבי לתוכניות חידוש היישוב החב”די בחברון, נראה, כי הרבי רצה מאוד באותו זמן ליישב את השטחים המשוחררים בכלל, ואת חברון בפרט, אלא שכ”איש הלכה” שאינו עושה שום צעד שאיננו תואם במאת האחוזים את ההלכה הצרופה – לא הורה הרבי לחסידי חב”ד [הוראה שהייתה מתפרשת כציווי!] לעלות ולהתיישב בחברון, זאת, על-פי הכלל ההלכתי ש”אין סומכין על הנס”.

יחד עם זאת, ראוי להדגיש: אותם שהתיישבו בשטחים המשוחררים, ובפרט בחברון [והיום זה כבר “סוד גלוי” שהיו ביניהם כמה חב”ד’ניקים…] – זכו לעידודו של הרבי בכל המובנים, וכפי שהרבי עצמו מקפיד לסיים את מכתבו לרב לוינגר במילים “אין כוונתי כלל וכלל להחליש את כת”ר [=כבוד תורתו] והנלוים אליו בשיטתם ועניניהם”!