בית משיח: חב"דניקים תורמים כליות • מרתק

מנדי דיקשטיין, בית משיח

זה קרה ביום שלישי שעבר. בעשרות אלפי מכשירי הטלפון של חסידי חב"ד נכנסה הודעת טקסט זהה: "היום בין השעות 13:00 ל–16:30 תתבצע תרומת כִּלְיָה בין שני אברכים חב"דיים. אנ"ש מתבקשים לומר תהילים להצלחת הניתוח הכפול; לרפואת ר' אברהם בן פרומט חווה, ור' צבי הירש בן בלומה, להחלמתם המהירה".

כמי שנושא תרומת כליה והשתלתה לא זר לו ולמשפחתו (פרטים בהמשך), הסתקרנתי לדעת מי הם האברכים המדוברים. כך הגעתי לכתוב את הכתבה שלפניכם – כתבה שאינה רק מספרת ומתארת מצב, אלא כוונתה היא לעורר אנשים נוספים ללכת בדרכם של גיבורי הכתבה, כדי להציל חיים נוספים.

"ר' צבי הירש בן בלומה" מתברר כצבי הירש וולפא שי', אברך כבן שלושים הנמצא בשליחות המלך בעומר. את השיחה איתו ניהלתי בליל שישי, עודו מאושפז בבית הרפואה. למחרת כבר שוחרר בשלום לביתו.

הרב וולפא סיפר לי כי נושא תרומת הכִּלְיָה הגיע לתודעתו בזכות מודעה לא–שגרתית שראה באחד מעלוני השבת. במודעה מספר יהודי בשם מר לוי, כי הוא חולה המחובר לדיאליזה ומחפש תורם שיעניק לו כליה. "העניין משך את תשומת ליבי והתחלתי לברר אודות הנושא, וכך הגעתי לאירגון "מתנת חיים" – ארגון חסד שמביא חיים ואיכות חיים למאות אנשים בשנים האחרונות", מספר וולפא (ראה מסגרת).

"את תהליך הבדיקות והבירורים עשיתי בשקט גמור בלי לספר למשפחתי או לחבריי. רק כאשר התברר כי מצב בריאותי מצויין ואני יכול לתרום, פניתי לדוד–אישתי ר' בצלאל יקונט, שלפני כשנתיים תרם כליה לאברך חב"די מכפר חב"ד, ושיתפתי אותו בהחלטתי. ר' בצלאל סייע לי רבות בעניין, בעיקר בגיבוי ובתמיכה".

בפועל, לא התבררה התאמה מלאה בין הרב וולפא לבין הנתרם מהמודעה, והרב וולפא המשיך בשגרת חייו.

"ואז יום אחד התקשר אלי ר' בצלאל וסיפר לי כי ישנו חסיד חב"ד הזקוק להשתלת כליה; ואם רצוני לתרום, כדאי לסייע לו בכך. בתחילה לא גילה לי את שמו כדי להפחית ממידת הלחץ, אך לאחר שהבעתי את הסכמתי, התברר לי כי מדובר ברב אברהם סלומון שי' מראשון לציון".

חייו החדשים של הרב סלומון

את השיחה עם הרב אברהם סלומון קיימתי במוצאי שבת. בעוד התורם שוחרר לביתו כבר בערב שבת, הרי שהרב סלמון נשאר בבית הרפואה למעקב במשך מספר ימים. נכון לעכשיו, ההשתלה עברה בצורה מצויינת והכליה כבר מתפקדת באופן נורמלי.

הרב סלומון מספר ל"בית משיח" כי הוא סובל מבעיות בכליותיו זה שתים–עשרה שנים, אולם המצב היה נשלט עד לפני שנתיים, או אז החלה התדרדרות בתפקוד כליותיו, מה שהשפיע על הגוף כולו. הוא נכנס למצב של תשישות קבועה. המצב החמיר עד שבקיץ האחרון אמרו לו רופאיו כי הגיע הזמן להיערך לטיפולי דיאליזה.

מהי דיאליזה? ובכן, הכִּלְיָה תפקידה לסנן את הנוזלים הנכנסים לגוף, להשאיר את הדברים הטובים ולהפריש מהגוף את הדברים המזיקים. כמו כן הכליה מוסיפה לנוזל המסתנן דרכה חומרים והורמונים שונים הנצרכים לגוף.

כאשר הכליות מפסיקות לתפקד או שהן מגיעות לתפקוד ברמה נמוכה, הנוזלים אינם מסתננים כראוי והגוף נמצא בסכנה מוחשית; רמת הרעלים בדם עולה והתפקוד התקין נהרס. לצורך כך משתמשים במכשיר הדיאליזה. מכשיר זה מתחבר לגוף מספר פעמים בשבוע ובמשך ארבע שעות מסנן את כל הדם הנמצא בגוף. זהו טיפול מתיש שבסופו של דבר קשה לחזור לתפקד במשך שעות ארוכות.

רופאיו של הרב סלומון הודיעו לו כי תפקוד כליותיו הגיע לפחות מעשרה אחוזים, וכי עליו להתחיל בהקדם תהליך של דיאליזה. הרב סלמון ביקש להתחיל בטיפולים לאחר תקופת החגים, ונענה, אם כי בקושי רב.

בין כסה לעשור נוצר הקשר בין התורם הרב וולפא לרב סלומון. הבדיקות המקדימות הראו על התאמה, ובמוצאי שבת בראשית נפגשו השניים לראשונה.

"למרות הזמן הקצר שעבר מאז הניתוח, ארבעה ימים בלבד, אני כבר חש את השיפור העצום שגופי עבר", הוא משתף. "אומנם ישנם עוד כאבים מהניתוח עצמו, אבל העייפות הכרונית שלוותה אותי בשנים האחרונות, נעלמה לחלוטין; המדדים מראים שהכליה מתפקדת באופן מלא, ב"ה".

הסיבה שהתורם והנתרם הסכימו להתראיין לעיתון בצורה כה אישית וחושפת, נעוצה בתקווה שלהם שאחד הקוראים יקח את הדברים לתשומת ליבו ויחליט אף הוא לעשות את הצעד הנאצל של תרומת כליה, ובכך יעניק חיים חדשים ואיכותיים ליהודי אחר שחייו תלויים מנגד.

הרגעים המדהימים שאחרי הניתוח

כאמור, אין זו הפעם הראשונה שאני נפגש מקרוב בנושא. הכול החל בסיפור המשפחתי שלנו – תרומת הכליה של גיסי ר' יונתן פורסט שי':

"איך הכל התחיל?" שואל יונתן פורסט. "האמת היא שאני באמת לא זוכר מה קדם למה, כי היו שני אירועים שהשפיעו על התרומה שנתתי. אמי ע"ה נפטרה לפני כשלוש שנים וחצי, ואני זוכר שבאותה תקופה הזדמן לי לקרוא סיפורים על תורמי כליות והם מאוד ריגשו אותי; הם חיברו אותי לנושא של שבריריות החיים. הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו משמעותי לזכרה, והיה נשמע לי שתרומת כִּלְיָה היא אחד הדברים החשובים.

"במוצאי שמחת תורה של אותה שנה חזרתי הביתה ואמרתי לעצמי – 'אם יש לי אפשרות להציל חיים, אני עושה את זה'. הדפסתי את הטפסים הראשונים מהאתר של 'מתנת חיים' ויצאתי לדרך".

"לא הכרתי באופן אישי אף אחד שתרם", מספר יונתן, "אבל ידעתי שעמותת 'מתנת חיים' מטפלת בנושא, אז פניתי ישירות אליהם והתנהלתי בצורה מסודרת".

התהליך היה ממושך. "זה התארך בזכות הלידה של בני", הוא צוחק, "התבקשתי לעבור בדיקת לחץ דם המשתרעת על פני 24 שעות רצופות. אלא שבמהלך אותה יממה החליט הבן שלנו להגיח לאוויר העולם. לאחר הלידה, כשנבדקו הנתונים, התברר – כמה צפוי – שלחץ הדם גבוה מהנורמה. כשהתקשרו אליי והודיעו שהתוצאה מעידה על כך שאינני כשיר לתרום, השבתי שאני מבקש לפסול את הבדיקה וגם הסברתי מדוע. התגובה הייתה: 'חכה חודשיים–שלושה, תיכנס לשגרה ותעבור את הבדיקה שוב'.

"כשעברתי את הבדיקה פעם נוספת, היא הייתה תקינה לגמרי. התהליך לא נגמר כאן; כשהגעתי לוועדה התברר לי שהם סבורים שהמשקל שלי גבולי ואני צריך לרזות מעט כדי שאוכל לתרום. בחיים לא עשיתי דיאטה", הוא אומר, "זו הייתה הפעם הראשונה בה החלטתי לעשות הכל כדי לרדת במשקל. בתוך כמה חודשים הורדתי, לראשונה בחיי, עשרה קילוגרם".

לאחר ההישג המרשים הזה, אישרו ליונתן פורסט את התרומה באופן מידי. "לאורך כל הדרך", מציין יונתן, "הייתי בקשר עם מתנת חיים ועם הרב הבר, הם קיצרו לי את התורים בקופת חולים ובבית הרפואה, דאגו לי ממש לשירות VIP. מכיוון שאני עצמאי ובעל עסק, זה היה חשוב לי במיוחד. השיחה המרגשת ביותר עם העמותה הייתה אחרי שקיבלתי את האישור לתרום, אז התקשרו והודיעו שיש נערה שמחכה לתרומה שלי, ונראה שיש בינינו התאמה מושלמת".

על הנערה לה תרם, מספר יונתן: "מדובר בנערה צעירה שקיבלה תרומה מאביה כשהייתה בת 12. בעקבות סיבוך, הכליה נדחתה וכבר כמה שנים שהיא מטופלת דיאליזה. כשהבנתי שאני תורם לנערה צעירה, זה חיזק אצלי את ההבנה שמדובר בהצלת נפשות אמתית, לא רק של החולה, אלא של משפחתה כולה. הוריה תיארו לי את המצב והסבירו שאין להם שבתות, אין חגים, אין אפשרות לצאת לחתונות או למסיבות של הילדים הקטנים בגן, כל הזמן יש דבר אחד – דיאליזה. עבורי זו הייתה התרגשות גדולה".

יונתן מציין כי עד ליום הניתוח, לא היו רבים שידעו על כך שהוא עומד לתרום. "רק המשפחה הקרובה שלי וחלק מהחברים ידעו. אבל כשהתקרב הניתוח, הגעתי למסקנה שכדאי לשתף גם את בני הקהילה ברחובות, שלתפילתם אזדקק. יומיים לפני הניתוח הזמנתי את החברים לשיעור תניא וזה היה ערב מרגש בצורה יוצאת מן הכלל, שבמהלכו הגיעו בהפתעה ר' בצלאל יקונט שתרם כליה לר' יהודה מחפוץ, שניהם מכפר חב"ד.

השניים סיפרו את הסיפור האישי שלהם ועל הקשר שקיים ביניהם עד היום. הם הצליחו לרגש את כולם בצורה מדהימה.

"למחרת בערב התאשפזתי, והלילה כולו עבר עליו בציפייה עזה. הניתוח נערך בשעות הבוקר של יום שלישי. ברוך השם התאוששתי ממש יפה", אומר יונתן, "ביום שלמחרת כבר קמתי על הרגליים והדבר הראשון שעשיתי היה לבקר את המושתלת".

קולו הופך לנרגש: "זה היה מאוד מרגש, אבל גם קצת קשה; ידעתי שהיא ובני משפחתה מלאים בהכרת תודה, ולא הרגשתי נעים עם זה. נכנסתי לחדר והמכשירים התחילו לצפצף. הנערה לא הצליחה לדבר, כי היא הייתה חלשה מאוד, אבל האחיות אמרו לי שהצפצוף של המכשירים מראה שהמדדים עולים וזה מוכיח על התרגשות.

"אלו היו רגעים מדהימים", הוא מסכם, "לא רק אחרי הניתוח, אלא גם כל התהליך היה מרומם. אני כבר בן שלושים וחמש, אבל מעולם לא נתקלתי בכזו תחושה מיוחדת. זו הייתה תקופה בה השארתי את כל העולם בצד; העבודה פתאום לא עניינה אותי וגם לא כל העניינים הגשמיים. התמקדתי רק בדבר אחד – בתרומה. זה משהו שאין לך הזדמנות לחוות אף פעם ביום–יום, אני מרגיש שפשוט זכיתי".

צמד החב"דניקים שחלקו ביניהם כִּלְיָה

בכל מקום אליו פניתי כדי לאסוף מידע, נתקלתי שוב ושוב בשמותיהם של ר' בצלאל יקונט מכפר חב"ד שתרם כִּלְיָה לר' יהודה מחפוץ, אף הוא תושב הכפר. ניצלתי את ההזדמנות כדי לראיין גם אותם, והם נענו בשמחה.

מסתבר שמאז התרומה שלהם, נרתמו השניים להרחיב את מעגל המודעות לנושא תרומת הכליה, השלכותיה, התוצאות של המחסור בתורמים, לצד הקושי בניהול חיים תחת טיפולי הדיאליזה.

"לפני שלוש שנים זכיתי לנסוע לציון אדמו"ר הזקן בהאדיטש ביום כ"ד טבת יחד עם קבוצת נוסעים", מספר ר' יהודה מחפוץ. "זמן קצר לאחר מכן התחלתי לחוש כאבי ראש חזקים במשך היום וכאבי שרירים בלילה. אני עובד כחשמלאי, ובשלב ראשון אמרתי לעצמי שהתחושות הללו נובעות מלחץ בעבודה. הייתי לוקח 'אקמול', מתעלם מהכאבים וממשיך בשגרת היום.

באותם ימים ממש התעניינו ברכישת דירה. ערב אחד, בערך חודש אחרי שהכאבים התחילו, סיפרתי לאשתי שעל הפרק ישנה הצעה רצינית לדירה כלשהי. אשתי הגיבה מיד שלקראת צעד כזה יש לקבל את ברכת הרבי, וישבה לכתוב לרבי. את המכתב הניחה בין דפי אחד הכרכים של ‘אגרות–קודש'. אחרי שתי דקות של עיון במקום שבו הונח המכתב, החלה להקריא לי את דברי הרבי. הציטוט לא מדויק אבל זה תוכן הדברים: 'מסרו לי בשמו שמצב בריאותו אינו כדבעי ובטח יעשה כהוראת הרופא שהרי ניתנה רשות לרופא לרפא, ויהי רצון שיבשרני בהטבת מצבו'… בהמשך הרבי מורה לנמען לומר כל יום מספר פרקי תהילים.

"רעייתי סיימה להקריא ואמרה בפסקנות: 'עכשיו בוודאי תיגש סוף סוף לרופא'.

"הרופא הפנה אותי לסדרה של בדיקות וכעבור יומיים קיבלתי טלפון מהמרפאה לבוא בדחיפות. הייתי בעיצומה של הרכבת מערכת צינורות חשמל, ואמרתי לעצמי שבסיום העבודה אגש למרפאה. אבל במשרד המרפאה גילו אחריות, וכעבור זמן מה טלפנו שוב והדגישו שוב את דחיפות העניין.

"במרפאה כבר חיכתה לי הפנייה דחופה לחדר מיון, שם פתח הצוות בסדרת בדיקות שנמשכה לתוך הלילה, בסיומן הרופאים הודיעו לי חד–משמעית: אדוני, הכליות שלך לא מתפקדות! הייתי מאושפז ארבעה ימים ובסיומם הוסבר לי שמהיום עלי לעבור דיאליזה לא פחות משלוש פעמים בשבוע.

"האמת היא שאחרי ההלם הראשוני, נרגעתי די מהר. בתודעתי עדיין הייתי אדם בריא וחזק, ועד שלא חוויתי בפועל את המצב החדש, לא יכולתי אפילו לדמיין במה מדובר. בהתחלה אתה אומר לעצמך – בסדר, אבוא שלוש פעמים בשבוע לטיפול ונעבור את זה. בטבעי אני אדם שמח ואופטימי, וגם אחרי שהוסבר לי היטב במה המדובר לא ראיתי את זה כל–כך בחומרה.

"אבל אחרי פעם ועוד פעם, שבוע ועוד שבוע, אתה נאלץ להבין את חומרת המצב. לא רוצה להאריך בתיאורים לא נעימים, אבל לשכב מחובר לצינורות כארבע שעות בכל פעם, לחוש את תופעות הלוואי, להיזהר לא לשתות במשך היום יותר מדי כדי שלא ליצור עומס על הכליות, וגם לא לשתות פחות מדי כדי לא להתייבש חלילה; ובכלל, להיכנס למשטר של דיאטה קפדנית, אלה דברים שמשנים את כל החיים שלך.

"בשלב ראשון סירבתי לקבל את המציאות הלא–נעימה, ולקח זמן עד שהפנמתי שזהו זה. הדיאליזה היא כורח חיים, והסיכוי היחיד להפסיק אותה הוא השתלת כליה מתורם.

"באותו שלב הודיעו לי הרופאים, כי היות ואינם יודעים מהי הסיבה למחלה שגרמה לכליות להפסיק לתפקד פתאום, לכן אינם רוצים לקבל תרומה מאחיי או משאר בני משפחתי, כדי לא להכניס את התורם למצב סיכון. כך נשללה מהתורמים הטבעיים הפוטנציאלים האפשרות לתרום לי כליה. נותרה בידי רק התפילה לבורא עולם שיבוא המלאך בדמות אדם ויעניק לי חיים חדשים מגופו. השליח הזה התברר כרב בצלאל יקונט, שלאחר שמונה חודשי סבל וטיפול בדיאליזה, תרם את כליתו. היום, כשנתיים לאחר ההשתלה, אני יכול לומר שחיי וחיי משפחתי השתנו לטובה בזכותו".

הרב יקונט שומע את הדברים וחיוך של סיפוק עולה על פניו. כאן הוא מקבל את רשות הדיבור:

"למעשה, מבחינתי הסיפור מתחיל בתקופת חג הפסח תשע"ז, עשינו את החג אצל קרובי משפחה בוירג'יניה שבארצות הברית. יום אחד קיבלתי הודעת טקסט מגיסי בה הוא סיפר לי שאחד מתושבי הכפר נזקק לתרומת כליה. מיד ביקשתי מגיסי להודיע לו שאני מוכן לתרום. אני עצמי לא יודע להסביר מאיפה בדיוק זה בא לי… גיסי הודיע על כך לאותו תושב, ומאוחר יותר סיפר לי שהידיעה הגיעה אליו במהלך נסיעה, ביציאה מירושלים. מרוב התרגשות, פרץ בבכי ועצר בצד הכביש כדי להירגע.

"עם שובי לארץ ישראל מילאתי טפסים וחיכיתי להמשך התהליך. בינתיים התברר שאישתו נמצאה מתאימה לתרום לו, וברוך ה' ההשתלה התבצעה בהצלחה. שמחתי בשבילו ואמרתי לעצמי שזה הזמן לחזור ולברר מה שלומו של יהודה מחפוץ ששמעתי שאף הוא סובל וזקוק לתרומה. אמרתי לו ש'אם משום מה אף אחד מבני המשפחה הקרובה לא נמצא כמתאים, אני כאן, מוכן לתרום לך כליה ברצון רב ובחפץ לב'.

"יהודה בעדינותו היה עונה לי – 'לא נעים לי, ומי יודע מה יהיה אם חלילה הניתוח לא יצליח ואם חלילה משהו יקרה לך'… אבל אני מצידי לא חששתי. קראתי מאמרים, בהם הוסבר שהדבר לא כרוך בשום סיכון בריאותי. אני מצידי רציתי מאוד לעשות משהו טוב וגדול, ורק חיפשתי הזדמנות מתאימה. איזשהו כוח פנימי ועוצמתי שאינני יודע להגדירו, לא הפסיק לדחוף אותי לעשות את זה.

"בהמשך הקיץ התברר שהרופאים מסרבים לקבל תרומה מאחד מבני משפחתו של יהודה, ולשנינו היה ברור שבעזרת ה' מתקדמים בתהליך".

מה היו התגובות של בני המשפחה?

"כשרעייתי וילדיי הבינו שאני רציני בעניין, התגובות הראשונות היו – מה פתאום? ומאיפה זה בא לך? ועוד תמיהות כאלה. אבל בהמשך אמרו לי – 'אם זו ההחלטה שלך ואתה מרגיש שנכון לעשות את זה, אנחנו מאחוריך'. זכיתי למלוא הגיבוי והתמיכה.

"אבל אני קצת מקדים את המאוחר והאמת היא שגם בדיקת ההתאמה וההכנות לניתוח הם סיפור לא פשוט.

"אני זוכר היטב את הרגע בו פנו אלי והודיעו לי שהגיע הרגע לפתוח בהכנות לתרומה. זה היה בחודש מנחם–אב, כשהייתי בתוך חדר קירור ענק, בין עשרות אלפי לולבים שאותן אני משווק לפני סוכות. כשראיתי על צג הטלפון הנייד את מספר הטלפון מיהרתי לענות.

"מעבר לקו בישרה המזכירה: 'נבחרת להיות התורם של חב"דניק'… כצפוי שאלתי מיד – 'האם מדובר ביהודה מחפוץ מכפר חב"ד'? וכשנעניתי בחיוב, הייתי נרגש ביותר".

ר' יהודה מחפוץ: "אני מודה ומתוודה שמצידי די נלחצתי. דווקא העובדה שמדובר בתושב הכפר, מישהו מוכר, הוסיפה למתח שלי. כל הזמן חששתי – מה יהיה אם חלילה יקרה לו משהו… אבל ככל שהתהליך התקדם, השמחה, הביטחון והאופטימיות של ר' בצלאל, הדביקו גם אותי. הוא פשוט לא נתן מקום לשום חשש".

ר' בצלאל יקונט: "יומיים אחרי ההודעה שנמצאתי מתאים, פגשתי את יהודה בהפתעה ליד ‘קיוסק גיטלה' במרכז הכפר. הוא החזיק בידו בקבוק קוקה–קולה ומיד מזג לי כוס; אמרנו ‘לחיים' והוא אמר לי בבדיחות הדעת: 'קח, תשתה, תפנק את הכליה שלי שבינתיים נמצאת אצלך'…

"מעבר לבדיחות, הבדיקות לקראת הניתוח בפועל הן די מורכבות. נשלחתי לצילומים ולבדיקות רבות. אחרי שבכל הבדיקות הללו נמצאתי כשיר, נשלחתי לאבחון פסיכולוגי במשרד הבריאות כנראה כדי לוודא שאני מקבל החלטות ביישוב הדעת ובדעה צלולה. גם פה נדרשת שורה של בדיקות שבסופה עליך להתייצב בפני ועדה מיוחדת שאמורה לאשר או לדחות את המועמדות שלך.

"יושבים שם לא פחות משמונה אנשים – רופאים מכמה תחומים, עורך דין, עובדת סוציאלית וגם קלדנית שמתעדת כל מילה. המועמד צריך לענות על שורה ארוכה של שאלות לא פשוטות, ואיש לא מדריך אותך מראש לקראת מה אתה הולך.

"ביום הניתוח השכמתי קום והלכתי להתפלל לא לפני טבילה במקווה, כנהוג לפני קיום מצווה חשובה".

שני הניתוחים נקבעו בהשגחה פרטית ליום י"ד בכסלו. לפני הכניסה לניתוח יצאו השניים בריקוד ספונטני בשיר "כי בשמחה תצאו"… בסביבות השעה תשע בערב, במוצאי י"ד כסלו, יצא גם יהודה מחפוץ מחדר ההתאוששות, והרופאים התירו לשניהם להיפגש. מאז ועד היום מקפידים השניים שהפכו לאחים בדם (או אחים בכליה…) לשמור על קשר רציף, ובמיוחד בכל הקשור לפעילות הסברה של תרומת כליה.

"הזדמנות לתרום ממש מחלבי ומדמי"

תרומה נוספת של כליה התבצעה על ידי ר' מנחם בקוש חסיד חב"ד ותושב גבעות השומרון שתרם את כלייתו בצורה אקראית לחלוטין לקובי חי, תושב צפון תל אביב. בשיחה משותפת וארוכה שהתפרסמה בעבר ב'בית משיח' סופר אודות התרומה הזו, ונביא כאן את עיקרי הדברים:

הבעיות התחילו יום לאחר לידתו של קובי. הוא הוכנס לניתוח שהסתבך ובעקבותיו וגרם לו נזק כבד לכליות ולשמיעה. בגיל שלש כשכל הילדים התרגשו לקראת הכניסה אל הגן, החל קובי בטיפולים תרופתיים סדירים כשגופו הקטן מחובר למכשירים וכשכל הילדים גלשו במגלשות, הוא בהה בצינורות הרבים הגולשים מגופו.

למרות הפגיעה המשמעותית בשמיעה ובכליות, והטיפולים הקבועים, השתדלו הוריו של קובי להעניק לו ילדות שגרתית עד כמה שניתן. הוא למד בבית ספר רגיל והשתדל להשתלב בחברה ככל שאר הילדים. אולם בגיל ארבע עשרה, מצבו הלך והתדרדר, ובגופו הושתלה כליה בפעם הראשונה מתורם שכבר לא היה בין החיים. הכליה החזיקה בגופו של קובי כמעט חמש עשרה שנה, עד לפני כשש שנים. הכליה המושתלת קרסה והוא החל בטיפול דיאליזה מפרך.

ר' מנחם בקוש, חסיד חב"ד שגדל בבית א–ל בבית שכולו חסד נתינה ושליחות. הוריו הרב דוד ונעמי בקוש פעילים כשלוחי הרבי בבית א–ל באזור כבר שנים. ר' מנחם עשה את מסלול חייו במוסדות חב"ד כמקובל ומשמש כיום כמזכיר של הישובים אחיה וגבעת אסף.

ר' מנחם, נשוי ואב לארבעה, אמנם גדל בבית של נתינה, אך שום דבר בחיים לא הכין אותו לאתגר הזה של תרומת כליה.

ר' מנחם, איך הגעת לזה?

"הגעתי לזה דרך הודעת וואטסאפ שגרתית". מספר ר' מנחם, "מישהו באחת הקבוצות סיפר על חבר שצריך תרומת כליה. קראתי את ההודעה ופתאום שמתי לב שסוג הדם הדרוש זהה לשלי. התקשרתי רק להתעניין. אמרתי לעצמי, בוא נבדוק, ונראה בהמשך לאן זה יוביל. ידעתי שזה תהליך לא קצר ותמיד אפשר לעצור אותו אם ארגיש לא שלם".

ר' מנחם החל את התהליך. בדיקות ראשוניות נתנו אור ירוק להמשך. תוך כדי הכנות, התבשר מנחם שהאיש שעבורו החל מנחם את התהליך, אב לחמשה ילדים, כבר קיבל תרומה ממישהו אחר.

ר' מנחם בחר להמשיך בכל זאת. הוא שלח את פרטי הבדיקות וסוג הדם שלו לארגון 'מתנת חיים' המתעסק בארגון תרומות כליה.

החודשים הבאים היו עבור מנחם ומשפחת בקוש תקופה של הרבה מאוד מחשבות, שיחות והתייעצויות. "היו לי המון שיחות עם אשתי, עם המשפחה הקרובה, עם רופאים ומומחים; ממש חקרתי ולמדתי את הנושא לעומק, לא הנחתי שום פרט. חשתי שזהו צעד יותר מדי משמעותי מכדי שאוכל להסתפק במידע כללי בלבד.

"במקביל, התחלתי ללמוד את הנושא מבחינה יהודית – הלכתית וחסידית. לפני הכל, התייעצתי עם המשפיע שלי הרב זלמן נוטיק מירושלים. הוא לא רצה לענות לי במקום וביקש זמן מה לחשוב על כך. בסופו של דבר הורה לי להתייעץ עם שלשה מרבני חב"ד, הרב ברוך בועז יורקוביץ, הרב מנחם מענדל גלוכובסקי והרב יצחק אייזיק לנדא, כיום רבה של בני ברק. הרבנים תיחקרו אותי, ביררו וירדו לכל פרט בכל השלבים של הניתוח, ההשתלה והחיים לאחר מכן. אני נזכר שפעם שאלתי את הרב לנדא, כיצד ההלכה מתירה לתרום כליה, הרי אם הקב"ה ברא אותנו עם שתי כליות סימן שיש צורך בשתיהן. הרב לנדא אמר לי "ה' ברא לאדם שתי כליות, כדי שאחת מהן הוא יוכל לתרום"…

"אחרי שקיבלתי אור ירוק מהרבנים, ואת הגיבוי של המשפחה הקרובה, הייתי צריך לעבור סדרה ארוכה של בדיקות, וועדות ואפילו אבחון פסיכיאטרי עד לאישור הסופי".

תשעה חודשים של וועדות, בדיקות ואבחונים. אתה לא מפחד?

"האמת, כל התקופה הזו קינן בי חשש אחד – שבסופו של דבר לא יצא מזה כלום. שיפסלו אותי. ידעתי שבסופו של התהליך הוועדה פוסלת או מקבלת את התורם מבלי לנמק ולהסביר.

"מעבר לזה לא היה בי שום פחד. ממש לא. מה שכן, הייתה התרגשות גדולה. חשבתי על זה כל הזמן שלאישה יש את התחושה הזו כשהיא הולכת ללדת שהיא מביאה חיים. זו שמחה עצומה וחוויה שגבר בדרך כלל לא יכול לחוש. אמרתי לעצמי שהדבר הכי קרוב ללידה, זה להעניק חיים באמצעות תרומת כליה. גם אצלי, התהליך כולו נמשך תשעה חודשים"…

מאיפה הלהט הזה? מה הרעיון שמוביל אותך בכל התהליך?

"מה שהלהיב אותי זה העניין של נתינת צדקה. הרגשתי כמו מישהו שזכה בסכום גדול, והוא נותן חלקו לנזקקים. אדמו"ר הזקן כותב בתניא שצדקה היא נעלית מכל המצוות כי כשאדם עובד עבור הכסף ואחר כך תורם אותו לצדקה, אז זה כאילו 'מיעוט חלבי ודמי', וכאן יש לי הזדמנות לתרות ממש מחלבי ומדמי, מהכליה הנוספת שהקב"ה נתן לי.

"בתחילת התהליך, הייתי בהרצאה בה הסבירו את כל מה התהליך הצפוי לתרומת כליה מבחינה רגשית ופרוצדורלית. תוך כדי הדברים, הסבירו לנו מה עוברים החולים שזקוקים לתרומה. כששמעתי את זה, לא יכולתי להאמין שיש כל כך הרבה אנשים שזקוקים להשתלה ולא הבנתי כיצד יתכן שבתי הרפואה לא מלאים באנשים שרוצים לתרום כליה".

איפה מתחיל החיבור שלך עם קובי?

"תוך כדי התהליך, התקשרו ממתנת חיים ואמרו לי שיש בחור צעיר שזקוק להשתלה בדחיפות. מבחינת סוג דם וכל שאר התנאים הרפואיים אנחנו מתאימים, ושאלו אותי האם אני מעוניין. כמובן שהשבתי בחיוב. למעשה שמחתי שמצאו מישהו שזקוק ומתאים. הרגשתי את יד ההשגחה מלווה אותי בכל רגע ושלב בתהליך הזה".

קובי, יום אחד מתקשרים אליך ואומרים לך: 'קובי בוא, יש כליה'?

"כן. וכשזה קרה הייתה בי התרגשות גדולה מאוד. למעשה, עד שפגשתי אותו לא עיכלתי את זה שיש לי תורם. פעם קיבלתי הודעה מ'מתנת חיים' שיש תורם, התחלנו את התהליך וברגע האחרון התורם קיבל רגליים קרות ופשוט נעלם. הייתי כבר מותש נפשית ופיזית. לא יכולתי לשאת את המחשבה של חזרה לדיאליזה. הייתי שבור לגמרי ואמרתי לאמא שלי שנמאס לי ואני מוותר. ח"ו. אמא שלי התחננה וביקשה שאתן עוד סיכוי אחד. היא דיברה שוב עם הרב הבר, ואחרי כמה ימים התקשרו מהארגון ובישרו לנו שיש תורם חי. זה נחשב חלום למי שנזקק ח"ו להשתלת כליה".

"יום לפני הניתוח נפגשתי עם התורם", מספר קובי. "לא היו לי מילים. התרגשתי מאוד. אמרתי לו שמה שהוא עושה זה הדבר הכי גדול בעולם. לא ידעתי מה לומר לו. הרגשתי שכל מה שאומר לא יכיל את מה שחשתי באותו רגע כלפיו ובכלל.

"החלטנו לצאת החוצה, עשינו סיבוב ברחוב. סיפרנו אחד לשני קצת על עצמנו וערכנו היכרות.

"יום אחרי הניתוח הוא הגיע אלי לחדר לבקר אותי…"

"שכבתי במיטה מעורפל עדיין מכל התרופות וההרדמה", מספר ר' מנחם. "הרופא ניגש אלי ואמר לי שהניתוח הצליח, שהכליה ממש טובה ומתאימה לקובי ונראה שהיא נקלטה היטב. פתאום הרגשתי שכל הכאבים נעלמים. שמחתי שעשיתי את זה וזה תודה לה' הצליח. ירדתי מהמיטה, הלכתי לחדר שלו ופשוט התחלתי לחבק אותו. הוא היה בבידוד והיה אסור במגע אבל לא יכולתי להתאפק".

איך עברו עליך הימים שאחרי הניתוח?

ר' מנחם: "ברוך ה'. לקחתי חופשה בת שבועיים מהעבודה, שכבתי ונחתי אחר כך חזרתי בהדרגה. אפשר לומר שתוך חודשיים חזרתי לעצמי לגמרי. היום אני רץ, מרים משקל, חזרתי לעצמי לגמרי.

"לפני הניתוח אמרו לי שחודשיים אחרי זה לא אוכל להרים מעל חמש קילו, אז הכנתי את הילדים שלי לפני כן. הרמתי אותם המון ואמרתי להם שאני מרים אותם עכשיו כי אחר כך, עד פסח, לא אוכל להרים אותם. גם מאשתי קיבלתי פטור מעבודות הפסח"…

"גם ההורים שלי תמכו בי מאוד. הם עכשיו בתהליך של אומנה, כשהם סיימו לחתן את הילדים הם ביקשו להפוך למשפחת אומנה. היה לי די ברור שהם יתמכו בזה, כי התפוח לא נפל רחוק מהעץ. הם שמחו".

קובי, אין ספק שעברת חוויה לא שגרתית. מה זה עשה לך?

"קודם כל זה פתח אותי מאוד לכל העניין של הנתינה. אני מבין יותר את הערך של הזה של לתת ולעזור לאנשים כדבר הכי גדול וחשוב שיכול להיות.

"כשהייתי ילד, הייתי משתתף בקייטנות של חב"ד. תמיד אהבתי את חב"ד. אבל לכזו תרומה ממישהו שאני לא מכיר, מישהו שלא ראה ולא שמע אותי מעולם ופתאום הוא מחליט לתרום לי חלק מגופו, זה מפעים אותי כל פעם שאני חושב על זה.

"אומר את האמת. אני לא יודע אם אני בעצמי הייתי מגלה בי את העוצמות הנפשיות האלו. כל הסיפור הזה עשה אותי להרבה יותר רגיש לזולת. לצערי אני לא יכול לתרום כליה… אבל בכלל, אני ערני הרבה יותר לכל דבר של חסר שיש אצל הזולת ושיש לי את האפשרות למלא אותו.

"חוץ מזה בפן האישי זה עשה אותי יותר אופטימי, יותר מאמין בבני אדם, ונתן לי רצון להמשיך את החיים קדימה אחרי שכבר הייתי מיואש לגמרי".

ומה התובנה שלך ר' מנחם?

"התובנה היחידה שלי היא שחבל שיש עדיין תור של אנשים שמחכים. יש כאלף חולים שמחכים בתור. כחסיד חב"ד אני לפעמים שואל את עצמי: איך זה שאנחנו לא בחוד החנית בעניין הזה? נוסעים לכל מקום בעולם להקים בתי חב"ד וכאן יש לנו אפשרות להצלת יהודים בגשמיות".

נתקלת בתגובות מיוחדות?

"כשהתאשפזתי, ראה אותי מישהו ולא הבין מה אני עושה שם. אמרתי לו שאני הולך לתרום כליה. בתגובה הוא ממש התחיל לצעוק עלי 'למה אני עושה את זה? אתה יודע מה זה כליה? אתה יודע כמה זמן חיכיתי להשתלה?' מסתבר שהוא עצמו היה מועמד להשתלה מאדם שנפטר, והוא לא האמין שאני בא מעצמי להוציא כליה מהגוף ולתת למישהו אחר.

"הוא שאל אותי: איפה אתה גר? אמרתי לו שאני גר בגבעות בשומרון, והוא בתגובה אמר לי, 'מה? אתם המתנחלים, אתם אנשים רעים. אתם לא עושים צבא, ואתם לומדים בישיבה. עכשיו עקרונית אני צריך לשנוא אותך, אבל אני חייב לאהוב אותך. ראית מה עשית? עכשיו אתה גורם לי שאני צריך לאהוב אתכם' אמר".

לרכישת מנוי לבית משיח לחץ כאן