אריאל שנבל, מקור ראשון

זה רחפן? זה דאון? לא, זהו יתוש ביצות ענק שמתיישב על כתפי. בימים כתיקונם הייתי מוחץ אותו כלאחר יד, אבל שלוש שעות של שהות בבירוביג'אן כבר לימדו אותי שהפעולה האלימה והמובנת־מאליה הזו פשוט לא תעזור; עשרות יתושים אחרים יגיעו מיד במקומו. שני נערים שעומדים לידי מנסים לסייע לי באנגלית רצוצה: "אל תזוז, בסוף הם יתעלמו ממך", אומר האחד. "מה פתאום", מתיז מיד השני, "צריך להיות כל הזמן בתנועה, זו הדרך היחידה להימלט מהם".

איפה זה בירוביג'אן? במזרח הרחוק הרוסי. כמה רחוק? זמן הטיסה ממוסקבה לחבארובסק, העיר הגדולה הקרובה ביותר לבירוביג'אן, עומד על כשבע שעות וחצי – כמעט פי שניים ממשך הטיסה ממוסקבה לישראל. בדרך חוצה המטוס את כל השטח העצום של סיביר, ונוחת במקום שכוח־אל שהשעה בו זהה לזו שבחלקים נרחבים של אוסטרליה. טוקיו לא מאוד רחוקה מכאן, גם צפון־קוריאה מעבר לפינה. מחבארובסק ניסע בדרכים משובשות למדי במשך כשלוש שעות, ואז נראה את שלט הכניסה הענק. נעצור, נסתובב סביבו ונצטלם מכל זווית אפשרית. כי על השלט מופיע שם ברוסית, אבל גם באותיות עבריות: "ביראבידזשאן" – הצורה היידית של המילה בירוביג'אן. מה עושות אותיות עבריות בקצה הערבה הרוסית השוממה? התשובה היא שאנו נמצאים כעת בתחומי "המחוז היהודי האוטונומי" של רוסיה – מקום נשכח שהיה פעם, ולא מאוד מזמן, המדינה היחידה של העם היהודי.

סיפורה האבסורדי, הלא ייאמן והנוגע ללב של בירוביג'אן מתחיל אחרי מלחמת העולם הראשונה. ברוסיה חיים באותה עת יותר יהודים מבכל מקום אחר בעולם – למעלה מ־2 מיליוני בני אדם. עלייתו של המשטר הבולשביקי, שהחליף את השושלת הצארית ארוכת השנים, לא בישרה טובות עבורם. תחת השלטון החדש נערכו פרעות איומות ביהודי אוקראינה והאזור, ובתוך שלוש שנים נרצחו שם, על פי הערכות שמרניות, כ־100 אלף גברים, נשים וטף.

אבל למשטר היו גם אינטרסים שיכולים להועיל ליהודי ברית המועצות. קברניטיו סברו כי את הלאומיות הגואה בקרב קבוצות אתניות שונות, ניתן לרתום לטובת חיזוק האימפריה, וזאת על ידי מתן אוטונומיה לכל מיעוט בתוך שטח גיאוגרפי מוגדר. בשנת 1924 נעשה ניסיון להקים כמה חוות יהודיות בחצי האי קרים, בתקווה שאלה יגדלו ויתגבשו לכדי אוטונומיה יהודית מבוססת חקלאות. אלא שמהר מאוד התברר כי השכנים האנטישמים לא רואים את הפריחה היהודית בעין יפה, ולחצים ואיומים שונים גרמו למשטר לבטל את היוזמה. בינתיים מצב היהודים באזור החמיר; דו"ח מאותה תקופה מלמד כי לכ־40 אחוזים מהם לא היה כל מקור הכנסה.

ב־1926 הכריז מיכאיל קלינין, ראש המדינה הסובייטית, כי מצא פתרון לבעיית היהודים: אזור אוטונומי משלהם בגבול סין. למעשה, גם אוטונומיות אתניות אחרות הוקמו בדרך כלל בפריפריה המרוחקת ביותר של ברית המועצות, כדי לחזק את אוכלוסיית האזורים הללו ולעבות אותה מספרית. במכתב ששלח לוועדת ההתיישבות הסובייטית, כתב קלינין: "האוכלוסייה היהודית ניצבת בפני אתגר גדול – שימור לאומיותה. כדי להשיג זאת, חלק ניכר ממנה, לפחות כמה מאות אלפים, חייב לעבור הסבה לחקלאות ולהתיישב במקום אחד. רק אם תנאים אלה יתקיימו, תהיה תקווה ליהודים להמשיך ולהתקיים כאומה".

כמה חודשים לאחר מכן יצאה משלחת של אגרונומים לאזור המיועד להקמת האוטונומיה. הם שהו בו כל הקיץ, וחזרו למוסקבה כשבידיהם דו"ח בן שמונים עמודים ששורתו התחתונה ברורה: אין שום סיכוי להתיישבות חקלאית במקום הזה. הקרקע סלעית ובלתי אפשרית לעיבוד, ובמקומות שבהם אין סלעים, משתרעות ביצות־עד. מזג האוויר מזוויע: חם מאוד בקיץ, קר מאוד בחורף. מעבר לכך, התושבים המקומיים – רובם קוזאקים שהובאו לאזור על ידי הצאר כדי למנוע פלישה יפנית או סינית – הביעו חוסר שביעות רצון בולט מהרעיון שיהודים יהפכו לשכניהם. הם לא רצו לחלוק עם הלאום הזר והמוזר הזה את הקרקע שניתנה להם.

הפִּסקה החריפה ביותר בדו"ח התייחסה לגורם שאינו אקלימי, אך גם אינו אנושי: היתוש. לדברי האגרונומים, יתושי האזור הם רוע צרוף, יצורים הרובצים באזור בכמויות אדירות, ומוצצים את דם קורבנותיהם ללא הפסקה. כל ניסיון להתיישבות חקלאית, כך הזהירו, ייתקל בצבא המעופף הנ"ל, שימיט עליו כליה. הדו"ח הסתיים בחמישה עמודים שכולם מדגישים את ההחלטה המתבקשת – גניזת התוכנית ליישב יהודים באזור.

במוסקבה קראו את הדו"ח, הרהרו בו כמה דקות, ואז בחרו להתעלם ממנו לחלוטין ולהמשיך כמתוכנן, ואפילו ביתר שאת: היהודים, כך הוחלט, יתחילו לאכלס את האזור באופן מיידי ובקצב מהיר, כך שבתוך עשר שנים יגיע מספרם שם למיליון. נקודת ההתיישבות הראשונה תהיה טיחונקאיה, כפר חקלאי קטן ליד תחנת הרכבת הטרנס־סיבירית.

במהלך אפריל 1928 ירדו בתחנה הנידחת 504 משפחות יהודיות ו־150 רווקים ורווקות, שנשלחו בכמה גלים ממקומות שונים ברחבי רוסיה. בתוך כחודש בלבד, שני שלישים מהם חזרו לאותה תחנה ועלו על רכבת בכיוון ההפוך. הנותרים, בעיקר אלה שלא היו בידיהם אמצעים לקנות כרטיס נסיעה, נאלצו לעבד את האדמה בחווה בשם בירופלד, כחמישים קילומטר מטיחונקאיה. כפי שהזהירו האגרונומים, הניסוי התגלה ככישלון מוחץ. שלושה חודשים לאחר ייסוד החווה פקד אותה שיטפון שחיסל את המעט שהוקם. היהודים ארזו את מיטלטליהם ונעו לעבר תחנת הרכבת, לעיירה הקוזאקית הקטנה שבתוך יום אחד גדלה פי שניים ויותר. זה היה למעשה היום שבו נוסדה בירוביג'אן.

דרמה באולם התיאטרון

מוסקבה לא התרשמה מחיסול האופציה החקלאית, והמשיכה לשלוח יהודים לאזור. בשנת 1930 הם כבר מנו יותר מ־2,500 נפש, וב־1932 נסק מספרם לכ־6,000. בנקודה זו השתלבה בתולדות בירוביג'אן דמות שנודעה לה השפעה רבה על ההיסטוריה המקומית: הסופר דוד ברגלסון. בתקופתו נחשב ברגלסון לאחד משוכני הצמרת האינטלקטואלית של העולם היהודי החילוני דובר היידיש. כבר ב־1926 הוא הכריז כי עתידם של היהודים נמצא ברוסיה ולא במדינות אירופיות אחרות, מה שגרם למשטר הסובייטי לקרב אותו ולהשתמש בו ככלי תעמולה. ב־1932 הגיע ברגלסון לישות היהודית הזעירה ההולכת ונרקמת לה במזרח הרחוק הרוסי. הביקור, שארך כשישה שבועות, הוליד ספר שהופץ בעשרות אלפי עותקים בריכוזי היהודים ברחבי רוסיה. המסר היה ברור: במקום שקט ושלֵו, אי שם בקצה האימפריה, נכתב כעת פרק חדש ומזהיר בתולדות העם הנבחר.

ב־7 במאי 1934 הוכרז האזור כאוטונומיה יהודית, שבירתו העיר בירוביג'אן – שם המורכב משמות שני הנהרות התוחמים את האזור, בירה וביג'אן. באותה עת חיו במקום כמעט עשרת אלפים יהודים, ועתידם נראה ורוד ומבטיח. ב־13 באוקטובר 1935, בסופה של הצגת תיאטרון שנערכה לכבוד המתיישבים החדשים, הכריז ברגלסון בדרמטיות על כוונתו להשתקע בעיר לצמיתות. הוא מנה שורה של סיבות לצעד הזה: הקמתה של אוטונומיה יהודית במחוז למרות כל הקשיים; הישגי השנה האחרונה, שעלו על כל הציפיות; היותה של בירוביג'אן המקום היחיד שבו יכול סופר יהודי סובייטי לעבוד בנחת, ואף לשהות לצד מוחות סובייטיים גדולים שכבר נמצאים שם; התקווה שהאוטונומיה עוד תשתדרג ותוכרז כרפובליקה; והרצון לחולל מהפך של ממש בשדרת האינטליגנציה היהודית־רוסית, ולמשוך אותה במלואה לבירוביג'אן.

החלטה זו של ברגלסון נתנה את האות לפריחה חסרת תקדים בחבל האוטונומי, ששמו החל לצאת למרחוק. עוד ועוד תושבים הגיעו לבירוביג'אן – לא רק מברית המועצות, אלא גם מאירופה, מארה"ב ומפלשתינה. התרבות היידית המקומית שגשגה: מוסדות חדשים קמו ופעלו, כתוביות ביידיש נוספו לסרטים, קורסים בידיעת השפה נפתחו עבור האוכלוסייה הלא־יהודית, העיתון "ביראבידזשאנער שטרן" התרחב ונוספו לו מדורי ספרות ודעות, והשדרה המרכזית בעיר נקראה על שמו של גדול סופרי היידיש, שלום־עליכם. תוכנית הלימודים הרשמית של המחוז כללה לימודי יידיש והיסטוריה יהודית. פעילויות כמו תפילה או לימוד תורה, לעומת זאת, היו אסורות לחלוטין בתחומי המחוז. החזון של בירוביג'אן דיבר על הקמת אזור יהודי מבחינה תרבותית, אך ללא כל זיקה לדת היהודית, שהייתה לצנינים בעיני המשטר הסובייטי.

בקיץ 1936 כבר חיו בבירוביג'אן כ־20 אלף יהודים. אבי הרעיון, מיכאיל קלינין, קבע במכתב רשמי כי מדובר בהצלחה כבירה: "הפיכתה של נפת בירוביג'אן בחבל המזרח הרחוק למחוז האוטונומי היהודי, הצדיקה את עצמה בהחלט. לראשונה בתולדות העם היהודי התממש רצונו העז להקמת מולדת משלו ולביסוס הממלכתיות הלאומית שלו. המחוז נהפך למרכז תרבות יהודית־סובייטית עבור כל אוכלוסיית היהודים העמלים". אלא שזה היה שיאו של האביב היהודי הקצר, ומכאן והלאה העניינים הלכו והידרדרו.

בשנים 1937־1938 ידעה ברית המועצות גל טרור ממשלתי רחב ממדים, שייקרא לימים "הטיהורים הגדולים". על מנת לבסס את שלטונו ולסלק אויבים אמיתיים ומדומים, חיסל יוסף סטלין את רוב הצמרת הצבאית, התרבותית והאינטלקטואלית במדינה. גנרלים, סופרים, אמנים ומדענים נרצחו בהמוניהם. כ־1.5 מיליון בני אדם – אחוז אחד מכלל אוכלוסיית ברית המועצות באותה תקופה – נלקחו למעצר, וכמחציתם הוצאו להורג. הסערה לא פסחה על האוטונומיה היהודית הצעירה, והנחיתה עליה מכה שכמעט המיתה אותה בדמי ימיה. כל מנהיגי בירוביג'אן נעצרו, חלקם הוצאו להורג, והתרבות היהודית הרכינה ראש בחשש כבד מפני הבאות. ברגלסון באותו שלב הצליח לחמוק מהגולאג ומכיתות היורים, אבל כבר כונה "חנפן מקצועי". הוא הוריד פרופיל והפסיק את התעמולה שלו למען בירוביג'אן.

למרות הכול, מעמדו של המחוז היהודי האוטונומי נותר על כנו. אחרי שגל הטרור הפנימי נרגע, פרצה מלחמת העולם השנייה, ובירוביג'אן הוכרזה כשטח צבאי סגור. איש לא היה יכול לצאת ממנה או להיכנס אליה. הדבר אמנם מנע מפליטים להגיע לעיר, אך גם הפך אותה למעין בועה מוגנת, שבה המשיכו יהודים לנהל את חייהם בשפתם, ללא כל חשש. היה זה המקום היחיד בעולם שבו יכלו לעשות זאת, בשעה שמיליונים מאחיהם נטבחו ברחבי אירופה.

באמצע שנות הארבעים ידע המחוז תור זהב שני, מתון מקודמו. החלום שב וקרם עור וגידים בזכות מושל מלא כוונות טובות, וזרם פליטים יהודים שחזרו לאוקראינה עם תום המלחמה ונשלחו לבירוביג'אן. בתיאטרון המקומי שוב הועלו הצגות ביידיש, הוכרזה תחרות לכתיבת "שיר המונים יהודי־סובייטי" שישמש כהמנון למחוז, וכן עלו תוכניות אופרטיביות לפתיחת נציגות בירוביג'אנית במוסקבה, בדרך לכינון רפובליקה. אלא שב־1948 החלו חמש שנים ארוכות של מערכה סטליניסטית נוספת, "מאבק נגד קוסמופוליטיות". גם הפעם הופנו החיצים לעבר שכבת האינטליגנציה הרוסית, היהודית בעיקרה, שלטענת המשטר אחזה בדעות ספקניות ופרו־מערביות. בינואר 1949 נעצר ברגלסון, ודבריו בבית המשפט (כפי שהופיעו בכתב־העת חוליות ב־2002) יכולים לתאר את תחושותיהם של יהודי בירוביג'אן, שהיו שילוב של בלבול ופחד: "ראיתי בהקמת המחוז היהודי רצון של המפלגה והממשלה לתת לעמלים היהודים אפשרות להקים מעין ממלכתיות שהייתה חסרה, שטח משלהם. אם הממשלה מצאה זאת אז כהכרחי, הרי זה אומר שהדבר היה רצוי. האם הייתה בכך לאומנות שבה אני מואשם כעת? בית המשפט ישפוט. רציתי שהיהודים יעברו מאורח חיים אחד לאחר, ולא באיזו עיר גדולה כמו לנינגרד, קייב או אודסה, אלא בפינה קטנה משלהם. האם זה נראה כניסיון להיאבק בהתבוללות, ניסיון שבו אני מואשם?". הטיעון הרציונלי הזה לא הציל אותו מפסק הדין הלאקוני: "כשחזר לברית המועצות ב־1934 עסק בפעילות לאומנית", קבע בית המשפט. ב־1952 הוצא ברגלסון להורג יחד עם 12 מחבריו אנשי הרוח, במה שנודע כ"ליל המשוררים הרצוחים".

באבחת גחמת טירוף של סטלין, המחוז האוטונומי שהממשלה הסובייטית השקיעה מאמצים ומשאבים בהקמתו – הפך לאיום קיומי על אושיות השלטון. ההפכפכות האידיאולוגית הזו, והחשש המתמיד מהלשנות ועונשים חמורים, הביאו את יהודי בירוביג'אן להפסיק לדבר יידיש, ורבים מהם אף בחרו להסתיר את מוצאם. אך באורח פלא, גם בשלב הזה המשיך המחוז לשאת את השם המעיד עליו כיהודי.

מסעדה כשרה ראשונה

בשנת 1959 עמד מספרם של יהודי בירוביג'אן על כ־15 אלף, והם היוו עשרה אחוזים מתושבי המחוז. אלא שבעוד האוכלוסייה הכללית הלכה וגדלה בעקבות מדיניות סובייטית לחיזוק אזור הגבול עם סין, היהודים החלו לנטוש את המקום. ב־1971, עת התירו השלטונות לתקופה קצרה את העלייה לישראל, כבר חיו בעיר רק כעשרת אלפים יהודים. לקראת קריסתה של ברית המועצות, בסוף שנות השמונים, מספרם כבר היה כ־8,000 בלבד. אז נפתח סכר העלייה, וב־2010 נותרו בבירוביג'אן לא יותר מ־1,500 יהודים. החלום על מדינה יהודית במזרח הרחוק הרוסי נראה כגווע.

ובכל זאת, בשלהי שנת 2019 עומד עיתונאי ישראלי מול רחבת המרכז היהודי בבירוביג'אן, ומנסה להיפטר מיתוש ביצות ענק וטורדני. יחד איתו ממתינים עשרות מתושבי העיר לשיירת הנכבדים שתתפוס את מקומה לקראת פתיחתו של טקס יוצא דופן: היום יחנכו כאן אנשי חב"ד מסעדה כשרה ומקווה טהרה, הראשונים בהיסטוריה של בירוביג'אן. בית כנסת פעיל יש כבר מזמן, וגם מוזיאון יהודי קטן ושני מרכזים קהילתיים יהודיים, אחד לנוער ואחד לקשישים. כולם נמצאים ברחוב לנין, הרחוב הראשי של העיר, הנמתח במקביל לרחוב הראשי הנוסף, הלוא הוא שלום עליכם. המקומיים סביבי נראים נרגשים; המחוז האוטונומי זקוק לטקסים ולמוסדות כדי לשמור על הרלוונטיות שלו, ובכלל – יש כאן אמנם מעט מאוד יהודים, אבל שורשים יהודיים קיימים כמעט בכל משפחה.

האורח החשוב ביותר שהגיע לכאן היום, וכנראה גם בשנים האחרונות, הוא הרב הראשי של רוסיה, ברל לזר. כיאה למי שנחשב לידיד אישי של הנשיא ולדימיר פוטין, שיירת המכוניות שליוותה את הרב לזר מחבארובסק לא הייתה מביישת מנהיג מדינה. גם אנחנו הגענו בשיירה הזו, שכללה ניידות משטרה מייללות מלפנים ומאחור. אחרי שהרב לזר והרב המקומי אלי ריס נשאו דברים, התפזר הקהל לביתו, וראשי הקהילה נכנסו למסעדה החדשה. "שימחה" (כך במקור) הוא שמו של המוסד הקולינרי שמגיש מנות ערבות לחיך – בפרט כשזוכרים שזהו המקום הכשר היחיד ברדיוס של כמה מאות קילומטרים, אם לא אלפים.

תוך כדי הארוחה ואחריה שוחחתי עם הרב לזר. כששאלתי אותו אם לבירוביג'אן יש בעיניו משמעות מיוחדת, בשל ההיסטוריה והמעמד שלה כבירתו של מחוז יהודי, התברר שהוא רואה את תולדות המקום מזווית שונה לחלוטין: "האזור הזה נבנה כדי להרוס את כל מה שקדוש לעם היהודי. התוכנית של סטלין הייתה לשלוח לכאן את כל היהודים בעיקר כדי שישכחו את המסורת שלהם. הוא רצה לתת להם מדינה כגזע, ולא כדת. כאן הם היו אמורים לחיות בלי בתי כנסת, בלי בתי ספר יהודיים ובלי מקווה. שפת היידיש שהובילה את המקום הייתה השפה של שלום עליכם. המטרה הייתה שתישכח תורת ישראל".

כדי להשיג את המטרה הזו, לא היה עדיף מבחינתו לפזר את היהודים לכל רוחות רוסיה?

"זו שאלה מצוינת, שגם היסטוריונים עוסקים בה. המשטר הסובייטי ביקש לשלוט על אנשים במקום שהם לא מכירים, ולשם כך הוא נהג להעביר לאום שלם מאזור אחד לאחר. במקרה שלנו זה היה מסובך יותר, כי היהודים גם כך היו פזורים בכל רחבי רוסיה. לכן המשטר החליט לרכז אותם במקום אחד, והפקיד עליהם שוטרים יהודים – בדיוק כמו פרעה במצרים".

למרות הכוח העצום של סטלין, הוא לא הצליח להגדיל את האוכלוסייה היהודית כאן מעבר ל־20 אלף איש. מדוע?

"סטלין הציג את בירוביג'אן כגן עדן עלי אדמות. ההבאה הראשונית של היהודים נעשתה בנועם, ועל ידי תעמולה. אלא שהוא לא העריך נכונה את יכולותיו של 'הטלפון היהודי' – השמועות שרצות ואי אפשר לעצור אותן. היהודים הבינו מהר מאוד שלא כדאי להגיע למקום הזה, והתוכנית פשוט לא עבדה".

ודווקא היום, כשמבחינה מספרית יהדות בירוביג'אן נמצאת בשפל, היא חווה פריחה דתית.

"ההערכות אמנם מדברות על 400 יהודים שנותרו כאן, אבל אני חושב שיש כמה אלפים. אחרי שנים ארוכות של רדיפות, לוקח זמן לאנשים 'לצאת מהארון' ולהכריז על יהדותם. אבל אני מאמין שנראה זרם כזה, ושהוא יגבר בשנים הקרובות, כמו שקורה בשאר המקומות ברוסיה".

אתה רואה עתיד לבירוביג'אן היהודית?

"אני מסתכל קודם כול על ההווה. השיטה של הרבי מלובביץ' אומרת שאנחנו בחב"ד לא מסתכלים על סטטיסטיקה או כמות; אנחנו שולחים שליחים למקומות שבהם צריך אותם, מקומות שבהם קיימת סכנת התבוללות. אם יש לך במקום מסוים רק ילד אחד, אתה תדאג לו יותר מאשר לילדים שנמצאים יחד. צריך להבין שכמעט כל היהודים שמתחברים היום לקהילות ברחבי רוסיה, הם נכדים או נינים של מישהו ששמר תורה ומצוות ברמה כזו או אחרת והחזיק מעמד למרות כל הקשיים והרדיפות. מישהו שהיהדות הייתה חשובה לו, ולא רק ההשתייכות ללאום היהודי. האחרים, שבעיניהם הדת לא הייתה חשובה – ילדיהם ונכדיהם התבוללו ונטמעו. ויחד עם זאת, כל מי שמנסה להוכיח את יהדותו או רוצה להתגייר, אנחנו מסייעים לו בכל מה שאפשר".

אם בירוביג'אן, כפי שתיארת זאת, נולדה בחטא – האם יש ערך בשימור המחוז היהודי האוטונומי? אם הנשיא פוטין ישאל אותך לדעתך בנושא הזה, מה תגיד לו?

"לי הכי חשוב לשמור על הקהילה היהודית. המטרות של סטלין הן לא המטרות שלנו, ומה שמשמעותי בעינינו הוא לא עניין 'המחוז היהודי', אלא שיהיו לקהילה תנאים כדי להמשיך להתקיים. יציעו לפרק את המקום? לי אין שום דבר נגד זה, השאלה היא למה שירצו לעשות זאת. אם זה יועיל להמשך הקיום היהודי כאן, אנחנו נתמוך בכך. אם זה יזיק, נתנגד. נוסטלגיה זה דבר חשוב לתיירים ואולי גם להיסטוריונים, לנו חשוב מה קורה בקהילה היהודית היום, ומה יהיו תנאי החיים שלה בעתיד".

האף יהודי, הפספורט רוסי

הרב אלי ריס, שליח חב"ד לבירוביג'אן, הינו דמות מעניינת בפני עצמה. הוא נולד בעיר הזו ב־1990, להורים חילונים לגמרי. כשהיה בן שנה וחצי עלתה המשפחה לארץ והתמקמה במושב אמנון שליד הכנרת. אחיו הגדול החל להתקרב לדת, ולמד בבית ספר של הרב דוד גרוסמן במגדל־העמק, המיועד לעולים חדשים. בהדרגה התחזקה המשפחה כולה – הבת החלה ללמוד באולפנה של הרב גרוסמן, וההורים הפסיקו לאכול בשר לא כשר. אלי הקטן המשיך בינתיים ללמוד בבית ספר לא־דתי בראש־פינה, שם ספג לדבריו השפלות יומיומיות על רקע מוצאו. לבסוף עבר לבית ספר דתי בצפת, וחייו השתנו לטובה.

אלא שדווקא כשנדמה היה שהחיבור לארץ הולך ומתהדק, החליטו ההורים לחזור לבירוביג'אן. אלי, שהיה אז בן 14, נעקר מסביבתו הישראלית, והגיע לעיר הולדתו שלא עוררה בו זיכרונות כלשהם. לשמחתו הוא פגש במקום ישראלי אחד – שליח חב"ד. ריס התחבר אליו ושהה במחיצתו כל אימת שהתאפשר לו. כך הפך לחב"דניק, ובהמשך יצא ללמוד במוסדות חב"ד במוסקבה. אחרי חמש שנים טס לשנת לימודים בניו־יורק, ואז חזר לרוסיה והוסמך לרבנות. בגיל 21 התחתן עם מיכל, בת למשפחה חב"דית רוסית. כבר אז היה לו ברור שהם עומדים לשמש כשליחי חב"ד בבירוביג'אן, וזאת לאחר שהשליח הישראלי חזר ארצה, בעקבות קשיים שונים שחווה במקום. "הרגשתי שיש משהו גדול ממני שמושך אותי כל הזמן לבירוביג'אן", מספר הרב ריס. "כמה שניסיתי לעזוב, תמיד חזרתי".

ב־2012 הגיע הזוג הצעיר למחוז מטעם חב"ד. הוריו של ריס הספיקו בינתיים לעלות מחדש לישראל, אך כשהבינו שבנם וכלתם אכן השתקעו בבירוביג'אן, שבו ועשו את הדרך בכיוון ההפוך. "מצד אחד פחדתי", מספר הרב ריס על תחילת דרכו כשליח במקום. "לא פשוט לחזור לעיר שבה הכירו אותך כעוד מישהו מהחבר'ה, ופתאום אתה הדוס שמנסה להחזיר אותם בתשובה, כביכול. מצד שני, זה בדיוק היה האתגר. צעירים לא הגיעו בכלל לתפילות בבית הכנסת כאן, רק כמה זקנים, וגם הם הלכו ונמוגו. יכולת לראות פה תפילת שבת שבה משתתף רק אדם אחד. השנה הראשונה הייתה מדכאת מאוד, ולמיכל היה קשה במיוחד. מלכתחילה היא לא רצתה להגיע לכאן, ואפשר להבין אותה. היא גדלה ליד מוסקבה, ילדת פלא שבסוף התיכון כבר סיימה שלושה תארים. אבל ברוך השם, הדברים הלכו והשתפרו, בעיקר בזכות הליווי הצמוד והמסור של הרב לזר".

אני משער שבבירוביג'אן יש לא מעט אנשים שרואים עצמם כיהודים אף שאינם כאלה על פי ההלכה. איך אתם מתייחסים אליהם?

"זה נכון. מתוך 1,700 יהודים שיש כאן רשמית, כלומר אנשים שהצהירו על עצמם כיהודים, אולי 300־400 הם יהודים על פי ההלכה. מגיעים אלינו חבר'ה רבים שיש להם שמות משפחה יהודיים, כי האבא היה יהודי, והם רוצים להתפלל וללמוד. אני משתף אותם בשיעורים, אבל מבהיר מה מותר להם לעשות ומה לא. הם מספרים שבבית הספר ובאוניברסיטה היו נותנים מכות לאף היהודי שלהם, לא לרישום בפספורט שקובע שהם רוסים – ואני מסביר בנעימות שאנחנו הולכים לפי התורה שקיימת כבר 3,000 שנה, ואי אפשר לשחק בה. אני עושה הכול באהבה וברגישות, וברוב המקרים הם מבינים".

מספר היהודים שיש כאן מצדיק פתיחת מסעדה כשרה?

"יש גם לא מעט תיירים שמגיעים לכאן בגלל ההיסטוריה היהודית, ועכשיו אנחנו יכולים להציע להם אוכל יהודי מסורתי וכשר. וכן, אנחנו עושים הכול כדי שיהודי שרוצה לחיות כאן, יקבל את כל מה שדרוש. אוכל כשר זה משהו שנמצא במקום גבוה ברשימת התנאים לחיים יהודיים, לצד מקווה ובית כנסת".

הרקע המיוחד של המקום הזה יוצר הבדל בין התפקיד שלך לבין שליחי חב"ד אחרים ברוסיה?

"לדעתי זה המקום הכי קל להיות בו שליח, כי בבירוביג'אן כל אחד יודע מה זה יהודי. אני לא צריך לעשות יותר מדי פרסום. גם הגויים כאן לומדים על העם היהודי. זה חלק מהחובות של כל מי שגר במחוז".

אתה רואה עתיד למחוז היהודי האוטונומי של רוסיה?

"לפני שמונה שנים הייתי אומר לך שלא. בכל שנה עזבו את העיר מאות יהודים. היום המגמה הזו נפסקת, ואני רואה עתיד ליהדות כאן. רוב הצעירים עדיין רוצים לעזוב, אבל יש כאלה שכן רואים פה את החיים שלהם, ואנחנו גדלים. יש לנו קהילה עם משרדים שוקקים, מועדון קשישים, ספרייה, סאנדיי־סקול, בית כנסת, מסעדה, מקווה ומרכז צעירים, ואנחנו עובדים עכשיו על הקמת בית תמחוי, חנות מכולת וקפיטריה כשרה. יש גן יהודי, ובעידוד הרב לזר נתחיל לעבוד בקרוב על הקמת בית ספר. היהדות בבירוביג'אן נמצאת בשיאה, ובשנים הקרובות נשבור בעזרת השם גם את השיאים הנוכחיים".

סיוט הסיפוח

בוריס גולוב, מזקני הקהילה היהודית של בירוביג'אן, הוא המדריך שלי בביקור באתרים המרכזיים בעיר. זהו לא סיור ארוך במיוחד, מכיוון שכל היעדים נמצאים ברדיוס של כ־300 מטרים, בין תחנת הרכבת הטרנס־סיבירית לבנייני הקהילה ברחוב לנין הסמוך. על קיר התחנה ישנו שלט המתאר את סיפור ההגירה למקום בשנות השלושים של המאה הקודמת. שֵם התחנה מתנוסס למרחוק באותיות עבריות. זהו המקום היחיד בעולם – מלבד בישראל, כמובן – שבו אפשר להיתקל במחזה כזה. ברחבה המרכזית שמעבר לתחנה ניצב עמוד גבוה, שעליו מתנוססת חמסה המשתלבת במנורת שבעה קנים. דגלו הרשמי של המחוז, שבו שבעה פסים צבעוניים על רקע לבן, מהדהד אף הוא את שבעת קני המנורה, אם כי לעיניים עכשוויות הוא יזכיר בעיקר את דגל הגאווה. סמלים ופסלים נוספים המייצגים מוטיבים יהודיים, כולל כלייזמרים, פזורים בכל מקום.

ברחוב שלום עליכם, ששמו מופיע באותיות עבריות על כל הבתים, אני נכנס למכולת ומנסה למצוא איזו צנצנת גפילטע פיש, אך לשווא. בדוכן העיתונים הקטן אני מצליח לקנות עותק אחרון של גיליון "ביראבידזשאנער שטרן" העדכני, מספר 14,647. המחיר מגוחך, שווה ערך לכשקל וחצי. מתוך עשרים עמודי העיתון, רק שניים כתובים ביידיש, וגם הם מורכבים מאוסף כתבות ארכיון מימים יפים יותר. הסיור מסתיים, ואני נפרד לשלום מגולוב, מהרב ריס ומשאר חברי הקהילה היהודית של בירוביג'אן. אחר כך אני שם פעמיי לשיירה ההדורה שתחזיר אותי לעיר הגדולה חבארובסק.

חייבים להודות כי הרצון של תושבי בירוביג'אן להאדיר ולשמר את מורשתו היהודית של המקום, אינו נובע רק מהתרפקות על עבר ייחודי. המחוז האוטונומי היהודי הוא מקום שכוח אל ונידח עד מאוד, ומבין 93 המחוזות המרכיבים כיום את רוסיה, הוא נמצא במקום הרביעי מהסוף מבחינת גודל האוכלוסייה. מקורות ההכנסה בו מצומצמים להחריד, וכבר אין לו משמעות אסטרטגית כחיץ בין רוסיה לסין. למעשה, אין סיבה הגיונית להמשיך ולתחזק את מעמדו העצמאי, במקום לצרפו למחוז חבארובסק הסמוך. תרחיש זה הוא הסיוט הגדול ביותר של תושבי בירוביג'אן: רבים־רבים מהם מתפרנסים ממשרות ממשלתיות ואחרות, שמתקיימות אך ורק מתוקף מעמדו של המחוז. בטיפוח ההווי היהודי יש מבחינתם פחות נוסטלגיה, והרבה יותר פרקטיקה של פרנסה יומיומית.

אה, ויש כאן עדיין יתושים, בדיוק כמו פעם. רגע לפני שאני נכנס למכונית שתיקח אותי מבירוביג'אן, עוד אחד כזה מתיישב על כתפי. הפעם, התשובה היהודית שלי מוחצת וחד־משמעית.