-
הוא הניח תפילין לעוברים ושבים בהר האוורסט, הדפיס את ספר התניא בקוטב הדרומי, וחיפש מיקום מתאים להקמת בית חב"ד בפיונגיאנג. מאיר אלפסי, צלם עיתונות וחב"דניק בלתי נלאה, ביקר כבר בשמונים מדינות כדי להנציח את הנופים ולהפיץ את היהדות, או לפחות את שבע מצוות בני נח. וגם אם בקפריסין לקחו אותו לחקירה ובצפון־קוריאה נתנו לו כמה דחיפות ובעיטות, זה לא מה שימנע ממנו להמשיך להסתובב בכובע וחליפה בכל מקום אפשרי על פני הגלובוס • לקריאה
חב"ד אינפו|י״ט בתשרי ה׳תש״פמאת חנני בלייך, מוסף "דיוקן", בשבע
כשאני שואל את מאיר אלפסי מהי מטרתו האמיתית במסעותיו למקומות הנידחים ביותר, כאלה שאין בהם אף יהודי הזקוק בבהילות לחב"דניק שיביא אליו את אור היהדות, הוא נזכר בהפלגה שלו לקוטב הדרומי. "זה היה מסע של חודש שלם. גם בהלוך וגם בחזור צריך לשוט דרך מעבר מסוכן מאוד, עם גלים בגובה שישה מטרים. בכל זמן ההפלגה שם אתה לא יכול לישון או לשבת לאכול, הכל זז כמטוטלת בלי הפסקה, ומה שמונח על השולחן – נזרק. אתה מרגיש כמו ג'וק קטן. כשחזרנו מהמסע, רב החובל אמר לכולם: 'כעת נגמר הטיול וכל אחד הולך לביתו, אבל דעו לכם שזה לא באמת נגמר. ארוחה נגמרת, כסף אפשר לקחת מבן־אדם, אבל חוויות שחקוקות אצלו – אי אפשר לקחת'. אז אני גם אומר לך: את מה שאני עובר בכל המסעות האלה, הסיפורים, הרגשות – את כל זה אף אחד לא יכול לקחת ממני.
"מעבר לכך, גם שם הייתה לי מטרה יהודית: רציתי להדפיס את ספר התניא בקוטב. במקומות אחרים אני כל הזמן מוצא יהודים ומניח להם תפילין. גם במסע שלי לאוורסט, כל אדם שפגשתי בדרך, שאלתי אם הוא יהודי. מי שענה 'כן' – הנחתי לו תפילין שם, בהרים. אנשים רואים אותי עם התפילין במקומות האלה ונדהמים. אבל ברור שאני גם הרפתקן. בארגנטינה הלכתי להצטלם עם אריות, ולמותר לציין שלא ניסיתי להניח להם תפילין".
למאיר אלפסי, חב"דניק מרחובות, אין בית חב"ד משלו, והוא לא עורך לילות סדר המוניים בקטמנדו. ובכל זאת, אם תבדקו היכן הוא נמצא ברגע זה, סביר להניח שתגלו אותו באחת הפינות הנידחות של העולם, מנסה לְזכות יהודים במצוות. כבר שנים שהוא נוסע ברחבי תבל תחת התואר "שליח חב"ד הנודד", ומשלב את יצר ההרפתקנות שבו ניחן יחד עם המטרה העליונה של החסידות שאליה הוא משתייך – הפצת היהדות בכל מקום אפשרי. כשנפגשנו בניו־יורק, לפני כחמש שנים, הוא סיפר לי שהספיק כבר לבקר ב־48 מדינות. מאז הוסיף לדרכונו עוד 32 חותמות, כלומר 80 בסך הכול. מדגם מייצג: הפיליפינים, סין והונג־קונג, הודו, קמבודיה, רוסיה, אוקראינה, מונטנגרו, קוסובו, סרביה, יוון, בולגריה, ארצות הברית, צרפת, אנגליה, הולנד, צ'כיה, דנמרק, מצרים, ירדן, תוניס, פולין, דרום־אפריקה ורוב מדינות דרום אמריקה. הספק לא רע לצלם חתונות עסוק, נשוי ואב לארבעה ילדים.
במסעותיו בעולם הוא בדרך כלל לא מוותר על הכובע החסידי והחליפה החב"דית הארוכה, גם במקומות שבהם מומלץ להימנע מהבלטת סממנים יהודיים. "הסתובבתי ככה גם באזורים הכי מוסלמיים בהודו. למה? אני לא יודע להסביר, אבל יש לי רצון להתגאות במראה היהודי. לפעמים אני מוותר על הכובע ומסתפק בכיפה, תלוי במזג האוויר. ישראלית שפגשה אותי בהרים בנפאל אמרה לי: שמע, יפה לראות כיפה דווקא פה. נכון שבארמניה למשל, באזור הגבול עם איראן, קצת פחדתי. שם החלטתי כן להיטמע בסביבה מבחינת לבוש".
אתה נוסע לבד בכל המקומות האלה?
"המצלמה היא בת־לווייתי הקבועה. עד היום אגרתי עשרות אלפי תמונות מכל המקומות שבהם ביקרתי. מעבר לכך, אני אולי יוצא מכאן לבד, אבל אני אף פעם לא נשאר לבד, כי בכל מקום אפשר ליצור חברויות. אני פוגש ישראלים או חב"דניקים, מתחבר איתם ומצטרף אליהם לטיולים. אני הרי רוצה להפוך את העולם, להכניס אור, שמחה ויהדות בכל מקום שבו אני נמצא. גם כשגויים מתעניינים מי זה האדם הזה עם הכובע והחליפה, אני מדבר איתם, מסביר להם על שבע מצוות בני נח. אני מלמד אותם על האיסור לרצוח, לגנוב או לאכול אבר מן החי. הרבי ביקש להפיץ את מצוות בני נח, כדי שהעולם יהיה יותר טוב".
רק בקונקשן
חיידק הטיולים דבק באלפסי (34) עוד בהיותו נער. כבן למשפחה חב"דית הוא נשלח ללמוד בישיבת חב"ד ברחובות, "אבל כבר אז הייתי מסתכל בשעות הפנאי באנציקלופדיות למיניהן כדי ללמוד על העולם, וקורא מילונים של שפות שונות כדי לסגל לעצמי כמה שיותר מהן. אז עדיין לא חלמתי שמצפים לי כל כך הרבה מסעות למקומות אקזוטיים, אבל איתני הטבע ברחבי הגלובוס פשוט עשו לי את זה".
את טיוליו בעולם החל כתלמיד ישיבה. פעם או פעמיים בשנה היה נוסע ל"770", מרכז חב"ד בניו־יורק, ותמיד הקפיד לטוס לשם בקונקשן. "בכל טיסה דאגתי שתהיה לי חניית ביניים במדינה שבה עדיין לא ביקרתי, ושאוכל להתעכב שם יום־יומיים לפני שאמשיך לארצות הברית. כמובן בדקתי מראש היכן מתגורר שליח חב"ד המקומי, כדי שאוכל להתפלל במניין ולמצוא אוכל כשר". בהמשך הוא נשלח על ידי החסידות כדי לסייע לכמה מהשליחים ברחבי העולם לקראת ליל הסדר וחגים נוספים. בין השאר הגיע למומבאי ועזר שם לזוג השליחים גבי ורבקי הולצברג, שכעבור חודשים אחדים נרצחו במתקפת הטרור בעיר.
עם תום לימודיו בישיבה גבוהה פנה אלפסי, כמנהג חסידי חב"ד, ללימודי רבנות. כעבור שנה השלים את הלימודים, הוסמך כרב, "ואז הרגשתי שאני כשיר לצאת לרחבי העולם ולהשפיע בעצמי על יהודים במקומות שאף אחד כמעט לא מגיע אליהם. בחב"ד, כידוע, ניתן דגש גדול ל'מוסד השליחות', שבמסגרתו יוצאים חסידים למדינות שונות ומספקים את כל צורכי הדת ליהודים – מקומיים או תיירים. מכיוון שאני אוהב טבע, אוהב נדודים ואוהב יהודים טובים, החלטתי לתפקד כשליח־נוסע, כלומר לעבור ממדינה למדינה ולחפש אחר יהודים שזקוקים לשירותיי הרבניים או הדתיים. בחסידות אומרים שטוב להיות אדם מלהיות מלאך, משום שמלאך עומד במקומו, ואדם כל הזמן הולך. זה בערך מה שרציתי לעשות, ללכת ולהשפיע טוב יהודי על כל מי שאמצא".
לכמה זמן אתה יוצא בכל פעם?
"בעבר זה היה יכול להיות אפילו שנה, בדרום אמריקה למשל. אתה לוקח את התרמיל ויוצא לדרך בלי לדעת מה יהיה מחר. בגיל 23 התחתנתי, ומאז זה נע בין שלושה ימים לחודש, לא יותר. אגב, לאחר הפיגועים במומבאי קיבלתי ויזה מיוחדת להודו ל־24 שעות בלבד, כדי לתעד את הלוויות. נסעתי ליום אחד וחזרתי מיד".
רבים ממסעותיו ממומנים על ידי עיתונים חרדיים, שמפרסמים את רשמיו מרחבי העולם. במקרים אחרים מוזמן אלפסי על ידי קהילות יהודיות, ויש גם לא מעט נסיעות שאליהן הוא יוצא מיוזמתו הפרטית, ומשלם עליהן מכיסו.
מה הייתה הטיסה הכי יקרה שלך עד היום?
"זה היה שילוב של כמה טיסות, חמש כמדומני, ביניהן טיסה מפולין לפרו, מפרו לברזיל ומברזיל לארה"ב. הכול יחד עלה בערך 4,000 דולר. המסע לקוטב הדרומי היה יקר יותר: הטיסות, ההפלגה ושאר העלויות הגיעו לסביבות 10,000 דולר".
איך אתה מסתדר בעולם מבחינת כשרות?
"התקדמתי בשלבים. בתחילה הייתי נודד מבית חב"ד לבית חב"ד. לפעמים במשך שבועיים־שלושה לא יכולתי להשיג אוכל כשר, והייתי מתקיים על פירות או על פיתות שהכנתי מקמח ושמן. בשנים האחרונות אני מביא איתי מהארץ כל מיני חטיפי אנרגיה שיש בהם ויטמינים, קרקרים שיכולים להחזיק מעמד תקופה ארוכה וכדומה. אני גם לוקח איתי גזייה, וכך אני יכול לבשל לעצמי אורז או פסטה".
המסעות זימנו לו לא מעט מפגשים מעניינים ומפתיעים. הוא נזכר למשל במטייל ישראלי מסוים שדרכיהם הצטלבו שוב ושוב, בכל פעם במדינה אחרת. "לא היה שום תיאום בינינו, ובכל זאת זה קרה. בכל פעם הנחתי לו תפילין – בארגנטינה, בברזיל, ואחר כך גם בהודו. לפגוש מישהו בכמה מקומות בדרום אמריקה זה עוד איכשהו הגיוני, כי לא מעט אנשים עושים מסלול שעובר בין כל המדינות שם, אבל שניפגש שוב ביבשת אחרת, בבית חב"ד בגואה – זה כבר היה מוזר. לא ידעתי מה להגיד. לאחר מכן פגשתי אותו גם באיים הצפים בפרו, וגם שם הנחתי לו תפילין, במקום שלא ברור או מישהו עשה זאת לפני כן אי פעם.
"אגב, לא פעם קורה שאני מרגיש לגבי אנשים מסוימים שהם יהודים. בגבול ברזיל־ארגנטינה, ליד נהר האיגואסו – מקומם של המפלים הגבוהים בעולם – פגשתי מטייל ומשום מה הייתה לי תחושה שהוא ישראלי. פתאום אמרתי בעברית: 'דָוִד, מה נשמע?'. הוא הביט בי בהלם: איך אתה מכיר אותי? אמרתי לו: 'אני לא יודע, המשפט הזה פשוט יצא לי מהפה'.
"חוויה מרגשת אחרת הייתה לי בהודו, עם ישראלי לשעבר שהפך שם לראש מאפיה מקומית. הוא מתעסק בסמים ושאר מרעין בישין, וכמובן לא שומר שבת, אך מה כן עניין אותו – לעשות הבדלה כהלכתה. הוא קיבל יין מגבי הולצברג הי"ד, ושמר שהגויה שהוא חי איתה לא תיגע בבקבוק, כדי שלא יהפוך ליין נסך. בכל מוצאי שבת הוא היה חובש כיפה לבנה על ראשו ועושה הבדלה בכוונה עצומה, במבטא ספרדי. זה דבר שהיה חשוב לו והוא הקפיד עליו. בחו"ל לפעמים אתה רואה נקודות של יהדות אצל אנשים שהם רחוקים, דברים שלא פוגשים בדרך כלל בארץ".
להעלים את התמונות מהפייסבוק
גם חוויות פחות נעימות צבר אלפסי במהלך השנים. "אני אמנם מקפיד על החוקים בכל מדינה, ובכל זאת קרה שנעצרתי. זמן קצר אחרי החתונה נסעתי עם אשתי לקפריסין כדי לעזור לרב זאב רסקין, השליח בלרנקה. ביום שישי עמדנו מחוץ לשדה התעופה יחד עם עוד חב"דניקים, וחילקנו נרות שבת ליהודים שעברו שם. בשלב מסוים נטלתי את המצלמה וצילמתי את הבחורים במשך כמה דקות. פתאום מישהו סימן לי להפסיק לצלם. לא הבנתי מה הוא רוצה, והמשכתי. כצלם, אני כבר רגיל לכך ששוטרים ישראלים אומרים לי לא לצלם בהפגנות למשל, ואני לא בדיוק מקשיב להם. אבל שם, בקפריסין, אחרי עוד הקלקה על המצלמה, פתאום ניגש אליי מישהו בלבוש אזרחי וביקש שאצטרף אליו. הוא לקח אותי לחדר צדדי, הודיע לי שאני עצור, וכבל את ידיי באזיקים.
"נלקחתי לחדר מעצר קטן, וכל זה קורה כאמור לפני שבת, ואני לחוץ. הסברתי להם שבסך הכול צילמתי קצת את חבריי היהודים. בסוף שחררו אותי וברחתי משם כל עוד נפשי בי".
הרגשת פעם שאתה בסכנת חיים?
"כן, בצפון־קוריאה. שם, אם רק תקפל את תמונת הנשיא שמודפסת בעיתון, אתה כבר יכול לקבל עונש מוות. המדריכים שליוו אותי שם הודיעו שהם לא ממליצים בכלל לקחת עיתון, מהסיבה הזו. לאורך כל הביקור הייתי בפחד מוות: מי ערב לי שלא יאשימו אותי בריגול, בגלל איזו מילה לא במקום? זו מדינה לא צפויה בעליל".
ובכל זאת, הביקור בארץ הסגורה והמסוגרת הוא בעיניו גולת הכותרת של כל חוויותיו עד היום. "בהתחלה לא השגתי בכלל ויזה. משרד הנסיעות שמארגן טיולים לשם הודיע שסירבו לאשר לי את הכניסה למדינה. ובכל זאת הרגשתי שאני חייב להגיע לשם, זה סקרן אותי מאוד. החלטתי לפנות ישירות לממשלת צפון־קוריאה: נכנסתי לאתר שלה ושלחתי באמצעותו מייל. כתבתי להם שאני צלם, והדגשתי שאני צלם חתונות, כי לצלמי עיתונות אסורה הכניסה. הורדתי מהפייסבוק שלי כתבות שונות שהתפרסמו עליי בעבר, כדי שאם פקיד צפון־קוריאני יגיע לשם, הוא מקסימום ימצא תמונות של חתנים וכלות. בסוף הם נתנו אישור, בתנאי שכל מה שאצלם יהיה באישורם, ושלא אפיץ את התמונות.
"על הוויזה שילמתי דרך סוכנות בסין. דרשו ממני 2,000 דולר, לביקור של חמישה ימים. מיד אחרי שסגרתי את הטיסה, צלצלתי לעורך דין שמתעסק בענייני מדינות לא שגרתיות ואמרתי לו: אם אני לא חוזר בזמן – תיצור קשר עם אשתי ועם הרב ברל לאזאר, הרב הראשי של רוסיה, שמקורב לפוטין".
כדי להגיע לצפון־קוריאה נסע אלפסי לסין, שם נמסרה לו הוויזה כדי שיוכל להמשיך לפיונגיאנג. "עליתי למטוס סובייטי ישן יחד עם קבוצת טניס צפון־קוריאנית. אני הייתי התייר היחיד שם. בזמן הטיסה הושמעו שירים שמהללים את הנשיא, והוקרנו תמונות שלו. בפיונגיאנג שמחתי לראות שדה תעופה חדש וענק, אלא שאז הגעתי לשיקוף של החפצים, ונכנסתי לבהלה: מה יהיה עם התפילין? עם הסידור?
"בשלב הראשון הם ביקשו ממני את הסלולרי, והסתגרו איתו בחדר כרבע שעה. יש אומרים שבזמן הזה הם מתקינים לך תוכנות ריגול על הטלפון. אחר כך הם פתחו את המזוודה שלי והתחילו לחטט. הבודק הגיע לתפילין ושאל אותי מה זה. אמרתי לו: תפילין. הוא לא ידע על מה אני מדבר. אמרתי לו: 'חפץ פרטי שלי'. זה כמובן נראה להם חשוד, עם כל החוטים השחורים. לא יכולתי להגיד להם שאני משתמש בזה לתפילה, כי צפון־קוריאה היא מדינה בלי דת. האחראי דיבר עם החיילים, והם הביאו לו פטיש ומברג, כדי לנסות לפתוח את התפילין. אמרתי לעצמי: אוי לי. ידעתי שזה עלול להגיע, אבל היה לי ברור שאני לא ממשיך בלי התפילין. העדפתי כבר להישאר בשדה התעופה ולחזור על עקבותיי. אמרתי להם: 'אני לא מסכים שתפתחו את התפילין. אם אתם לא רוצים – אל תכניסו אותי'. הם קראו לאישה אחת, שבהמשך התברר שהיא תהיה המלווה שלי לאורך השבוע. אמרתי גם לה שזה דבר פרטי. היא הסבירה להם מה שהסבירה, ובסוף איכשהו החזירו לי את התפילין. כנראה היה לה אינטרס שאכנס בגלל הטיפים וכדומה. האזרחים בצפון־קוריאה מרוויחים סכום של 3־4 דולרים לחודש, וכמעט כל הכסף הזר שנכנס למדינה מקורו בתיירים".
באחד הערבים, הוא מספר, כתב לעצמו בחדרו כמה שורות על מה שראה במהלך היום. "למחרת בבוקר שואל אותי אחד המדריכים: מה כתבת אתמול בלילה? ואז הבנתי שהם פשוט רואים הכול, כל הזמן. משגיחים עליי גם כשאני בחדר".
רגעים מלחיצים במיוחד הוא חווה כשביקר בפסל הענק של קים ג'ונג און ואביו קים ג'ונג איל, במרכז פיונגיאנג. "הגענו לשם כחלק מהסיור, והמדריכים ביקשו שאשתחווה ואניח זר פרחים. עם הפרחים לא הייתה לי בעיה, אבל להשתחוות לפסל? החלטתי להגיד את תפילת 'עלינו לשבח', שבמהלכה משתחווים מעט. קדתי כלפי הפסל, תוך שאני ממלמל את המילים 'ואנחנו כורעים ומשתחווים' ומכוון לקדוש ברוך הוא. הבעיה הייתה שבאותו זמן החזקתי את הידיים מאחורי הגב, ומבחינתם זה היה סימן של חוסר כבוד. חטפתי מהמדריכים בעיטות ודחיפות, תוך שהם מחווים לעבר הידיים שלי. מיד הזזתי אותן כמובן. נתנו לי קצת מכות שם, בכיכר, אבל לא מעבר לכך".
הצלחת ליהנות מהטיול הזה?
"לא, זה היה מפחיד. מלכתחילה המטרה לא הייתה ליהנות, אלא לעבור חוויות שאף אחד כמעט לא חווה, אבל לא הייתי חוזר על כך. כדי לתפוס אנושיות, להרגיש שייכות לעולם, לקב"ה, ישנתי עם תפילין. ממש כך. בטלוויזיה בחדר היו לי שלושה ערוצים, אחד מהם אל־ג'זירה באנגלית. צפיתי בו כדי לשמוע חדשות מהעולם החיצון ולהרגיש נורמלי. למקומיים, אגב, אין גם אפשרות לראות את הערוץ הזה".
ההורים היו בהלם
רק כשחזר לסין, אחרי חמישה ימים מלאי חוויות מוזרות ומפחידות, סיפר אלפסי להוריו על הביקור בצפון־קוריאה. "הם היו בהלם", הוא אומר. "אשתי עודכנה מראש, והיא דווקא לא התנגדה, כל עוד אני שומר על עצמי ומרגיש בטוח. היא הרפתקנית לא פחות ממני".
ומה היא חושבת על הנסיעות התכופות שלך?
"אין לה בעיה עם זה. הילדים הם אלה שלא כל כך מרוצים. הם לא רוצים שאטוס, אבל אני מביא להם מתנות מכל העולם, וזה מפחית קצת את ההתנגדות".
גם בצפון־קוריאה אין יהודים. הייתה מטרה יהודית בנסיעה הזו?
"זה היה זמן קצר אחרי הפגישה הראשונה של קים ג'ונג און ודונלד טראמפ. חשבתי שהמדינה עומדת להפוך לפתוחה יותר, ורציתי לבדוק איפה נוכל להקים שם, בבוא הזמן, בית חב"ד. חוץ מזה, כמו שמהפסוק 'והיו עיניך רואות את מוריך' לומדים שצריך להסתכל על צדיקים, יש גם עניין לראות בפועל את 'מה רבו מעשיך השם'. ביומיום אתה בלחץ, אתה בעבודה, ואתה לא רואה או מרגיש שום דבר מפעים בטבע – בטח לא בבני־ברק, בתל־אביב שבה נולדתי, או ברחובות. לכן אפשר להבין את הרצון לראות טבע ומקומות מעניינים".
חסרים מקומות יפים בארץ שאפשר לטייל בהם?
"בארץ אין הרים גבוהים שאתה מסתכל עליהם ואומר 'וואו'. אפשר לטייל פה, אבל אני אוהב לראות ולצלם דברים מיוחדים. אגב, אשתו של הרבי מלובביץ' אהבה מאוד טבע, ואפילו כתבה מדור טבע בעיתון של חב"ד 'שיחות לנוער'. לאהוב טיולים זה לא דבר פסול. כמובן, צריך להקפיד שהכול יהיה בקדושה ובטהרה, ואתה צריך לדעת את הגבולות. הרי לא חסרים מקומות ודברים לא טובים בעולם. אתה חייב לשים לך כללים ברורים לגבי אוכל או צניעות, ולא לסטות מהם".
בנדודיו הוא לוקח איתו תמיד מדפסת ניידת, כדי להדפיס בכל מקום אפשרי את ספר "התניא" שחיבר מייסד חסידות חב"ד, הרב שניאור זלמן מליאדי. "הרבי מלובביץ' הורה לא רק להביא את הספר הזה לכל מדינה, אלא להדפיס אותו בפועל", מסביר אלפסי. "יש גם מישהו שמסתובב בארץ עם מדפסת במכונית, ומדפיס את התניא בכל מקום. הרבי האמין שהדפסת הספר 'מטהרת' את האוויר, אבל צריך לעשות זאת רק היכן שיש יהודים. זה לוקח לי הרבה אנרגיות, כי בנוסף לאוכל ולביגוד אני צריך להעמיס על עצמי גם מדפסת וכמובן המון דפים. גם באוורסט, במסע שנמשך 15 יום, המדפסת הייתה איתי. סחבתי אותה עליי כל הזמן, יחד עם בחור מבית חב"ד בנפאל שעזר לי. המטרה שלנו הייתה להדפיס את הספר בבסיס הראשון, היכן שמתקבצות כל משלחות המטפסים. גם שם יש יהודים. אגב, אנשים שהגיעו ממש לפסגת האוורסט, סיפרו שראו בדרך גופות של מטפסים שמתו מתשישות ומחוסר חמצן, וגם מונומונטים עם מגן דוד עליהם".
בצפון־קוריאה הדפסת את התניא?
"לא, הגזמת. יש שם אולי 200 ספרים שמותרים לקריאה לאזרחים. הם מציגים בחנויות הספרים אלפי כותרים, אבל הרוב הם ספרי בישול או לימוד. אין להם כמעט ספרי סופרים, בטח שלא סופרים מחוץ למדינה. זה בדיוק הדבר שהם הכי מתנגדים לו – הכנסת מידע לאזרחים מחוץ למדינה. יש עונש מוות, למשל, על הכנסת תנ"ך לצפון קוריאה. המדפסות נתונות בכספות, בתי הדפוס עובדים רק לפי הוראה מהממשל, ואם אתה רוצה להדפיס ספר, אתה חייב לקבל אישור. לא היה שייך להדפיס את התניא, אבל כן הסתובבתי בכיכר הראשית בפיונגיאנג בלבוש הרגיל שלי, כולל הכובע והחליפה".
בשנה האחרונה הוא הספיק לבקר בין השאר באלבניה, במקדוניה, במונטנגרו וגם בקוסובו – "שם הייתי בפסח, ואפילו הקמתי קהילה יהודית. עצרו אותי עם כל המשפחה, חשבו שאנחנו פליטים".
יש מקום שלא תיסע אליו, מתוך בחירה?
"לא מזמן קניתי כרטיס טיסה לאפגניסטן, אבל ברגע האחרון התחרטתי והחלטתי לא לצאת. אדם שאני סומך עליו ומתייעץ איתו כדי להבין מה רמת הביטחון בכל מקום, כתב לי שהוא בדק ויש שם סכנה של ממש בגלל הטליבאן. זו מדינה מעניינת מאוד, ובמיוחד רציתי לפגוש את צאצאי השבטים היהודיים, אבל ביטלתי. יום אחד אולי עוד אגיע לשם".
תגיות: מאיר אלפסי