לא לפי התסריט • הבמאי החב"די הצעיר בראיון מיוחד

ערוץ 7

את הבמאי והתסריטאי שניאור אנטבי מכפר חב"ד כמעט אי אפשר להשיג לריאיון. רוב זמנו מוקדש לצילומי תשדירים, סרטונים וסרטים. הוא הוציא מתחת ידיו מאות פרסומות, קליפים, ארבעה סרטים קצרים, שני סרטים באורך מלא ובעלי מסרים חינוכיים.

עד לאחרונה עבד אנטבי בכפר חב"ד, אך לאחרונה, עם התקדמות העסק שבבעלותו, עבר למשרד במגדלי בסר בבני ברק, שממנו הוא עובד מדי יום יחד עם אלה שעובדים שתחתיו. הוא מבלה גם לא מעט בימי צילום בשטח בארץ או בחו"ל. בין לבין הוא גם מספיק לטייל עם חבריו בחופשת בין הזמנים. כן, הוא רק בן שמונה עשרה.

במהלך החופשה הגדולה צפו אנשי חינוך חרדים בסרט החדש שביים אנטבי, 'מודה במקצת'. ביצירה הקולנועית משתתפים שחקנים מהשורה הראשונה, ביניהם תומר קאפון, שולי רנד, מיכאל וייגל ונתן נתנזון. "הסרט בא להעביר מסרים חינוכיים ומבקש מהמורים, מהרבנים ומאנשי החינוך לשנות גישה. הוא בא לצעוק את הצורך לדעת להודות בטעות", מסביר היוצר אנטבי.

"יש לכולנו מקרים שבהם אנחנו נתפסים על איזשהו עניין ומצדיקים את עצמנו יותר מדי. לפעמים אנחנו בסיטואציה מורכבת ולא חושבים לרגע לעצור ולשמוע עוד צדדים, להכיר כיוונים נוספים ולדעת לומר לעצמנו שאולי עשינו טעות, ואולי הביקורת צריכה להיות מכוונת כלפינו. והדבר אולי הכי חשוב שאני רוצה לומר בסרט הזה לאנשי החינוך: תיתנו אמון בתלמידים שלכם".

כשאנטבי החל לעבוד על 'מודה במקצת' הוא היה רק בן שש עשרה, נער חב"דניק מכפר חב"ד שקרוע בין הרצון לגדול בתורה בישיבה ובין התשוקה העזה לעולם היצירה, ההפקה, הבימוי והקולנוע. "יצרתי את הסרט הזה בעצם בשביל אברהם סגל. הוא איש חינוך שגר בירושלים ומסתובב בארץ בין מורים ורבנים בהשתלמויות והרצאות שונות. עם הסרט הזה הוא עובר ממוסד למוסד, מקרין אותו לצוותים חינוכיים ואחר כך מעביר להם שיחה על המסרים העולים ממנו".

עלילת הסרט, באורך שעה וארבעים דקות, מתנהלת סביב משגיח בישיבה חרדית. במהלך הסרט מתמודדים הבחורים והמשגיח שלהם עם דרמות ומתחים במסגרת התורנית, חוסר יכולת לימודית, בעיות קשב וריכוז, ואף גניבה של שעון בשווי אלפי שקלים מחדרו של המשגיח. הסרט נע בין דרמה, מתח והמון נגיעות אישיות שחווה הצופה.

"את הסרט אומנם יצרתי בשביל סגל שפנה אליי, אבל אי אפשר לומר שאין בו נגיעה מאוד אישית מצידי והרבה תחושות שחוויתי", משתף אנטבי, "המסרים האלה הם בדמי, זה לא משהו ששמעתי עליו מרחוק וישבתי לכתוב עליו. חייתי את התחושות שעולות ממנו. אני לא הצלחתי להחזיק מעמד בישיבה, למערכת החינוך הזאת ולאנשיה לא היו היכולות להכיל אותי. לא סבלתי, להפך. היה לי טוב בישיבה, למדתי תורה לעומקה והצלחתי בלימוד. אבל יש בי משהו שלא התאים לעולם הזה כנראה. יש בי דברים שאני מאוד אוהב לעשות, תשוקות חזקות שבוערות בתוכי. לצערי, לא מצאתי לזה מקום בעולם הישיבתי".

ילד כותב תסריטים בהפסקות

דרכו של אנטבי בעולם הישיבות הסתיימה בישיבה הקטנה, שאחריה לא המשיך לישיבה גבוהה, בניגוד למקובל בעולם החרדי. "בבית הספר היסודי נתנו לי דרור", הוא מספר, "הייתי במאי של הצגות בבית הספר, כתבתי ושיחקתי על הבמה, המנהל שם הבין את הצורך הזה. המשחק היה בעיניי רק הצעד הראשון בעולם הזה, אבל עם הזמן הבנתי שהדבר שאני הכי רוצה לעשות זה לביים.

מה עושה במאי? יוצר סרט, יצירה שיכולה להשפיע על בן אדם, עם המון מסרים, דמעות, שמחה, פחדים. השליטה ביצירה כזאת שמשפיעה לאנשים על הרגשות, משכה אותי. המחשבה שאני יכול לגרום לאנשים להתרגש. כשאני רואה את היד שלי ביצירה – אני יודע שאני פשוט עושה את מה שאני רוצה".

את הדרך למקום המקצועי שבו הוא נמצא היום החל אנטבי עוד כילד בבית הספר היסודי, עם הרבה כישרון ולא פחות מכך – אומץ וביטחון. "בזמן שחבריי שיחקו כדורגל, הייתי יושב וכותב תסריטים. בהפסקות, בזמן השיעורים, גם אחרי הלימודים. אהבתי להיות שחקן ורציתי את זה. הייתי מסתובב בכפר חב"ד עם תחפושות, ומגיל מאוד צעיר דחפתי את עצמי ושיחקתי במגוון סרטי ילדים לציבור של חב"ד.

חיזרתי אחרי החלום הזה, שאז עוד לא ידעתי להגדיר אותו במדויק. הייתי מתאמן על סצנות במשך שעות מול המראה, בבית הייתי עושה הצגות למשפחה. לא תמיד הצלחתי להירדם בלילה כי הייתי שוקע בדמיונות. הייתי מאוד בתוך עצמי וחטפתי הרבה השפלות. הילד הרחפן הזה שלא עושה מה שכולם עושים. הייתי מדמיין איך אני מביים ומלהק, ממש חייתי את זה, והיה לי מאוד בוער לשתף מישהו בדמיון הזה. החברים שלי היו מי שהיה לי לשתף וזה הצחיק אותם. נכון, זה היה קצת גרנדיוזי אז לחשוב על זה, אבל בסופו של דבר הגשמתי את החלומות הללו".

בכיתה ו' הפיק בבית הספר אירוע לכבוד י' בשבט, תאריך שמצוין כיום חג בחסידות חב"ד. "המשפיע של התלמוד תורה יחד עם אחד המורים שאהבתי מאוד ניגשו אליי והודיעו לי שהמנהל, הרב יעקב סגל, רוצה שאני אארגן מחזה לרגל הכינוס שתוכנן לאותו תאריך. זו הפעם הראשונה שמבקשים ממני 'בוא תעשה!'. הייתי בעננים. כתבתי תסריט, אספתי שחקנים, אלתרנו תחפושות והעלינו את ההצגה מול כל ילדי התלמוד-תורה. אלא שפרגון לא הגיע. הפוך מזה. ספגתי כמות גדולה של קנאה. ילדים גדולים ממני פשוט רמסו את הנפש שלי, ואני ממש לא יודע מה נתן לי את הכוח להמשיך ולרצות את זה, מלבד התשוקה הזאת שבוערת בי".

בכיתה ז' אנטבי הפיק סרט קצר באורך 45 דקות בשם "המרדף להתבגרות". הנושא היה חגיגות בר המצווה וההכנות אליהן. "רציתי לומר בעצם שהבר-מצווה הופכת לאירוע מושקע בגלל לחץ חברתי. זה זכה להרבה תגובות טובות. אני מכיר אישית נערים שבחרו באירוע צנוע יותר אחרי צפייה בסרט".

בגיל 13 היה אחראי אנטבי על הפקת ענק מול אלפי צופים בכפר חב"ד. "מדי שנה יש מופע ענק בל"ג בעומר בכפר חב"ד. כשהייתי בן עשר ניגשתי לאחורי הקלעים וביקשתי להפיק את המופע הענק הזה. היו שם אנשים שצחקו עליי, אבל היה לי ברור שזה יקרה. כילד היו פוגעים בי, מחרימים אותי, שרים לי שירים משפילים. הכינוי שהדביקו לי היה 'חי בסרט', וזה מאוד הכאיב לי. בגיל בר מצווה הייתי המפיק של המופע הענק הזה מול 5,000 איש, ליהקתי את השחקנים והייתי אחראי על כל הבימוי".

איך אתה מרגיש בגיל כל כך צעיר כשהפקות שלך יוצאות אל הפועל, והחלומות מתגשמים למרות הלעג שזכית לו?

"אני לא מתעסק באיך זה מרגיש", הוא אומר, "מלחיץ או מרגש, זה לא ממש משנה. הרגעים האלה הם מאוד קטנים אצלי. כשקורה משהו טוב אני לא נהנה ממנו, אני פשוט חושב על הדבר הבא, לבנות את החברה ואת יצירות הקולנוע. גם הילדים שפגעו בי והשפילו אותי, לא מעסיקים אותי. נכון, זה פגע בי ומאוד כאב לי, אבל יש לי היום את מה שאני אוהב ואני שמח בזה ומנסה פשוט להתקדם עוד ועוד. אני לא רואה במה שיש לי היום ניצחון עליהם או הישג בגלל מה שאמרו לי. אני פשוט אוהב את מה שאני עושה".

תפילין עם תומר קאפון

בגיל שש עשרה הקים אנטבי את חברת ההפקות שלו, 'שינובי מדיה'. "רציתי להמשיך ללמוד בישיבה ולהתקדם לישיבה גבוהה ולהתעמק בלימוד", הוא מספר, "אבל לא מצאתי את עצמי. הרגשתי שכל דקה בבית המדרש אני נאחז בציפורניים וזה לא קולח לי. עולם הקולנוע תמיד קרץ לי, הייתי מדי פעם יוצא מהישיבה כדי לעסוק בהפקה וצילום. הלוואי שיכולתי לעסוק בלימוד תורה כל היום, אבל לא הייתי מסוגל ופניתי לתחום ההפקה".

החברה התקדמה והתפתחה. בין לקוחותיו של אנטבי נמנו רבים. גם לסרטו האחרון כאמור הביא שחקנים בולטים מהתעשייה הישראלית, כשבראשם שחקן הקולנוע תומר קאפון.

"את תומר לא היה לי קל להשיג", הוא מספר, "היום אנחנו חברים, אבל זה לא היה קל כל כך. בהתחלה פניתי לסוכנות שלו. שלחתי להם את התסריט של 'מודה במקצת', וחיכיתי לתשובה מספר שבועות. ידעתי שזה דבר חלומי שהוא ישחק בסרט שלי, אבל שמרתי על אופטימיות. זה היה חודש מורט עצבים וחיכיתי בכסיסת ציפורניים. בסוף הוא התקשר אליי בעצמו ואמר: 'שלום שניאור, אני רוצה להיפגש איתך'".

קאפון הגיע לכפר חב"ד כדי להיפגש עם הבימאי הצעיר, שהפתיע אותו ושלח תסריט מקצועי ברמה גבוהה ובאורך מלא. פגישתם הראשונה ארכה כחמש שעות, שבמהלכן כמובן הניח קאפון תפילין ולמד על אנטבי ועל עולמה של חסידות חב"ד. "הוא מאוד רצה להכיר אותי", מספר אנטבי, "עניין אותו לדעת בעיקר מי הילד שעומד מאחורי התסריט הזה. האמת שנדהמתי מהפשטות של תומר. הוא אדם מאוד פרקטי, אומנותי ומאוד אנושי. הוא רצה להבין מה זה סרט חרדי, מה מצופה משחקן בסרט הזה. היה לנו דיון מעניין על כניסתו של שחקן לתפקיד. הוא עשה לנו סוג של מבחן. שאל אותי שאלות בתחום הבימוי. רק אחרי חודש קיבלתי את התשובה שהוא יבוא לשחק. זה היה מאוד משמח".

ליצירת הסרט הגיע אנטבי אחרי שהרים טלפון מקרי לאברהם סגל. "לפני שבע שנים שיחקתי בסרט שהרב אברהם סגל יצר, וכל הזמן קינן בי הרצון ליצור סרט בעצמי. יום אחד החלטתי שאני עושה את זה. התקשרתי אליו ואמרתי לו שאני בחור צעיר אומנם בלי הרבה ניסיון, אבל עם רצון מאוד גדול לעשות סרטים משמעותיים עם ערכים יהודיים. הוא שמע ונתן בי אמון והפקיד בידיי את ההפקה הזאת, שהיא בשווי חצי מיליון שקל".

שליחות בעולם הקולנוע

אנטבי הוא הבן השני מתוך שמונה, אמו בת לחסידי חב"ד ואביו חוזר בתשובה. "זה היה מוזר כשנכנסתי לעולם הזה, זה לא תחום שהמשפחה שלי מכירה. ההורים שלי אנשים מן השורה, אנשים חמים ופשוטים. בהתחלה זה היה מפתיע ומשונה קצת. הם דיברו איתי ואמרו שאזהר מציפיות גבוהות בתחום הזה, שלא אתאכזב. זה היה גם לא מאוד מתאים לעולם שבאתי ממנו. בכל זאת, באתי מישיבה, מלימוד תורה, חסידי הרבי. כל העניין החב"די זה משהו שמאוד חי בי, ובהתחלה הם היו נראים עולמות שעומדים בסתירה, כאילו בין הערכים שאני חי עליהם יש מתח מתמיד.

"חייתי בין שתי המשיכות האלה כל הזמן. כשהייתי בסדרי לימוד בישיבה הקטנה רציתי כל הזמן לצאת החוצה לעשות עוד פרויקט ועוד הפקה, ולהפך – כשהייתי בעבודה על מיזמים של הפקה, רציתי לחזור ללמוד. בסוף דווקא ההורים שלי עשו לי סדר בראש ועודדו אותי להיכנס עד הסוף לתחום. הם אמרו שאני לא צריך להרגיש לא בסדר וכנראה עבודת השם שלי היא בתחום הזה. נכון, לכתחילה אדם צריך להיות בישיבה, אבל לא הייתה לי הצלחה בבית המדרש, וכשהם ראו שאני מתקדם בתחום הקולנוע וההפקות וחווה הגשמה עצמית – הם עודדו אותי להמשיך שם, ובתחום הזה להפיץ אור, להפיץ רוחניות, להפיץ קדושה ברוח חב"ד".

התגובות לסרטו האחרון לא מאחרות לבוא, ורובן מספרות כי היצירה הקולנועית המושקעת משיגה את מטרתה. "ראיתי בעיניים שלי אנשים שבכו מהסרט הזה, שהוא נגע בהם. שחקנים ששיחקו בסרט סיפרו לי על התגובות שהם קיבלו, שעוצרים אותם ברחוב. יותר חשוב מהתגובות על עצם הצפייה – זה שהסרט יוצר שינוי בחינוך החרדי.

אני יודע שגם על אנשי חינוך חרדים הוא מאוד משפיע, אבל מולי הם לא אומרים את זה. רבנים שרואים אותו עדיין לא מסוגלים לבוא לאדם בן 18 שעשה סרט ולומר לו: 'תשמע, גמרת אותנו'. רובם עוד לא אמרו כלום, אבל אין לי ספק שזה נגע בהם ומשפיע עליהם. אני רוצה בסוף לחולל שינוי. הייתי בהחלט שמח שהסרט יגיע גם למוסדות דתיים לאומיים, להגדיל את החשיפה אליו ובכך גם את ההשפעה שלו".

בימים אלו מתחיל אנטבי באיסוף חומרים לקראת סרט חדש, בשאיפה לעלות הפעם מדרגה מהקרנות פרטיות למוסדות חינוך ולהגיע אל האקרנים בקולנוע. "הסרט נמצא בתהליכי כתיבה ראשוניים. זה השלב שבו אני בעצמי לבד. אוסף רגעים, רעיונות. אני מקווה מאוד שהתסריט יתקבל בקרנות הקולנוע ואני אוכל להפיק את הסרט כמו שצריך. אבל גם אם לא אקבל תקציב מקרנות הקולנוע, יהיו לי התקציבים הדרושים. כשאתה רוצה משהו בכל הכוח, מאמין בעזרה מהקדוש ברוך הוא בכל הלב, אתה תשיג ותמצא אותו".

בין אקשן לתניא

בחייו החדשים מחוץ לישיבה אנטבי מחפש לא רק את הרעיון או המלל הנכון לתסריט של הסרט הבא, אלא גם מקפיד מאוד על לימוד תורה, עבודת השם ותפילה. "הקשר שלי עם הקדוש ברוך הוא עובר דרך הרבי מליובאוויטש. אני כותב לרבי מכתבים. אני מתפלל לאורך כל העבודה תפילות קטנות לקדוש ברוך הוא. בתחילת כל יום צילום הצוות והשחקנים קוראים מספר התניא, כולם מקשיבים וכך מתחילים את העבודה המשותפת. זה מה שמלווה אותנו. כל השחקנים, גם מי שלא בא מרקע דתי בכלל, עומדים ומקשיבים ואפילו מתחברים".

המתח התרבותי קיים אצלו לא רק בין הבחירה ליצור ולפתח קריירה ובין עולם הישיבה, אלא גם בין הרצון לעשות קולנוע איכותי בין המגבלות ההלכתיות. האתגר הזה, שעליו מדברים לא מעט אומנים, אינו מנת חלקו של אנטבי הצעיר, שרואה בגבולות ההלכה דווקא את ליבת האומנות שלו. "הדת היא לא מסגרת של גדרות וגבולות לעולם התרבות והיצירה", הוא אומר, "ההלכה לא שמה מעצורים לאומנות. אומנות זה בסוף פיצוח של נושא מסוים. היא באה לפעמים ממקום של תסכול, של כאב או של משבר. זה לא פתאום צץ, זה נוצר ונרקם. דווקא הגבולות הטהורים של היהדות גורמים ליצירה לנבוע כדבר נקי ממעמקי הנפש.

היהדות פה היא לא גבול ליצירה, היא יכולה להיות הרבה פעמים הפריצה שלה. היום אין סדרה או סרט בלי הסצנה של הבחור והבחורה שמתאהבים ואומרים זה לזו 'אני אוהב אותך'. זה כבר לא יצירה, זו קלישאה. זה בכל מקום אותו דבר. תרבות ויצירה דתית זה פיצוח של משהו אחר, יצירה חדשה, ואני גאה ברצון שלי להעביר מסרים יהודיים, שהם אחרים ממה שמקובל אולי ביצירות אחרות".