תחקיר מרתק: הנושרים חוזרים הביתה

מאת: נחמה ברנשטיין, מגזין דרך המלך

רוחות סערה ברחובות

חסיד מחסידות-לא חב"דית, ניגש פעם אל הרבי מלך המשיח ושאל בכאב רב: אומרים שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ. אם כן, איך יתכן שבני, למרות שגדל בבית ספוג בתורה ויראת שמים, נפל הרחק הרחק מהעץ?

השיב הרבי: אמירה זו נכונה, כל עוד ישנה רוח מצויה. אך בעיתות של רוח סערה, תפוח יכול להתגלגל רחוק מהעץ…

כיום, כשללא כל ספק, רוחות בלתי מצויות ברחוב, הנגישות לתאוות העולם נמצאות בהישג יד של כל נער ונערה וידיעותיהם הטכנולוגיות עולות על הוריהם, לא יפלא, איפוא, שמספר הנערים הנושרים אינו מועט.

לפני שנבחן את הדרך חזרה, כמה מילים על היקף תופעת הנושרים: על פי נתוני אתר הכנסת, נכון לשנת 2007 מתוך המגזר החרדי נשרו 7.6% נערים ונערות ממסגרות החינוך! למעשה, המגזר החרדי זוכה בכבוד המפוקפק של 'המקום הראשון', בנשירה, זאת לעומת 2.1% נושרים ממסגרות ממלכתיים, ו-2.3% נושרים ממסגרות הממלכתיים-דתיים.

יחד עם זאת, חשוב לציין שלאחרונה חלה האטה בנשירה, כאשר בשנת 2009 אחוז הנושרים החרדים ירד מ7.6 אחוזים – ל 5.5% אחוז.

שלוש תחנות בדרך החוצה

מכון 'גשרים' בבני ברק המטפל בנוער נושר, מתאר את שלוש התחנות, אותם עוברים נער או נערה שמצאו את עצמם מחוץ למסגרת:

התחנה הראשונה – הנער (או הנערה) עדין נמצאים במסגרת. מתחילים להתגלות בקיעים בין הנער לבין המשפחה והמסגרת החינוכית – לרוב, על רקע דרישות דתיות או לימודיות. הנער נמצא בעימות עם הסביבה, בעיקר לגבי שמירת מצוות ומנהגים (תפילה, לימוד, לבוש וכו').

התחנה השנייה – הנער בשלבי עזיבת המסגרת, מגיע באופן חלקי, שלב זה יכול להמשך גם לאורך תקופה ארוכה. באותה תקופה, החברה והמשפחה לוחצים, מנסים להחזיר את הילד למוטב. בשלב ביניים זה, הנער עודנו חרדי אך הוא מתחיל לטעום מהעולם החילוני. במצב ה'הליכה על הגדר' בין שני העולמות, לעיתים מצליחים להחזיר את הנער, ולמצוא עבורו מסגרת חלופית מתאימה ברוח חרדית ולפעמים, למרבה הצער, המאמצים לא נושאים פרי.

התחנה השלישית – הנער עוזב את הישיבה, מוריד את הלבוש המסורתי ומתחיל לשוטט באתרי בילוי. חלק מהנערים מעורבים באלימות ובעבריינות, מעשנים סיגריות ועלולים להגיע להתמכרויות מסוכנות, לאלכוהול ולסמים.

כיום, בשונה מבעבר, החברה החרדית סובלנית יותר ונותנת לנערים הללו מקום, מתוך כוונה לאפשר להם הסתגלות והשתלבות במשך הזמן.

ממחקרים פנימיים שערכו מכון 'גשרים', הם גילו, כי נערים צעירים שנושרים – שואפים למצוא פתרונות חלופיים דווקא בתוך הקהילה, באופן שיתאפשר להם להמשיך להשתייך לחברה ולמשפחה. אם בעבר נאלץ הצעיר לוותר על המשפחה והחברה בה גדל, בשל דחייה שהרגיש, הרי שכיום, גם הרבנים וגם ההורים נותנים מקום לאותם ילדים, ומנסים לעזור להם בכל דרך להתחבר ולהשתייך.

אהבה לרבי, בכל מצב

כאמור, מספר הנושרים החרדים איננו מעט, אולם גם בבשורות הלא-טובות הללו, יש קרן של אור: מחקר חדש משנת 2011 חושף, כי 75 אחוז מהנערים הנושרים מדרך התורה חוזרים לבסוף בתשובה! רובם נקלטים בישיבות שונות ברחבי הארץ המספקות להם מענה רוחני, בסיוע אנשי צוות מתאימים[1]. המחקר מתייחס אמנם לצעירים מהציבור הדתי לאומי, אך אין ספק כי התוצאות משליכות גם על הנושרים-החוזרים, במגזר החרדי.

במחקרנו זה, בחרנו שלא לעסוק בשאלת ה'למה?' ובחיפוש אחר אשמים, אלא לתור אחר מקורות של כוח והעצמה להורים ולמחנכים. פנינו לשוחח עם נערים שהצליחו לחזור, לאחר ש'היו שם', ולשמוע מהם; מה עזר להם לחשב מסלול מחדש ולחזור לדרך המלך. כמו כן, ביקשנו לשמוע חוות דעת מאנשי מקצוע, שמומחים בתחום.

האם יש הבדל בין נער חב"די נושר – לנער חרדי שנמצא במצב דומה? שאלנו את עצמנו וגילינו, כי למרות שבאופן כללי הסימפטומים זהים, אך בכל זאת יש משהו שמייחד את החב"דניקים, גם אלו הנושרים;

ר' חיים ולדר, סופר ואיש חינוך נודע, המטפל בנוער חרדי נושר מכל המגזרים, טוען כי נער ונערה חב"דיים, גם כאשר הם יורדים לשאול תחתית, עדין הם חשים קשר אל הרבי והם אוהבים את הרבי[2]. לדבריו, ההסבר הפסיכולוגי לכך, נעוץ בעובדה, שלא מחנכים את הילד ולא מטיפים לו לאהוב את הרבי, פשוט אוהבים את הרבי ובאמת, והמסר הזה מחלל אל הילדים, שחיים באווירה הזו של אהבה לרבי.

הגב' חני ירס, מטפלת בפסיכודרמה ועוסקת עם נוער נושר סוברת גם היא שילדה חב"דית שעוזבת, יודעת את האמת. היא תאמר לעצמה: זאת האמת, אבל אין לי מספיק כוח לעמוד בה. רובן גם יחושו שהרבי שייך להן, מכוח האהבה שהרבי מעניק להן. הן לעולם לא תדברנה על הרבי דיבורים לא מתאימים.

לכל אחד יש בפנים את הילד

האם יש הבדל במסלול אותן עוברות הנערות הנושרות לבין הנערים הנושרים?

"אצל בנים רואים את הירידה מיד", טוענת הגב' יירס, "הבחור נמצא בישיבה, הלו"ז צפוף מאוד והמעקב הדוק. ניתן לראות שהבחור לא שומר על זמנים, קורא ספרות זרה, מסתובב ללא מעש. בהמשך הוא נוגע בזקן, משנה לבוש, מעשן וכדומה. המעלה בביטויים החיצוניים הם, שאפשר לתפוס זאת מהר יותר, החיסרון הוא שכאשר נער שם על עצמו תווית, הוא מרגיש כבר שאין לו מה להפסיד.

"אצל הבנות לעומתם, המצב הוא הפוך; רוב הנשירה היא נשירה סמויה. אמנם קיים שינוי בלבוש, אך שינוי כזה יכול לאפיין כל בת מתבגרת. קשה להצביע ולחוש מה קורה. הסיבות לכך הן שהלימודים תופסים רק מחצית מהיום וגם כי בנות לא ממהרות לחשוף את מצבן האמיתי. נערות רבות נשארות חיצונית בלבוש חרדי, אך הן משוטטות בלילות, ומגיעות למקומות הכי נמוכים. קשה יותר לאתר אותן, אך קל להן יותר לעלות, כי טרם נחתמה עליהן חותמת שחורה.

איך אפשר לעזור לאותם נערים ונערות?

מה שיעזור להם, יהיה קשר של מישהו שראה אותם, ופנה אליהם באמת, בלי שיפוטיות. הרבה בנות שאני פוגשת במהלך עבודתי, אומרות לי בכאב: 'אף אחד לא רואה אותנו ולא שומע אותנו. רואים את הכפתור בבגד או הצבע שלו, בוחנים האם הגענו לבית הספר או לא, אבל איש לא רואה אותנו מבפנים'. אגב, במסגרת העברת סדנאות בפסיכודרמה, אני נתקלת באמירות דומות גם אצל בנות חסידיות – אותה תחושה פנימית שאיש לא רואה אותן באמת. גם כשמעריכים אותן על מה שהן, לא באמת קשובים למצוקות שלהן.

"אפילו השימוש במינוח נוער נושר", היא אומרת, "יש בו שיפוטיות. אם רוצים באמת לעזור לאותו נער או נערה, ההורה או המחנך – צריך לזהות תחילה את הנער הנושר שבתוכו. גם לנו יש רגעים שאנחנו נושרים, אף אחד מאיתנו לא מושלם. ברגע שנתחבר אל החוויה הפנימית שלנו, נוכל להיות פנויים אל הנער, ובאמת להבין אותו, את הקשיים שלו ואת המצוקות שלו.

בשביל להבחין בהם באמת, ולסייע להם, צריך לב ערני ועיניים, שיכולות לראות מעבר. יש מחנכים שזה בא להם בטבעיות, ויש שלא. אני סבורה שמורים ומורות יכולים לקבל כלים לאתר ולסייע מבעוד מועד, וזאת אולי הברכה הגדולה ביותר שיכולה להיות.

לילדים בגיל העשרה יש רדארים הכי טובים בעולם, לדעת מי באמת איתם ומי מציג את עצמו, כאילו הוא איתם, מי מאמין וסומך עליהם, ומי לא יכול להבין ולהכיל אותם. לא קל לחדור אל הלב שלהם, הם מתקפדים, ושולחים את המחטים הכי דוקרים, בכדי לבחון, מי יצליח לא להיבהל מהם.

תשאירו דלת פתוחה!

ציפי (שם בדוי), נערה שעזבה וחזרה, מספרת: "כשהתחלתי את הירידה שלי בתיכון, כולם ידעו שמשהו קורה לי, אבל איש לא ידע להצביע מה. כששאלו אותי מה קורה איתי, היתה משיבה: 'הכל בסדר, מה אתם רוצים ממני?!' אבל כלום לא היה בסדר. המחנכת לא ראתה בכלל מה קורה איתי. היא הייתה מתווכחת איתי על המוזיקה ואני בליבי צחקתי. מזמן עברתי את המקום הזה והייתי במחוזות אחרים. לעומתה, זכורה לי עד היום המורה אסתר, שהצילה נשמות רבות, בזכות היכולת שלה לראות מבלי לשפוט.

אשתף אותך במקרה שקרה לי: עשיתי מעשה, שבעיניים שלי נתפס כשובבי וילדותי אך ההנהלה התייחסה אליו בחומרה רבה, ערבו את ההורים ונעשתה סערה גדולה. המורה אסתר, שהיתה מורה מקצועית, תפסה אותי בשקט, הסתכלה אלי בעיניים ואמרה לי: 'אני לא מסכימה עם הדרך של המוסד, וגם לא עם התגובה של ההורים שלך, אבל בואי נעבור את זה מהר. תכתבי מכתב התנצלות ונהיה מאחורי זה'. זה היה כל כך אמיתי. היא לא שפטה, והצליחה לעורר בתוכי את המקום הבוגר, ולהזכיר לי את ה'אני היותר אמיתי שלי'".

גם יעל (שם בדוי), משתפת אותנו בגילוי לב: "עזבתי הכל ונסעתי לחפש את עצמי בעולם הגדול, אבל המורה שושי לא וויתרה אף פעם על קשר איתי. היא היתה מתקשרת ושואלת לשלומי. לא מנסה להטיף ולא לחנך. באיזשהו שלב, כשהרגשתי שמיציתי את החיפוש ורציתי להתקרב יותר לקב"ה, ידעתי שיש לי אל מי לפנות. היא השאירה דלת פתוחה וחיכתה לי בסבלנות. כשצלצלתי אליה, היא סללה לי את הדרך חזרה, ואפילו עזרה לי למצוא שידוך. ב"ה, והמון בזכותה, הקמתי בית חסידי מבורך בילדים".

להיות 'הורים שאילים'

"למשפחה יש כוח", אומרת הגב' ירס, "גם ילד שעזב, שואב כוח מבית הוריו ומחוויות טובות שהוא חווה בבית, כמו סעודות שבת, אווירת החגים וכדומה.

הורה שרוצה לסייע לילד שלו לעבור ביתר קלות את גיל ההתבגרות, עליו לדעת שהבניה של מערכת היחסים, מתחילה בגיל צעיר. אחד המונחים המקצועיים שמשתמשים בהם היום, הוא להיות "הורה שאיל", כלומר, הורה שנגיש לילד שלו כשהוא צריך אותו. אם הורה משכיל ליצור מערכת יחסים של אמון ושל אוזן קשבת. שהילד ירגיש שהוא יכול לבא לשאול את ההורים על כל נושא. כשהילד שלו יחווה משהו קשה, הוא יוכל לגשת אליו. אנחנו לא יכולים לשמור על הילד מפני העולם הגדול והסכנות שהוא טומן בחובו, אבל אנחנו יכולים להיות בשבילו אם משהו יקרה לו שם, חלילה, ולשדר לו את המסר הזה.

הורה יכול לפתח אצל הילד יכולת בחירה ושיפוט מגיל צעיר. לעורר אותו להבחין מה קורה לגוף שלו כשהוא שומע מוזיקה לא מתאימה, לתת לבת לעמוד מול המראה ולהרגיש אם הבגד צנוע בשבילה וכדומה.

"כשילד חלילה נפל", ממשיכה הגב' ירס  "ההורה חווה בעצמו נפילה; יאוש, פחד, חוסר אונים. ההרגשות הללו, הן בדיוק מה שלא עוזר לילד לחזור! קשה להגיד את זה, אבל ההורים צריכים לא להיבהל. על פניו, זה נשמע לא אנושי, לצפות מהורה לא לפחד, להמשיך לתת אמון – למרות שהילד הפר כל אמון.

אבל לשם כך, הורים יכולים וצריכים לעזור לעצמם. לקחת עזרה מקצועית בכדי להיות חזקים מבפנים, להשתתף בקבוצות תמיכה וכדומה. לילד שההורים שלו חזקים, יהיה יותר קל לעלות. ילד ששותה ומשתכר בלילות, והוא חווה את אמא שלו שבורה ובוכה – אין לו מקור כוח. לעומתו, ילד כזה, שחוזר אל אמא שמחכה לו ואומרת לו: "דאגתי לך, חיכיתי לך", הוא אומר לעצמו: "יש מישהו שלא התפרק. אני יכול לאסוף את עצמי. יש לי בית, יש לי הורים, מישהו חזק שם נמצא בשבילי".

ההומור שבה, מחזירו למוטב

הנה דוגמה לאמא חזקה: הבן של רונית סיפר לה, שהוא רוצה לשים עגיל באוזן. רונית לא שידרה בהלה, והיא השיבה לו בשלווה: "זו החלטה שלך, אבל תיקח בחשבון, שהחור באוזן – נשאר לכל החיים, אי אפשר למחוק אותו". הבן ויתר על הרעיון.

סיפור נוסף: פעם נכנס ילד בן חמש עשרה הביתה, ואמר לאימו בחמת זעם, משפט מזעזע: "אני אהרוג אותך!". האמא, הייתה בדיוק באמצע לטגן שניצלים. היא הסתכלה על בנה ושאלה: "ומי יטגן לך שניצלים?!…" לא אחת, באמצעות הומור ויצירתיות, ניתן להוציא את העוקץ של הרגשות הקשים. חוזק וחוסן של הורים הם אלו שמסייעים לבן לא לצאת משליטה.

ואולם, בשביל להיות חזקים, צריך כאמור כוח. הורה צריך ללמוד מה מקורות הכוח שלו בשביל לא ליפול: שיעור חסידות, שיחה עם חבר, ייעוץ מקצועי וכדומה.

פנינו לשוחח עם אבא לילד שנשר וחזר, שמאשר את הדברים: "הבן שלי היה ונשאר תמיד הבן האהוב שלנו – גם כשהוריד את הכיפה. כשהוא היה בהודו, במשך תקופה ארוכה, בלי שום סממן דתי, השארתי לו את מספר כרטיס האשראי שלי. אמרתי לו: "אם אתה צריך כסף, תיקח!" הוא תמיד ידע שכשיזדקק לעזרה, נעזור לו בחפץ לב. ברוך השם הוא חזר, הקים משפחה חסידית והיום הוא איש חינוך מצליח".

קחו את הילדים לרבי!

שוחחנו עם ר' אסי הראל, אברך חסידי, שחווה תהליך של ירידה ועליה בחיצוניות, וניסינו להבין; מה גורם לילד לעזוב את הקן התומך והאוהב.

"הנער שומע הרבה דיבורים יפים, תכנים גבוהים, אבל נבנית אצלו תפיסת עולם משל עצמו", מסביר ר' אסי הראל, שכיום מסייע בעצמו לנערים בסכנת נשירה. "הוא לא באמת מתחבר. בפנים הראש שלו במקום אחר. הוא זקוק להדרכה ולעזרה, אבל האבא לפעמים, משטף אהבה כמובן, מנסה לכפות עליו חסידות כגיגית, או מכריח אותו הנהגות כאלה ואחרות. הניגודיות הזו, בין מה שהוא בעיני עצמו, לבין איך שמנסים לכוון אותו, נחווית אצלו בטירוף חושים. ואז, ברגע שמתאפשר לו, הוא מוציא את עצמו מהמסגרת. הנער מסתכל עלינו כאילו אנחנו לא נורמליים. מבחינתו הוא לא יורד, הוא פשוט בדרך שלו".

מה לדעתך גרם לך לחזור?

אמא שלי כל הזמן נתנה לי הרגשה שהיא פנויה בשבילי. אני יודע שהיא התפללה עלי המון, ואני מרגיש למפרע שזה מאוד עזר. כמו כן, כילד, הייתי קורא הרבה ספרים; ההורים שלי קנו לי ספרים, ואפשרו לי את התחביב הזה. קריאת סיפורי ניסים, מדרשי חז"ל, סיפורי חסידים וכו' – החדירו בי זרעים של קדושה, שהתפתחו מאוחר יותר. מקור כח נוסף היה העובדה שאבי שי', טרח להביא אותי לרבי בגיל שבע וחצי, בשנת תש"ן. השהות אצל הרבי משפיעה על הנפש, ופועלת ישועות גם כיום!

צריך להבין, שגם אצל ילד שיורד, נשאר הרבה ממה שהוא קלט בבית ובסביבה. פחות את מה שניסו לחנך אותו במילים, ויותר את מה שהוא נשם באוויר – מה שהיה מונח בבית שככה זה.

"הפך אותי למשפיע"

"אחרי שעזבתי את הישיבה", מספר ר' אסי, "הלכתי ללמוד בגרויות. בין לבין, ניגש אלי המורה ללשון, ואמר לי: 'אתה הרי חוזר בשאלה. אני מחפש מישהו שילמד איתי גמרא, מתאים לך?' הסכמתי. ישבנו יחד, פתחנו גמרא והסברתי לו עם טבלאות על הלוח. אחר כך הוא לקח אותי טרמפ הביתה. מה שלמדתי וספגתי, לא נעלם. זה נשאר בפנים.

באופן מוחשי, נקודת מפנה משמעותית היתה הסיפור הבא: עזבתי הכל, ירדתי לאמריקה ועבדתי במטבח של מסעדה. חב"דניק אמריקאי שעבד בקרבת מקום, היה מגיע אלי ומנסה לשכנע אותי להניח תפילין. יום יום הוא הגיע, לא מרפה ואני דחיתי אותו. "תניח תפילין, לטובתך" הוא ניסה לשכנע אותי, "לטובתי?! לי זה לא יועיל. הנחתי הרבה פעמים בחיים שלי", השבתי לו. בפעם אחרת הוא אמר לי: "תניח בשביל אלוקים", צחקתי: "אלוקים?! אני לא מכיר אותו".

אבל יום אחד הוא ממש התחנן ואמר לי: "תניח בשבילי. בבקשה, תעשה לי טובה!". הסתכלתי עליו, והבנתי שאם אעשה את זה – באמת יהיה לו טוב, זה ישמח אותו והסכמתי. באותו רגע, נפתח לי הלב. דווקא כשהוא הפך אותי לנותן; אני זה שעוזר לו ומשמח אותו, נפעלה בי הזזה בנפש, כפי שמופיע בחסידות. בעקבות זה התחלתי לקרוא קצת תהילים ולאט לאט חזרתי.

למדתי מזה שחשוב לשלב את הילד בנתינה, בחוויה, להפוך את היהדות לחווייתית ולא לפילוסופית. אני זוכר, שפעם אבא שלי אמר לי "שנינו אחים. כי שנינו ילדים של הרבי…". המשפט הזה מאוד מצא חן בעיני, והוא מהווה עבורי אבן דרך בחינוך: הילד לא מקיים מצוות עבורנו, ההורים או המחנכים שלו, אלא כולנו, אנחנו והוא, פועלים בשביל הקב"ה, בשביל הרבי, ובכדי להביא את ההתגלות לעין כל.

כוחה של תפילת הורים

נסיים בסיפור על כוחה של תפילת הורים, שאיננה חוזרת ריקם: נערה מקראון הייטס, ניגשה ביום לא בהיר לאבא שלה והודיעה לו חגיגית: "חשבתי על זה הרבה, אני יודעת שלא יהיה לכם קל, אבל בחרתי לי דרך אחרת".

עיני האב חשכו והוא צנח על הספה בחוסר אונים. כשבנו שב הביתה, הוא ראה מיד שמשהו לא כשורה. כשנודעו לו פרטי הדברים, הוא מיהר ל-770 לבקש את ברכת הרבי. תשובת הרבי לא אחרה לבוא: "הוא הרי אבא שלה ובוודאי ידע מה צריך לעשות".

כששב הבן עם תשובת הרבי, אמר האב: "הרבי מאשר את מה שהרגשתי כאבא. אין לי כרגע מה לעשות חוץ מלהתפלל". עם כל ירידה נוספת שחוותה הבת, האב הגביר את תפילותיו בכמות ובאיכות. זה לקח זמן, אבל בסוף היא שבה לחיק הוריה.

עצה נוספת שנתן הרבי להורים: "לפעול על ידי גורם שלישי ולא באופן ישיר". לדברי אנשי מקצוע, רואים בפועל כמה הדבר יעיל – לנסות לחבר את הנער לדמות שתשפיע עליו, לפעול בדרך עקיפה שישתתף בהתוועדות, יכנס ל-770, לבית חב"ד וכדומה – כל אלו עשויים לסייע לנער לחשב מסלול מחדש ולעלות על דרך המלך.

לתגובות: DerechH@chabad.co.il 

[1] חיים גריידינגר, מחקר: 'רוב החוזרים בשאלה חוזרים שוב בתשובה', מעריב, 31 באוקטובר 2011

[2] מתוך הרצאתו בכנס חינוך בכפר חב"ד, מוצש"ק פרשת יתרו, תשע"ה

* * *
מעוניין לקבל כל חודש את המגזין המושקע אליך לבית?

חייג עכשיו למשרד  076-540-9770  או לקו המאובטח 03-9601770 שלוחה 1

ניתן להשאיר הודעה בדוא"ל : m.derechh@gmail.com  או בסמס 058-4601770