ר' פינייע אלטהויז ע"ה: קשרים של אהבה וביטול לרבי

שניאור זלמן ברגר

קשרים של אהבה וביטול לרבי

קשר מיוחד שרר בין הרבי מה"מ לבין החסיד הרה"ח ר' פנחס טודרוס אלטהויז (שכונה בפי כל "פינייע") • ר' פינייע אמנם היה חסיד בטל לחלוטין לרבי, אך יחד עם זאת, גדל עם הרבי כילד באותה תקופה בעיר ניקולייב, והקשר ביניהם היה קשר של אהבה גלויה וקירוב בלתי מצוי • לרגל היארצייט שלו, ט' באייר, מספר "בית משיח", על קשר לבבי ומיוחד זה.

"הקשר בין ר' פינייע אלטהויז לרבי מה"מ, לא היה קשר רגיל של חסיד לרבו. זה היה קשר נדיר; אחת ל… לצד היות ר' פינייע בטל באופן מוחלט מול הרבי, הרי שהיה ביניהם קשר-נפש מיוחד של שני חברים שגדלו יחד באותה עיר, באותה תקופה", סיפר פעם הרה"ח ר' אברהם מייזליש ז"ל שהכיר היטב את דמותו של ר' פינייע ואף כתב עליו רבות. "גם לאחר שהרבי עלה על כס הנשיאות, הייתה ביניהם אהבה במימד נוסף, מעבר לאהבת רבי-חסיד.

"הרבי הראה לר' פינייע קירובים רבים והתייחס אליו בחיבה יוצאת מן הכלל. גם ר' פינייע מצידו – לצד הביטול שלו – העז לומר לרבי דברים בצורה נעימה וקלילה, כשהרבי נענה לבקשות שהעלה, אותם חסיד מן השורה לא היה מעז להעלות".

לר' פינייע היתה גישה חופשית יחסית ביחידות. כשהיו צריכים לומר משהו 'בפנים', ידעו שהוא האיש שמסוגל לומר – אך למרות זאת זה לא גרע מההתבטלות שלו לרבי. בכל פעם הוא היה יוצא מה'יחידות' כשפניו שונות מהרגיל.

על הקשר המיוחד הזה בין הרבי לר' פינייע, באנו בשורות הבאות.

רבות יש לכתוב ולספר על דמותו של הרה"ח ר' פנחס טודרוס אלטהויז, המוכר בכינויו החסידי-הפשטני "פיניֶיע". הוא היה ראש וראשון בעסקנות החב"דית בארץ הקודש בכלל ובתל־אביב בפרט. ר' פינייע היה ממנהלי אגודת חסידי חב"ד בארץ הקודש, חבר הנהלת 'אחי תמימים' בתל־אביב, חבר הנהלת 'תומכי תמימים' המרכזית ונחשב לעסקן רב פעלים שידיו רב לו בכל העשיה החב"דית בתל־אביב, בהקמת כפר חב"ד ובהקמת מוסדות חב"ד בארץ הקודש. הוא הצליח בכל זאת בזכות מסכת קשרים ענפים שרקם עם אישי ציבור, פקידים בכירים, שרי ממשלה ועוד.

אך כאמור, על כך נכתב וסופר רבות במקומות שונים – והפעם באנו להתמקד במיוחד על הקשר המיוחד בין ר' פינייע לרבי.

בשירות הרבי

ערש הולדתו של ר' פינייע, עמד בניקולייב שבאוקראינה, שם נולד בד' כסלו תרנ"ח, ועוד לפני שנכנס בעול המצוות נכנס ללמוד בישיבת תומכי תמימים בליובאוויטש. ניקולייב היא עיר הולדתו של הרבי מה"מ, ומשם נוצר הקשר האישי בין הרבי לבינו. למעשה, הקשר הייחודי החל עוד בדור ההורים.

זה מה שעמד מאחורי הקשר המיוחד ששרר בין ר' פינייע לבין אחיו של הרבי, הרה"ח הרב ישראל אריה לייב שניאורסאהן שהתגורר באותן שנים בתל אביב, לא הרחק מר' פינייע.

מספרים כי אחת לשבוע היו ארבעה אישים יוצאי ניקולייב נפגשים במסעדת 'המרתף' בתל אביב והיו משוחחים ביניהם באידיש ערנית. לאחר שנתנו לנפש הבהמית את מה שהיא זקוקה, פנו הארבעה והלכו אל בית הכנסת חב"ד ב'נחלת בנימין' שם ישבו ללמוד חסידות. הארבעה היו הרה"ח הרב נחום גולדשמיד, מחשובי החסידים וידען גדול בחסידות, ר' פינייע אלטהויז, הסופר אברהם שלונסקי חבר ילדות וקרוב–משפחתו של הרבי וכן אחיו של הרבי הרה"ח הרב ישראל אריה לייב.

הקשר בין ר' פינייע לר' ישראל אריה לייב נמשך גם לאחר שהאחרון עבר להתגורר בלונדון באחרית ימיו, ושם נפטר.

מספרים, שכאשר יצא הרבי מבית אמו בלילה הראשון של ה'שבעה', פגש בבנו של ר' פינייע, ר' בנימין, שהיה אז תלמיד בישיבה. הרבי הורה לו לטלפן הביתה לתל אביב – שיחה שהייתה יקרה ביותר ונדירה באותם ימים – ולהודיע שאמו הרבנית חנה אינה יודעת על דבר הפטירה, ועל כן להיזהר מלספר לה על כך.

ר' פינייע עצמו נטל חלק בסידורי ההלוויה והקבורה של ר' ישראל אריה לייב, כאשר הכל נעשה על פי הוראות הרבי.

"צד החתן"

למרות שבשנות הנשיאות הראשונות, הנסיעות לרבי היו דבר נדיר, בשל הקושי, הטרחה והיוקר – הרי שר' פינייע היה נוסע לעתים תכופות לבית חיינו. במשך השנים זכה לשהות אצל הרבי כמה וכמה פעמים.

באחת ההתוועדויות, באותן שנים ראשונות לנשיאות, דיבר הרבי על ייסוד "צעירי אגודת חב"ד". בעת אמירת ה'לחיים' שבין השיחות, פנה ר' פינייע אל הרבי ואמר: "גם אני רוצה להיכנס לאגודת הצעירים". אמר לו הרבי: "מה אעשה איתך, והרבי [הריי"צ] מינה אותך לקצין ("אפיצער")? [ראה מסגרת]; אולם ר' פנחס לא ויתר לרבי ואמר: "אם כן, ימנה אותי הרבי לגנרל". ענה לו הרבי: "המשותף לגנרל ולחייל הוא ששניהם צריכים להיות בביטול, משום ש'נעוץ תחילתן בסופן'. שונה הדבר בקצין…"

כסלו תשי"ד. ר' פינייע התכונן לטיסה לניו יורק לחתונת בנו ר' בנימין עם בת הרב בנימין גורודצקי, בא כח הרבי באירופה ובצפון אפריקה.

במהלך שהותו בבית חיינו לרגל חתונת בנו, הגיעה מסכת הקשרים בינו לבין הרבי לידי ביטוי בשיחות וחצאי–שיחות לבביות וקרובות. כך למשל, בהתוועדות שהתקיימה בחג הגאולה י"ט כסלו, החל ר' פינייע, שהיה בעל מנגן מופלא, לנגן ניגון לא מוכר. הרבי הפסיקו בבת–שחוק ואמר לו "אתה הולך ללמד כעת נגינה, אבל כדאי שתנגן ניגון שכולם מכירים".

כבר בתקופה שקדמה לחתונת אלטהויז, הודיע הרבי כי ייבצר ממנו להשתתף אישית בחתונות שיתקיימו מחוץ לשכונה. למרות זאת, הודיע הרבי כי יקח חלק בחתונת אלטהויז, הרבי נימק את השתתפותו החריגה בכך, שהוא בא בתור "צד החתן" – בזכות היכרותו עם צד החתן, משפחת אלטהויז, עוד מתקופת נעוריו בהיותם בניקולייב. בפועל, היתה זו החתונה האחרונה בה השתתף הרבי מחוץ לקראון הייטס.

לפני החתונה, כאשר נכנסו כל בני המשפחה ל'יחידות', ביקש אבי החתן מהרבי, שיואיל להתוועד בשבת פרשת וישב לרגל ה"אופרוף". השיב הרבי: "בחתונה אשתתף, אף על פי שלא הזמינו אותי, אבל לצאת [להתוועד] בשבת – זה יגרום לקנאה ושנאה". ר' פינייע הגיב, כי בתור 'מחותן' הוא מזמין את הרבי לחתונה, ובקשר לחשש של קנאה – "אינני מפחד מכך". ואכן, בשבת נערכה התוועדות מיוחדת.

באותה התוועדות ביקש הרבי מר' פינייע לומר 'לחיים'. ר' פינייע השיב כי רצונו שגם הרבי יאמר 'לחיים'. הרבי נענה לבקשתו, ושלח את התמים דובער יוניק להביא בקבוק יין מחדרו הקדוש. בין כך ובין כך, בינתיים הוציא ר' פינייע שתי עוגות שהביא עמו מארץ הקודש, והגישן לרבי. הרבי נטל חתיכה מכל אחת מהעוגות ולקחן לחדרו הקדוש.

בשלב מסויים הורה לו הרבי לנגן ניגון מאביו [ר' בנימין אלטהויז – שהיה אף הוא בעל מנגן נודע]. ר' פינייע השיב כי רצונו לשיר תחילה ניגון מאבי הרבי, הרב לוי יצחק ז"ל ומיד פצח בניגון ההקפות שלו. קהל החסידים טרם הכיר את הניגון והוא האזין בשקט ובדריכות, בעוד הרבי חייך מאד ומחא כפיים.

בחתונה עצמה, השתתף הרבי ב'קבלת פנים' וגם סידר קידושין. ב'קבלת פנים' הרבי אמר שתי שיחות שארכו למעלה מחצי שעה.

"אני מרוצה ממכם"

בתקופה הבאה נשאר ר' פינייע בארצות הברית, ונסע לערים שונות כדי לגייס תרומות עבור ישיבת חב"ד בתל אביב. באותם חודשים של שהות בארה"ב, זכה להשתתף בכמה מההתוועדויות של הרבי. בהתוועדות י' שבט ציוה הרבי לר' פינייע לנגן "ממצרים גאלתנו". ר' פינייע החל לנגן כשהקהל הצטרף, ובאחד היומנים מסופר כי "הרבי רקד מאוד במשך זמן רב".

בהתוועדות שבת פרשת בשלח אמר הרבי לר' פינייע: "אתם סוברים שאני איני מרוצה ממכם, משום זה אין אתם מרוצים ממני? אני מרוצה ממכם, ואתם תהיו מרוצים ממני, ואלי לא יהיו טענות".

בהמשך התוועדות זו דיבר הרבי אל אחד החסידים אודות התקשרות לרבי. ר' פינייע בחריפות–שובבית אופיינית פנה לאחד החסידים שנכח במקום ואמר לו "שומעים אתם? הכוונה אליכם". כששמע זאת הרבי, אמר: "לפעמים יש צחות שהיא אמת".

אוצרות של ניגונים

ר' פינייע זכה להגיע לרבי עוד כמה פעמים, ובכל פעם הייתה זו חוויה רוחנית יוצאת דופן.

באחת השנים החליט לרומם את רוחה של הרבנית חנה, אם הרבי, אותה הכיר באצילותה עוד מניקולייב. הוא החליט לארגן 'קידוש' בביתה בשמחת תורה, בטרם יחלו ההקפות ב–770. כששמע הרבי על כך, הודה לו בחום ואמר: "אם הייתי יודע מזה יותר מוקדם, הייתי מתחיל את ההתוועדות יותר מאוחר"…

ואכן, הרבי נכנס אמנם להתוועדות בזמן שנקבע מראש, והורה לפצוח בניגון. לאחר שסיימו את הניגון הראשון, החל הרבי עוד ניגון ועוד אחד, עד שלאחר כחצי שעה הבחין בדמותו של ר' פינייע נכנסת ל'זאל', ורק אז החל לומר את השיחה הראשונה.

בתשרי תשי"ח, ביקשו הרבי לנגן מזמרת הארץ, אך הוא השיב כי איננו מכיר ניגונים מארץ ישראל, אלא רק מליובאוויטש. אמר הרבי: "אם כן, נגן משהו מליובאוויטש". ור' פינייע החל בניגון 'תקעו בחודש'.

בהזדמנות אחרת, ניגן ר' פינייע בשמחת תורה את ניגון ההקפות הידוע והמקובל בקרב חסידי חב"ד. הרבי שאלו למקורו של הניגון, ור' פינייע השיב כי שמע מפי אביו של הרבי, שניגון זה ניגנו אצל אדמו"ר הזקן בשמחת תורה. לאחר זמן שאל ר' פינייע גם את אמו של הרבי, והיא אישרה שאכן מקובל אצלה מפי בעלה – אבי הרבי – כי ניגון זה ניגנו אצל אדמו"ר הזקן בעת ההקפות.

גם בשבועות תש"כ החל לנגן בהתוועדות ניגון חדש "והריקותי לכם ברכה". בי"ב תמוז באותה שנה, הורה הרבי לבנו בנימין, לנגן את הניגון "כמו שאבא שר אותו".

למען הנוסעים לרבי

ר' פינייע הבין היטב את חשיבות הנסיעה לרבי, והוא סייע לבחורים שרצו לצאת מהארץ אך היו חייבים בשירות צבאי, לצאת ולהגיע לרבי.

סיפר העיתונאי שמואל אבידור, "היתה לי הזכות והיכולת לעמוד לידו במפעלים ובפעולות שונות. יום אחד גילה ר' פינייע שיש לי קשרים במשרד הביטחון.

"באותה תקופה היו כמה חבר'ה צעירים שרצו לצאת מהארץ ולנסוע לרבי. ביניהם היו גרשון מנדל גרליק ור' איצ'ה שפרינגר, ועוד כמה שאינני זוכר את שמותיהם. ר' פינייע בא אלי למשרד ואמר לי בקצרה: 'את זה אתה מוכרח לעשות'. אמרתי לו 'מילא בסוכנות יש לי מהלכים, אבל במשרד הביטחון?' אבל ר' פינייע בעקשנות החסידית החביבה האופיינית לו אמר לי: 'אם אתה תרצה, יתנו להם אישור'. התחלתי לטפל בעניין, וכאן היו צריכים לחתום ערבות שיחזרו. ר' פינייע בלי להסס חתם ערבות עבורם שהם יחזרו. לאחר סידור האישורים, קיבלו היתר יציאה. נו, הם כמובן לא חזרו מאז, אלא נשארו אצל הרבי…"

החלום המסעיר לפני פטירתו

שבועיים לפני פטירתו, ישב ר' פינייע ב'סעודת משיח' בבית הכנסת חב"ד ברחוב 'נחלת בנימין' התל אביבי. הסעודה נמשכה עוד זמן ארוך לאחר צאת החג. הזמן התאחר, אבל ר' פינייע המשיך לשבת עם ידידו הטוב ר' נחום גולדשמיד והם התוועדו מבלי להביט על השעון. היה מי שהציע לסיים את ההתוועדות, אולם ר' פינייע לא הסכים, כאילו חש שזו ההתוועדות האחרונה שלו.

במהלך ההתוועדות, פתח ר' פינייע אלטהויז וסיפר על חלום שחלם (ור' פינייע היה רחוק מסיפורי חלומות…): "בחלומי ראיתי את לייזער [קרסיק – שהיה רב קהילת חב"ד בתל אביב, ונפטר שלוש שנים קודם לכן], והוא אמר לי: 'כל כך טוב כאן, עם הרבי'…" אחרי זה הוסיף ואמר לי: 'עד שנת תר"ס כבר הספקתי לכתוב את המאמרים, עכשיו בוא אלי ונכתוב יחד'".

המשפיע הרה"ח ר' נחום גולדשמיד שנכח במקום, ניסה לבטל את דברי החלום והטיח כלפי ר' פינייע: "חלומות שווא ידברו. אין זה מתאים ליהודי חסידי כמוך לדבר דברים כאלה". ובכל זאת, ר' פינייע, שתמיד בת שחוק הייתה של שפתיו, הרצין לפתע ולא חזר לעליצותו.

בבוקרו של יום שישי, ט' באייר תשכ"ג, עוד הספיק לתת הצהרה לטובת אחד מאנ"ש. תכניתו היתה להיפגש בצהרים עם שני אישי ציבור באחד המלונות בתל־אביב. בין כך ובין כך חזר הביתה לנוח ואז, לפתע פתאום, נדם ליבו. בן ששים וחמש שנים בלבד היה.

בגין התבטאות מוקדמת שלו, שאחרי מאה–ועשרים שלו רצונו להיקבר בעיר הקודש צפת, הוחלט לקיים את רצונו חרף השבת המתקרבת. ההלוויה יצאה מתל־אביב והמשיכה לצפת. את הקבורה סיימו ממש לפני כניסת שבת. מיד עם סתימת הגולל, שלף אחד הנוכחים בקבוקון 'משקה' והחסידים איחלו: "לחיים פינייע, א גוטן שבת", ואת שארית הבקבוק שפכו מעל הקבר הטרי.

כחודשיים ימים לאחר מכן, בהתוועדות חג הגאולה י"ב תמוז תשכ"ג החל הרבי להתבטא לפתע שלא כהרגלו ואמר: "אחד מאלה שנטלו חלק בגאולת י"ב–י"ג תמוז, בנוגע להשתדלות ופעולות בזה, היה "פינייע". מצד הקירוב שהיה לו מהרבי, בעל השמחה והגאולה, מסתמא גם הוא מתוועד עתה – כאן הרבי בכה בדברו – בהתוועדות של י"ב–י"ג תמוז…

"וכיוון שישנו הניגון שלו 'והריקותי לכם ברכה' שהיה רגיל לנגנו, ומסתמא ישנם כאן כאלו שמכירים ניגון זה – ינגנו הניגון 'והריקותי לכם ברכה' ומסתמא גם שם הוא יצטרף לניגון…"

החלל שנותר

הסופר יוסף דקל, כתב לרבי שנוצר חלל לאחר פטירתו של ר' פינייע וכדאי למנות ממלא מקום. הרבי השיב: "במה שכותב… בעניין החלל שנוצר עם פטירת ר' פנחס ע"ה אלטהויז ועל הצורך למלא חלל זה, מובן שצדק בזה, אבל לדאבונינו אינו ענין שאפשר לפתור על ידי אמירה למי שהוא קום ועשה. כי התפקיד קשור בהרגש הלב, ואינו ניתן למינוי מבחוץ, אלא שלאחרי שיתראה מישהו וראוי ומתאים לזה. ותקוותי שבהמשך הזמן בוודאי יימצאו כאלה ויהי רצון שיהיה בהקדם, כיון שהוא נחוץ במאוד כמו שכבודו כותב" (אגרות קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א חלק כ"ג אגרת ח'תרצט).

גם בשיחה שניהל הרבי באותם ימים עם גיסו הרש"ג, התאונן הרבי: "אינני יודע מה יהיה עם ענייני חב"ד. עד עכשו כשחסרו בכפר תרנגולות [הכוונה לעניינים גשמיים] היו מתקשרים [הכוונה לר' פינייע] אל שזר לסוכנות, והיו תרנגולות. כעת אינני יודע מה יהיה".

הרש"ג השיב כי לכאורה לא יהיה שינוי, רק צריכים למצוא איש שיהיה 'ממוצע' מתאים [הכוונה למנות ממלא מקום לר' פינייע]. השיבו הרבי: "מה אתם רוצים? שאעיין בספר יצירה ואברא בן אדם?"

לאחר פטירתו, הוקם אגף חדש בישיבת 'תומכי תמימים' בכפר חב"ד, ונקרא על שמו "בית פנחס". הרבי היה מעורב בפרטי הבניה ואף ביקש שיקימו ועד להקמת האגף שיהיה מורכב לא רק מאנ"ש, אלא מאישי ציבור שהכירו אותו ועוד.

מסכת קירוב ואהבה עם אדמו"ר הריי"צ

מסכת הקירובים בין ר' פינייע אלטהויז החלה עוד עם אדמו"ר הריי"צ נ"ע, שבעצמו גילה לו על 'קירוב' מיוחד לו זכה לקבל מאביו, אדמו"ר הרש"ב נ"ע.

היה זה בהתוועדות י"ט כסלו תרפ"ה, כאשר הרבי הריי"צ סיפר איך היה אביו הרש"ב רגיל לקבל את ה'פדיונות'. הרבי לא היה לוקח מכולם בשווה, אלא מחלק מהחסידים לקח ביד, ומחלק נטל בין האצבעות. כאן פנה הרבי אל ר' פינייע ואמר לו: "אצלך, למרות שהיית ילד קטן, הוא לקח את הפדיון כמו אצל המקורבים – בין האצבעות [הרבי הראה בידו הק' כיצד נטל אביו את הפ"נ]. וזוהי בשבילך התבוננות לכל החיים".

אהבתו ומסירותו של פינייע אלטהויז לרבי הריי"צ לא ידעו גבולות. כך בכל יום בשנה ובכל מצב, ועל אחת כמה וכמה בשעות צרה ומצוקה, כמו בעת הקשה בה נאסר הרבי, בט"ו סיון תרפ"ז.

בעת המאסר היה יושב כל יום בביתו של אדמו"ר הריי"צ. בי"ב תמוז תרפ"ז, כשהרבי שוחרר, טלפנה הרבנית חיה מושקא ובישרה כי שיחררו את הרבי. ר' פינייע וחסידים נוספים שהיו בבית יצאו בריקוד והם המשיכו בריקודי שמחה במשך כל הלילה.

לאחר ששוחרר הרבי הריי"צ, אמר בהזדמנות מסוימת לפינייע: “איך וויל גיין אין וואסער" [= אני רוצה ללכת למקווה]. פינייע רץ החוצה להשיג מונית לנהר הקרוב.

בדרך הלוך, היה הרבי הריי"צ רציני ושקוע בהרהוריו הקדושים. בדרך חזור, לעומת זאת, היה הרבי במצב רוח מרומם, וסיפר על המאסר שעבר. פינייע, ניצל את העת–רצון ושאל את הרבי: “מה יהיה אתנו החסידים? הרי הרבי עוזב את רוסיה?". הרבי ענה לו: “חשבתי על היציאה שלי מרוסיה בפרטי פרטים, ולא הוחלט אצלי עד שהייתי באוהל. וכמו שה' נוהג איתי למעלה מדרך הטבע, כך גם עם האנשים שלי ינהג עמם למעלה מדרך הטבע. וה' יעזור שעוד נתראה".

בטרם נפרדו, אמר הרבי לפינייע: "אליך אני באמת אתגעגע"…

הברכה התקיימה, ואכן פיניע זכה לשהות כחודשיים במחיצת הרבי הריי"צ, בראשית שנת תש"י.

באותו חודש תשרי, בעת ההתוועדות של הרבי הריי"צ בשמחת תורה, עמד ר' פינייע מאחורי הרבי ובאמרו 'לחיים' התכופף ולקח 'מזונות' מהצלחת של הרבי.

בשבת פרשת תולדות אותה שנה, לפני נסיעתו בחזרה לאה"ק, כיבדו את ר' פינייע בעלייה. הרבי עלה לשישי והפסיקו באמצע שישי ונתנו עלייה לר' פינייע (נראה שאז עדיין לא ידעו שלמנהגנו אין עושים הוספות). חייך הרבי הריי"צ ואמר: "ס'איז שוין דער צווייטער מאל וואס איר נעמט ביי מיר 'שיריים'" [= זו הפעם השנייה שאתם לוקחים אצלי 'שיריים'].

מסופר, כי בהזדמנות מסוימת אמר ר' פינייע לרבי מה"מ, שיש עניין בקידוש לבנה לשים את האצבעות על השיניים כסגולה לכאבי שיניים. הרבי לא הגיב אך לאחר זמן אמר לו על כך "ישר כח" מכיוון ששמע אודות העניין מהרבי הריי"צ [או שראה אותו נוהג כן].