עד ד(לא) ידע: מה הסיפור של הבנדיקטין?

מנחם זיגלבוים, בית משיח

"לחיים!" "לחיים ולברכה!"

עיניו הטהורות של הרבי נודדות ראש אחר ראש, חסיד אחר חסיד, 'תופס' את עיניהם ואת נשמתם מתוך האלפים העומדים סביב, ומניע בראשו. "לחיים ולברכה!"

ואז פתאום הרבי מרים את ידו לעבר מאן–דהו, ומסמן לו בתנועת יד. החסידים כבר מכירים את התנועה – שיאמר 'לחיים' על כוס. לא כוסית קטנה, אלא כוס גדולה.

מאי–שם מגיע בקבוק 'בנדיקטין', הכוס מתמלאת בנוזל הצהבהב–משובח הזה, החסיד מניף אל על, והרבי שממתין במבטו הקדוש, מניע בראשו בקורת רוח "לחיים ולברכה!"

כל חסיד דרדק יודע – התוועדות ללא 'משקה' זה כמו רכב ללא דלק, כמו פנס ללא בטריה וכמו חשבון בנק ללא מזומנים. אי אפשר לתת לה לנפש להיפתח ללא כוסית או שניים של 'משקה' וניגון עמוק הצובט את הנשמה, כדי להיפתח ולקבל את דברי המשפיעים.

שנים רבות, ה'משקה' ששלט בבירת הממלכה הליובאוויטשית ב–770, היה ה'בנדיקטין'. הוא היה משקה המלכים, ואין בלתו. הדורות המאוחרים יותר מכירים את ה'סמירנוף', הנוזל הלבן–שקוף שחולק בהתוועדויות ואף חולק בבקבוקים קטנים על ידי הרבי ב'כוס של ברכה'. לא רבים זוכרים את הבנדיקטין ממנו היו אומרים 'לחיים' – עד שבשל אירוע שהיה, הורד משולחנם של מלכים…

מה באמת היה וכיצד?

אז קודם כל אימרו "לחיים". בלי זה הרי אי אפשר להמשיך…

"לחיים!"

"לחיים ולברכה!"

כך הומצא (סיפור) הבנדיטקין…

ובכן, קוראים יקרים, סיפורו של הבנדיקטין (Benedictine) לוקח אותנו כשלוש–מאות שנים אחורה, אל תקופת הרנסאנס, ומביא אותנו אל Fécamp בנורמנדי, שם, היה מנזר בנדיקטיני מקומי, לא גדול במיוחד, שהנזירים שבו חיו חיים שקטים, פרושים מהמולת העולם.

אחד הנזירים – שכנראה זמנו היה בידו – הצליח להפיק את המשקה הזה, שלימים הפך לליקר משובח, כשהוא מורכב מתערובת של עשרים ושבעה צמחים שונים ממדינות שונות ברחבי העולם. הבסיס של הליקר הינו אלכוהול המופק מסוכר סלק, בו מושרים הצמחים השונים כמו אלוורה, ארניקה, תה, לימון, טימין, קליפת תפוז, פירות יער אדומים, קינמון ועוד עשבים, עד לקבלת הטעם המיוחד של המשקה. הכנת המשקה אורכת שבע שנים במהלכן הוא מושרה בחביות עץ אלון.

המשקה הפך לפופולרי מאוד והגיע עד חצר המלך, שם הפך עד מהרה למפורסם והמשיך להיות מיוצר בידי הנזירים הבנדיקטינים עד לסוף המאה ה–18.

בעקבות המהפכה הצרפתית, אבדה הנוסחה של המשקה, אלא שיום אחד אספן ספרים בורגני רכש את ספר הרישומים מהמנזר בו כיהן הנזיר, כמו עוד חבילות ספרים רבות שקנה מהם, אך לא ידע על תוכן הספר ולא על האוצר הגדול הטמון בו. כך הספר עמד בספרייה הביתית שלו שנים ארוכות, עד שקרוב משפחתו, אלכסנדר לה–גרנד, עלעל בספר לתומו וגילה את הסוד הגנוז. בחושיו המסחריים הבין מיד את הפוטנציאל הגלום בליקר הישן–חדש, והוא החליט על ייצור מיידי של המשקה וקרא לו "בנדיקטין".

ובכן, הסיפור הזה יפה מאוד, אך לא אומת. יש טוענים שאלכסנדר לה–גרנד המציא את כל הסיפור הזה ככיסוי לתגלית שלו, שכן הוא עצמו מצא ופיתח את הנוסחה בסיוע כימאי מקומי.

כך או כך, עד שנת תרל"ג, הפך המשקה לפופולרי וייצרו ממנו באותה שנה כמאה וחמישים אלף בקבוקים. כתוצאה מכך החליט אלכסנדר לה–גרנד על הקמת חברה לשיווק הבנדיקטין וייצורו. תשע שנים לאחר מכן, בשנת תרמ"ב, אף הוקם מוזיאון מיוחד לייצור הבנדיקטין, שם הוא ממשיך להיות מיוצר עד היום.

המשקה המשובח מכונה 'קיסר הליקרים' והוא משמש כבסיס נפוץ לקוקטיילים ידועים.

כיום משווקים בקבוקי הבנדיקטין כשעליהם מוטבעת תוית אדומה עם האותיות D.O.M המהווים ראשי תיבות של הביטוי הלטיני "Deo Optimo Maximo" ("אלוקים, הטוב והגדול").

כל חסיד דרדק הרי יודע, שכל מה שעשה הקב"ה בעולמו, לא עשה אלא בשביל היהודים, ובפרט עבור חסידים. אם נזיר עלום כלשהו המציא 'משקה' כה משובח, אין זה אלא כדי שחסידים יגידו עליו "לחיים!"

בטרם נמשיך הלאה בסיפור הליקר הצרפתי המשובח שעלה על שולחנו של הרבי, ניכר כי לא אמרתם מספיק "לחיים". זה הזמן למזוג עוד כוסית… ארבע פעמים הרי בוודאי מותר.

"לחיים!"

"לחיים ולברכה!"

מסורת ליובאוויטשית בבנדיקטין

אז איפה היינו? אה, כן, בשנת תרל"ג ואילך – אז הפך הליקר לנפוץ ופופולארי ביותר. מסתבר שהליקר הגיע איכשהו גם לליובאוויטש. כך הוא דרכו של ליקר משובח, שמגיע למקומות משובחים, וליובאוויטש היא הרי כזו…
בהזדמנות מסוימת, סיפר אדמו"ר הריי"צ לחתנו, הרבי מה"מ, כי פעם, לרגל סיום "ההערות לי"א מאמרים", קרא לו אביו הרבי הרש"ב "וציווני להביא בענעדיקטין".

מדוע דווקא בנדיקטין? הו, יפה ששאלתם. כי זה כבר הפך למסורת ברוכה. מסתבר שכך היה גם עם אדמו"ר הרש"ב עצמו ואביו אדמו"ר מהר"ש. שימו לב לתיאור היפה שסיפר אדמו"ר הריי"צ בחורף תרצ"ה:

"ההגהות לי"א המאמרים 'אלה הדברים' ו'ה' אמר המכסה', כתבם אבא – הרש"ב – לא בליובאוויטש, כי אם בווירצבורג (מקום נופש באשכנז). כשהשלימם היה זה הרבה אחרי חנוכה, קראני וציווני להביא בענעדיקטין, ואמר לי: 'אספר לך מאורע – בשנת תרל"ח כשסיים אבא [אדמו"ר מהר"ש] 'המשך וככה' קראני וציווה למשרת להביא יין "טאקאיער"; ציווני לסגור הדלת ואמר לי 'בא ונשמח אני ואתה'. ודיבר איתי א שעה מיט דריי פערטל [= שעה ושלשת רבעי] בעניני חסידות".

ובכן, אדמו"ר הרש"ב שתה בנדיקטין. ואילו אדמו"ר הריי"צ? על כך כותב הרבי מה"מ "נהוג כבר מכמה שנים אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר וגם אצל אביו להשתמש בבנדיקטין…"

הרי כבר אמרנו שהמשקה הזה הוא משקה מלכים…

בשנים הראשונות לנשיאותו, נהג הרבי לחלק ממשקה הבנדיקטין בהתוועדויות, ואף שלח אותו למאורעות ולאישים שונים. באגרת קודש ששיגר הרבי בשנת תשי"א, הוא מעדכן את החסיד הרב שניאור זלמן גורביץ כי "בעתו נתקבל משלוח מנות קנקן מלא בנדיקטין ותשואות חן על זה".

הרבי אף נהג לשלוח משלוח מנות לאדמו"רים מאמשינוב ומקופישניץ בקבוק בנדיקטין ומיני מזונות.

בנוסף לשימוש הפומבי של הרבי במשקה הבנדיקטין בעת ההתוועדויות, הרבי העניק לכך תפוצה רחבה, כאשר באחד מביקוריו של מר שניאור זלמן שז"ר אצל הרבי, הרבי שיגר עמו בקבוק בנדיקטין להתוועדות בכפר חב"ד.

"לחיים!"

כשיבוא המשיח, יתברר שאין פקפוק

כאן עלינו להתחיל לנגן בניגון הנוגה של מגילת אסתר – אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה…

כמו כל דבר טוב המושך אליו קטרוגים, כך הבנדיקטין החל למשוך קטרוגים בידי "חכמים" שונים שחשבו לנכון כי הם יודעים טוב יותר מהרבי, ומרבותינו נשיאנו, מה טוב ומה לא, מה כשר ומה לא…

פה ושם החלו רינונים על המשקה הצרפתי הזה, כי הוא אינו כשר, ואולי אף מעורב בו יין, ואם כן, הריהו כמובן יין נסך. בנוסף, סוד ייצורו של המשקה היה, ועדיין, סודי ביותר. מלחשים שרק שלושה אנשים יודעים את סוד הפקתו – וכל מה שהוא בגדר סוד, גורם לאנשים לרנן יותר… תחילה היו אלו לחשושים שנוצרו פה ושם, אך כמובן נדחו על ידי החסידים.

כך למשל, באחת השנים, כאשר הרבי משה גרונר הגיע בשליחות הרבי מה"מ להביא את משלוח המנות לאדמו"ר מאמשינוב, אחד הנוכחים במקום העלה את הספק בענין כשרות הליקר. האדמו"ר כתגובה, פתח מיד את הבקבוק ומזג לעצמו ושתה…

הדברים הגיעו לאוזני הרבי שאמר כי כך היה נהוג אצל רבותינו נשיאינו להשתמש במשקה זה, "וליתר שאת היתה חקירה ודרישה בזה עוד הפעם לפני איזו שנים ונתאמת עוד הפעם. ברם, לולא שנהגו כן בבית אבא משך דורות, ויש טעם בדבר שאין כאן מקומו, לא הייתי מחדש נוהג זה. והנני שמח שיש מדקדקים במצוות כמו אלה המקשים ומי יתן וידקדקו כן בכל מצוות עשה ולא תעשה".

בהזדמנות בה שיגר הרבי בקבוק בנדיקטין עם שז"ר להתוועדות כפר חב"ד – גם אז היו כאלה שפקפקו בקול רם בכשרות הליקר – ועל כך סיפר הרבי, כי אדמו"ר הרש"ב שלח שליחים לברר על המשקה ומצאו שהוא כשר, ומכיוון שלאחר מכן המשיכו אדמו"ר הרש"ב ואדמו"ר הריי"צ להשתמש בו, ולכן גם הוא מתיר להשתמש בו.

הרבי הוסיף כי הם עצמם "היו כמה פעמים במדינה בה מייצרים משקה זה, ולא היה אצלם כל פקפוק בענין חשש תערובת יין, וגם ברור שלא השתנה אופן התוצרת".

אלא שכמו תמיד, יש כאלה שמנסים להראות את גדולתם בחומרותיהם, למרות ההסברים האמורים שהעניק הרבי, והללו לא הסירו את הנושא מסדר היום למורת רוחו של הרבי.

בשנת תשכ"ז, שוב קם אחד החסידים והעיר לרבי, כי לכאורה יש בליקר זה חשש ליין נסך, שכן הוא מיוצר על ידי אינם יהודים. לאחר שחזר על דבריו יותר מפעם אחת, הודיע הרבי כי לעת עתה יפסיק לשתות "ברבים" את המשקה הזה.

וכך אמר הרבי בהתוועדות שבת פרשת נח תשכ"ז: "ישנם בעלי מרה שחורה שמנצלים טבע זה (לא רק בשביל להוסיף התמדה ושקידה בלימוד התורה, אלא) לעורר – בכתב ובעל פה – בנוגע להמשקה הנקרא "בענדיקטין", שיש בזה שאלות וספקות וכו'. ולכן: לעת עתה יפסיקו להשתמש במשקה זה, וישתמשו עם משקה הראוי גם לבעלי המרה שחורה…

"ובודאי לא תהיה תרעומת מצדם של רבותינו נשיאינו, שהיו משתמשים במשקה זה בליובאוויטש – עד שיבואו 'משה ואהרן עמהם', ואז יתברר שאין שום פקפוק בדבר, וכולם יכולים לשתות משקה זה, הן אלו שיאכלו מאכלי בשר, והן אלו שיאכלו מאכלי חלב, וכמבואר בהלכות ברכת המזון האופן שיוכלו לזמן יחדיו…"

מני אז החל הרבי לחלק 'סמירנוף', שהוא אינו ליקר אלא וודקה.

• • •

נו, אני רואה שהבקבוק אצלכם כמעט בתחילתו. זה סימן שהגיע הזמן להגיד שוב 'לחיים'.

"לחיים!"

"לחיים ולברכה!"