פשוט להעביר את המסר של הרבי על משיח 

ראיין מנחם זיגלבוים, צילום: נתאי אבל

כמי שלא נוהג למצוא את עצמו על המטוס בכיוון דרום אפריקה, שמחתי על ההזדמנות לפגוש בכפר חב"ד את המשפיע הרב יוסף יצחק קסלמן ולשוחח עמו שיחה חסידית של ממש.

הרב קסלמן הוא משפיע בחסד וההשפעה זורמת בדמו. הוא בנו של המשפיע בכפר חב"ד הרב וועלוול קסלמן ונכדו של המשפיע הנודע הרב שלמה חיים קסלמן. הוא עצמו משפיע בישיבת "תומכי תמימים" ביוהנסבורג שבדרום אפריקה.

לארץ הקודש הוא הגיע לכבוד 'שבת שכולה משיח' במהלכה התוועד עם אנ"ש ועם האברכים כדי לחזק אותם בענייני משיח. מבחינתי זו הייתה הזדמנות נהדרת לראיון הכנה לקראת ג' תמוז.

24 שנים חלפו מאז ג' תמוז תשנ"ד, יום של העלם והסתר, ולמרות השנים שחלפו, השאלות עדיין מציקות. הרצון לחקור ולהבין מהי מהות היום הזה, על מה עשה ה' ככה, ומה בעצם תובעים מאתנו, חסידי חב"ד, בתקופה זו – לא מרפה.

דומה כי לא היה מתאים יותר מאשר הרב קסלמן כדי להציג בפניו את השאלות, גם כאשר הן קשות ואולי גם מאתגרות. הוא מודה ש"לא הכל השחור ולבן", ו"לא לכל דבר יש תשובה". הוא בהחלט מסכים שחלק מהשאלות צריך להפנות אל הרבי כאשר נראה אותו בקרוב ממש שוב בעיני בשר.

הרב קסלמן, אהוב על תלמידיו, ידוע בחוש השיחה שלו. הוא מדבר אל הצעירים בגובה העיניים ובשפה ברורה, וביחד עם זאת הוא שומר על האותנטיות החסידית בסגנון של פעם. זה שילוב שלא כל אחד מצליח בו.

ההעלם וההסתר של ג' תמוז הגיע לאחר תקופת שיא בציפייה להתגלות המשיח. העידוד הכמעט יום יומי של הרבי לשירת "יחי אדוננו" חיזקה את הציפייה מיום ליום. איך אפשר היום לתחזק את האמונה והציפייה, וכמובן שלא רק לתחזק אלא לחזק מיום ליום. איך עושים את זה?

האמת היא שאף אחד לא חלם שנשב בי"ד בסיון תשע"ח ונשאל שאלות כאלה… לכולנו היה ברור בשנים ההן, תנש"א ותשנ"ב, כי הנה הנה משיח מתגלה. אני זוכר את השיחות המרוממות שהרבי דיבר בשנים ההן, וכשהייתי יוצא מההתוועדות, הייתי בטוח שאנחנו יוצאים כעת היישר אל בית המקדש. אך כשיצאתי וראיתי את 'איסטערן פארקווי' סואן כהרגלו, זה לא הסתדר לי בראש…

כל ההתעוררות שהייתה אז, הייתה באופן של "אתערותא דלעילא". הרבי הרים אותנו בהתוועדויות ודיבר מפורשות על כך שאנו חיים בימות המשיח, כך ולא אחרת!

יחד עם זאת, השנים הרבות שחלפו לא אמורות להחליש את האמונה, כשם שלימוד תורה מקבל את כוחו ממתן תורה לפני 3330 שנים, ובכל זאת, העבודה הנדרשת מאתנו ש"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", גם האמונה במשיח ובגאולה צריכה להיות אצל כל אחד באופן של "חדשים ממש". הרבי דיבר, שהחיבור לענייני משיח צריך להיות על ידי לימוד התורה בענייני גאולה ומשיח וגם הוספה בקיום המצוות.

בכלל, פעמים רבות ציטט הרבי את ביטוי חז"ל "כלו כל הקיצין". האם הרבי לא מצא ביטוי יותר טוב מזה? הרי זה ביטוי שעלול להחליש את האמונה, שכן כבר לפני אלפיים שנים קבעו חז"ל ש"כלו כל הקיצין"… אולם יחד עם זה הרבי חידד והדגיש, שכעת הוא הזמן שיהודי יכול לתבוע משיח באמת.

מה הכוונה?

באחת משיחות קדשו מזכיר הרבי, שהיה גדול בישראל (הרבי לא הזכיר את שמו, אבל בהרגשה שלי מדובר על האריז"ל) שיכול היה להביא את משיח בפועל ממש, אך גילו לו מלמעלה, שאם הוא ידחק את הקץ ויביא את משיח, הרי שכל הניצוצות והנשמות שטרם הספיקו להתברר, יישארו 'מחוץ לתמונה'. כששמע כך – הסכים להמתין לגאולה עוד זמן, כדי שבינתיים יושלמו הבירורים כדבעי. מוסיף הרבי מה"מ, שמאז עברה תקופה, ומכיוון שבתקופתנו כבר סיימו את כל עבודת הבירורים והניצוצות, ממילא כל אחד מאתנו יכול לתבוע את משיח.

זו הסיבה שבאמת קשה לנו לבקש משיח

אז מה הבעיה? למה אנחנו לא תובעים משיח?

כי הדבר הכי קשה אצל יהודי, זה לתבוע משיח. הייתי אומר שכמעט בלתי אפשרי לרצות משיח. הרבי עצמו אמר בכ"ח ניסן, שהנה עבדתי אתכם ארבעים שנה כדי להביא את הגאולה, ומה עוד ביכולתי לעשות כדי שתתבעו באמת?! וגם כשצועקים 'עד מתי', הרי זה מפני הציווי. והרבי הוסיף שגם זעקה זו היא בבחינת "לא נגע ולא פגע".

למה אתה סבור שבאמת כל כך קשה לנו לבקש משיח? 

אני אפילו ארחיב את שאלתך. תחשוב בעצמך, למה באמת כל כך קשה ליהודי לתבוע את משיח באמת? הרי לכאורה כשמשיח יבוא "הטובה תהיה משופעת הרבה" (כפסק הרמב"ם), ולא תהיה "לא מלחמה, לא קנאה ולא תחרות". כולם הרי רוצים בריאות, שלום בית, נחת מהילדים, וכל זה הרי יביא משיח; אם כן, הדבר הכי פשוט שיהודי צריך לתבוע את ביאת משיח. ועם כל זאת, עדיין קשה לנו לבקש באמת.

ההסבר לכך, שאמנם משיח יביא את כל העניינים הטובים האמורים, אבל זוהי לא מהות ביאת המשיח. משיח עניינו גילוי אלוקות בעולם בדרגה הכי גבוהה – עצמותו של הקב"ה וגילויו בעולם, לא פחות מכך. שום 'גילויים' אלוקיים אחרים לא יספקו אותנו, אלא הקב"ה מהותו ועצמותו.

אדמו"ר הזקן אמר פעמים רבות בהמיית נפש "איך וויל זע גאָר ניסט, איך וויל ניט דיין גן עדן, איך וויל ניט דיין עולם הבא כו', איך וויל מער ניט אַז דיך אַליין" (= "אינני רוצה מאומה, אינני רוצה את הגן–עדן שלך, אינני רוצה את העולם הבא שלך כו', רוצה אני אותך בעצמך"). כלומר, אדמו"ר הזקן לא רוצה להסתפק ב'גילויים' אלוקיים, גם אלו שבדרגות גבוהות, אלא הוא רוצה את הקב"ה עצמו – כפי שיהיה לעתיד לבוא.

כדי להגיע לדרגה ושאיפה זו שבה נרצה רק את הקב"ה ולא שום דבר אחר, צריך שאדם יבטל את מציאותו לגמרי.

אנחנו רוצים משיח כי הוא יביא לנו 'גילויים' בדמות בריאות, נחת, פרנסה בשפע. כל אלו דברים טובים ויפים, אבל עניינו האמיתי של משיח הוא גילוי הקב"ה בכבודו ובעצמו בעולם, ולשם כך צריך ביטול עצמי שלנו – כפי שאדמו"ר הזקן וויתר על הכל – הן ביטול הנפש הבהמית והן ביטול של הנפש האלוקית (שגם היא חלק מה'אני') ואפילו על הגן עדן שמגיע לו… נו, עכשיו תגיד אתה, כמה עבודה צריך אדם להשקיע בביטול ה'עצמי' שלו? זו הסיבה שקשה לנו לתבוע את משיח באמת, כי זה כרוך במחיר גבוה של ויתור על ה'עצמיות' האישית שלנו. אם אתה 'יש', או מציאות – אפילו המציאות של הנפש האלוקית – אז זה מתנגש עם משיח.

 במילים אחרות, אתה אומר שכדי לבקש משיח באמת, אנחנו צריכים להגיע לדרגה של אדמו"ר הזקן…

בשיחה של הרבי (שבת ניצבים וילך תשי"ג, וראה גם במאמר "ביום עשתי עשר" תשל"א אות יג) הרבי מזכיר את הסיפור הזה מאדמו"ר הזקן, והוא מוסיף: "ואף על פי שזוהי מדריגה גבוהה ביותר, מכל מקום, כיון שאנו תלמידיו של אדמו"ר הזקן, ומקושרים ההולכים בעקבותיו, ולכל הפחות תושבי המקום שבו הוא (אדמו"ר הזקן) מרא דאתרא – מוטל עלינו החוב והזכות להתנהג, בנוגע לפועל על כל פנים, בהנהגות שהורה לנו. ובכלל זה גם בהנהגה ד"מי לי בשמים כו'". והתנועה ד"מי לי בשמים כו'" בנוגע לפועל היא – לצאת ממציאותו ("אַרויסגיין פון זיך"), לצאת מכל הגבלותיו, ולעשות את רצונו של הקב"ה". במילים פשוטות – ביטול עצמי.

והנה, אתה רואה בפועל, שהרבי לא מוותר לנו, ולאורך כל השנים התביעה הכי גדולה של הרבי מאתנו זה להביא את משיח לעולם, שנבקש משיח ונמשיך לעולם את הדבר הכי הבלתי אפשרי – גילוי העצמות.

החידוש הגדול הוא, שהרבי אמר שהוא מוסר זאת בידינו; זו המשימה שלנו.

כשהרבי הטיל 'פצצה' בפורים תשמ"ז

במה בעצם שונה התביעה של הרבי מאתנו מול הרביים הקודמים? מה התחדש בדור השביעי?

עניינם של כל נשיאי חב"ד זה לגלות את משיח בעולם, שיהיה גילוי העצמות.

דרך העבודה שהתוו רבותינו נשיאנו – כפי שהרבי עצמו הכריז בהכרזה הידועה מיד בקבלת הנשיאות – היא בכך שעבודתו של חסיד חב"ד צריכה להיות בכוח עצמו, עבודה מצד המטה, ולא שהרביים יעשו את העבודה בשביל החסידים כפי המקובל אצל חסידי פולין שגורסים "צדיק באמונתו יחַיה". זה החידוש של אדמו"ר הזקן בשיטתו.

באחת השיחות שנאמרו בפורים תשמ"ז, מסביר הרבי שהעניין של משיח זה עבודה השייכת לרביים, והחסידים נמשכו אחר העניין הזה רק מצד ההתקשרות שלהם לרבי, אך לא שזה עניינם.

ואז הרבי מטיל 'פצצה' ואומר: חשבתי למה משיח לא הגיע עד כה? והרבי אומר, התייגעתי להבין למה משיח לא מגיע, והגעתי למסקנה שכל עוד היה העניין ד"הנשיא הוא הכל" וכל אנשי הדור היו מסורים אליו וכו', אפשר היה לצאת ידי חובה על ידי זה, ולומר שהעניין שייך לנשיא הדור בלבד, אבל לאחר ירידת הדורות מצד אחד, והקרבה לזמן הגאולה מצד שני, נהיה הכרח גדול יותר לעסוק בזה, וממילא הדבר נמסר לכל אחד ואחד מישראל. כלומר מעתה, גם העבודה להביא את משיח היא עבודה שלנו, החסידים. זה בעצם הרעיון שנאמר בשיחת כ"ח ניסן וחוללה סערה כה גדולה, אך באמת שהרבי אמר זאת כמה שנים קודם.

מסופר שאצל אדמו"ר הזקן, לא הייתה אצלו יגיעה עד שהמגיד גילה את עניין שליחותו בעולם. כל דבר אצלו היה בא בקלות. אבל לאחר שהמגיד גילה לו, אז התחילה אצלו היגיעה.

אז הרבי אומר שהוא התייגע על משיח, והגיע למסקנה שבתקופה זו עניין הבאת משיח לעולם צריך לעבור מהנשיא אל כלל עם ישראל, וכעת צריכים גם את היגיעה שלנו.

כל העבודה שנשיאי חב"ד פעלו במשך שבעה דורות, הגיעה אל תכלית השלימות דווקא בדור שלנו, דור הננס העומד על גבי הענק. זו השליחות והאחריות שהרבי העביר אלינו. עברנו שלב.

האם אפשר לומר, כדרך יש הטוענים, שהרבי עשה הכול כדי להביא את משיח, ופשוט לא איכשר דרא?

חלילה וחס! משה רבינו ביקש להיכנס לארץ ישראל והתפלל על כך תקט"ו תפילות. באחת השיחות מבאר הרבי שמשה רבינו הוא הרועה הנאמן, וככזה, הוא לא רצה לעזוב את בני דורו שנשארו במדבר, שכן רועה נאמן לא עוזב את מרעית צאנו בכל מצב. אם כן, מדוע משה רבינו התפלל תקט"ו תפילות להיכנס לארץ ישראל? מבאר הרבי, שבכל תפילה שמשה רבינו התפלל, הוא 'נכנס' לארץ ישראל במידה מסוימת.

הרבי פעל את עניין הגאולה, וכפי שהוא עצמו התבטא שהגאולה נמצאת כבר בעולם וצריך רק לפקוח את העיניים, וכי יש כבר סעודת שור הבר והלוייתן וכו'.

נו, אז מה חסר?

העבודה שלנו! משיח עניינו לחדור עד למקומות הכי נמוכים בבריאה, ולכן העבודה של גילויו צריכה לבוא מתוך התחתון דווקא. במתן תורה פרחה נשמתן של ישראל שכן הגילוי האלוקי הגיע מלמעלה למטה. רק אחרי שעם ישראל התחיל בעבודת התחתון, אז היו בני ישראל במצב כשיר לקבל את התורה. כדי שמשיח יתגלה, חסרה רק העבודה שלנו, מצד התחתון.

זו הסיבה ששבעה רביים עבדו ופעלו להמשיך גילוי ה' בעולם, כפי שהרבי מתווה במאמר הראשון "באתי לגני", ובדור האחרון העניין נמסר לנו שנעשה את ה'מכה בפטיש' ונגמור את עבודת ההמשכה. כי העניין האמיתי הוא, שמשיח צדקנו יתגלה מצד החלקים הכי נמוכים בבריאה.

בשנים תנש"א ותשנ"ב הרבי רומם אותנו לפסגות גבוהות. בכל שיחה ובכל התוועדות הרבי דיבר על משיח בביטויים שחסידים לא שמעו מעולם (ולא רק חסידים של הדור השביעי…). אני זוכר שכשיצאתי מההתוועדויות, הייתי בטוח (ולא רק אני, גם חבריי) שעוד רגע משיח יתגלה. אבל אם משיח היה מגיע אז, הוא היה בא מצד עבודתו של הרבי ולא מצדנו.

אם אני מבין אותך נכון, אז זה בעצם הרעיון של ההעלם וההסתר הגדול ב–ג' תמוז, שאנחנו נעבוד ונתייגע בלי ש'הרבי יכה על קדקודינו' בכל שיחה ובכל התוועדות?

אנחנו עוברים כעת תקופה של העלם והסתר, שלא רצינו בה כלל וכלל, אבל זו תקופה שאנחנו צריכים לחיות את משיח בכוח עצמנו ולא רק "מפני הציווי". לדאוג שמשיח יתגלה בזכות ומכוח העבודה שלנו.

"לסמוך על המילה של הרבי"

סליחה ומחילה שאני מקשה, אבל אני בטוח שאני משמש פה לרבים השואלים ומבקשים באמת לדעת: מה זה בעצם ג' תמוז? האם זה יום 'אתחלתא דגאולה' כפי שהרבי קובע, או יום של העלם והסתר?

אני לא חושב שיש לזה תשובה ברורה של 'שחור' או 'לבן'. כל אדם לוקח את היום הזה למקום שאותו הוא חש. אינך יכול לקחת אדם שבוחר לכאוב ביום הזה ולומר לו "כעת תחיה את משיח". אשאל אותך בכנות: האם גם כשראו את הרבי בעיני בשר, כל אחד חי את הגאולה כפי שהרבי רוצה?

ג' תמוז זה יום התחלת גאולתו של אדמו"ר הריי"צ, והרבי עצמו שואל כיצד אפשר לומר כך, והרי באותו יום לקחו את אדמו"ר הריי"צ לגלות, הכאב היה גדול שכן איש לא ידע מה שידעו לאחר מכן שזו התחלת הגאולה. אולם לאחר מכן התגלה למפרע שזו הייתה תחילת הגאולה. זו כוחה של אמונה.

ג' תמוז הוא חלק מהעניין "אני את שלי עשיתי, ואני מוסר את העניין אליכם" – עבודה מצד המטה, מצד כוח האמונה שלו.

משפיעים מרבים לצטט את דברי הרבי בהזדמנויות שנות ש"המאורע שאירע אינו אלא ניסיון בלבד" – מה ההסבר בזה, ואיך מסבירים את זה לאנשים כערכנו, שרגילים לקבוע את המציאות רק לפי מה שנראה להם בעיניהם.

אני רוצה לספר לך משהו. הגעתי ל–770 מיוהנסבורג ביום שני בבוקר, ד' תמוז תשנ"ד. באותם ימים פגשתי חבר לא חב"די משכונת וויליאמסבורג, והוא שאל אותי מה שרבים שאלו: "נו, מה תגיד עכשיו?" ולמי מבינינו באמת הייתה תשובה אמיתית?! הרי כולנו היינו המומים, לא האמנו שיכול להיות מצב של העלם והסתר כזה. ציטטתי בפניו כל מיני קטעי שיחות ועניינים שהרבי אמר אחרי הסתלקות אדמו"ר הריי"צ, אבל לא באמת הייתה לי תשובה להועיל.

ואז הוא אמר בפשטות הכי גדולה: "תראה, הרבי הוא יהודי פיקח ואחראי מאד; אם הוא אומר שמשיח מגיע, אפשר לסמוך על המילה שלו"…

אנו חסידים של הרבי, ואנו מאמינים בכל מילה שיוצאת מפי הרבי. אז אם אתה רוצה ללכת עם סברות של 'בעלבוס', אז הרשות בידך. אבל כיוון שאנחנו מאמינים לכל מילה של הרבי, והרבי אומר שמשיח כבר פה, אז זו האמת וזו המציאות ואין בלתה, גם אם אנחנו לא ממש רואים או מבינים איך זה מסתדר.

הרבי הוכיח לנו אלף ואחת פעמים שאנחנו לא באמת יודעים מה קורה סביבנו, ואם חשבנו א', המציאות הייתה ב'… במילים פשוטות: הרבי אומר 'תסמוך עלי, ואני אומר לך שגמרנו כבר את כל עבודת הבירורים והניצוצות'.

על כל אחד מאתנו לדעת שהוא חי ביד של הרבי ועלינו לסמוך עליו. אמנם, על הידיעה וההרגשה הזאת אנחנו צריכים לעבוד, ומי שעובד על זה ומתנסה בזה, רואה במוחש עד כמה הרבי אכן מנהל את העניינים. אם חיים את הרבי כדבעי, אז כל השאלות והספקות נעלמים.

אם תחיה בעצמך את דברי הרבי – המסר יעבור בקלות

אתם עובדים עם קהלים שונים – תלמידי ישיבה, קהילת חב"ד, וקהילת מקורבים בדרום אפריקה. איך מעבירים את ה'קאך' בענייני משיח לכל אחד מהקהלים הללו?

ראשית ובסיס הכול, זה שאתה בעצמך תאמין בדברי הרבי. ברגע שאתה חי את העניין ומאמין, אז כל מסר שיוצא מפיך, עובר הלאה ללא קושי. הבעיה בהעברת המסר היא יותר עם עצמנו, כשאנחנו לא מספיק חיים את דברי הרבי. כשאנחנו איננו מספיק משוכנעים, וכשאנחנו אומרים "עד מתי?" זה לא נוגע באמת. חסרה התביעה והבקשה האמיתית. זה הרי מה שהרבי כאב בשיחת כ"ח ניסן הידועה.

אומר לך יותר מכך – לא תמיד אנחנו צריכים להסביר ולשכנע ולא תמיד גם אפשר להסביר, שכן לא מדובר כאן במשהו הגיוני שנתפס במסגרות של שכל. אני חושב שבמקרים רבים מאד, מספיק להעביר את דברי הרבי או ללמוד אותם מתוך הכתובים והרבי כבר ממשיך לעשות את העבודה באופן כזה, שהשומע לוקח את דברי הרבי ומתאים אותם לכלי ההבנה והנשמה שלו.

הבה ונבדוק מה הרבי אומר; משיח כבר התגלה, והדור שלנו הוא דור ראשון של גאולה, והכל מוכן וכו'. צריך פשוט להעביר לזולת את דברי הרבי, וכל אחד ימצא את הדרך להסביר לעצמו את המילים ואת המסר של הרבי. אם צריך, תתוועד איתו, תספר סיפורים מהרבי בעניין, אך תן לרבי את הקרדיט שהמסר שלו יעבור בדיוק למקום הנכון.

ואם יש עדיין ספקות?

ספק זה דבר נורמלי; הרי ניתנה רשות לנפש הבהמית להכניס ספקות. האתגר שלנו הוא להחדיר את האמונה ולפשט את הספיקות.

אז שוב אתה מחזיר את העבודה לרבי במקום שזה יהיה 'בכח עצמו'…

זה שהרבי מוסר אלינו את העבודה להביא את משיח בכוח עצמנו, הכוח מצד התחתון, זה לא אומר שאנו מתרחקים או נפרדים מהרבי חלילה. להיפך, זה אומר שהמציאות שלנו מתאחדת יותר עם הרבי והרבי פועל מתוכנו להביא את משיח. ובמילים של המאמר הידוע "ואתה תצווה", הכוח של משה רבינו נשיא הדור הוא אשר פועל שאדם יעשה את המוטל עליו באופן של "ויקחו אליך".

אפשר לומר שכל חסיד, ובעצם כל יהודי, הרבי הולך אתו. ככל שיהודי מתבטל לרבי ומתמסר לרצונותיו, הוא והרבי הופכים להיות מציאות אחת. ואם כן, כאשר אתה פועל בכח עצמך, אבל אתה פועל נכון, אז כוחו של הרבי מתגלה בך ממש, כי אתה מתאחד עם הרבי ממש.

לא תזיק לנו קצת אמונה פשוטה

בשיחותיו של הרבי דובר על חיים נצחיים בלי הפסק בינתיים, מה שלא בדיוק מסתדר עם המציאות שנראית לנו בעיניים גשמיות. אולי באמת לא הבנו נכון את השיחות, או שמא איננו מבינים ומפרשים נכון את המציאות? במילים אחרות: איך מתייחסים לסתירה בין השיחות למציאות הנראית לעינינו?

כתוב שהקב"ה ברא את העולם בשבעה ימים, ואילו הפרופסורים הגדולים סבורים שלא הבנו נכון את הטקסט המקראי. נו, האם תקשיב כעת בקולם? ברור שלא.

אין סיבה לומר שלא ביארנו נכון את דבריו של הרבי בשעתם, ולכן גם לא היום. גם אם אנחנו מזהים חוסר התאמה, חלילה, בין שיחותיו של הרבי לבין המציאות, זה לא אמור להזיז אותנו מאמונתנו. ואם יש שאלות – אף אחד לא מת מהן. מותר שיהיו שאלות, ועם זאת, האמונה לא משתנה.

אתן לך דוגמה: כמה פעמים הרבי התבטא ששמע מחמיו הרבי הריי"צ שבסידור הבעל שם טוב כתוב בברכת המזון "מידך המלאה הגדושה והרחבה". "גדושה" ולא כנוסח המקובל "קדושה". הספרן ר' יצחק ווילהלם הסתכל בסידור בעל שם טוב, והנה הוא רואה בברכת המזון שכתוב "קדושה", ולא כדברי הרבי. הנה לך דוגמה של התנגדות בין דברי הרבי לבין המציאות. הוא כתב על כך לרבי, והרבי השיב לו באמונה פשוטה "כך שמעתי מהשווער". העובדה שהמציאות נראית אחרת – לא אמורה להזיז את האדם מהאמונה שלו בדברי הרבי.

כעבור תקופה מצא הספרן שבברכת המזון שבהגדה של פסח המופיעה בסידור הבעל שם טוב, מופיעה הגירסה "הגדושה".

והמסר הוא ברור: כשהרבי אומר לך דבר, הוא לא מדבר אל השמים אלא אליך, ועליך לקבל את הדברים כפשוטם ובאמונה שלימה. ואם יש לי קושיה? – אז יש קושיה. הקושיות לא אמורות להפריע לנו, ובעזרת ה', כשנראה בקרוב ממש את הרבי, הוא כבר יתרץ את כל הקושיות שלנו, כולל הקושיה הגדולה על ההעלם וההסתר הנוכחי.

ובכלל, הרבי אמר פעם למישהו תפסיק לבזבז זמן על שאלות, והגיע הזמן שתתחיל לעשות.

אשר על כן, הרבי קובע במילים ברורות שנגמרה כל עבודת הבירורים, ואם מישהו לא מאמין, הוא יכול לקחת הקלטה ולהקשיב לקולו של הרבי בעצמו אומר זאת. הרבי מוסיף שזוהי מציאות קיימת, ולא מציאות שלה הוא מייחל. אם כן, זו המציאות האמיתית. אלא תשאל אותי כיצד זה שהרבי אמר שצריך לפקוח את העיניים ולראות את הגאולה בעולם, ובמקביל הוא התעסק עם עורכי הדין שיסדרו צוואה למקרה של העלם והסתר – זה מעיד שהרבי לא ראה סתירה בין שתי המציאויות.

כשהרבי נעץ בי עיניים…

אתה עובד בישיבה עם בחורים שנולדו הרבה אחרי ג' תמוז תשנ"ד, והם מעולם לא ראו את הרבי. איך מעבירים להם את רגש אהבה לרבי, את החיבור והאמונה המוחלטת בכל דבריו?

אבי שי', המשפיע הרב זאב וולף קסלמן, נולד ברוסיה ביום י"ז באייר תרפ"ז, כחודשיים לפני חג הגאולה י"ב תמוז. בפועל הוא לא זכה לראות את הרבי הריי"צ. הוא יצא מרוסיה ביציאה הידועה בשנת תש"ו, ובהוראת אדמו"ר הריי"צ הגיע לארץ ישראל. אל הרבי מה"מ הוא הגיע בפעם הראשונה רק בשנת תשכ"א, כשהוא בן 34.

למעשה כל חייו הוא גדל על ברכי הרביים, ברוסיה עד גיל 19, ולאחר מכן בארץ ישראל עוד 15 שנים, ובכל השנים הללו הוא לא ראה בעיניו את הרבי ובהיותו ברוסיה גם לא חשב שיראה אי–פעם את הרבי. באותן שנים כמובן שלא היה וידאו, לא היו כמעט תמונות ובוודאי גם לא קלטות – ובכל זאת חיו עם הרבי.

אם בחור עובד על עצמו ונכנס ל'יחידות', אחד הענינים שעליו לבקש מהרבי הוא, שיוכל למלא את השליחות שהרבי הטיל עליו לחיות עם משיח ולעשות את זה כמו שצריך.

להיכנס ליחידות??

בספר "היום יום" מופיע, שכדי להכשיר בשר, צריך שלוש פעולות: שרייה, מליחה והדחה. וב'תרגום חסידי': שרייה – להיות שרוי בדברי הרבי. מליחה – זו היחידות. הדחה – זה ניגון חסידי. מתוך שלוש הפעולות הללו, הפעולה המרכזית היא כמובן המליחה, היחידות עם הרבי. כלומר, מי שמוציא את דם הנפש הבהמית של החסיד, זה רק הרבי. ממילא מובן שגם היום חייבת להיות מציאות של 'יחידות' (שהרי אי אפשר לומר שחסיד היום לא צריך לעבור 'מליחה').

עדיין לא הבנתי כוונתך, והרי אין היום 'יחידות'?

הרבי הריי"צ כותב שחסידים היו נכנסים ל'יחידות' פעם בשבוע, פעמיים בשבוע והיו כאלה גם שלוש פעמים בשבוע. הא כיצד? הם היו נכנסים ליחידות במחשבה שלהם. הרבי מה"מ אומר, שאם ראית את הרבי – צייר לנגד עיניך את דמותו ותיכנס ל'יחידות'; ואם לא ראית את הרבי – קח תמונה של הרבי ותשים אותה לנגד עיניך במחשבה שאתה עומד לפניו ובאופן כזה תיכנס במחשבתך ל'יחידות'.

כשהיינו בחורים, היינו נכנסים ליחידות פעם בשנה, לקראת יום ההולדת שלנו. האם זה הספיק? מובן שלא, אבל היו אופנים נוספים שבהם היינו נכנסים ליחידות ומבקשים, זה יכול היה להיות אפילו בתפילת מנחה רגילה שהיינו מתפללים עם הרבי במניין.

אני זוכר שבתקופה מסוימת הייתי במצב אישי לא פשוט, הרגשתי טובע, וידעתי שאני צריך עזרה מהרבי. להיכנס פיזית אל הקודש פנימה לא יכולתי. עמדתי אפוא בתפילת מנחה במניין של הרבי והתרכזתי במחשבה שאני זקוק לרבי ומבקש את עזרתו. פתאום הרבי הרים את העיניים והסתכל עלי במבט חזק. לא יכולתי לעמוד בזה והשפלתי את העיניים מיד. אבל מיד אמרתי בלבי, שאני זקוק לעזרתו של הרבי ואסור לי להוריד את העיניים. הרמתי שוב את העיניים והרבי עדיין מסתכל בי במבט חזק. זה היה בלתי אפשרי להמשיך להסתכל על הרבי, אבל אמרתי לעצמי בתוקף – זו ההזדמנות שלך, אל תוותר, אל תוריד את העיניים. בשלב מסוים הגעתי למסקנה שאם אני לא אשפיל את העיניים, פשוט אמות בו במקום. אי אפשר היה להכיל את זה. נכנעתי והורדתי את העיניים… הרגשתי כאילו הרבי אומר לי 'אמנם קשה לך, אני לא מרוצה ממך כי אתה צריך לעבוד בכוח עצמך בלי חכמות'. חשתי שהרבי לא מוותר לי.

לפעמים הייתי נעמד במקום בו אף אחד לא היה עומד, ומחכה לרבי כדי 'להיכנס' אליו ל'יחידות'. ידעתי בבירור שהרבי יודע מה עובר עלי ומה אני חושב. כך למשל בימי שישי בצהריים הרבי היה נכנס למנחה בזאל הקטן. הוא היה נכנס לשם לא בדלת הרגילה, אלא עובר דרך הפרוזדור, נכנס אל ה'חדר שני' ומשם לזאל. ואני הייתי עומד שם בהמשך הפרוזדור, מטר מהרבי, כשאיש לא היה נוכח שם באותה שעה. הייתי עומד שם כמו סוס ומפציר בלבי מהרבי שאינני רוצה להיות עוד סוס… לפעמים הרבי היה מסתכל בי יותר ולפעמים פחות, אבל תמיד הייתי מרגיש את המסר של הרבי שאסור לי להתעצל לעשות את העבודה, ועלי לבצע אותה ויהי מה. הרבי לא עשה הנחות.
אלו אמנם מקרים בסגנון יותר של 'גבורה', אבל היו גם מצבים של חסד. לפעמים הייתי מתבונן ברבי באופן של תענוג באלוקות.

לכל אחד יש תפקיד

לסיום, אני מבקש לשאול: לחסיד שקורא כעת את הדברים, יש לו שעה פנויה בערב. מה הכי טוב שיעשה בזמן הזה כדי לקבל פני משיח?

בעולם שלנו לא תמיד הכול מוחלט, יש רצוי ויש מצוי ולעתים גם יש פער ביניהם. על כל אחד לדבר עם המשפיע וה'עשה לך רב' שלו, ולברר עמו מה הוא מסוגל לעשות ומה נכון שיעשה. מצד אחד צריך לעשות, מצד שני – תפסת מרובה לא תפסת. פטור בלא כלום אי אפשר. כל אחד לפי החוש שלו, אם זה אדם שיש לו חוש בעסקנות – שיילך לעזור לבית חב"ד בעניני משיח, או שייצא ל'מבצעים'. אם הוא בעל כשרון דיבור – שימסור שיעור בעניני גאולה ומשיח וכו'. כמובן שצריך להשתדל ללכת בדרך הישרה שהורה לנו הרבי על ידי לימוד עניני גאולה כפי שהם מופיעים בתורה, ובפרט כפי שהם מבוארים בתורתו של נשיא דורנו.