כך התמגנה ישיבת 'אחי תמימים' בתל אביב

שניאור זלמן ברגר, בית משיח

לרגע קט שוב עלו לכותרות נושא המקלטים, המוגנות והמוכנות לשעת חירום לאחר שנים של שאננות.

כאחד שאוהב לחקור את ההיסטוריה החב”דית, חזרתי לאחור, לימים בהם מוסדות חב”ד בתל אביב לפני כשבעים וחמש שנים, התמגנו מפני תקיפה אפשרית של הגרמנים, ולא היה זה חשש שווא.

למרות שמלחמת העולם השניה פרצה במלוא עוזה באירופה, המלחמה יצרה תהודה גם במרחבים רחוקים יותר. השלטונות הבריטיים ששלטו אז בארץ ישראל, נכנסו לכוננות צבאית לצד מוגנות אזרחית הכוללת תרגולות. השאיפה הייתה למגן את האזרחים מפני התקפות גז אפשריות מצד הגרמנים. העובדה שאזרחי תל אביב הרגישו מאוימים נשמע אולי דמיוני בימינו, אך זו הייתה המציאות בימים ההם. החשש מפני כוחם של הגרמנים, הביא את השלטונות הבריטיים לעודד את הציבור לבנות אלפי מקלטים פרטיים וציבוריים, כאשר לצד זאת הוכנו בכל מקום יחידות עזרה ראשונה, כיבוי אש והצלה.

בין כך ובין כך, המלחמה התנהלה במלוא עוזה במדינות אירופה. חלק ממדינות אירופה נכבשו זה מכבר, וגרמניה ובעלות בריתה, איטליה וצרפת של וישי, התקדמו ברחבי אפריקה והגיעו עד למצרים. כעת הבריטים בארץ ישראל היו בכוננות שיא, ולא בכדי. בחודש אלול ת”ש הגיעו מטוסיה של איטליה הפשיסטית לתל אביב והפגיזו בתים ואזרחים באיזור הרחובות בוגרשוב וטרומפלדור. התוצאה הייתה מזעזעת: למעלה ממאה יהודים נהרגו.

ההפגזה האכזרית בלב תל אביב הכניסה את האוכלוסיה לחששות גדולים. כולם התגייסו להקמת מקלטים מוגנים. יחד עם זאת, השלטונות חילקו הוראות מיוחדות כיצד להתמגן במבנים שטרם נבנו בהם מקלטים.

בין הבניינים שהתכוננו לתרחיש הגרוע מכל, היה המבנה של ישיבת ‘אחי תמימים’ בעיר, כפי שעולה מתוך מסמכים מעניינים שמצאתי לאחרונה בארכיון עיריית תל אביב.

מוגנות הישיבה והכנתה להתקפה

ישיבת ‘אחי תמימים’ בתל אביב שכנה באותם ימים בבית חד קומתי ברחוב הרב קוק 16 בתל אביב. המבנה קיים עד היום הזה והוא ממוקם סמוך לחוף הים. בשל היותה של הישיבה מבנה ציבורי, הוראת הרשויות הייתה להכין חדר פנימי ממוגן שייחשב כ”מקלט”. החדר היה פנימי ומסביבו חדרים אחרים, כאשר פתחיו נחסמו באמצעות אבנים. במקלט עצמו הוצבו עמדות חירום והצלה עליהם מונו אחראים מתוך אנשי הצוות והתלמידים.

הנה מסמך המתעד את מבנה הישיבה וה”מקלט”:

ישיבת אחי תמימים, רחוב הרב קוק (הים) מס. 16.
המנהל: הרב אליעזר קרסיק
המפקח האחראי לפעולת ההתגוננות – א’ [אדון?] ניסן הבר [המשגיח בישיבה].
תוכנית המפעל [כנראה כל מבנה ציבורי נקרא לצורך הענין מפעל] – עם כל הסידורים.
[כאן מופיעה מפת הישיבה ועליה אותיות ובתחתית העמוד יש פיענוח:]
תיאור הסימנים:
א. המקלט עבור 36 אנשים
ב. סידורים לאזעקה פנימית
ג. מקום האחראי לפעולות התגוננות
ד. סידור לכיבוי שריפה
ארגז המכשירים:
1. צינור למים ומשאבת יד
2. דלי עם מים
3. פחים עם חול
4. מגרפה עם ידית ארוכה
5. מחתה
ה. ארון העזרה הראשונה
ו. כלי פלוגות ההצלה
1. מכוש
2. פטיש
3. צבת
4. איזמל
5. משור (מסור)
6. שני אתים

על המסמך מופיעות חתימות של האחראים מצד הרשויות וכן חותמת של הועדה המקומית לבנין ולבנין ערים – תל אביב.

במסמך אחר מופיעה מפת המקלט, כולל מידות ותיאור הגג העשוי בטון, כולל רעפים מעליו.

בתיק מופיע גם טופס נוסף המגדיר חלוקת התפקידים לשעת חירום.

חלוקת התפקידים:
חדר שליטה – הרב ניסן הבר והרב אליעזר קרסיק
מחלקת כיבוי אש – הרב חיים שאול ברוק [המשפיע הראשי] והת’ ישראל יצחק זלמנוב [והציוד שלהם:] מחתה, צינור למים ומשאבת יד, פחים עם חול, מגריפה עם ידית ארוכה.
עזרה ראשונה – רנה סורשקו [ייתכן שעבדה כטבחית בישיבה], והת’ שלום דב גולדשמיד.
פלוגות ההצלה – הרב רפאל כהן [מגיד שיעור] והת’ מרדכי אהרן מלוב.
שומרים – הרב ניסן הבר, הרב חיים שאול ברוק.

כאן מופיעים פרטים על מוגנות הישיבה: “חדר בקומת הקרקע מוקף קירות מגן, הזגוגיות מודבקות בבד. ההאפלה היא על ידי תריסים העשויים קרשים”.

המסמכים אושרו ונחתמו בכ”ח באייר תש”א.

כעבור פחות משלושה שבועות, מטוס של כוחות הצבא הצרפתי (של ממשלת וישי), הצליח לחדור לארץ ישראל. הוא חמק ממערכת ההגנה האווירית הבריטית, והטיל פצצות על בית האינוולידים [בית מחסה לנכים] ברחוב מרמורק פינת בילו בתל אביב, כשני ק”מ מישיבת ‘אחי תמימים’. כתוצאה מההפגזה נהרגו 13 יהודים, רובם נכים. הי”ד.

בעקבות המלחמה: יציבותה הכלכלית של הישיבה מתערערת

כיוון ששורות אלו עוסקות בהכנת הישיבה לקראת מצב מלחמה, ראוי להרחיב את המסגרת ולתאר את המצב כולו באותם ימים, מצב שהקשה ביותר על המשך תפקודה של הישיבה החב”דית בלב העיר העברית הראשונה.

המצב הכלכלי ששרר בארץ ישראל באותם ימי המלחמה, היה בכי רע. מוסדות הדת שהתקיימו מתרומות שהגיעו בחלקן הגדול מחו”ל, נקלעו למצוקה. בשל המלחמה, התרומות שהגיעו מאירופה הופסקו כליל. גם התרומות שנשלחו מארצות הברית וממדינות אחרות, הידלדלו נוכח הפניית מיטב התרומות והמשאבים לפעולות סיוע והצלה למען יהודי אירופה.

ישיבת חב”ד בתל אביב נקלעה למשבר פיננסי קשה. מנהל הישיבה הרב אליעזר קרסיק, פעל בדרכים מגוונות ויצירתיות כדי לגייס תרומות לאחזקת הישיבה.

אדמו”ר הריי”צ נחלץ חושים כדי לסייע לישיבה הן בסכומי כסף, והן בקריאה ששיגר לנדיבי עם לתרום לישיבה. ביום כ”ג בטבת תש”א, כתב הרבי הריי”צ מכתב למען הישיבה: “מאוד הנני מצטער על מצבה הגשמי הדחוק של הישיבה אחי תמימים וחדר בני תמימים, וצריכים לאזור כל הכוחות להגדיל ולהרחיב את הישיבה והחדר… אשתדל אי”ה ימים אלו לשלוח איזה סכום, ואין זה אלא מה שאני לווה על מנת לפרוע במשך הזמן – מהיכן אפרע איני יודע עדיין”.

בו ביום שיגר אדמו”ר הריי”צ אגרות נוספות בעניין לאנ”ש שהתגוררו בתל אביב וכן אל קהל עדת ישראל בתל אביב, בהן הוא מבקש את עזרתם. את האגרת לאנ”ש העתיק הרב קרסיק כמה פעמים ושיגרן לחסידי חב”ד, ואילו את המכתב שהיה מיועד לכלל הציבור בתל אביב, דאג לתלות העתקים ממנו במאות בתי כנסיות שהיו פזורים ברחבי העיר.

חסידי חב”ד בתל–אביב נחלצו אפוא לסייע לישיבה. הם ערכו ביקורים בבתי נכבדים כדי להתרימם עבור הישיבה, ופעלו רבות להשיג תמיכה לישיבה. למרות המאמצים, התוצאות לא היו משביעות רצון. באותם ימי מלחמה, אנשים חששו לתרום כספים רבים מידי.

כחלק מהעזרה, גייסה הנהלת הישיבה מצרכי מזון יסודיים בזכות תרומות שנאספו מידי יום, כפי שסיפר הרה”ח ר’ אורי בן שחר ע”ה, תלמיד הישיבה באותם ימים:

“בעלי המאפיות שהיו אז בתל–אביב, הסכימו לתרום כיכר לחם ליום עבור תלמידי הישיבה, ובאשר לאספקת הבשר – על ידי השתדלותו של ר’ מענדל סלונים ע”ה, הגיעו לידי הסדר עם כמה בעלי איטליזים שיפרישו כמות מסוימת של בשר לטובת הישיבה. לזכותו של ר’ זאב זלמנוב ייאמר כי הוא התנדב לאסוף בכל יום מהמאפיות והאיטליזים את הלחם ואת הבשר”.

לצד גיוס תרומות מזון, נעשו גם צעדים המוכרים יותר היום, כמו יחסי ציבור בעיתונות. באותם ימים פורסמה בעיתון ‘הצופה’ סקירה נרחבת ומחמיאה אודות הישיבה, כאשר בסיום הכתבה קורא העיתונאי דוד אייזנברג לסייע לישיבה הנמצאת במצוקה בגין המלחמה העולמית: “המצב הכלכלי קשה. מחמת המלחמה פסקו ההכנסות מארצות הגולה. ישיבה זו, מהישיבות החב”דיות המועטות, אחרי חורבן רוסיה ופולין, ראויה לתמיכה מצד כל יהודי בכלל והיהדות החסידית בפרט”.

שכל אחד יאסוף לירה לחודש

פעם אחר פעם התאספו החסידים כדי לחשוב על דרכים לסייע לישיבה בכל דרך אפשרית. לידי כותב השורות הגיע פרוטוקול מאסיפה למען הישיבה שהתקיימה בי”ט בסיון תש”ג.

בתחילת האסיפה הציג המנהל הרב קרסיק את המאזן הכספי של הישיבה, מראש חודש ניסן תש”ב ועד ראש חודש ניסן תש”ג. לא הייתה זו הפתעה שההוצאות רבו על ההכנסות. התברר כי הרב קרסיק לקח הלוואות על חשבונו האישי כדי להחזיק את הישיבה, זאת מלבד עבודת הניהול שעשה בהתנדבות גמורה.

וכך מתואר מצב הישיבה בפרוטוקול האסיפה: “הרב קרסיק תיאר את מצבה הרוחני של הישיבה, איך שהישיבה נתגדלה גם בכמותה וכמדומה היא היותר גדולה פה בתל אביב, ובאיכותה הלא רואים בחוש בגידולים ב”ה, אבל דא עקא שההכנסה נתמעטה וההוצאה גדלה מסיבת היוקר שהוכרחנו להוסיף על השכירות ומוכרחים עוד להוסיף. ולעת עתה הוא בעל חוב גמילות חסדים [חייב לגמ”ח] על סך 80 ל”י והוא איננו רואה שום עצה שתצא לפועל”.

הרב קרסיק הציע שכל אחד מהנאספים יקח על עצמו לעבוד בגיוס כספים למען הישיבה מספר שעות בחודש, ויחייב את עצמו לאסוף בשביל הישיבה סך לירה לחודש. לדברי הרב קרסיק, אין זה דבר מסובך לאסוף סכום של לירה בכל חודש מהשכנים או מהמכרים.

בין הנאספים התנהל דיון שבסופו הגיעו הכל למסקנה פה אחד כי מסכימים להצעת מנהל הישיבה. הנוכחים כולם התנדבו לצאת לגיוס כספים, והיו מהם שנדבו לירה על החשבון.

בין אלה שהתנדבו לגייס תרומות – כפי המופיע בפרוטוקול – היו החסידים: ר’ אלתר חנין, ר’ שמואל זלמנוב, ר’ פנחס אלטהויז, ר’ יהודה שמוטקין, ר’ משה גורארי’, ר’ מיכאל דבורקין, ר’ זאב זלמנוב, ר’ שמריהו גורארי’, ועוד.

* * *

שנות המלחמה היו קשות ומורכבות במיוחד עבור הישיבה החב”דית בתל אביב, אך למרות הכל, מספר התלמידים גדל וגם רמת הלימודים עלתה בניצוחו ובעידודו הבלתי פוסק של אדמו”ר הריי”צ.