היחידות שפתרה את חידת חייו של ההיפי

שניאור חביב, בית משיח

בשבת האחרונה, ישבנו אחרי התפילה בבית כנסת חב”ד בגילה בירושלים להתוועדות לכבוד יום הולדתו של אבי הרב יצחק חביב שיחי’, שליח הרבי ומנהל בית חב”ד לדוברי צרפתית בירושלים.

לאחר אמירת לחיים ואיחולים לבביים מחבריו לקהילה, סיפר אבי סיפור שהתרחש לפני כמעט ארבעים שנה. למרות שרסיסים ממנו שמעתי, אבל זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתיו במלואו והנה הוא לפניכם כפי שסופר ע”י אבי בגוף ראשון.

היה זה בחודש תמוז ה’תשל”ט. הייתי אברך צעיר, טסתי לרבי לקראת י”ב וי”ג תמוז. כשהגעתי, גיליתי בעיה בכרטיס הטיסה חזור שאותה ביקשתי לסדר במשרדי חברת התעופה במנהטן.

במנהטן לא הצלחתי למצוא את הכתובת וניסיתי להתקשר למשרדי החברה כדי שיעזרו לי. אלא שידיעותיי באנגלית היו קלושות למדי, ולא אחד בסניף הניו יורקי של חברת התעופה שדיבר צרפתית. כך עמדתי מתוסכל בלב העיר הגדולה, משלשל מטבע אחרי מטבע לטלפון ציבורי, ומנסה לשווא לתקשר עם הנציגים שמעבר לקו.

לפתע אני שומע קול פונה אלי בצרפתית: “היי, נראה שאתם לא מסתדרים, אתם צריכים עזרה”? הסתובבתי לעבר האיש ומולי ראיתי צעיר ‘היפי’ כבן עשרים, עם שיער ארוך וזקן, תרמיל מטיילים ענק, ועל גופו ספק בדים ספק בגדים צבעוניים לפי מיטב האופנה ההיפית שכבשה את הצעירים בשנות השישים והשבעים.

בניגוד למראהו המתריס, קולו היה נעים ורך, וניכר עליו שכוונותיו טובות. מסרתי לו את שפורפרת הטלפון, והוא תרגם את דברי באנגלית שוטפת. עד מהרה הוא סידר לי את הבעיה על הצד הטוב ביותר, באופן שייתר את הגעתי למשרד.

מעוניין להכיר את הרבי של הרב שלא הצלחתי להרגיז…

הודיתי לו על העזרה והוא שאל אם אני יהודי מצרפת.

“נכון”, עניתי. “מה אתה עושה כאן”? הוא שאל.

אמרתי לו שאני חסיד של הרבי מליובאוויטש שמתגורר בברוקלין, והגעתי אליו לביקור.

“ליובאוויטש”? הוא אמר–שאל והמשיך מבלי להמתין לתשובה. “שמע, אני גדלתי עם אישה, שיתכן והיא אימי, האישה הזו היא יהודייה. מאז שהבנתי שאני אולי יהודי, פיתחתי לעצמי תחביב – להביך רבנים. בכל פעם שאני רואה רבנים יהודיים, אני ממטיר עליהם שאלות שונות וקשות, מאתגר את האמונה והידע שלהם עד שהם מאבדים סבלנות ומגרשים אותי. עשיתי את זה פעם פעמיים, זה הצליח מעולה, ומאז הפכתי את זה למנהג קבוע”.

למען האמת, כל משפט במונולוג הפתיחה שלו היה תמוה מקודמו, אבל כשאתה פוגש היפי מזוקן מלא רסטות, לבוש סמרטוטים צבעוניים בלב ניו יורק, אתה לא ממש מצפה למצוא את תמצית ההיגיון המזוקק, ועדיין המשפטים שאמר נשמעו מוזרים גם בקנה מידה היפי.

הוא לא המתין לתגובה והמשיך. “אבל יש רק רב אחד שמעולם לא הצלחתי להוציא מהכלים, כמה שלא ניסיתי לעצבן ולהרגיז אותו, הוא נשאר רגוע ושלו. הרב הזה גם היה שייך לליובאוויטש. קראו לו הרב יהודה מטוסוב מנאנסי (לימים שליח בקאן, באותם ימים היה שליח בנאנסי שבצפון צרפת) יהיה מעניין לפגוש את הרבי של הרב היחיד שלא הצלחתי להרגיז”.

האם האשה שטיפלה בו, היא אמו יולדתו?

הצעתי לו להצטרף אלי לקראון הייטס. הוא לא חשב פעמיים, ועלינו יחד על הרכבת לקראון הייטס. בדרך, הבנתי קצת יותר את מהלך חייו המורכבים. הוא גדל בכת סגורה באזור הררי מרוחק מיישוב אדם, בלב צרפת. החיים בקומונה לא  התנהלו בדיוק בתבנית המקובלת של תא משפחתי. הוא מעולם לא ידע מי הוא אביו ומבין הנשים שחיו בכת הייתה אחת שטיפלה בו יותר מכל השאר והוא הניח שזאת אמו, למרות שזה מעולם לא נאמר לו במפורש. אותה אישה סיפרה לו פעם שהיא יהודייה.

כשהגיע לגיל העשרה, הוא החליט לברוח מהכת והחל לנדוד ברחבי צרפת. הוא עבר ממקום למקום וניזון מאנשים טובים שפגש בדרכים. כך הגיע פעם לקהילה יהודית, וסיפר שם לפי תומו שאמו יהודייה. הם התלהבו, אמרו לו שעל פי היהדות הוא יהודי וציידו אותו במזון וכסף. מאז החל לבקר בקהילות יהודיות ולספר על מוצאו היהודי. ומעבר לכך ששם תמיד התקבל יפה יותר, זה היה עבורו סוג של חיבור לשורשים שהוא לא היה בטוח שהם שלו.

הספקות בזהותה של אמו וכתוצאה מכך ביהדותו, הציקו לו ולא נתנו לו מנוח. וכך, ביחד עם אופיו הסקרן והאנרכיסטי משהו, התפתח אצלו התחביב המוזר של הצקה לרבנים.

אחרי שנדד בצרפת, הוא המשיך לקנדה, שם חי כמה שנים בחברת קבוצת היפים. משם המשיך לארה”ב וכך הגיע לניו יורק.

הרבי מתחיל לדבר על מדיטציה…

תוך כדי הסיפור, הגענו לקראון הייטס. באותו יום התקיימה התוועדות לכבוד י”ג תמוז. דאגתי לו לאזניות שבאמצעותם יוכל לשמוע את ההתוועדות בתרגום סימולטני. והתמקמנו במקום די קרוב לבימת ההתוועדויות מתחת לשולחן של הרבי.

ההתוועדות החלה. הוא היה מהופנט מהמראה של הרבי ומהאווירה בהתוועדות. הצפיפות, הניגונים, השקט, השיחות. ואז, תוך כדי ההתוועדות הרבי החל לדבר על הנוער היהודי שהולך לאיבוד. הרבי דיבר על צעירים שמחפשים תשובות ופונים לאפיקים רוחניים שהם עבודה זרה והזכיר את המדיטציה הטרנסנדנטלית שכבשה אז את ארצות הברית.

הרבי אמר שהמדיטציה עצמה אינה דבר שלילי לחלוטין, כיוון שהיא עניין של התבוננות והיא עוזרת לאלו הזקוקים לריפוי מיוחד, והעובדה שיש שמשתמשים בה כעבודה זרה עם הקטרת קטורת, תנוחות של השתחוויה והזכרת שמות של אלילים, אינה סיבה לבטל את המדיטציה לחלוטין, אלא יש לעודד את מי שזקוק לכך לעשות מדיטציה תוך התבוננות בדברים של קדושה.

הרבי הרחיב ודיבר על כך באריכות, וההיפי יצא מההתוועדות בסערת רגשות. הוא מעולם לא שמע רב חרדי שמדבר באופן כה פתוח וברור על מדיטציה טרנסנדנטלית, מנתח את המאפיינים שלה, ובדיוק של מנתח יודע לנקות ממנה את הפסולת ולהשתמש בה לקדושה.

התעלומה נפתרת בכניסה ליחידות

הדברים של הרבי בהתוועדות הותירו עליו רושם עז והוא שאל האם יש אפשרות לפגישה אישית עם הרבי. הסברתי לו שהרבי מקבל ליחידות לפגישות קצרות והדרכתי אותו כיצד לגשת למזכירות לבקש תור ליחידות.

הוא קיבל תור לעוד מעט יותר משבוע. במשך השבוע הזה הוא נותר בקראון הייטס ונפגשנו מפעם לפעם. הגיע יום היחידות. הוא היה מתוח מאוד ונרגש. בימים שהוא שהה ב–770 הוא כבר הספיק להבין שהרבי אינו עוד רב גדול אלא משהו אחר לגמרי. ראיתי שהוא זקוק להיות לבד עם עצמו, הסברתי לו באופן כללי על סדרי היחידות והנחתי אותו לנפשו.

בשעת לילה מאוחרת יצאתי מהזאל הגדול, וראיתי אותו יושב על הדשא שבכניסה ל–770, מתחת לחלון של הרבי, מכורבל בתוך עצמו, ראשו בין ברכיו ומתייפח בבכי. הבנתי שהוא יצא מהיחידות ונפשו נסערת עליו. עמדתי שם לידו וחיכיתי שיספר לי מה קרה ביחידות.

לאט לאט הוא נרגע מהבכי. הוא הביט בי בעיניים אדומות ואמר: “אני יהודי, עכשיו זה בטוח”. הוא סיפר שהרבי פתר לו את התעלומה שליוותה אותו כל חייו הבוגרים. כשנכנס ליחידות, הרבי הרים את עיניו הקדושות, הביט בו במבט רך ועוד לפני שמסר את הפתק או פתח את הפה הרבי הקדים אותו ואמר לו בנימה של קביעה “יו אר ג’ואיש”.

התעלומה נפתרה. הוא ידע עכשיו בוודאות שהוא יהודי. רציתי לשאול אותו מה עוד היה ביחידות, אבל הרגשתי שהשעה אינה כשרה לחקור אותו יתר על המידה. הוא היה בסערת רגשות גדולה והיה צריך להכיל את הגילוי. בעיקר להבין מה זה אומר, מה המשמעות של זה ומה הוא אמור לעשות עם המידע החדש.

הוא נשאר עוד קצת בקראון הייטס, אני הייתי צריך לטוס חזרה לצרפת. נפרדנו מבלי לשמור קשר אחד עם השני.

מעגל נסגר בצרפת

חלפו שנתיים, היה זה יום שישי בעיצומו של הקיץ. השעה הייתה קרובה לשבת, כששמעתי נקישות בדלת הבית. פתחתי את הדלת ולא האמנתי למראה עיני.

על מפתן הדלת עמד ההיפי, לבוש באותם בגדים צבעוניים, עם זקן ושיער ארוך. כמה שניות הבטנו אחד בשני בהלם. זה היה הזוי מכדי להיות מציאותי. ההיפי יצא מכליו והחל להכות את עצמו בחוזקה בשתי ידיו, כאילו מבקש לבדוק אם זה אמיתי, כשהוא צועק ‘טאברנקל’ ‘טאברנקל’ (כנראה ביטוי הנפוץ בקנדה המבטא התפעלות ממשהו שלא יתכן).

אחרי שנרגע, הכנסתי אותו הביתה והוא שאל אם יוכל להיות אצלנו בשבת. עניתי לו שכמובן ומיהרנו להשלים את ההכנות לקראת השבת.

בסעודת השבת הוא השלים לנו את החלק החסר של הסיפור.

הוא סיפר שהיחידות אצל הרבי טלטלה אותו ובעקבותיה הוא החליט לשמור שבת. אני עד היום לא יודע האם זו הייתה בקשה או הצעה של הרבי או החלטה עצמית שלו בעקבות היחידות, אבל מה שבטוח שכשהוא יצא מהיחידות הוא החליט שהיהדות שלו תתבטא בשמירת שבת.

הוא לא הבין בהלכות, מבחינתו שמירת שבת הייתה לעשות את השבת אצל רב. הוא המשיך לנדוד בעולם כהיפי, כשבכל שבוע הוא מחפש את השליח, הרב או הקהילה היהודית המקומית כדי לעשות אצלם את השבת.

הא השלים מסע ארוך באמריקה ולאחר מכן המשיך עם קבוצה של היפיס לאירופה. בשלב כלשהו הוא שב לצרפת מולדתו, כשהוא מקפיד לעשות את השבתות בין יהודים.

השגחה פרטית מופלאה בטולוז

כך הגיע לטולוז. עיר שקטה ולא גדולה בדרום צרפת. היה זה בשיא עונת הקיץ בתקופות אוגוסט שבה מרבית בני העיר היו בחופשה. גם השליח הרב יוסף יצחק מטוסוב לא היה בעיר, הוא שהה באותם ימים במחנה קיץ עם מקורבים בהרים.

אחרי שלא הצליח למצוא את השליח, המשיך הבחור לחפש יהודים לפי סדר העדיפויות הקבוע שלו. שליח, רב מקומי וקהילה. גם הרב המקומי לא היה בעיר, והוא חיפש את כתובת בית הכנסת במדריך תיירות מקומי. בחוברת הוא מצא את כתובת בית הכנסת העתיק של טולוז שהוגדר כאתר היסטורי. הוא נסע לכתובת המופיעה במדריך, אלא שגם בית הכנסת היה סגור ומסוגר.

השבת התקרבה, והבחור הסתובב חסר אונים בחצר בית הכנסת. מי שהבחינה בו הייתה השומרת הקשישה של בית הכנסת. היא הסבירה לו שהרב וכך גם מרבית המתפללים בחופשה ולכן בית הכנסת סגור בעונה זו של השנה.

למראה אכזבתו של הצעיר נזכרה הקשישה שהיא הבחינה השבוע במר צוקרמן שהיה שליח של בני עקיבא בעיר. “יכול להיות שהוא בבית”, היא אמרה לו ונתנה לו את כתובתו של מר צוקרמן – רחוב מלארה 7.

רחוב מלארה היה רחוב לא גדול, ובנין מספר 7 היה חבוי מאחורי הבניינים והגישה אליו הייתה דרך בנין מס’ 5, אבל לא הייתה שום דרך לגלות זאת במבט חיצוני. הצעיר החל לחפש את בניין מספר 7. הוא הלך על הצד האי זוגי של הרחוב פעם ועוד פעם וסופר שוב ושוב את הבניינים אחד אחרי השני. 1, 3, 5, 9. בניין 7 לא קיים.

בשלב כלשהו חשב לעצמו שאולי לא זכר נכון את המספר, הוא חצה את הכביש לבנין מספר 8 בצידו השני של הרחוב וחיפש את השם צוקרמן על תיבות הדואר. את צוקרמן הוא לא מצא, אבל במקום זה הוא הבחין בשם ‘חביב’. זה נשמע לו שם יהודי והוא החליט לנסות את מזלו. ‘אולי הם יוכלו להסביר לי איפה גר צוקרמן’. חשב לעצמו. שתי קומות לאחר מכן, עמדנו שוב אחד מול השני שנתיים לאחר אותו תמוז ב–770.

ההיפי שהגיע לשבת נשאר לגור אצלנו במשך למעלה מחודש ימים. הפעם, הוא לא חמק עוד. ישבנו ולמדנו והוא החל להתקרב לתורה ומצוות בצורה משמעותית יותר. לאחר חודש הוא כבר היה שומר תורה ומצוות לכל דבר. ברשותו היו זוג תפילין שקיבל במסעו משליח בטקסס, ואת הטלית קטן שלקח על עצמו החל ללבוש על הבגדים. זה השתלב יפה עם בגדי ההיפיס הצבעוניים שלו. בגדי ההיפי החדשים.

•

אחרי חודש שלם שחי אצלנו בבית, הודיע לנו שהוא ממשיך בדרכו ועד היום לא נודע לנו מה עלה בגורלו. פיזית הוא טרם הגיע אל המנוחה ואל הנחלה, ועדיין חיפש את מקומו. אבל נפשית, נראה היה שנשמתו הסוערת מצאה מנוחה. והוא נפרד מאתנו, אמנם עדיין היפי במראה, אבל שומר מצוות לכל דבר.