סיפורו המרתק של חסיד חב"ד בשבט אינדיאני

פ. זרחי, בית משיח

ר' דוד אברהם וואלוק הוא חסיד חב"ד שבנוסף להיותו חסיד, הוא גם מכהן כשופט בקרב קבוצות אינדיאנים באלסקה. הוא שוהה שם רוב ימות השנה וזוכה להערצה ולהערכה של הילידים המקומיים. בשיחה עם העיתונאי ג'ף קירש מעיתון פורוורד הוא אומר בחיוך לגבי התמודדותו עם אוכל כשר: "הבעיה היא שכרישים, כלבי ים ופירות ים, אינם כשרים. אבל, ב"ה, באלסקה תמיד אפשר למצוא סלמון ודג הליבוט".

אי אפשר שלא לפתוח את הכתבה בשאלה המתבקשת: כיצד בחור יהודי חביב מפרברי פילדלפיה נוחת לאזור כה מרוחק שבחודשי הקיץ הוא לא יכול לעשות הבדלה עד שהשמש "שוקעת" סוף סוף בשלוש לפנות בוקר?

"זו שאלה גדולה עם תשובה מורכבת", עונה דוד אברהם וואלוק, בן 44. "ישנם שני דברים מוזרים הקשורים לכך. בעצם, כנראה יותר משניים, אבל שני דברים משונים מאוד. ראשית, אני יהודי שומר תורה ומצוות, שזה דבר נדיר כאן באלסקה. שנית, אני שופט שבטי — השופט שבטי היחיד במדינה שאינו יליד השבט".

וואלוק הינו אחד המומחים הארציים בחוקי שבטי ילידי אלסקה. יחד עם שותף כתב ספרים על חוקים אלה. בנוסף, הוא מחזיק משרד עורכי דין, משמש כחבר צוות בבית ספר למשפטים בפורטלנד, אורוגן.

השופט היהודי של האינדיאנים

לוואלוק ורעייתו אסתר מלכה שלושה ילדים — נחמה חיה בת 11, יהודה דב בער בן 8, ואמונה גולדא בת 5. הוא מחלק את זמנו בין סיאטל וושינגטון לבין סיטקה, ג'וניא, כאשר בין לבין הוא מבקר בקהילות מבודדות נוספות המנקדות את מפת השממה האלסקית.

כמה הן מבודדות מהעולם, אתם שואלים? לחלקן אין בכלל צנרת מים לשימוש ביתי.

בסיס האם של משפחת וואלוק היא סיאטל וושינגטון, אומר דוד אברהם שמסייע לילדיו בשיעורי הבית שלהם דרך ה"סקייפ". הוא מרבה לנוסע עם מטען של סידורים, נרות שבת ועוד אביזרי יהדות נחוצים בתרמילו. "אני טס כל כך הרבה שאני לא בטוח אם לי יש בכלל בסיס אם. מזל שהיהדות היא דת ניידת כל כך".

למזלי, מעיד העיתונאי ג'ואף קירש מעיתון פורווארד, הלו"ז הצפוף של וואלוק מיקם אותו בג'ונאו בירת אלסקה לזמן מספיק על מנת להיות עמו ערב שלם, וזאת לאחר שנפגשנו בבית הדין של שבטי הטלינגיט והיידה הממוקם בבנין המרכזי של וועד השבטים.

מה נושאי הדיונים המגיעים לשולחנו של השופט וואלוק? ובכן, לא פשעים חמורים במיוחד. "באלסקה רוב ההתמקדות היא על נושאי המשפחה: משמורות, אימוץ, אפוטרופוס, גירושין וילדים במצוקה. כל שבט הוא בעצם משפחה מורחבת". דוד אברהם משתדל להרבות שלום, ובהודעה לעיתונות אודות הצורך לחזק את השלום בין האומות, הוא מזכיר את הפסוק המפורסם בישעיהו אודות ימות המשיח, בהם "לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה".

על השולחן בחדרו של וואלוק, בין חפצי אומנות שונים, מונחת קרן איל הדומה לשופר. "מהי הקרן המבריקה הדומה לשופר?" שואל העיתונאי.

"זה אכן שופר", עונה דוד אברהם וואלוק. "צריכים לתקוע בו במשך כל חודש אלול. כשמגיע חודש אלול אני נוהג לתקוע בו פה במשרדי, ללא התראה, ומפתיע את הצוות האדמיניסטרטיבי".

מאוחר יותר המשכנו את השיחה על מסלול חייו הלא–סבירים. "כמו רוב הסיפורים היהודיים, זה מתחיל עם מלך", אומר וואלוק. "המלך שנמצא בחוסר מנוחה בתוך חומות ארמונו, מתגנב משער הארמון לבוש בבגדי כפרי. הוא פוגש רועה צאן שמנגן את הניגון הכי נוגה ומהפנט שהמלך שמע אי–פעם. המלך יושב ומאזין בשקיקה במשך שעות עד שהשמש השוקעת מכריחה אותו לחזור לארמונו. המנגינה התקבעה במוחו והוא לא יכול לשכוח אותה. אין מוסיקאי בכל ארצו שמצליח לנגן כך. המלך חי את שאר חייו כשהוא רודף כל הזמן אחר המנגינה ההיא.

"זה לא בדיוק הסיום המשמח הטיפוסי, אבל יש כאן מסר", מסביר וואלוק. "אנו היהודים, נפשותינו בוערות כאש. אנו צאצאים של אותו מלך. מנגינת הרועה שזורה בזיכרוננו הגנטי. אנחנו עוברים את החיים כמו המלך, בתשוקה עזה ונואשת לשמוע שוב את המנגינה הקסומה".

חיבור יהודי משורשי העם האינדיאני

וואלוק נולד והתחנך במשפחה קונסרבטיבית. "לא דתית במיוחד" על פי תיאורו. לאחר סיום מסלול החינוך הממלכתי, הוא המשיך את לימודיו באוניברסיטת פנסילבניה. כסטודנט במעונות הסטודנטים הוא הושפע מהנהגות לא חיוביות, ועבר מדיור בקמפוס לדירה פרטית, שהתבררה כסמוכה לבית חב"ד. שכנו הי' יהודי בעל זקן ארוך, לבוש בגדים שחורים. השניים התחברו, אבל וואלוק לא הפך לחב"דניק. לפחות לא בשלב זה.

הוא סיים את לימודיו באוניברסיטת פנסילבניה בשנת תשנ"ב, עם תואר ראשון בסוציולוגיה של דתות, ולאחר מכן התמחה בדיני איכות הסביבה בבית ספר לואיס אנד קלרק למשפטים. הוא התמסר מאוד לנושא איכות הסביבה ונתן את לבו ונפשו לנושא.

"השתתפתי בהפגנות, חיבקתי עצים, קשרתי את עצמי בשרשראות ברזל לבולדוזרים. אולם.. האש וההתלהבות היו חסרים. שמתי לב שהנושא ממש בער בעצמות לאחרים, אבל לא לי. במילים אחרות, לא זו המנגינה שהשתוקקתי לה.

בדיוק אז חבר הציע לו לעשות סטאז' משפטי כיועץ משפטי של שבטי הטלינגיט והיידה. בתפקידו זה של יועץ השבט, וואלוק הרגיש שהוא שומע סוף סוף את המנגינה — דרך הצדדים ההומאניים, התרבותיים והרוחניים של איכות הסביבה. מאז הוא הפך משוגע לדבר אחד — חוק אינדיאני.

דרך מערכת היחסים המתפתחת עם אוכלוסיית הילידים של אלסקה, החל למצוא הקבלות בין תרבותם ותרבותו. בכל יום הגיע אחד מזקני השבט לבקרו ובכל יום היה זקן השבט חוזר על אותו משפט: "דייויד, תרבותנו, שפתנו ומורשתנו חשובים מאוד. אתה חייב לעזור לנו".

כשהתגלה לאינדיאנים שוואלוק הוא בעצם יהודי, הם החלו להתעניין ביהדותו. 'אם האינדיאנים מתעניינים ביהדותי, ראוי שאף אני אתעניין בכך', חשב לעצמו. הוא החל לקרוא וללמוד על יהדות וגילה תגלית מרעישה: היהודים הם עם עתיק ורוחני עם מורשת עשירה!

ההתעוררות המכריעה הגיעה יום אחד בשעת שקיעה, כשהוא ישוב על סלע ומתבונן בשמש השוקעת. התובנה הכתה בו באחת: הילדים, ההיסטוריה, המורשת, השפה — כל אלה חשובים מאוד לאינדיאנים. "פתאום חשתי שהם חשובים לי מאוד. מה עם ילדיי? ומה עם מורשתי שלי? הנה אני נלחמתי על שימור מורשת ילידי אלסקה — ומי נלחם לשמר את מורשת עמי שלי?"

כעת "נולדה" בו אובססיה שניה: החזרת מורשתו היהודית לעצמו. העיר סיטקה אשר באלסקה — עיר שוכנת על האי ברנוף ועל חציו הדרומי של האי שיקגוף בארכיפלג אלכסנדר באוקיינוס השקט — לא היתה המקום האידיאלי לצאת למסלול חיפוש שורשים. בסיטקה נמצאים כ–40 יהודים מתוך אוכלוסיה המונה מעט פחות מתשעת אלפים איש. הוא עבר אפוא לאנקורג' —

"ירושלים של אלסקה" כהגדרתו — והתחבר לשליח של הרבי במקום הרב יוסף יצחק גרינברג, והחל להתקרב ליהדות וחסידות. בנוסף הצטרף למשרד עורכי דין לאיכות הסביבה.

במשך שהותו באנקורג' החלו קשריו לתורה ומצוות ולחב"ד הולכים ומתהדקים. לדוד הייתה אמת מידה לבדוק את קצב התקרבותו: בתחילה נסע לבית הכנסת בשבת והחנה את רכבו בסמוך לבית הכנסת. אבל בהדרגה לא חש בנוח עם החניה הסמוכה למקום הקדוש ביום הקדוש, והוא החל לחנות במרחק מקום, בכל שבת רחוק יותר. בשלב מסוים כבר לא היה לו נעים שהמתפללים ידעו שהוא נוסע בשבת. כך הוא שם לב להתקדמות שלו ולקשר ההולך ומתהדק.

ואז הגיע היום המיוחל שהוא פנה לשליח עם בקשה: נראה לי שאני רוצה ללמוד בישיבה.

שליח הרבי ניסה למונעו מהצעד הקיצוני וטען שאל לו לעזוב פרנסה טובה ולעשות מהפכות בחייו. הוא הציע לו להירגע ולהתקדם בקצב איטי, אך בטוח. "מה שבא מהר הולך מהר", נימק השליח. דוד ראה את הצדק בדבריו ורק כעבור שנה וחצי היה בשל להירשם לישיבה במוריסטאון, שם הוא השקיע את עצמו בלימודי גמרא והלכה.

במוריסטאון הוא גם השתדך עם רעייתו אסתר מלכה, והשניים השתקעו בחממה החסידית המקומית.

פעילות חב"דית בסיטקה

לפני שמונה שנים, עם לידת בתם הבכורה נחמה חיה, הזוג וואלוק ארזו את מיטלטליהם ועברו לסיטקה שבאלסקה. הרבי אמר שכל בית חסידי הוא בית חב"ד, וביתם של משפחת וואלוק בסיטקה לא היה יוצא דופן.

בהתייעצות עם שליח הרבי באלסקה, הרב גרינברג, הוחלט כי אחד הדברים הראשונים שהזוג הצעיר יעשה במקום מגוריו החדש, יהיה הדפסת התניא. הרב גרינברג ציטט את שיחתו של הרבי שהדפסת התניא בכל מקום מכינה את המקום לקראת הגאולה, ומזרזת את התגלות המשיח.

דוד החליט לקיים את הדפסת התניא בסמיכות לחג הפורים, ולקיים מסיבת פורים לכל היהודים באזור. הוא הזמין איפוא שני בחורים, פנחס טיילור ובערל ברפמן, וגם את שני גיסיו, לוי ומנחם מענדל רוזן, לסייע לו בפעילות.

לאחר שהדפיסו את התניא, שלחו את הדפים המודפסים לכריכה, לא לפני שישבו ולמדו מהדפים הטריים את פרק ל"ב בתניא. בהשראת המסר של הפרק להוסיף באהבת ישראל, חיפשו שני הבחורים דרך נוספת להגיע ליהודים נוספים בעיר. דוד, שכאמור משדר תוכנית רדיו שבועית, הצליח לסדר שעה נוספת עבור הבחורים הנמרצים, שניהלו תוכנית מרתקת על יהדות בכלל, ועל חג הפורים בפרט. בסיום התוכנית, שהתקיימה ביום שישי, הזמינו את כל יהודי האזור להגיע לתפילות השבת הקרובה, ולמסיבת הפורים וקריאת המגילה במוצאי שבת ויום ראשון.

בעקבות התוכנית המוצלחת הגיעו לתפילות השבת כמה מיהודי המקום, שלראשונה בחייהם השתתפו בתפילת שבת וראו ספר תורה. לקריאת המגילה וחגיגת הפורים הגיעו כמעט כל היהודים באזור.

עיתונאי מקומי שהגיע לסקר את האירוע, התלהב כל כך עד שהכניס על כך ידיעה בעמוד הראשון של העיתון, עם תמונת הבחורים רוקדים עם יהודי הקהילה. בידיעה הארוכה כתב העיתונאי את כל פרשת חג הפורים, כך שאם היה יהודי מקומי בודד שלא הגיע למסיבה — בוודאי קיבל אף הוא את המסר.

לאחר סוף שבוע גדוש פעילות, במהלך הטיסה חזרה, זכו הבחורים הפעילים להפתעה מעניינת: גבר בגיל העמידה, שהציג את עצמו ככומר בכנסייה המקומית, ניגש אל הבחורים והתעניין מה הביא אותם לסיטקה.

"האם שמעת פעם על פורים?", שאל פנחס.

"בוודאי, יש לי אפילו קצת מוצא יהודי", אמר הכומר, "אבל רק מצד האמא שלי", המשיך.

פיו של פנחס נפער בתדהמה. הכומר הזה יהודי! לאחר ששמעו פרטים נוספים על סבתו היהודייה שהיגרה מרוסיה לארצות הברית, הציעו לו להניח תפילין בנחיתת הביניים הקרובה. הוא הסכים, וכשהוא מעוטר עם תפילין, ביקש פנחס מעובר אורח להנציח את הרגע הבלתי–שגרתי בתמונה משותפת. את התמונה שלח אחר–כך לאימייל של הכומר, שהודה לו על חגיגת הבר–מצווה הספונטנית שערכו לו, והבטיח לחזור ולבדוק את שורשיו היהודיים.

בית פתוח לאורחים

כאוהלו של אברהם אבינו, ביתם היה פתוח בפני מתי מעט יהודי המקום ובפני מבקרים מזדמנים, לסעודות ולשיעורי תורה. דוד מצטט את הפתגם הידוע: אם אתה יודע אל"ף, למד אל"ף; אם אתה יודע בי"ת, למד בי"ת". כך הוא נוהג. חלק מהאורחים אף העלו את רשמיהם בכתבות ובבלוגים.

אחת המבקרות, גב' ברברה שוטל, למדה על הקהילה היהודית המיניאטורית בסיטקה דרך כתבה בעיתון היוקרתי "ניו יורק טיימס", שם התראיין הסופר היהודי מיכאל שאבון על ספרו החדש, שעלילתו הדמיונית אירעה בעיר סיטקה. מדוע בחר דווקא בסיטקה? כי השם "סיטקה" מצלצל כשם יהודי. הסופר מספר בראיון, בין היתר, על ביקורו בסיטקה, על הקהילה היהודית המזערית הכוללת (למרבה ההפתעה?) גם עורך דין שהוא חסיד חב"ד, מי אם לא ר' דוד וואלוק, יליד פילדלפיה. הוא מתאר מפגש שוואלוק אירגן לכבודו עם כל חברי הקהילה. תיאר את וואלוק עם זקן וציצית, ואת קירות ביתו — עם תמונות של הרבי והרבי הריי"ץ. גב' שוטל הזדהתה לגמרי עם הפרטים בכתבה כי גם היא גדלה בפילדלפיה; היא עורכת דין כמוהו וגם השם וואלוק היה מוכר לה משנות לימודיה. בנוסף לכך, העובדה שגם היא יהודיה, עוררה את סקרנותה.

הגב' ב. שוטל לא איבדה זמן, חיפשה את מספרו של דוד וואלוק, וחייגה אליו לסיטקה. במשך השיחה התברר שהוואלוק שהיא זוכרת משנות לימודיה לא היה אלא אביו, והוא, בנו דוד, ישמח לסייר איתה בסיטקה כמו שהוא סייר עם הסופר. הוא הציע לה להתקשר לאביו שסיפר לה על ילדיו ונכדיו, ועל מסעו של דוד בדרך לחסידות.

גב' שוטל הגיעה לסיטקה, והוזמנה לבית משפחת וואלוק; אם תרצו–בית חב"ד סיטקה, דרום מזרח אלסקה. בית חב"ד הקרוב ביותר נמצא במרחק של מעל אלף קילומטר מסיטקה, וכפי שהיא כתבה ברשמיה: "לולא דוד ורעייתו, לא היו חסידים כלל בסיטקה. אבל גם ההיפך הוא נכון: אילולא סיטקה, דוד לא היה יהודי חסידי".

דוד חלק אתה את דרכו ליהדות וחסידות דרך השבט האינדיאני המקומי, והוסיף שלאחר לידת בתו הבכורה במוריסטאון, הוא החל להרגיש את הקשיים הכלכליים של תלמיד ישיבה, ורצה לחזור לסיטקה.

רעייתו אסתר, שגדלה בקראון הייטס, עזבה את הוריה ושמונה אחים ואחיות והלכה אחריו אל הבלתי נודע. החיים בעיירה הקטנה היו בעוכריה כאשר לפתע אירע לה סיבוך רפואי והיא הוטסה בטיסת חירום לאנקורג', שם שהתה בבית רפואה במשך שלושה חודשים. דוד הפך לאב חד–הורי זמני, כאשר הוא מתמודד בו זמנית עם עבודה, טיפול בבת, טיסות לבקר את הרעיה, משרת ייעוץ בבית הרפואה, ושידור תכניתו הדו–חודשית ברדיו.

אנשים שפוגשים את דוד לראשונה חושבים שהוא — להבדיל — כומר רוסי אורתודוקסי, וזאת בשל זקנו. כאשר הוא מזדהה כיהודי הם מצהירים שהם לעולם לא פגשו יהודי וזו היכרותם הראשונה עם בן לעם היהודי. אבל, בלי ידיעתם, הם בוודאי האזינו ליהודי ברדיו, לדוד וואלוק, שתכניתו הפכה לפופולארית.

דוד הינו אישיות אהובה ומוערצת בסיטקה. במשך הסיור שלו עם גב' שוטל, היא חשה שהיא מלווה אישיות רמת מעלה ומפורסמת ברחובות העיר. "לא אתפלא אם תיבחר לראשות העיר", סיכמה האורחת.

"לעשות את המקום מושלם יותר"

מה עם הלבוש? האם זה לא מרתיע את הציבור? וואלוק מודה שביום חול הוא לא לובש את כל הלבוש החסידי. הכיפה וציצית כלל לא מרתיעים. אבל בשבתות הוא לבוש בלבוש חסידי שבתי מלא.

האם לא קשה לשמור מצוות כאשר מתוקף תפקידו הוא נוסע ממקום למקום באיזורים נרחבים ועצומים אך בעלי אוכלוסיה הדלילה בעולם? "כן", מסכים וואלוק, "זה מאתגר, אבל אני נחוש להמשיך בתרומתי לעשות את העולם מקום מושלם יותר".

"בכל מקום בעולם ישנם ילידים, בני שבטים, שסובלים מתקיפות מסיביות וההישרדות שלהם עומדת בסימן שאלה. אם קיימת קבוצה אחת, עם אחד, שלמד כיצד לשרוד תקיפות מסיביות, זה העם היהודי".

הכתבה מתורגמת על פי כתבות ב"ניו יורק טיימס", עיתון פורוורד, "upenn.edu", ו'לחיים'.