המשימה והאחריות – ראיון עומק על שיחת כ"ח ניסן

"זמן זכאי" השנה הסוערת

ב'שיחה הידועה' שאמר הרבי באור לכ"ח ניסן תנש"א, הרבי מביע תמיהה רבתי על כך שלמרות שמדובר בזמן מיוחד מאוד – לא מנצלים את ה'עת רצון' המיוחדת להבאת הגאולה. הרב יכול לתאר לנו בבקשה את התקופה שקדמה לאמירת השיחה, כדי שנוכל להבין מה היה כל כך מיוחד בימים ההם?

קודם כל, לאורך השיחה הרבי מסביר מה מיוחד כל כך בימים אלו – הן מצד השנה, שנת תנש"א, ראשי תיבות "תהא שנת אראנו נפלאות"; הן מצד החודש, ניסן, עליו אמרו חז"ל "בניסן עתידין להגאל"; וכן מצד היום הפרטי בחודש, מצד ימי הספירה וכו'.

ובכלל, משיחותיו של הרבי באותם ימים עולה כי סוף חודש ניסן, היה זמן זכאי כל כך בקשר לגאולה – עד שגם אחר כך, חזר הרבי והזכיר את ימים אלו כנקודת זמן מיוחדת: בחודשים אחרי השיחה, הרבי אמר שאילו זכינו היתה הגאולה מגיעה בניסן. גם בחודש אייר, בשיחת ש"פ תזריע מצורע, התבטא הרבי כי "בימינו אלה ממש (עם סיומו של חודש ניסן דהי' תהא שנת אראנו נפלאות) "כלו כל הקיצין . . כפשוטו ממש""; ובשיחת ש"פ נשא התבטא הרבי "ומאז (ובפרט בחודש ניסן, חודש הגאולה) עומדים כבר "בשעה שמלך המשיח בא"". בדרך כלל הרבי מתייחס למעלת הזמן שבו נמצאים. נדיר שהרבי יסביר בחודש אייר או סיון את מעלת חודש ניסן שעבר. כאן הרבי מחזיר אותנו לניסן, ומדבר איתנו על ענין הגאולה שהיה מודגש דוקא אז.

במבט רחב יותר, השיחה הזאת מגיעה לאחר שנה שלימה שהרבי מעורר שוב ושוב, שמדובר בשנה מיוחדת שבה יהיו נפלאות הגאולה (הרבי החל לדבר על 'אראנו נפלאות' כבר באייר תש"נ!); ולאחר שהרבי קבע כמה פעמים שזוהי ה"שנה שמלך המשיח נגלה בה" (כמובא ב'ילקוט שמעוני' המפורסם); ולאחר שבחודש האחרון הוציא הרבי סידרה של מכתבים כלליים, בהם קבע כי ניסי מלחמת המפרץ היו גדולים יותר מהנס של פורים, ולמעשה נכנסים כבר לתקופה שקשורה באופן ישיר עם הגאולה.

– גם מבלי להכנס לשאלה האם באמת ישנם כאן תהליכים, הדרגה והתקדמות משלב לשלב, או שהכל קיים כבר מאז תחילת הנשיאות… זו סוגיא כשלעצמה בתורת הרבי; אבל בכל אופן ברור, שחודש ניסן תנש"א הגיע לאחר תקופת שיא, מלאה בחידושים.

ויותר מזה: רק יומיים לפני השיחה הידועה, בכ"ו ניסן, אמר הרבי שיחה מיוחדת בה האריך לתאר את הניסים, והתבטא שיהודי "לא מתבייש לצאת בריקוד בגלל הנסים הגלויים! כיון שהוא לא משכנע את עצמו שאין מה לרקוד ולהרעיש על הנסים שהקב"ה מראה, אלא אדרבה"…

– דיברו אז ב–770, שבאותם ימים התראיין אחד ה'דוברים' לתקשורת בקשר למלחמת המפרץ, והתבטא ש"אכן, אנו מודים לקב"ה על הניסים הגדולים שהראה לנו, אבל אנחנו לא יוצאים לרחובות לרקוד על הניסים, כיוון שבכל זאת היו אנשים שנהרגו ונפצעו במלחמה"… ובהמשך לכך הגיעו הדברים בשיחה. –

ומה הייתה התגובה של החסידים לשיחה נפלאה זו? למרבה הצער לא קלטו את עוצמת הגילויים. אני זוכר שרק כמה בחורים יצאו לרקוד בחוץ, בחצר של 770. הרבי אמר שלא מתביישים לצאת לרקוד – אז 'קיימו את ההוראה', יצאו ורקדו… יצאו ידי חובה.

אחרי כל זה אפשר להבין מה אומר לנו הרבי בחלק הראשון של השיחה. הרבי מדבר על מעלת הזמן, "אראנו נפלאות" – מה שרק יומיים לפני כן אמרתי לכם… – וזהו, כולם שאננים. לאף אחד לא איכפת. אף אחד לא מרגיש את הצורך להביא משיח עכשיו.

על זה מתאונן הרבי בשיחתו: "על פי האמור לעיל על דבר הדגשת ענין הגאולה (במיוחד) בזמן זה – מתעוררת תמיהה הכי גדולה: היתכן שמבלי הבט על כל הענינים – עדיין לא פעלו ביאת משיח צדקנו בפועל ממש?!… דבר שאינו מובן כלל וכלל!"

"גלות פנימי" ההרגל שעשה את שלו

כיום, כאשר לומדים את השיחות והמכתבים הכלליים של אדר–ניסן תנש"א – מבינים שזו הייתה תקופת–מפנה ביחס לגאולה. האם אז הדברים לא הובנו כך? האמנם לא הרגישו את משק כנפי ההיסטוריה הגאולתית?

האמת היא שחיו אז בתקופה של עושר גדול כל כך, שלא מספיק הרגישו באוצר הגדול המתגלה כאן. היום אנחנו יכולים להבין את גודל התקופה ההיא, כיוון שאנו רואים את כל המכלול, רואים את כל הפרטים וכל הביטויים במבט כללי אחד, תמונה שלימה. אבל כמי שהיה ב'בית חיינו' בתקופה ההיא – אנחנו שמענו וקלטנו עוד פרט אחד, ועוד פרט אחד. לא מספיק קלטנו את גודל השעה.

ובנוסף לכל זה – הרגילות עמדה לנו לרועץ. כאשר שומעים את אותם ביטויים נפלאים שוב ושוב, הנפש הבהמית מתרגלת להם, ומפסיקה להתרגש…

למרבה האירוניה, דווקא מרוב השפע הגדול שהרבי השפיע עלינו בתקופה ההיא, ממש מכל הכיוונים – לא ייחסנו מספיק חשיבות לכל ביטוי ואימרה של הרבי. רוב הביטויים על ייחודיות התקופה נאמרו בהתוועדויות בשבת, שהוגהו על ידי הרבי ויצאו לאור בקונטרסים "משיחות שבת…". אילו היינו לומדים רק את השיחות הללו, בוודאי היינו קולטים יותר את גודל השעה; אבל לפועל, בכל שבוע יצא גם ליקוטי–שיחות שבועי, וכל כמה שבועות יצא מאמר מוגה, והיו אלה מאמרים עמוקים ועיוניים.

כעת תחשוב על חסיד ממוצע, שצריך לסיים בכל יום את חוק לימודיו הקבוע בחת"ת וברמב"ם, ובנוסף לזה להספיק כל השפע העצום הזה. רבים היו לומדים את הליקוט, אחר–כך משקיעים זמן בלימוד המאמר העמוק, ובסוף היו עוברים גם על השיחות. לא הקדישו לזה מספיק זמן איכותי, ולא למדו את זה מספיק לעומק.

"ולא מופרך…" אדישות החסידים, מול שפע הגילויים

מילא מי שלא היה ב'בית חיינו', וניזון רק מהשיחות המוגהות – אבל אתם, שהייתם נוכחים בהתוועדות של הרבי, ושמעתם את הביטויים הנפלאים במהלך ההתוועדות, לא קלטתם את גודל השעה?

כמו שהיה שפע של שיחות מוגהות – גם בשיחות עצמן, בהתוועדות בשבת, היה שפע עצום של ביטויים, שמרוב גילויים לא הערכנו נכון את משמעותם העצומה.

בכלל, הסגנון של השיחות בשנים האחרונות היה שונה ומיוחד. קודם לכן היינו רגילים לשיחות של ביאורים בנגלה, רש"י–שיחות וכדומה; פתאום הרבי הפסיק לומר רש"י–שיחות [עד כדי כך, שבשבת בראשית תנש"א אמר הרבי רש"י–שיחה, וזו היתה הפתעה גדולה. זכורני שהרבי התבטא שיש לו טענות על עצמו, מדוע הוא אינו אומר רש"י–שיחות… ולכן אמר אז הרבי שיחה על רש"י "על מנת להמשיך בכל השנה (בלי נדר)"].

משפט רגיל באותן שנים היה "כמדובר כמה פעמים", "כמדובר בהתוועדות שלפני זה". בתחלה, עוד היינו מחפשים את אותה ההתוועדות שלפני זה; אחר כך הבינו שייתכן שמדובר בשיחה משנים קודמות, ובעצם, מתש"י עד תשנ"ב – הכל זו התוועדות אחת גדולה.

עוד מטבע לשון נפלא היה כאשר הרבי אומר "האט מען" – יש לנו. הרבה ענינים שהרבי מזכיר בשיחה, "יש לנו" אותם. אם הרבי דיבר על "מלך" שהוא ראשי תיבות "מח לב כבד" – אז "יש לנו" את המח, "יש לנו" את הלב ו"יש לנו" את הכבד. מה זאת אומרת? מה הפירוש, שהמילה שהרבי הזכיר עכשיו בשיחה, עכשיו "יש לנו" אותה? זה דבר מדהים: ברגע שמילה יצאה מפיו של הרבי – עכשיו כבר יש לנו, הרבי המשיך וגילה בנו את הענין!

ישנם עוד הרבה ביטויים שמיוחדים לרבי, ובשיחות אלו בפרט – שאת הענין הזה שבשיחה אמרנו עכשיו בתפילה, או קראנו בקריאת התורה ובברכה לפניה ולאחריה, ואמרנו על זה אמן, וממילא זה נמשך ופעל בעולם… בשיחות קודמות היו לנו הרבה ביאורים בנגלה. כאן הרבי מגלה 'המשכות' בעולם.

ולמרות כל הגילויים הנפלאים, חסידים לא קלטו מספיק את גודל השעה. במבט לאחור ניתן לומר, שכאשר לומדים את השיחה המוגהת כיום – הכל מוגש לנו במבנה מסודר, והביטויים הייחודיים מופיעים עם הסבר והרחבת הביאור. אבל כאשר שמענו את הדברים בהתוועדות, הכל היה 'המשכות'… הרבי אומר מילה, והיא מתקשרת לעוד מילה, והמילה הבאה לעוד מילה – והשיחה מלאה במושגים ועניינים. אפילו לחוזרים היה קשה לתפוס ולחזור את השיחות בסגנון הזה… קל וחומר לחסיד מן השורה.

"ירעישו ויצעקו" המתח בעקבות השיחה

נחזור לשיחה של ליל כ"ח ניסן. איפה השיחה הזאת תופסת אתכם?

לפני שאתייחס לשאלתך, כדאי להקדים ולציין שהשיחה של ליל כ"ח ניסן היתה בכלל הפתעה גדולה. זה קרה לאחר שנה שלימה שהרבי כמעט ולא אמר שיחות בלילות החול (מכ"ח ניסן תש"נ עד י"א ניסן תנש"א – מלבד בזמנים הקבועים, ופעם אחת יוצאת מן הכלל – בכ"ה תמוז תש"נ). אפילו בי"ט כסלו וי' שבט לא זכינו לשמוע שיחה מהרבי! הרגשנו 'דורמיטא' ממש.

הייתי אז תלמיד באהלי תורה, ובהשגחה פרטית קיבלתי אישור ללכת ל–770 להתפלל מנחה–מעריב עם הרבי בחזרתו מהאוהל; על אף שביום שהרבי חוזר מהאוהל, שאר הבחורים נשארו באהלי תורה ושמעו את השיחה בשידור. כך זכיתי לשמוע את השיחה ב–770. אני זוכר שבאותם רגעים ממש שכחתי מי אני ואיפה אני. היינו נרעשים.

אמנם, למרות כל ההפלאה של השיחה, הרי במידה מסויימת התגובה הראשונית של החסידים לשיחת כ"ח ניסן, היתה במובן מסויים דומה לשל כ"ו ניסן – החסידים בקבלת עול החלו לצעוק "עד מתי". בעצם, הרבי הרי אמר שלא יצעקו "מפני הציווי" – וגם את ההוראה הזו קיימו, וצעקו שלא "מפני הציווי"… אולי אפשר לנסח זאת כך, "מפני הציווי שלא יהיה 'מפני הציווי'"… לאור זאת, אפשר להבין את מה שאמר הרבי מיד אחר כך לר' זלמן גוראריה: 'לא נגע ולא פגע'.

אבל בכל זאת – אפשר היה להרגיש שהשיחה שינתה משהו. הרבי הנחית פצצה. אין ספק שבאותו רגע הרגישו כולם שזה משהו אחר לגמרי.

השמיעו את השיחה עוד הפעם ועוד הפעם, כל הלילה. בכל ההתוועדויות דיברו על כך שוב ושוב. למחרת ביום שישי כשהתלמידים הגיעו לסדר חסידות בבוקר, והזאל לא היה מלא, אני זוכר שהמשגיח ממש נסער וצעק – על אלו שהגיעו… – איך ייתכן שאחרי שיחה כזו לא כל הבחורים נמצאים בזמן לסדר.

גם המבצעים באותו יום שישי היו אחרת. שכרו טנק מבצעים מיוחד – דבר לא שגרתי – ועל הדו"ח לרבי על כך קיבלו תשובה מיוחדת: "והזמן גרמא והענין". זו היתה לשון לא מוכרת, וכמדומני זו היתה הפעם הראשונה שהרבי השתמש בביטוי זה, אבל בהמשך הרבה מהפעולות בעניני משיח זכו לקבל את הלשון הזו 'והענין', 'והענינים'.

כך גם בשבת שאחר כך – 770 רעש וגעש. בכל מקום דיברו על השיחה. למשך שבוע–שבועיים זה היה הנושא כל הזמן. היתה סערה.

כמה ימים אחר כך, בערב שבת ה' אייר תנש"א – קיבלנו קבוצת בחורים אישור ליציאה לשליחות לאוסטרליה. אני זוכר שכשהגענו ל–770 בליל שבת, אמרו לנו כולם: "אתם תהיו הקבוצה הראשונה שלא תצא לפועל לשליחות"… זה עמד אז באוויר. היה ברור שמשיח מגיע.

אחרי שבת, ביום ראשון ז' אייר, קרה שהרבי יצא באיחור גדול לתפילת שחרית. עמדנו וחכינו לרבי חמישים דקות. ומה יכולנו לעשות באותם חמישים דקות? זה היה ברור, למדנו שיחה בעניני גאולה ומשיח.

ההרגשה היתה פשוט שמוכרחים להיות לפחות 'בינונים של תניא'. איך אפשר שלא? צריכים הרי להביא את המשיח!

"בהמשך להמדובר" הבהרות נוספות בשיחות

אולי כדאי אכן להתייחס יותר בפירוט לאותם ימים שאחרי השיחה. בתקופה שאחר כך, זכינו לעוד שיחות שבהן המשיך הרבי והתייחס לנושא שעל הפרק – הבאת המשיח, כשהוא מפרט יותר את הפעולות הנדרשות למעשה. כיצד התקבלו אז הדברים בין החסידים?

בשבת פרשת שמיני הייתה התוועדות סוערת מאוד. לפני ההתוועדות קם אחד מזקני החסידים, נעמד על בימת ההתוועדויות במקומו של הרבי והודיע – אינני זוכר בדיוק את פרטי ההודעה, אבל הוא ביקש שהקהל יכריז 'יחי' או 'עד מתי', או משהו דומה. נו, לאו דוקא שהקהל שיתף פעולה… כשהרבי נכנס ניגנו ניגון כלשהו. אבל האוירה היתה דרוכה.

אחר כך התרחש האירוע המפורסם, המתואר ביומנים, כאשר ר' איצ'קע ע"ה גנזבורג הכריז וביקש שהרבי יפסוק שהגאולה תבוא, ו"צדיק גוזר והקב"ה מקיים".

מה שהרבי ענה לו בהתוועדות ידוע, ומודפס גם הוא: הרבי אמר שהוא יודע בעצמו מה עליו לעשות – "בנוגע לענינים פרטיים כבקשת ברכה – מביא הנני את הפתק אל הציון דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, והוא בטח ממלא את הברכה באופן הכי טוב, אם באופן ד"צדיק גוזר והקב"ה מקיים", או באופן אחר – כפי שהוא רוצה" [אגב, זו נקודה מעניינת – הרבי בעצם חושף שיש לו עוד הרבה אפשרויות לפעול על הקב"ה, לא רק כ"צדיק גוזר והקב"ה מקיים"… בהמשך יצא לאור המאמר של י"ט כסלו תשנ"ב, פדה בשלום תשכ"ו, שבו אכן מבוארות דרגות נעלות יותר מ"צדיק גוזר והקב"ה מקיים"].

גם בנוגע להבאת הגאולה הרבי הבהיר שהוא עצמו יודע מה עליו לעשות, אך האחריות בנושא זה מוטלת עלינו – והרבי המשיך ופירט מהו התפקיד המוטל עלינו: "לימוד התורה וקיום המצוות בהידור, באופן דשמיני שמונה שמינה"… וכאן ממשיך הרבי את השיחה כרגיל. הרבי עובר מהמענה לר' איצ'קע ישר להמשך השיחה, העוסק בענין "שמיני שמונה שמינה".

בשבוע הבא הורגשה היענות גדולה יותר מהקהל לשיחה של כ"ח ניסן: הוקם המטה העולמי להבאת המשיח, ונערך כנס גדול. באותו כנס היה 770 מלא וגדוש בקהל. היו נואמים שדיברו חזק על הענין, ואחר כך חילקו פתקים שבהם התבקש כל אחד לרשום את התחום שבו הוא מוכשר, על מנת שיתקשרו אליו וישבצו אותו בפעילות בתחום זה.

בכנס הזה חולקה תשורה מיוחדת: מפתח ענינים בשיחות הרבי בעניני גאולה ומשיח, שערך אחד התמימים, הת' (כיום ר') מנחם דוברוסקין. היתה לו הזכות המיוחדת לקלוע אל הנקודה.

ואז, גם הרבי עבר לשלב נוסף: הרבי דיבר בהתוועדות בשבת שלאחר מכן – פרשת תזריע מצורע – ש"הדרך הישרה" להביא את הגאולה היא לימוד עניני גאולה ומשיח. אחר כך, כאשר ר' חיים גוטניק מאוסטרליה שלח לרבי מכתב בו הוא מתחנן למצוא פיתרון למה התכוון הרבי בכ"ח ניסן – שלח לו הרבי כתשובה את אותם חלקים של "מעשה בפועל" משיחת ש"פ תזריע מצורע, אודות לימוד עניני גאולה ומשיח.

"דיברתי ברור" הדרך שהרבי התווה

הזכרתם את המענה לרב גוטניק. הוא לא היה לבד, מן הסתם; היו עוד רבים שהתקשו למצוא פיתרון, וניסו להבין למה בדיוק הכוונה בשיחה…

אכן. אנשים חיפשו עוד ועוד רעיונות. בחלוקת הדולרים הגיעו הרבה אנשים עם עצות לרבי, כיצד הרבי יכול להביא את הגאולה. היו אז רעיונות מגוונים – קבר רחל, תענית שעות, שביתת רעב…

בכלל, נראה שבשיחה הרבי דורש "אחד, שנים, שלושה" שיטכסו עצה, ולעומת זאת "עשרה עקשנים" שיפעלו; אבל במציאות – לעומת אחד, שנים, שלושה שפועלים – ישנם הרבה יותר מעשרה יועצים…

בפשטות, הרבי הדגיש שוב ושוב מהי הדרך להביא את המשיח – לימוד התורה וקיום המצוות. אני זוכר שדיברו ב–770 בקשר לשיחה של "שמיני שמונה שמינה", שהרבי בעצם אומר כאן: זו הדרך להביא את המשיח. קודם כל, פשוט צריך לשמוע שמונה פעמים קריאת התורה!

זו גם ההרגשה כשרואים את רצף השיחות של שמיני ותזריע מצורע. הרבי אומר, בעצם, מה יש לשאול אותי מה צריכים לעשות? הרי הרבי דיבר שנטכס עצה, זו עבודה שלנו; והדרך גם היא הרי ברורה וידועה, ארבעים שנה הרבי אומר לנו בדיוק מה לעשות. אבל כשאנחנו כל כך מתעקשים ורוצים לקבל משהו – הרבי אומר כביכול נו, אתן לכם משהו – "דרך ישרה"…

"זו טענתי" הזעקה המהדהדת בתשע"ח

ובמעבר חד להיום – עשרים ושבע שנים אחרי אמירת השיחה. כשאנחנו לומדים וקוראים את השיחה בתשע"ח, מהי התחושה כעת?

לפני שנדבר על היחס שלנו לשיחה כעת, אולי כדאי לשאול באופן כללי מה קורה כשאנחנו לומדים שיחה של הרבי. כל שיחה שהיא. בדרך כלל, יש בשיחה 'מעשה בפועל' – מכאן ולהבא צריכים לעשות כך וכך… נו, האם אנחנו רצים לקיים את ההוראה? או שמלכתחילה מדלגים על הקטע עם ההוראה למעשה?

יש מושג שנקרא 'דיסוננס קוגניטיבי'. אדם נתקל במשהו שמתנגש עם דרכו בחיים עד עכשיו. משהו שאם הוא יקח ללב קשה מידי – תתערער כל ההשקפה ואורח החיים שלו… המערכת שלנו, הנפש הבהמית שבתוכנו, בנויה כך שנוכל לקחת את הענין בקלות ולהמשיך הלאה. 'ההוראה כאן בשיחה היא לא ממש כפשוטו', נסביר לעצמנו – וזהו, אפשר להמשיך לישון…

יודע מה? הרי יש ילד אחד שאכן לקח את הענין עד הסוף. הילד הזה השתתף בקייטנת חב"ד, והדיבורים שהוא שמע על משיח תפסו אותו כל כך עד שכמעט השתגע מרוב ציפיה למשיח. ר' רמי אנטיאן סיפר על כך לרבי, וקיבל את התשובה המפורסמת: "הרי זו טענתי בשיחה הידועה". לזה בדיוק אני מצפה – שכולם יקחו את זה ברצינות, כמו אותו ילד.

אנחנו יכולים ללמוד את השיחה של כ"ח ניסן, לעיין בה שוב, לדקדק במילים של הרבי, אבל לא על זה מדובר; כל הטענה, התביעה והתחנונים של הרבי – שניכנס לזה באמת!

זו גם הדרישה של הרבי כמה שבועות אחר כך, בש"פ בלק, להתבונן שעומדים בכניסה לימות המשיח. לא מדובר רק על לימוד עיוני. לא רק לדקדק בשיחות, להשוות בין המקורות ואפילו להתוועד ולספר סיפורים בנושא משיח; את כל זה אפשר לעשות כמו בעל–הבית טוב – להתרווח על הכורסא, באמצע סעודה טובה, ולעיין בנחת. אפשר גם לנסות להעלות זכרונות מעוררים: אולי יש עוד סיפור מיוחד מאותן שנים גאולתיות?…

אבל הרבי דורש 'להתבונן', 'לידע ולהכיר', 'להרגיש' – זאת אומרת שהלימוד ישנה אותי. שארגיש באמת שנמצאים בכניסה לימות המשיח, ואשאל את עצמי: מה זה דורש ממני? מה אני צריך לעשות אחרת? כשאני מרגיש ו'חי' איפה נמצאים – היחס שלי לנושא משתנה לגמרי!

"מוכרחים לפעול" כל יום הוא ג' תמוז…

אם כן, היכן נעוץ ההבדל? כיצד אנחנו צריכים ללמוד את השיחה באופן הרצוי, לכוון למה שהרבי מבקש?

הענין פשוט ביותר: הרבי רוצה שזה יהיה דבר שלי, שנוגע לי.

הרבי דיבר בשנות המ' – כאשר היו שלא הבינו את ההכרח לצעוק 'עד מתי', וטענו ש"בכל יום שיבוא" היינו "לכשיבוא", מתי שיסתדר… הרבי אמר אז שלו היה להם בבית אדם חולה חלילה, בודאי שלא היו מתכוונים ב"רפאנו" שהקב"ה ירפא אותו מתי שיסתדר. הם היו מתחננים וזועקים ולא מרפים, שתבוא רפואה קרובה ומיידית. וזה ברור – כאן הרי מדובר בענין שבאמת נוגע לי!

או למשל, כשקרה כ"ז אדר תשנ"ב – לא היינו צריכים ללמוד שיחות כדי להבין ולהפנים שקרה כאן משהו שנוגע לנו. כ"ז אדר זה בודאי ענין שלי! גם בכ"ז אדר תשנ"ד, בג' תמוז… אני לא זקוק להסברים, אני מרגיש מעצמי שמשהו כאן לא בסדר.

אצל הרבי, כל רגע שבו לא באה הגאולה האמיתית והשלימה בפשטות – זה בדיוק כך. כמו ג' תמוז תשנ"ד אצלנו. ברור שמשהו לא בסדר, הוא "כתית", שבור ומזועזע לגמרי. והרבי אומר שכל אחד מאיתנו יכול להיות גם הוא כך, "כתית" – לא משנה מה מצבו בגשמיות וברוחניות.

כשמתבוננים וחיים בעניני משיח, הענין של 'כתית' הוא לא עוד משימה, עבודה בעבודת השם – לנסות להתאמץ להיות 'כתית'… אין עבודה כזו 'להיות כתית'. זה פשוט המצב. זה ענין אמיתי – כל רגע שעובר ומשיח עוד לא בא, אני לא רגוע, זה מטריד אותי כל הזמן.

שים לב להקשר בשיחה – הרבי מתפלא איך ייתכן ש"עשרה מישראל" מתאספים, ולא "מרעישים" על הגאולה. בשביל מה התאספו שם אותם "עשרה מישראל"? בסך הכל בשביל להתפלל מנחה–מעריב… הרבי תובע, בעצם, שבכל פעם שמתאספים קבוצת יהודים, "עשרה מישראל" – בין אם מדובר במנחה–מעריב, בין אם מדובר בסיום הרמב"ם, כנס נשי חב"ד, או אפילו במשחק שחמט – לא ייתכן שהתכנסות כזו תעבור בלי שידברו על משיח. ולא מספיק סתם 'לדבר'. בלאו הכי כבר התרגלנו להזכיר את הגאולה בכל התכנסות, בהכרזת 'יחי אדוננו'… אבל הרבי תובע יותר מזה: 'להרעיש'. שיהיה שטורעם על הגאולה!

וכל זה מתחזק עוד יותר – כשנמצאים בתקופה מיוחדת שכזו, עם כל הגילויים של נ"א נ"ב. אדרבה – דוקא בגלל זה. אפשר לראות, למשל, בשיחת ש"פ משפטים תשנ"ב. שיחה כל כך מיוחדת, עם גילויים וביטויים נפלאים על משיח – ודוקא שם מדבר הרבי עד כמה מופרך שעדיין נמצאים בגלות, "גודל הצער וההבהלה . . ועד שמצד גודל הצער אין להאריך בזה ביום השבת"…

נתאר לעצמנו חסיד שלא נסע לרבי, ולא הגיע להקפות בשמחת תורה; ולעומתו חסיד שנסע ונמצא ממש מול הרבי בהקפות, במרחק נגיעה מכל הגילויים הנפלאים, אלא שיש מישהו שמסתיר לו… מי יהיה שבור יותר? רואים במוחש שזה שמסתירים לו הוא זה שיהיה ממש 'כתית', ויאבד את העשתונות לגמרי.

ואם כן, דוקא אצלנו ה'כתית' אמור להיות גדול בהרבה! דוקא אנחנו שנמצאים ממש בימות המשיח, וצריכים רק לפתוח את העיניים – אנחנו קרובים יותר מתמיד. השמחה שלנו צריכה להיות גדולה בהרבה, ויחד איתה התחושה הברורה שזה מופרך עבורנו ואיננו מסוגלים בשום אופן להישאר עוד רגע אחד בגלות.

והעיקר, שהרבי יקלקל לנו את התכניות – ובמקום לקרוא את שורות אלו, נשב ונלמד בעיון ודקדוק את שיחת שבת פרשת שמיני תשע"ח. אז נוכל ללמוד ולעיין, לחיות ולראות.

הראיון נערך יחד עם מערכת 'מדקדקים'. לתגובות, הקדשות, ולהצטרפות לקבלת הקובץ המלא בדואר האלקטרוני: medakdekim770@gmail.com