ולדימיר ואני: ריאיון עם היהודי המקורב ביותר לפוטין

כשהרב ברל לזר הוזמן לאחרונה לביקור היסטורי בעיר הסיבירית טומסק, מתכנני לוח הזמנים השאירו חלון פתוח לפגישה שלו עם מושל המחוז. "ראש העיר אוהד את הקהילה היהודית, אבל עם המושל יש לנו לא מעט בעיות. לכן היה חשוב לי להיפגש גם איתו", הסביר הרב מאוחר יותר. אלא שיום לפני הפגישה המתוכננת התקבלה מטעם המושל הודעה: פגישות דחופות נקבעו לו במוסקבה – ולכן תודה, אבל אולי בפעם אחרת. כמה ימים אחר כך, כשהרב לזר עצמו חזר לבירת רוסיה, הגיעה פתאום שיחת טלפון בהולה: "האם הרב פנוי בשעות הקרובות? המושל נמצא במוסקבה וישמח מאוד להיפגש איתו". הרב לזר מחייך כשהוא מסכם את הסיפור: "נו, אתם לא חושבים שזה קרה במקרה".

אנחנו לא. כשהמושל הגיע למוסקבה, הוא כנראה נפגש עם הדרגים הגבוהים בממשל הרוסי, והבין עד מהרה שהרב לזר הוא אחד האנשים המקורבים ביותר לוולדימיר פוטין. לאיש ברוסיה אין פריבילגיה לומר "לא" למי שהוכתר לרבה הראשי של רוסיה בידי הנשיא עצמו.

סיפור הפיכתו של הרב לזר משליח חב"ד פשוט לרב שעומד בראש אימפריה רוחנית וכלכלית, מקביל במידה רבה לסיפור תחייתה של יהדות רוסיה. ספק אם קיימת עוד דוגמה היסטורית לתפוצה שכבר הוכרז עליה כי הגיעה לסוף דרכה – ואחרי זמן קצר כל כך חזרה לשגשג. "אלי ויזל אמר לי את זה כשביקר פה פעם", מספר לנו הרב לזר. "הוא ציין שמהקהילה היהודית בספרד, למשל, לא נשאר כלום אחרי הגירוש. פה ברוסיה, לעומת זאת, הקהילה חוזרת לעצמה. יהודים שהיו מנותקים לגמרי מגלים את יהדותם ומתחברים אליה. הפלא גדול עוד יותר כשלוקחים בחשבון שבמשך כל כך הרבה שנים לא היו כאן קהילות ומוסדות מתפקדים, ויותר מכך – הייתה אנטישמיות והיו רדיפות".

לפי תוצאות מפקד רשמי, בגבולות רוסיה חיו בשנת 2010 כ־158 אלף יהודים שהזדהו ככאלו. בחב"ד מדברים על מספר גדול פי כמה וכמה. "אנחנו מעריכים שיש לכל הפחות מיליון יהודים", אומר הרב לזר, "אבל כמובן רבים מהם לא קשורים לקהילה, וחלקם אפילו לא יודעים מה זה להיות יהודי. לאחרונה הקונגרס היהודי־הרוסי ערך מחקר בנושא הזה באמצעות חברת Levada Center, והגיע למסקנה שהמספר הוא מיליון וחצי – אבל יכול להיות שזה כולל זכאי עלייה (שאינם יהודים על פי ההלכה – א"ש)".

את הקהילה היהודית הזו – שעשויה להיות השנייה בגודלה בעולם, או השישית, או כל מספר ביניהן – משרתת חסידות חב"ד באמצעות 400 משפחות "שלוחים". מאה מהן פועלות בבירה מוסקבה והשאר ברחבי רוסיה, מהים הבלטי ועד האוקיינוס השקט, מהאוקיינוס הארקטי ועד הים הכספי.

הרב לזר עצמו הגיע לראשונה לברית המועצות רגע לפני שהמוני היהודים החלו לעזוב אותה. הוא נולד במילאנו שבאיטליה לפני 54 שנים, בן לשלוחי חב"ד בעיר. בשנת 88', אחרי שעבר את מסלול החינוך המקובל בישיבות בארה"ב, הוא נסע לרוסיה כדי לבדוק אפשרות לשליחות במדינה. בברית המועצות נשבו אז רוחות ערות של שינוי, אך עדיין לא הסתמן בה כיוון ברור.

בשלהי 1990 קיבלו ברל לזר ורעייתו חני את ברכת הדרך לשליחות במוסקבה מהרבי מלובביץ'. המשימה שעמדה בפניהם – הקמת קהילה יהודית מתפקדת – נראתה בלתי אפשרית. "מספרים שהמנהיג האחרון של ברית המועצות, מיכאיל גורבצ'וב, קרא לשר הדתות שלו ושאל כמה יהודים יש ברוסיה. השר ענה: שני מיליונים. 'וכמה יצאו ברגע שנאפשר להם?', המשיך גורבצ'וב להקשות. ארבעה מיליונים, השיב השר. ואכן, כשנפתחו השערים, כל מי שהיה לו קשר כלשהו עם היהדות עזב את המדינה. נשאר כאן רק מי שהיה לגמרי מנותק מיהדותו. בתי הכנסת היו ריקים ואף אחד לא ראה עתיד".

גם מהבחינה הפיזית לא ציפה להם גן של ורדים. "בשבת הראשונה שלנו כאן הגעתי לבית הכנסת, כולי מותש מחוסר שינה. מישהו שאל אותי מה קרה, ואמרתי לו שהדירה הקטנה שלנו שורצת עכברושים ולא יכולנו לישון. הוא ענה לי: 'עכברושים בדירה זה מעודד. סימן שיש לך שם אוכל'.

"באותו רגע הבנתי מה מתרחש סביבי. כשהסתכלנו על היהודים בקהילה ראינו שהם במצב חמור הרבה יותר מאיתנו, וזה דרבן אותנו. לא היה לנו מה לאכול, אבל לא היינו היחידים: לאף אחד לא היה. מאז המצב כמובן השתפר בהרבה, אבל העיקרון נשאר – אנחנו מרגישים חלק מהקהילה, ואם קשה להם, אז למה שלנו יהיה טוב?"

מה היה הכי קשה בשנים הראשונות?

"שלא ראינו אופק. לא יכולנו לראות כיצד המצב ישתנה. ידענו שאנחנו רוצים לבנות פה קהילה, אבל כולם כולל כולם אמרו לנו שאנחנו עושים טעות מרה ושמאמצינו יהיו עקרים: 'הרי האנשים עולים ארצה מול עיניכם, אתם רואים שאין כאן יהדות'. ובכל זאת, היו יהודים שלא רצו לעלות, ואליהם החלטנו להגיע. בהתחלה לא היו לנו אמצעים כדי לעשות את זה. אני לא מדבר בכלל על להביא להם יהדות או שמירת מצוות, אלא על עניינים קיומיים של אוכל".

למה רב צריך לדאוג לאוכל?

"השאלה היא איך אתה מסתכל על האנשים האלה. נניח שיש לך ילד שהתרחק מהיהדות, לא מתנהג טוב ולא שומר תורה ומצוות. אתה תיתן לו לאכול כדי שיהיה שוב דתי? תיתן לו אוכל כי אתה אבא שלו, והוא צריך לחיות, ואכפת לך מהקיום שלו. כך אני מרגיש כלפי היהודים האלה. אני אוהב אותם אהבת נפש. הם מיוחדים במינם. אחרי מה שהם סבלו, לעולם לא נוכל לתת להם מספיק".

הריאיון עם הרב לזר נערך במרכז הקהילתי היהודי בשכונת מרינה רושצ'ה שבעיר מוסקבה, אליה הגעתי כאורח איגוד הקהילות היהודיות ברוסיה. הלשכה רחבת הידיים נמצאת בקומה השישית מתוך שבע, שכולן רוחשות פעילות – תפילה או סעודה, אימוני ספורט או לימוד בכיתות. מסביב לבניין יש עוד כמה וכמה מוקדים יהודיים, כולם תחת שליטתו של הרב לזר, כרב הראשי לרוסיה. תמצאו כאן את "מוזיאון היהדות והסובלנות" (שרבים מהמבקרים בו אינם יהודים), בתי ספר, גנים, חנויות ומסעדות כשרות, בית דפוס ומערך כשרות שמחזיק בפועל במונופול על האוכל הכשר ברוסיה כולה.

את הבניין המרכזי במתחם החל לזר להקים כבר ב־1993, במה שנראה אז כשיגעון פרטי שיקרוס עד מהרה. "על המגרש הזה היה בנוי עד אז בית כנסת קטן מעץ. הקומוניסטים הקימו אותו בלית ברירה ב־1926, כשיהודי השכונה הודיעו שהשלטונות יצטרכו להרוג אותם אם לא יתירו להם להתפלל. אחרי שכילתה אותו שרפה, החלטנו שנבנה אותו מחדש, והפעם מאבן. התכנון הראשוני היה בניין צנוע, אבל בכל שלב בתוכניות הבנו שאנחנו רוצים גם את זה וגם את זה ועוד משהו אחד, וכך נוצר הבניין שאנחנו נמצאים בו. כל הארגונים היהודיים ברוסיה אמרו שהשתגענו סופית. שזה יהיה פיל לבן. שאף אחד לא מגיע לבתי הכנסת שכבר קיימים, אז מי יגיע אלינו. שגם אם נמצא יהודים חדשים, הם יעלו במהרה לישראל".

חנוכת הבניין, שהתקיימה באמצע שנת 2000, הייתה בעיני הרב לזר אירוע שבו שינתה יהדות רוסיה כיוון. זאת בזכות נוכחותו של אדם אחד: נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, שנכנס לתפקיד ביום האחרון של שנת 1999. "זה היה רגע מפנה חשוב מאוד: בפעם הראשונה בהיסטוריה של רוסיה, הנשיא הגיע לבית כנסת. יהודים שעד אז התביישו ביהדותם, פתאום רואים את הנשיא החדש מבקר במקום כזה. אנשים החלו לומר לעצמם: אם הוא יכול, למה אני לא?"

הרב לזר רואה בכך מעשה אמיץ מצידו של פוטין. "האוכלוסייה הרוסית בשנים ההן עדיין לא הבינה שיכול להיות קשר טוב עם ישראל, ושהיהודים הם חלק לגיטימי מהעם הרוסי. יהודים תמיד היו האשמים כאן – אם אין מים בברז, זה בגללם. רוסיה עזרה תמיד לאויביה של ישראל, במסגרת משחק־סכום־אפס מול אמריקה. ופתאום הנשיא נותן הכרה לסמל מובהק של העם היהודי. שנים מעטות קודם זה היה נשמע מופרך לגמרי".

הגעתו של פוטין לחנוכת בית הכנסת לא התרחשה בחלל ריק. כשאני מבקש מהרב לזר לתאר את היכרותו הראשונית עם נשיא רוסיה, הוא מגדיר זאת כ"סיפור מסרט": "היו לי פגישות גם עם גורבצ'וב ועם הנשיא בוריס ילצין, אבל הן תמיד היו חשאיות ולא פומביות. בתקופת ילצין נערך כאן כינוס של הקהילות היהודיות, והחלטתי להזמין את הנשיא. התשובה הייתה ברורה, אבל בכל זאת ניסינו. קיבלנו כצפוי תשובה שהדבר לא אפשרי, אבל יחד עם זאת הוצע שנזמין את ראש הממשלה דאז, ולדימיר פוטין. אמרתי – מצוין. הזמנו את פוטין, וגם ממנו קיבלנו תשובה שהוא לא יכול לבוא, אבל שאם נרצה, אנחנו מוזמנים להגיע אליו במשלחת קטנה. מתי? – בעוד שלוש שעות. התארגנו במהירות והגענו.

"לא ידעתי על פוטין כלום. הבאנו לו חנוכייה במתנה, והתחלתי להסביר לו מה משמעותה לעם היהודי. הוא עצר אותי: 'אני יודע. אני מכיר'. ואז הוא סיפר את מה שהיום כבר ידוע – על ילדותו בסנט־פטרסבורג במשפחה קשת־יום, על שכניו היהודים הדתיים שסייעו לו ונתנו לו לאכול, ועל ההתרשמות שלו מנועם הליכותיהם ומאורח החיים שלהם. כבר כסגן ראש עיריית סנט־פטרסבורג הוא החל להראות את יחסו החם ליהודים, ופתח בית ספר יהודי ראשון בעיר, על אפו וחמתו של הממסד. כעת הגיע למלכות. הרגשתי מיד שיש פה אדם אחר. שאנחנו עומדים בפני שינוי כביר".

התחושה הזו קיבלה משנה תוקף כשביציאה מלשכתו של ראש הממשלה הרוסי המתינו למשלחת במפתיע צוותי תקשורת, ודבר הפגישה זכה לפרסום בולט. מאז ועד היום מתחזקים הרב לזר ופוטין מערכת יחסים קרובה, יש שיאמרו חברית. הם נפגשים לפחות פעמיים בשנה, סביב ראש השנה ופסח, אך מעבר לכך עצם ההיכרות ביניהם מספיקה כדי לפתור בעיות, כמו במקרה של מושל טומסק המוזכר בתחילת הכתבה.

עד כמה האהדה של פוטין ליהודים טבועה בו מילדות, ועד כמה היא קשורה לאינטרס פוליטי?

"סיפור ילדותו גרם לו להבין נקודה אחת חשובה: אין דת לא טובה, או עם לא טוב; כל אדם לגופו. היהודים נחשבו אז לדבר הכי גרוע שיש – גזלנים, רשעים, קמצנים, בעלי קרניים – ופתאום הוא רואה שמי שעוזר לו היא משפחה יהודייה שגאה ביהדותה ושומרת מצוות. זה גרם לו לחשוב מחוץ לקופסה. המקרה הפרטי נתן לו מבט כולל לגבי הדרך הנכונה להסתכל על עמים.

"כעת, האם יש לו אינטרס להיות בקשר טוב עם היהודים? בהחלט אפשר למנות שלל אינטרסים כאלה – היחסים עם ישראל, הדרך שבה הוא מצטייר בעולם, הקשרים העסקיים. מצד שני, כשהוא התחיל את הקשר שלו איתנו, ודאי שזה לא היה צעד חיובי מבחינת דעת הקהל. כמה קולות הוא קיבל בגלל ההגעה שלו לבית הכנסת? זה לא הוסיף לו קולות, כנראה ההפך. אינטרס בטח לא היה הסיבה הראשונית, ולכן כנראה גם לא העיקרית".

הבחירות הבאות לנשיאות רוסיה ייערכו בעוד כחודש, ב־18 במארס. לפוטין אין באמת תחרות במירוץ הזה, ובכל זאת אני שואל את הרב לזר אם יש נטייה מסוימת בקרב הקהילה היהודית. "חשוב לנו שהיהודים לא יהיו אדישים", הוא אומר. "שילכו ויבחרו. שיצביעו למי שהם רוצים, כמובן, אבל שיביעו עמדה. הסכנה הכי גדולה כרגע ברוסיה היא האדישות".

נראה בקרוב סרטון של פוטין שאומר שהצ'צ'נים נוהרים לקלפיות?

הרב לזר צוחק: "אולי בשביל זה ביבי הגיע לפה, לתת לו טיפים. אבל ברצינות, לנו חשוב שהיהודים לא יעמדו מהצד. שרוסיה תראה שהיהודים בוחרים ומשפיעים".

לפוטין יש תדמית של מי שנלחם ביריביו הפוליטיים בדרכים שהן לא תמיד דמוקרטיות. הטענות האלה מבוססות?

"הוא פופולרי בציבור, ולכן לא צריך ללחום בצורה כזו. אני לא מאמין שזה נכון".

גזר כנגדנו

הקשר ההדוק של הרב לזר עם נשיא רוסיה בא לידי ביטוי גם ביחסיה של מדינת ישראל עם המעצמה. בשנים האחרונות, כשחיילים רוסים נמצאים בסוריה כמטחווי קשת מהגבול הישראלי, הקשר הזה מקבל משמעות רבה אפילו יותר.

אני שואל את הרב לזר איזה אירוע ביטחוני באזורנו יכול לגרום לו להתקשר לפוטין. "אני מאוד מקווה שלא נגיע לזה", הוא משיב. "זו קודם כול אחריותו של ראש ממשלת ישראל, אבל אם תגיע בקשה ויאמרו שאני יכול לסייע – בשמחה אעשה זאת".

והוא אכן מסייע, כשצריך. ביקור הבזק של נתניהו במוסקבה לפני כשבועיים התקיים לא בקרמלין אלא במתחם הקהילה היהודית, ב"מוזיאון היהדות והסובלנות" שהקים הרב לזר. בתמונות משם נראים שלושתם: הנשיא הרוסי, ראש הממשלה הישראלי והרב החב"די.

אחרי הפלת מטוס האף־16 בסוף השבוע האחרון, וההפצצות הישראליות בשטח סוריה, פוטין התייצב לצידו של אסד. לפי חלק מההערכות, הרוסים אפילו ידעו על שיגור הכטב"ם האיראני לתוך שטח ישראל. כמי שמכיר את פוטין, יש לך הסבר להתנהלות הזו?

"אני לא מומחה בעניין, ולא יכול להגיד מה הרוסים יודעים ומה לא. להבנתי יש קשר יומיומי בין רוסיה לישראל בעניינים האלה, ואני בטוח שנתניהו שוחח עם פוטין על הנושא. אני מאמין שהמטרה של מוסקבה היא שיישמר השקט באזור, וודאי שאין שאיפה לתת לאיראנים לעשות כל מה שהם רוצים ולהביא למצב של פגיעה בישראל. גם לרוסים ברור שלא ייווצר סדר בסוריה אם ייתנו לחיזבאללה ולארגוני טרור להשתלט על השטח. יש מחלוקת בין רוסיה לאמריקה בשאלה איך להביא שקט לסוריה, אבל כולם מבינים שאם תהיה שם התחזקות של חיזבאללה או של כוחות אחרים שמדברים על מלחמה נגד ישראל – ודאי שזה לא יביא שום תועלת, אלא להפך".

מהשיחות שלך עם פוטין, אתה מתרשם שהוא יעשה כל מאמץ כדי שישראל לא תינזק מהנוכחות של איראן בסוריה?

"זה מה ששמעתי ממנו, ולא פעם אחת. ברור לי שזה הכיוון של רוסיה: שלא תארע שום תקלה לישראל ולשאר שכנותיה של סוריה. המטרה של פוטין היא שאף אחד באזור לא יחשוב שהוא יכול להתחיל מלחמה ולשלוח רקטות. מכל מנהיגי ישראל שנפגשו עם פוטין שמעתי את המשפט 'יש לנו ידיד בקרמלין'. הם הבינו שהוא מוכן לשמוע, וגם ללכת לקראתנו בהרבה מהמקרים".

ובכל זאת, הוא תומך בתוכנית הגרעין של איראן ובהמשך שלטונו של בשאר אל־אסד. זו לא מדיניות פרו־ישראלית.

"אני חושב שהיום גם בנושא הזה רוסיה אינה מה שהייתה. פעם העיקרון שהוביל אותה היה להתייצב נגד אמריקה. אם האמריקנים בעד, הרוסים נגד. היום זה לא ככה. ברור שיש לרוסיה אינטרסים במזרח התיכון. היא מזהה יכולת להשפיע על המצב וכך להגדיל את כוחה במאבק השליטה הגלובלי.

"אני לא יכול להגיד אם פוטין צודק או לא צודק לגבי סוריה, אבל הוא מאמין שמה שהוא עושה שם מועיל גם לישראל. הוא אמר לי זאת באופן אישי כמה פעמים. בניתוח שלו, בלי אסד מצבנו יהיה גרוע הרבה יותר מאשר איתו. ברור שהמטרה הראשונה של פוטין היא לא ההגנה על ישראל אלא הגנה על רוסיה, אבל הוא כבר חזר ואמר שבהחלט אכפת לו מיותר ממיליון אזרחים דוברי רוסית שנמצאים בארץ. אני מאמין שבהרבה מההחלטות שלו הנוגעות לסוריה הוא שוקל מה תהיה ההשפעה על ישראל".

מה הוא מוצא באסד שיכול להועיל לנו?

"מה שקרה בעיראק, במצרים ובמדינות ערביות נוספות הוא בעיניו תהליך שלילי. כשנותנים לקיצוניות לנצח, זה יכול להיות מסוכן. זה לא שהוא רואה את אסד כאדם הטוב ביותר בעולם, אבל האפשרות השנייה – שדאעש או ארגונים קיצוניים אחרים יבואו וינהלו את סוריה – גרועה יותר מבחינתו".

ומה לגבי איראן? הרי כל מי שיבוא במקום האייתוללות יהיה פחות קיצוני.

"אני לא חושב שרוסיה תומכת בממשל האיראני, אלא שהיא מעוניינת לשמור אותו בתוך פרופורציות נכונות באמצעות הקשר איתו. בסנקציות וב'מקלות' משתמשות ארה"ב ואירופה, לא צריך בשביל זה את רוסיה. אז פוטין לוקח את תפקיד הגזר, ומאמין שבעזרת שפה משותפת הוא יוכל לגרום לכך שיימשך השקט. האם הוא צודק? לא בידיי לקבוע. המטרה שלי היא שהוא יבין שחברי הקהילה פה אינם סתם 'חברים של יהודים שגרים בישראל' או 'ידידים של מדינת ישראל'. ישראל היא בשבילנו ממש משפחה שצריך לדאוג לה כמו משפחה".

גורמי ממשל ישראליים ביקשו ממך לדבר עם פוטין, כחבר אישי, על מנת שישפיע על איראן? כלומר, האם היה ניסיון לנהל דרכך דו־שיח עקיף עם האיראנים?

"רשמית, ודאי שלא. היו לי שיחות לא רשמיות עם הנשיא פוטין בנושאים שקשורים למזרח התיכון, ואני מעלה שאלות שלרוב לא מקובל שרב ישאל אותן. אני עושה את זה כדי לנצל את ההזדמנות ולגרום לו להבין עד כמה חשובים לנו ביטחונה של ישראל והשלום באזור".

ואתה מצליח להשפיע עליו?

"התוצאות יגידו. אני מקווה שאת מה שאני יכול לעשות, אני עושה טוב".

רושצ'ה לעומת 770

כשהרב לזר מסתובב בין חברי הקהילה שלו, ניכר היחס החם שהוא מרעיף עליהם. הוא עוצר, שואל, מתעניין, מייעץ. בעיניו, אין דבר שלא מגיע להם. "אני זוכר שהייתי מבקר בישראל או בארה"ב, ואנשים היו מתביישים לומר שהגיעו מרוסיה. החלטתי שאחת המשימות החשובות היא להחזיר להם את גאוות היחידה. אדם לא יכול להצליח לצאת מהקליפה שלו, אם הוא לא גאה במי שהוא. היום כבר יש 'קליקות' של תלמידי ישיבות שהמשותף להם הוא המוצא הרוסי. זה לא היה בעבר".

שמעתי את אחד השליחים שתחת אחריותך אומר שהיום להיות יהודי ברוסיה זה "אִין". האם זה גורם גם ללא־יהודים לנסות להתקבל לקהילה?

"יש המון אנשים שרוצים להצטרף לקהילה, להתגייר, לקבל דרכון ישראלי. בכל יום מגיעים עשרות ואומרים 'אני יהודי'. שמירת כשרות נהייתה אִין, שמירת שבת גם. זה מהפך משמעותי. הפטריארך של הכנסייה האורתודוקסית נוהג לומר שהוא מאוד מעריך אותנו, כי הוא יודע שהרבה נוצרים מגיעים לכאן ואנחנו משיבים את פניהם ריקם ואומרים להם לחזור לכנסייה. לזכותו ייאמר שאמנם בעבר הכנסייה הייתה עובדת קשה כדי לנצר יהודים, אבל היום זה נפסק לגמרי".

איך אתם בודקים את יהדותם של הפונים אליכם?

"יש מחלקה שלמה ברבנות שמתעסקת בזה. צריך לבדוק תיקים על תיקים, ויש שיטות מדהימות לגלות סבתא־רבא שהייתה יהודייה. יש אפילו בדיקת די־אן־איי שאנחנו נעזרים בה. אנחנו מצליבים מידע, וזו באמת המון עבודה. בסוף יש כאלה שמתאכזבים, ומצד שני יש אנשים שאנחנו מתירים להם את הספק וחותמים שהם יהודים".

מה לגבי יהדות רפורמית, יש דבר כזה ברוסיה?

"הטבע הרוסי גרם לכך שהתנועה הרפורמית לא תצליח כאן, אף שהם ניסו כמה וכמה פעמים. היהודים פה נוהגים לומר: בית הכנסת שאני לא הולך אליו הוא אורתודוקסי. גם אין פה 'לייטים'. רוסי לא מחפש לייט, הוא ילך עד הסוף. זה נכון גם לגבי הדתות האחרות".

עם ההצלחה הגדולה מגיעים גם מחירים. הרב לזר ידע בשנות שליחותו ברוסיה כמה עימותים, חלקם בתוך חסידות חב"ד. אחד מהם, שנותר עד היום כפצע פתוח, נוגע לגורלו של "אוסף שניאורסון": כ־5,000 ספרים השייכים לשושלת אדמו"רי חב"ד, ונלקחו בידי הקומוניסטים. הרבי האחרון ניהל מאבק ממושך כדי להשיבם לחיקו – כלומר, למטה חב"ד העולמי באיסטרן פארקוויי 770 בברוקלין. בשנת 2010 קבע בית משפט אמריקני כי על רוסיה להחזיר את הספרים לחסידות, ואף הטיל עליה קנס של 50 אלף דולר לכל יום שבו פסק הדין לא מיושם. הרוסים מצידם עמדו בסירובם להחזיר את הספרים, וניתקו כל מגע עם בית המשפט. באותה תקופה נטען כלפי הרב לזר שהוא מעדיף את שימור הקשר החם שלו עם פוטין על פני האינטרס החב"די הכללי, ולכן אינו מביע את דעתו בעניין.

לפני שלוש שנים החליט פוטין ליצור מעין פשרה: כל הספרים – למעט כמה כתבי יד – הועברו למתחם מיוחד במוזיאון היהודי שתחת הנהגתו של הרב לזר. "אני לא יודע אם הרוחות נרגעו מאז, זו שאלה שצריך להפנות למי שיצר אותן", אומר הרב הראשי של רוסיה. "היו הרבה אנשים שכעסו על דברים בלי לדעת עד הסוף מה באמת קורה פה".

נפגעת?

"לא, כי אני מאמין שאנחנו עושים את הדברים הנכונים. אם הייתי מסופק ולא בטוח בדרך שלי, הייתי כנראה נפגע. כמו שהאמנתי שרק הדרך שלנו יכולה להציל את היהודים פה, כך האמנתי שפעלנו נכון בעניין הספרים.

"הניסיון להכריע באמצעות בית המשפט לא היה נכון. כשמסתכלים בעיניים אמריקניות זה בסדר, אבל פה זה לא עובד. אם אתה הולך נגדם בכוח, הם ילכו יותר בכוח. לכן גם הסנקציות נגד רוסיה לא עובדות. אם תמצא איתם שפה משותפת, תצליח. ברגע שהרוסים הקשיחו עמדות בגלל פסק הדין, נוצרה תחושה לא טובה בקהילה. היחס כלפינו התערער. אנחנו כל הזמן אמרנו שזה לא קשור אלינו".

נוצר קרע בינך לבין אנשי חב"ד בברוקלין?

"אני לא חושב. היו דעות שונות. אני מבין אותם, וגם אני רוצה שהספרים יועברו לניו־יורק, השאלה היא איך מגיעים לזה. כשפוטין הרגיש את הלחץ של הקהילה בגלל הנושא, והחליט להעביר את הספרים למוזיאון שלנו, לא באמת עמדה בפניי ברירה אלא לקבל את הצעתו. מה יכולנו לעשות, לעמוד עם שלטים נגד המהלך? לסגור את הדלתות בבריחים ולא לאפשר להכניס את הספרים? זו הייתה מחאה חסרת תועלת. למעשה גם כיום אנחנו לא ממש מחזיקים בספרים; הם נמצאים במתחם שבאחריות ספריית לנין. אנחנו לא יכולים להוציא משם אף ספר".

אז בשביל מה בכלל הועברו הספרים?

"במילים של הנשיא פוטין – כדי שלכל אדם שרוצה לעיין בהם, תהיה גישה. שיהיה נוח. ואכן, כל מי שרוצה יכול היום לבוא, לעיין וללמוד. כאמור, מבחינתי שכל הספרים יגיע ל־770, זה מה שהכי ישמח אותי".

למרות שכרגע הם מקור עוצמה בשבילך.

"לא נכון. לספרים הללו אין ערך משל עצמם, אלא רק כי היו שייכים לספרייה של אדמורי חב"ד – שזה כמובן ערך חשוב בפני עצמו. הספרים הושארו כאן כי לא היו שווים הרבה. אנחנו לא זקוקים להם פה, וזה לא נותן לנו כלום".

הרחוב לא מאיים

העשייה הציבורית היא רק חלק מהאתגרים שאיתם מתמודדים הרב לזר ואשתו. הם מגדירים עצמם כהורים ל־14 ילדים, אף שבתם הבכורה חיה־מושקא אינה בין החיים. כשהייתה בת 7 לקתה הילדה בדלקת קרום המוח ונפטרה. "כל הילדים שלנו יודעים שיש להם אחות גדולה, רק שהיא כרגע לא כאן", אומר הרב לזר.

הוא מודה שחני היא מי שנושאת בעיקר העול של החינוך והטיפול בילדים. "יש לי אישה מיוחדת, אמא שמחזיקה את הבית יום ולילה. הנחת שלנו מהילדים היא בזכותה, אני לא אקח לה את הקרדיט. אני מקבל מהילדים הרבה השראה ואנרגיה. זה כמו מישהו שעושה ספורט: אדם אחר יסתכל מהצד וישאל 'בשביל מה, הרי ספורט זה מעייף', אבל מי שמתאמן יודע שההפך הוא הנכון, זה מחיה. הילדים נותנים לי כוח להמשיך לעשות, והאנרגיה הכי גדולה באה מהם.

נכון שצריך לסדר את הזמן, ונכון שלפעמים צריך לתעדף וליצור סדרי קדימויות. אתה חייב להקדיש גם זמן ללימוד, אחרת תחזור בשיעורים שלך על אותם הדברים וזה ישעמם. גם הלימוד נותן כוח, והתפילה, והשבת. כל דבר מחיה דבר אחר, וחוזר חלילה".

כשהגעתם לכאן, אחת הבעיות העיקריות הייתה האנטישמיות החריפה ברוסיה. אתה חושש שהיא עלולה לחזור?

"יש עמים אנטישמיים בטבעם. לא אנקוב בשמות, אבל באירופה בהחלט יש כאלה. היה אפשר לראות את זה לא רק בזמן מלחמת העולם השנייה, אלא לפניה ואחריה. ואני לא מאמין שהעם הרוסי אנטישמי. אני אומר זאת גם מניסיון וגם מלמידה של שנים. מה שקרה הוא שבזמן הקומוניזם, ועוד לפני כן בתקופת הצאר, הייתה אנטישמיות שהוכוונה מלמעלה למטה על ידי הממשל. הם השתמשו בכוחם בכל דרך אפשרית כדי להגביר אנטישמיות.

"יהודים היו קשורים לכל המהפכות ברוסיה, והשלטון רצה להפריד אותם משאר האוכלוסייה כדי שלא יפריעו לו. זאת הסיבה למכסות באוניברסיטאות, להצרת צעדים בעבודה, להגדרת 'תחום המושב' שרק בו יהודים הורשו לגור. זו הייתה אנטישמיות ממוסדת, שהיא נגד הטבע של העם כאן. הרוסי הממוצע לא רואה ביהודי אויב. זה מה שהיה חשוב בצעד של פוטין, כשהגיע לחנוכת בית הכנסת: ברגע שהרוסים ראו שהממשל כבר לא נגד יהודים, אלא ההפך, הם פשוט חזרו לטבע שלהם. יש ברוסיה אנטישמים, ודאי, אבל זו לא האנטישמיות שאנחנו רואים במדינות אחרות. כאן לא מרגישים עוינות ברחוב. אני כיהודי מסתובב בחוץ בלילה ולא חש מאוים. כשאתה מבקר במדינות אירופיות מסוימות אתה מרגיש לא רצוי, אבל כאן זה לא קיים.

"האם עלול לבוא מנהיג אחר, שיחזיר את האנטישמיות הממוסדת? אני לא מאמין שזה יכול לקרות בקלות כיום, עם צינורות המידע הרבים כל כך בחסות האינטרנט. כמובן, הכול יכול להיות. אולי אנחנו נמצאים בתקופה שחלון האפשרויות פתוח, ויום אחד הוא ייסגר. ועדיין, אני לא מאמין שהאנטישמיות תחזור".