חג החינוך: ראיון מקיף עם הרב נפתלי רוט

ראיין: שלמה רייניץ, בית משיח

לקראת חג החנוכה, חג החינוך, בו אנו יושבים מידי ערב לפחות חצי שעה עם כל בני המשפחה, מול נרות החנוכייה – התקשרתי למחנך הוותיק הרב נפתלי רוט, וביקשתי לשוחח עמו על הוראתו הייחודית של הרבי הרש”ב שכל יהודי חייב להקדיש חצי שעה בכל יום, למחשבה על חינוך ילדיו.

במציאות החיים הסואנת של ימינו, עם עשרות המטלות שעלינו למלא במהלך היום, אנשים מתקשים להבין כיצד אפשר לפנות בכל יום חצי שעה שלימה למחשבה על חינוך, ובכלל – מה אמורים לעשות באותה חצי שעה? על מה חושבים, ואיך החשיבה שלנו אמורה לשנות את הילדים?

על כל אלה, ושאלות נוספות, השיב לי הרב רוט בשיחתנו המאלפת, תוך שהוא משתמש בשישים שנות הניסיון שרכש בשדה החינוך, כדי להציג תובנות מאלפות – הן על ההורים והן על הילדים.

למה דווקא תפילין?

לפני שנעסוק בנושא המרכזי, חצי שעת החינוך, תרשה לי לשאול: יש מצוות נוספות שאנחנו מקיימים בכל יום. מדוע בחר הרבי הרש”ב דווקא במצוות תפילין, כדי להמחיש את הצורך במחשבה יום–יומית על חינוך הילדים?

אחד מרגעי השיא של התפילה, היא פרשת ‘שמע ישראל’, העוסקת בייחוד ה’ ואהבתו. ודווקא בפרשה זו, בצמוד לציווי על אהבת ה’ – בחר הקב”ה להורות על חינוך הילדים “ושננתם לבניך” ומיד אחר–כך על מצוות תפילין “וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך”.

עצם העובדה שמכל תרי”ג המצוות בחר הקב”ה לצוות דווקא על שתי המצוות הללו בסמיכות למצוות אהבת ה’, ולהכניס אותן לתוך פרשת קריאת שמע, זה עצמו מלמד אותנו על החשיבות העצומה שהקב”ה רואה במצוות החינוך.

לכן, דבר ראשון זה צריך לנענע אותנו, ולהכניס לנו למודעות, שמצוות החינוך זה לא משהו שאפשר לדחות אותו מהיום למחר, אלא אחד הנושאים החשובים ביותר ביהדות.

אחרי שמבינים את חשיבות החינוך, אפשר להמשיך הלאה ולנסות להבין מה באמת הקשר בין מצוות החינוך למצוות התפילין.

באחת משיחותיו מסביר הרבי, שבהשוואה זו ביקש הרבי הרש”ב להדגיש שני דברים: א. חשיבות החינוך, כמו תפילין. ב. תוכן מצוות החינוך דומה לתוכנה של מצוות תפילין.

מצד החשיבות, מצוות התפילין היא המצווה החשובה ביותר מכל מצוות התורה, עד שבמסכת קידושין אמרו חז”ל ש’הוקשה כל התורה כולה לתפילין’. אין עוד מצווה שהוקשה לכל התורה.

אמנם יש כמה מצוות עליהן נאמר שהן שקולות כנגד כל המצוות, כמו מצוות הצדקה עליה נאמר “שקולה צדקה כנגד כל המצות” וכן על הציצית נאמר ש”שקולה מצות ציצית כנגד כל מצות שבתורה”. דברים דומים נאמרו על מצוות ישיבת ארץ ישראל, מצוות מילה, מצוות עבודה זרה, מצוות שבת ותלמוד תורה.

אבל, כאשר אומרים ‘שקולה’ זאת אומרת שמדובר בשני דברים נפרדים, שכביכול שוקלים אותו דבר. לעומת זאת, על מצוות התפילין נאמר הלשון “הוקשה” – היינו שמדובר בשני דברים זהים לחלוטין, בדיוק אותו דבר.

לאחר שהבנו שמצוות התפילין היא המצווה הכי חשובה, מובן שכאשר הרבי הרש”ב משווה אותה למצוות חינוך, הוא מעמיד את חובת החינוך בראש סולם העדיפויות היהודי.

לשלב בחינוך מח ולב

דבר נוסף ביקש הרבי הרש”ב להדגיש בהשוואה זו – שתוכן מצוות חינוך דומה לתוכנה של מצוות תפילין:

מצוות התפילין, אותם מניחים גם על היד וגם על הראש, מסמלת את השילוב בין עבודת הלב לעבודת המוח. וזהו גם אחד הכללים הכי בסיסיים בחינוך: כדי להצליח בחינוך, חובה לשלב את המוח והלב!

בכל סיטואציה חינוכית – בין אם מדובר בילד שהתחצף להוריו, בין אם מדובר בילד שאיחר לכיתה, או הפריע במהלך השיעור – התגובה החינוכית חייבת לשלב לב ומוח:

אם נשתמש רק במוח, אנו עלולים להיות אכזריים כלפי הילד. אם נשתמש רק בלב, אנו עלולים לוותר במקום שלא צריך, ולהפסיד הזדמנות לחינוך. צריכים לשלב את שניהם: לדוגמא, כאשר ילד מתחצף, נשאל אותו למה הוא מתכוון? אולי הוא בכלל לא התכוון להתחצף.

דוגמא ידועה מספרת על אותו מורה שהגיע באיחור גדול לכיתתו, וכאשר נכנס נעמד אחד הילדים, דווקא אחד המצויינים, ובשיא “חוצפתו” החווה בידו האחת על השעון שבידו השניה, כמוכיח את המורה על איחורו… למרבה המזל, אותו מורה שילב את המוח והלב, והחליט להניח לעניין עד לאחר השיעור, ואז קרא לתלמיד ושאלו מה הייתה כוונתו כאשר סימן על שעונו? התלמיד השיב בעיניים נוצצות: אתמול קנו לי שעון חדש, ורציתי להראות אותו למורה!…

איזה נזק היה עלול להיגרם, אילו המורה היה פועל אימפולסיבית ומעניש את התלמיד על ‘חוצפתו’…

אם נחנך רק עם הלב או רק עם המוח, או שנצא אכזריים או שיצא לנו ילד מפונק. חייבים לשלב את שניהם. ולמסר הזה התכוון הרבי בהשוותו את מצות החינוך למצוות התפילין.

דווקא לחשוב

בהוראת הרבי, להקדיש כחצי שעה מחשבה בכל יום אודות חינוך בניו, הדגש הוא בעיקר על ה’חשיבה’. האם לא כדאי להקדיש את החצי שעה הזאת לדיבור ישיר עם הילדים? לא חבל לבזבז כזה זמן איכות על ‘מחשבה’ בלבד?

במהלך השנים הרבות שזכיתי לעסוק בחינוך, ראיתי עד כמה מדהימה ראייתו של הרבי הרש”ב, שהניח דגש על המחשבה, מעלת המחשבה היא שאינו צריך לחקות את השני ואין צריך לפחד מהשני מכיון שאף אחד אינו יודע מה שהוא חושב מלבד בורא העולם ומנהיגו, ואז הוא יותר כנה עם עצמו להפעיל שיקול דעת אמיתי שכל מטרתו היא אכן חינוך הילד וטובתו.

במציאות החיים הכל כך מלחיצה של ימינו, איך אפשר לפנות בכל יום חצי שעה של מחשבה?

הורים רבים שואלים את השאלה הזאת, ואני אומר לכל אחד: תקשיב טוב, למעשה, אתה כבר מקדיש לחינוך של הילדים שלך הרבה יותר מחצי שעה ביום. אתה כל הזמן מחנך ומחנך… הבעייה היא, שאתה לא חושב! וכאשר אתה לא חושב – אתה מאוד משוחד ונוגע בדבר: אתה כועס, אתה פגוע, ולכן אתה לא מסוגל להבין את הילד, את השפה שלו. אבל כאשר אתה יושב בינך לבין עצמך, ורק חושב – פתאום אתה יכול להגיע למסקנות אחרות.

נניח שמישהו מעיר לי הערה. התגובה הספונטנית תהיה הדחקה במקרה הטוב, או התקפה חוזרת במקרה הרע. אם נהיה נחמדים, נאמר לו “אתה צודק, אבל…”.

אבל כאשר נשב בצד ונחשוב, ייתכן שנגיע למסקנה שהאדם הזה אמר את הדבר הכי נכון בעולם. למסקנה הזאת אפשר להגיע רק בזמן פנוי למחשבה.

ולכן, למרות מרוץ החיים, חייבים לעצור מידי יום לחצי שעה, ופשוט להעביר במחשבה: מה קרה היום עם הילדים שלי? מה היה בסדר, ומה לא היה בסדר. כשאתה חושב, אתה לא צריך להתנצל לפני אחד, לא צריך להצטדק. ואז אתה אפילו יכול לבקש סליחה מהילד שלך, ולומר לו: אתמול צעקתי עליך, או אתמול כעסתי עליך, אבל אחרי מחשבה הגעתי למסקנות אחרות.

אתן לך דוגמא שבדידי הווה עובדא: ילד החזיק כוס מים בידו, ולפני שיכניס את המים לפיו ללא ברכה, ביקשתי להסב את תשומת לבו ואמרתי לו: ‘ברוך!’ הילד הגיב בהרמת כתפיים, כאומר “לא רוצה”… מה צריכה להיות התגובה? ללא מחשבה, הייתה יכולה להיות תגובה חריפה, אבל ברוך ה’ שמישהו שאל את הילד: מדוע כשהרב רוט אמר לך ‘ברוך’, עשית כך עם הכתפיים? ענה הילד בתמימות: “כי לא קוראים לי ברוך. קוראים לי מוטי”…

בסמינרים למורות מלמדים היום לדבר בשפה של הילד, להקשיב לשפה של הילד, כדי להבין למה הילד מתכוון. בין מבוגרים, אנחנו מדברים באותה שפה, אבל כאשר אנו מדברים עם ילדים, לפעמים זה שני עולמות.

לימדתי פעם כיתת בנות, וסיפרתי להן את הסיפור על השעון. עוד לפני שגיליתי מה הייתה כוונתו של הילד, שאלתי את הבנות, כיצד לדעתן צריך המורה להגיב. הדגשתי שמדובר בילד מחונך, שפתאום מתחצף.

אחת הבנות ענתה, שמכיוון שעד עתה הכרנו אותו כילד מחונך – המחנך אמור להבין שבוודאי אין כוונתו של הילד להתחצף, והערתו על האיחור נובעת מתמימות וכדומה. אילו היה עולה בדעתו שמדובר בחוצפה, בוודאי שלא היה מעיר כך למורה. לכן, אמרה, המורה צריך להביט על כך באופן חיובי, ולומר לתלמיד: תודה רבה על ההערה שלך!

התפעלתי מאוד מתשובתה של אותה בת, היא פשוט הפעילה מחשבה טרם ענתה והחמאתי לה שהיא באמת ראויה להיות מורה. אבל המשכתי ואמרתי, שגם לפי הלך מחשבה של רוב המורים, שהילד כן התחצף – צריכים להשליט את המוח על הלב, ולברר שוב. ולפעמים מגלים שהתמונה שונה לגמרי.

מה שחשוב לזכור: כאשר אנחנו מגיבים מיידית, מהלב – לא נתנו לילד הזדמנות להסביר את עצמו. כאשר אנו שולטים בעצמנו, ושואלים את הילד לפשר מעשיו, אנו נותנים לו את ההזדמנות להציג את התמונה שלו. ולפעמים התמונה שלו שונה 180 מעלות מהתמונה שלנו, והיא האמיתית…

לדבר חשוב – יש זמן

תכל’ס, בסדר יום העמוס שלנו, מתי אפשר לפנות את החצי שעה הזאת?

קודם כל, צריכים להבין ולהרגיש שזה חשוב. לאכול יש לנו זמן, כי זה חשוב. להתפלל יש לנו זמן, כי זה חשוב. כאשר חצי שעת החינוך הזאת תהיה חשובה – יימצא לה גם הזמן.

צריך לקבוע לזה זמן, קביעות עיתים, כמו שיש לנו שיעור בחסידות, בגמרא. אין לי טיפ קסם לאדם שטוען שאין לו זמן. הדבר היחידי שאני יכול לומר: כאשר תבין את החשיבות של זה – יהיה לך זמן!

אפשר פשוט לציין ביומן היומי, חצי שעה מסויימת, שאותה מפנים למחשבה על חינוך הילדים. כל אחד בשעה הנוחה לו. ולסכם עם עצמנו לסמן ‘ווי’ על כל יום שמילאנו את המשימה. אני חושב שזו הצעה פרקטית. הצעתי את זה לאנשים והם הודו לי על כך. זה החדיר בהם את חשיבות חצי שעת החינוך.

מי שמנסה שוב ושוב, ולא מצליח, יכול להתחיל בזמן קצר יותר, 5 דקות. ואז אפשר בקלות למצוא זמן מסויים לזה, כמו לדוגמא בחמש דקות שהוא צועד לבית הכנסת, וכדומה.

אם הורה לא מסוגל להקדיש כמה דקות לחינוך ילדיו, לפחות שלא יאשים אחר–כך את הילדים…

האם אנחנו מכירים את הילדים שלנו?

ועל מה חושבים בחצי שעה הזאת?

באופן כללי, הכי טוב להקדיש לזה את שעות הערב, לאחר שהילדים הלכו לישון. כאשר הבית שקט, ואפשר לחשוב קצת. לא חייבים לעמוד עם ‘סטופר’ ולחשוב חצי שעה. יכול להיות יום אחד קצת פחות מחצי שנה, ויום אחר קצת יותר. העיקר שעצרנו את מרוץ החיים, וחשבנו על חנוך הילדים.

אם הכל מתנהל כרגיל ואין ‘פרשיות’ מיוחדות, תשאל את עצמך: האם התעניינת בשלומו? האם הוא אמר שלום לאבא ולאמא כאשר הגיע הבייתה? האם חיפשתי הזדמנות לומר לו מילה טובה? אפשר שתהיה מעין רשימה סטנדרטית, שעוברים עליה בכל יום: האם הילד אכל בזמן, יצא עם חיוך מהבית, חזר עם חיוך, התנהג יפה, התפלל, החמאנו לו? לכל בית יש את הרשימה שלו. כך צריכים להעביר במחשבה את כל הילדים, ולוודא שאף אחד לא היה ‘שקוף’ עבורנו במהלך היום האחרון.

להחמיא לילד על בסיס יומי

שאלו פעם אבא אם הוא מחמיא לילד שלו, והוא ענה: כן, החמאתי לו פעם אחת כשהיה בכיתה א’, וזה מספיק לשמונה שנים… זה בדיחה כמובן, אבל הורים רבים חושבים שמספיק מחמאה פעם בשבוע או פעם בחודש. זה ממש לא נכון. ילד זקוק למחמאות על בסיס יומי, כמו שאנחנו זקוקים למזון.

לא קשה למצוא משהו טוב אצל הילד, ולהחמיא לו על כך. אפילו ללטף אותו לומר: אני אוהב אותך – זה גם סוג של מילה טובה. הילד זקוק לזה! בינינו, אפילו למבוגרים המחמאות חשובות, בוודאי כאשר מדובר עדיין בילדים.

יש הטוענים, שלא צריכים להחמיא על כל דבר, רק על דברים שהילד עושה בהתנדבות. אבל כאשר הוא עושה מטלה שהוא חייב בה, מדוע יש להחמיא לו? טענה זו איננה נכונה, והתורה עצמה מחמיאה גם כאשר אנו עושים מה שאנו מחוייבים בו. הנה, בעשרת הדברות כתוב “כבד את אביך ואת אמך – למען יאריכון ימיך”, הרי, שלמרות שכיבוד אב ואם היא מצווה, בכל זאת מגיע לנו שכר על כך. גם על מעשה טוב של הילד, מגיע לו משהו, לפחות מילה טובה. לפעמים המילה הטובה חשובה לילד יותר מהשכר הגשמי.

מה עושים עם הילד, או מה אנחנו עושים?

ואם במהלך היום האחרון אחד הילדים התחצף בבית או בכיתה, או הגיע עם פתק–הערה מבית הספר, איך מטפלים בזה בחצי שעת המחשבה על חינוך הילדים?

בדרך כלל, כאשר יש בעייה, המחשבה הראשונה שעולה להורים היא, “מה עושים לילד הזה שהתחצף/הכה/שיקר?”. ובכן, אחד הכללים החשובים ביותר במחשבה על חינוך, לפחות בחצי שעה הזאת – שלא להתמקד ב”איך להעניש את הילד”, או “מה לעשות לילד” אלא “מה אנחנו יכולים לעשות, כדי שהמצב הזה לא יחזור שנית”.

כאשר מתמקדים בהענשת הילד – א. לא באמת מחנכים. ב. לפעמים נותנים עונש ללא פרופורציה, והתוצאות עלולות להיות הרסניות.

בחצי שעת החינוך, עלינו לחשוב כיצד לחנך את הילד. כיצד לוודא שבפעם הבאה שהוא יתמודד באותה סיטואציה, הוא יגיב אחרת. וכאשר חושבים בכיוון הזה, אפשר להגיע לפתרונות חינוכיים, שישנו את התנהגות הילד לטווח הרחוק.

למשל, כאשר הילד מרבה לצעוק – אנחנו מחליטים לדבר יותר בנחת ובשקט בבית. למחרת, אם הילד יגיע אליי בצעקות, אענה לו בלחש. או שאומר לו, בקול שקט ורגוע כמובן: אשמח לדבר איתך, כששנינו נדבר בשקט. כאשר הילד רואה דוגמא חיה, גם הוא עובר לדבר בשקט ובכבוד.

הרבה בעיות מתחילות כאשר במקום לחשוב על חינוך, אנו פונים ליועצים ופסיכולוגים ושואלים ‘מה עושים לילד’? אם היינו חושבים על חינוך אמיתי, היינו שואלים ‘מה עלינו לעשות כדי שהילד לא יחזור על המעשה שוב?’.

זה שינוי מהותי. כי כאשר ילד מפריע בשיעור, והמורה מעניש אותו לכתוב מאה פעמים ‘אסור להפריע בשיעור’, מה זה גורם לילד? הוא מתרגז, ומפריע פעם נוספת, או מתרגז וצועק. בהמשך העונש הזה גם מרגיל אותו לשקר, כי אין לו כוח לכתוב, והוא מבקש מחבריו שיכתבו עבורו… התוצאות הן שליליות.

ההוכחה החזקה ביותר לכך שהתוצאה הסופית שלילי, היא המשפט ששומעים בכל בית: ‘כבר אמרתי לך אלף פעמים ש… ומדוע אתה ממשיך?!’. אם דיברתם מאה פעמים, וזה לא עזר, אולי כדאי וצריך להחליף כיוון?

וברגע שתשנו את המחשבה, ותתחילו לחשוב מה אנחנו יכולים לעשות – הכל ישתנה.

בדרך כלל, ילד שצועק – מדבר כך, כי בבית שלו צועקים. הוא למד בסביבה הבייתית, שכאשר צועקים – משיגים משהו. לכן, החינוך והשינוי האמיתי יתרחש כאשר אנחנו נשתנה.

גיליתם שהילד משקר? במקום לחשוב איך להעניש אותו, תחשבו: למה הוא משקר? אם תחשבו נכון, תגיעו למסקנה שהוא שיקר כי הוא מפחד. הוא יודע שאם יאמר את האמת, הוא יקבל עונש. אחרי שאנחנו הבנו את הילד, נוכל לחנך אותו כאשר נקרא לו ונאמר שמי שאומר את האמת, גם כשעשה מעשה רע – דבר ראשון הוא מקבל פרס על אמירת האמת. ואילו לגבי המעשה הלא–טוב שעשה, לא נתן על כך עונש, אלא נחשוב יחד איך לתקן אותו.

חינוך לאמירת האמת, זהו אחד היסודות בחינוך הילדים. ומי שמצליח בזה, שהילדים לא חוששים לומר לו את האמת, גם כאשר היא לא נעימה להם – יש לו סיכוי טוב להצליח בחינוך הילדים גם בשאר התחומים.

מעל הכוחות – התייעצות

אחרי שישבנו חצי שעה וחשבנו על חינוך הילדים, מוסיף הרבי ודורש “לעשות ככל שבכוחו, ויותר מכפי כוחותיו” – כיצד יכול האדם לעשות יותר מכפי כוחותיו?

יש הטוענים שהכוונה להתפלל לה’ על חינוך הילדים. זה רעיון יפה, כיוון שהכוח שלנו מוגבל, ואנחנו פונים לקב”ה שכוחו בלתי מוגבל, ומבקשים סייעתא דשמייא.

אבל נראה לי שהתשובה לשאלה הרבה יותר פשוטה: כאשר אדם צריך להרים שולחן כבד, ואין בכוחו להרים את השולחן. מה הוא עושה? פונה לאנשים אחרים, ומבקש מהם לסייע לו. כך הוא מתמודד עם המשימה, יותר מכפי כוחו.

כך גם בחינוך: כאשר אתה חושב על חינוך הילדים, ורואה שאין בכוחך להתמודד – אל תרים ידיים. אל תתייאש. תסתכל סביבך ותחשוב: מי יכול לעזור לי. המישהו הזה לא חייב להיות יותר חכם ממך. במקרים פשוטים זה יכול להיות אפילו חבר, שרואה את הדברים ‘מבחוץ’ ודווקא לכן מסוגל לתת עצה טובה. לפעמים, כאשר מדובר בבעייה רצינית, מקצועית, צריך לערב איש מקצוע. התובנה הזאת, שעלינו לפנות לעזרתם של אנשים אחרים, היא העשייה מעבר לכוחו של האדם.

אסיים עם עצה פרקטית ומעשית, שתוריד את כל הדיבורים בנושא – אל הקרקע: כהורים, תבחנו את עצמכם, האם אתם יודעים את מצבו של הילד שלכם? קחו עט ונייר, ונסו לאפיין את הילד שלכם. בגשמיות וברוחניות. אם תצליחו לאפיין אותו לפרטי פרטים – כנראה שאתם מסוג ההורים שחושבים בכל יום על חינוך הילדים. אם תתקעו אחרי כמה שורות – תתעוררו, ותתחילו לחשוב על הילדים שלכם, לפחות חצי שעה!

ובטוחני, שכאשר נמלא את הוראתו של הרבי הרש”ב, אזי נזכה ונפעל שהילדים ילכו בדרך בה אנו מדריכים אותם, ובגאולה השלימה נוכל לעבור ליד הרבי ולומר: ראו גידולים שגידלנו!