-
במלאת חצי יובל, שיחזר הרב מנחם מענדל הכהן הענדל, מנהל מרכז חב"ד העולמי לקבלת פני משיח, את נס ההצלה האישי שלו, כאשר כמעט נמחץ למוות במהלך ההתוועדות הפתאומית עם הרבי מלך המשיח בחג הסוכות תשנ"ג, וקם לתחייה בניסי ניסים • באדיבות מגזין 'בית משיח' • לקריאה
חב"ד אינפו|ג׳ במרחשוון ה׳תשע״חמאת הרב מנחם מענדל הכהן הענדל, בית משיח
ביקשו ממני לספר את הסיפור האישי שעברתי, ובעבורי זו הזדמנות להודות לה’ על הניסים, שכן גם זה קשור לאמונה בלי גבולות.
עשרים וחמש שנים חלפו מאז שנת תשנ”ג, הייתי אז כאן, ב–770 בתור בחור, ולא האמנתי שאחרי חצי יובל שנים עדיין נהיה בגלות, ואני אספר מה היה אז, בחג הסוכות תשנ”ג…
הייתי אז בחור ב–770, בשנה שלאחר ה’קבוצה’. זה היה ביום השני של סוכות, ט”ז תשרי, אחרי שהקהל סיים את התפילה, הרבי עודד את שירת “יחי אדוננו” מהמרפסת. הציבור כבר החל להתפזר לביתו. גם מאחרי–שבת פנו לבתיהם לסעוד סעודת יום טוב, כשבלבבות מתנגנת שמחה כפולה, גם על ‘זמן שמחתנו’, ולא פחות מכך, על הרבי אותו זכינו ‘לקבל’ מחדש…
ב–770 נשארו כמאתיים איש בערך. בחורים ואברכים שהאריכו בתפילתם, או כאלה שלא מיהרו לשום מקום. ואז החלטנו כמה בחורים ללכת לאכול סעודת חג. הלכנו לסוכה של הבחורים ליד הפנימיה 1414. באותם ימים הבניין היה הרוס לגמרי, ובנו שם איזושהי סוכה קטנה, בה ישבנו ואכלנו. פתאום מגיע בחור בריצה ובהתרגשות והודיע: “הרבי הולך להתוועד ב–770!”
אמרנו: “מה?!, הרבי הולך להתוועד ב–770”? חשבנו לעצמנו או שמדובר בבחור ישראלי שלא מבין מה קורה בדיוק, או שמישהו אמר לו איזו מילה והוא לא הבין. האפשרות השלישית הייתה שהרבי פשוט הולך להתגלות. אלו היו האפשרויות… צריך להזכיר כמובן, שזה היה שבעה–שמונה חודשים אחרי המאורע הבריאותי שאירע בכ”ז אדר.
למרות הספק, לא לקחנו צ’אנסים, ובתוך שניה קפצנו מהמקום והתחלנו לרוץ ל–770. תוך כדי ריצה, חשבתי לעצמי ‘אוקיי, או שזו אזעקת שווא; אז לא קרה כלום, נחזור לסעודה. ואם זו לא אזעקת שווא – אז הרבי הולך להתגלות. אם כן, איפה אני הולך לעמוד? הראש של כל בחור היה לעמוד במקום הכי קרוב בפארבריינגען כדי לשמוע את הרבי. במשך כל השנים, כל מרצפת הייתה מחושבת בדיוק עבור האנשים הקבועים. אבל היות שזה לא פארבריינגען מסודר ולא היה שום דבר מתוכנן, אז אין מקומות קבועים ו’חזקות’. אמרתי לעצמי שאני רוצה להיות במקום הכי קרוב לרבי.
הרבי הולך להתגלות! לא היה שום פירוש אחר, שום חשבון!
נכנסתי ל–770 בריצה מכיוון רחוב יוניון – היתה אז כניסה מרחוב יוניון היישר לבימת ההתוועדויות (היום זה חסום עם ספריה). בימה ההתוועדויות היתה פתוחה. השולחן של הפארבריינגען של הרבי כלל לא היה ב–770 באותה שעה, הוא עמד בחוץ על שדרת הרחוב. הגבאים החליטו להפוך את הבימה לפירמידה לטובת החסידים שרצו לראות את הרבי יוצא אל המרפסת המערבית. כך או כך, שולחנות לא היו, גם המעקה הטבעי הוסר, והפירמידה טרם הוקמה. בכל מקרה, נכנסתי משם כדי לבדוק על מה באמת הזעיקו אותנו, ואני נוכח שהאזעקה הייתה אמיתית. המשב”קים אמרו שהרבי רוצה לרדת ל’זאל’ הגדול. הרבי מסמן שהוא רוצה לרדת למטה. הם ניסו לשאול את הרבי אולי להתפלל במקום של התפילה, אבל לא! הרבי מסמן שהוא רוצה לרדת לפארבריינגען. רק ברגע זה נפל לכולם האסימון. הרבי עומד לרדת למטה להתוועדות! בפעם הראשונה מאז כ”ז באדר!!
נסו להבין מה עבר בראש של כולנו באותם רגעים בהם הבינו שהרבי הולך לרדת למטה, זאת אומרת שהרבי הולך להתגלות! לא היה שום פירוש אחר, שום חשבון!…
אי אפשר לתאר את ה’אורות דתוהו’ שהיו באותם רגעים. כולם רצו קדימה ונדחפו זה על זה, מנסים לתפוס מקום טוב. מי יודע אם לא לרגע הזה המתין העולם אלפי שנים… הספסלים היו כמו במצב של התפילה, ולא היו מסודרים בכיוון של התוועדות, אלא היו בכיוון ההפוך. פירמידות לא היו. אני רציתי לעמוד בצד של השולחן, ליד הרבי. לא היה שם שולחן, אבל אני יודע בדיוק איפה המקום בו ישימו את שולחן ההתוועדויות, ואני נעמד חזק כדי לשמור על המקום. תוך כדי כך, הבחורים סוחבים את שולחן ההתוועדויות, והוא כבר עולה על הבמה מהצד המערבי, ומתחילים לדחוף אותו, והוא מתקדם הלאה. ובנתיים עוד ועוד אנשים מגיעים.
באותה תקופה, בכל נקודת רחוב בקראון הייטס עמד שוטר בגלל המהומות שהיו בשנים שלפני כן. ממילא, ברגע שקרה משהו בקראון הייטס, היו מודיעים על כך לכל השוטרים שהיו מוצבים בשכונה והם סיפרו על כך לחסידים שעברו ברחוב. כך אנשים התחילו לרוץ מכל השכונה ונכנסו מכל הדלתות של 770. אני לא חושב שהייתה באמת כמות חריגה של אנשים; אני מעריך שאולי היו 1000 אנשים בלבד, אבל הבלאגן והמהומה היו עצומים.
הרבי היה נראה כמו מלאך אלקים מרחף
אני נעמד במקום ורואה שכולם נמצאים בהתרגשות עצומה. אני מסופק מכך שאני עומד במקום טוב, ופתאום נהיה ‘שששש…’, זה היה סימן שהרבי יוצא מהחדר. גם בפארבריינגען רגיל היו לפעמים רבים על מקומות, אבל זה היה נמשך רק עד שהרבי נכנס. אם היית מחזיק מעמד במקום שלך עד השניה שהרבי נכנס, היית יודע, זהו, אתה נשאר פה. בכל פעם שהיו עושים ‘שששש…’, היה עובר בקרב כולם כמו ‘זרם’ חשמלי. הנה הרבי בא.
וזה מה שקרה גם באותו יום. הרבי יצא. למרות זאת, הבחנתי שהשולחן התוועדויות של הרבי לא עומד במקום; הוא עמד כמטר וחצי לכיוון המערב. הבנתי שזהו זה, זה הזמן לתפוס את המקום. מיד זינקתי לכיוון השולחן. תוך כדי אני מבחין מהמקום שלי שהרבי נכנס, הרבי עובר את כל הצד המערבי ומתקרב לכיוון המקום הקבוע שלו.
עכשיו תבינו, זו הפעם הראשונה שראינו את הרבי מקרוב מאז כ”ז אדר. היה הלם. תדהמה. הרבי פה, פה ממש, אחרי חודשים של העלם והסתר וגעגועים ארוכים! ראינו את הרבי חיוור, הזקן קצת יותר רחב ממה שהכרנו. הרבי לא הלך אלא ישב על הכיסא, והחזיקו את הרבי. כיוון שכך, הרבי היה נראה כ’מרחף’; זה היה נראה כמו מלאך אלקים מרחף… כי בעצם ראו רק את פלג הגוף העליון… אנשים פשוט יצאו מכליהם (בלשון המעטה)…
לרגע נהיה שקט של הלם. שקט של הפתעה, תדהמה. צמרמורת חלפה בגוום של רבים. אבל הציבור, כנראה, טרם היה מוכן להתגלות הזאת. שניות לאחר מכן שוב פרץ רעש נורא שאי אפשר לתאר. רעש שנוצר מערבוביה של התרגשות, של דחיפות, הפתעה, של מצב בלתי נשלט. חלק צעקו “שהחיינו”, חלק צעקו “יחי המלך המשיח”, חלק צעקו “אראפ” – לאחר שהרבי עשה ביד השמאלית תנועת יד מלמעלה למטה, בסימון לרדת. בקיצור נהיה בלאגן עצום שקשה לתאר…
“הציבור אכן עוד לא היה ‘כלי’ לזה, זה לא היה זמן לשיקולי דעת, למחשבות, לרגיעה – לעצור רגע ולעשות סדר כדי שהרבי יוכל לעבור בקלות, כדי שהציבור כולו יסתדר ויוכל לראות בקלות בלי להידחף. הציבור בכללותו לא היה כל כך גדול, אבל הייתה התרגשות היסטרית כי כולם היו בטוחים שהרבי יתגלה בעוד רגע. אף אחד לא ידע מה לעשות. אנשים לא עשו חשבון לכלום, רק להסתכל לכיוון הרבי, כדי לא להחמיץ את רגעי ההתגלות.
אנשים הפסיקו לנשום והיו שהתחילו לצעוק. אני הייתי בתחתית הערמה…
אני רואה שהרבי כבר עולה על הבימה ומתקדם לכיוון המקום שלו. רק אז שמתי לב שבעצם אין מעקה על הבמה. אני נשענתי עם הרגל על אחד הספסלים, וכנראה היה אחד שהבין שאם הרבי עושה ככה עם היד, אז צריך שכולם ירדו, ואם הם לא מבינים, אז הוא פשוט הפך ספסל אחר ספסל… כשהוא הגיע לספסל עליו נשענתי, הספסל התהפך ואני עמו, ובעצם כל האנשים אחריי. כל הפירמידה נפלה למטה אל מתחת לשולחן של הרבי.
לאורך כל הזמן הזה, הגיעו עוד ועוד אנשים, ואני נפלתי מגובה של כמטר וחצי. בדרך כלל ב–770 אנשים תמיד נופלים וקמים, הבעיה שאני נפלתי עם הראש למטה בעוד הרגליים נותרו למעלה, תקועות בין הספסלים, כאשר אנשים נרגשים דורכים עליהן. זה כואב. לאט לאט אני מתחיל ‘לנחות’ מהלחץ של אנשים שמעליי, עד שאני מרגיש שאני לא יכול פשוט לנפח את הבטן מרוב ‘קוועטש’. עוד ועוד אנשים נפלו.
תוך כדי כך אני שומע יהודי חשוב מירושלים שגם הוא נפל לידי וצועק “שמע ישראל”. אני אומר לעצמי בלב, ‘מה הוא צועק ‘שמע ישראל’? אתה ליד הרבי, מה כבר יכול לקרות’?! אבל הוא צועק ‘שמע ישראל’, ואז פתאום גם אני הפסקתי לנשום, זהו. לא יכולתי לנשום גם אם רציתי. חלפו כשלושים שניות שבהן הפסקתי לנשום, ואיבדתי את ההכרה.
מה שקרה אחר כך, כפי שסיפרו לי לאחר מכן, המשיכו ליפול עלי אנשים מכל הפינות. הסיבה הייתה, כיוון שלא היו פירמידות מסודרות, אז כל מי שבא, ניסה לזנק למעלה כדי לראות את הרבי, ואז הוא למעשה דוחף את האיש שלפניו, וגם ההוא נופל. כך נהיה מצב, שמול השולחן של הרבי נהיה כמין ‘בור’ בו היו 150–200 איש, כאשר אף אחד לא הצליח לקום, כי כולם נופלים ונופלים… אנשים הפסיקו לנשום והיו שהתחילו לצעוק. אני הייתי בתחתית הערמה…
כרבע שעה נכח הרבי ב’זאל’ הגדול, בהן הרבי הסתכל לכל הכיוונים, אך לא למטה, והמשיך לסמן בידו השמאלית תנועה מלמעלה למטה. אחרי כ–12 דקות, החבר’ה קצת נרגעו כנראה, והגיעו כמה אנשים, בהם ר’ אהרן גיטשערל, מתושבי השכונה בעל כוח פיזי רב, שהתחילו לשלוף את כל האנשים שנמצאים בתוך הריבוע שתחת שולחנו של הרבי – החוצה. לאחר שסיימו לשלוף את כולם, הבחינו באיזה ‘כושי’ מתגלגל בין הספסלים… זה בעצם הייתי אני. היה לי דוד זקן ע”ה שעמד שם במקום וסיפר לי לאחר מכן ‘ראיתי אותך אך לא זיהיתי אותך בכלל’. מסתבר שהייתי ‘שחור’ לגמרי לאחר שהדם יצא מהעור כבר. לאחר מכן התברר כי בין 10 ל–12 דקות הייתי ללא חמצן. מיד פינו את כולם ואנשי ‘הצלה’ הגיעו וניסו להחיות אותי, אך ללא הצלחה. בשלב זה, החבר’ה של ‘הצלה’ שהיו צמודים לרבי, הרה”ח ר’ ישראל (אינגי) ביסטריצקי והרה”ח ר’ משה קליין, קפצו מעל השולחן של הרבי לכיווני…
לאורך כל הזמן הזה, הרבי לא מסתכל למקום בו הייתי. אנשי ‘הצלה’ ניסו להחיות אותי, אך אין כל תגובה. בשלב מסוים הם ‘הרימו ידיים’ וסימנו שאין מה לעשות, או במילים אחרות: כל הכהנים צריכים לצאת מבית המדרש…
ברגע שהוא אמר את זה, הרבי פתאום הסתכל למטה, לכיווני
במקום בו הייתי צריך לעמוד, ליד הרבי, עמד בחור בשם משה גורליק בעל רגש גדול, והוא התחיל לבכות בקול: “רבי, אי דייד” [רבי, הוא מת]. ברגע שהוא אמר את זה, הרבי פתאום הסתכל למטה, לכיווני. כשהרבי הסתכל עליי – התחלתי לפרפר. אות חיים ראשון.
כשאנשי ‘הצלה’ ראו סימני חיים של פרפור – הם הגיעו עוד הפעם ושוב ניסו לתפוס את הנשימה ואת הדופק. מיד כשהצליחו לעשות זאת, הרבי סימן שהוא רוצה לצאת מבית המדרש. איש ה’הצלה’ הוותיק ר’ אינגי ביסטריצקי העביר את הפיקוד לחבריו אנשי ה’הצלה’ שהמשיכו בהחייאה, וחזר מיד למקומו ליד הרבי.
אני מספר את הדברים בקיצור רב: כשהרבי יצא, לקחו אותי לאמבולנס שעמד בחוץ. התעוררתי לראשונה רק כשנכנסנו לשער של בית הרפואה. אני מתעורר וקולט שבעצם אני נמצא באמבולנס. התחלתי לדבר, אבל שמתי לב שאיש לא שומע אותי. עד היום איני יודע להסביר מה היה, אבל זו הייתה הרגשה מוזרה. אולי בעצם זה היה מעין “תדר” שאתה חושב שאתה מדבר אבל אתה לא מדבר…”
בשלב זה שמעתי את אחד הפרמדיקים מדבר עליי עם עמיתו: ‘זה – הולך להיות כאן ‘צמח’ לעולם, במקרה הטוב…’. צריך לזכור שמדובר על 12 דקות ללא נשימה.
‘מה אני עושה פה?’ שאלתי
רק בשלב זה שמתי לב שמקשיבים לי. ‘מה אני עושה פה?’ שאלתי את ר’ משה קליין, וביקשתי לחזור מיד ל–770… פתאום נזכרתי מאיפה הגעתי, ומה אני עושה באמבולנס. “אל תדאג, יהיה לך פה עוד הרבה זמן ‘לבלות’”, ‘הרגיע’ אותי הרב קליין. “אבל אני בסדר גמור”, אמרתי לו ובו במקום נקבתי בשמו של קליין, ואת עיסוקיו השונים… כולם באמבולנס היו בתדהמה. קליין שפשף את רקותיו כלא–מאמין. לאחר מכן אמרו לי, שלאיש מהנוכחים לא היה ספק שלאחר מחסור בחמצן זמן כה ארוך, תאי מוח החלו ‘למות’. איש לא רצה לנחש עד כמה הנזק המוחי הוא גדול, אבל לכולם היה ברור שהנזק קיים, ועוד איך!
הרופאים קיבלו אותי מיד בהבינם את חומרת המצב, והבהילו אותי לצילומים בהולים של CT ו-MRI, בעוד אני מבקש רק לחזור ל–770. במראה החיצוני הייתי נראה מפחיד. מלבד העור שהשחיר, גם העיניים אף הם היו נפוחות ומוצפות דם. (כשחזרתי ל–770 לאחר מכן, אנשים ברחו ממני…) הרופאים אמרו לי שעלי לשהות בבית הרפואה לפחות 24 שעות, כדי שיוכלו לוודא שכל המערכות תקינות. אחד הרופאים סיפר לאנשי ‘הצלה’ כי רק מספר ימים לפני כן, אירע מקרה דומה, להבדיל, כאשר קהל אוהדים במשחק פוטבול פרץ את השער בדרכו למגרש, וההמון רמס זה את זה. רק ששם זה נגמר בכמה הרוגים…
לאחר בדיקות ממושכות ומקיפות שנערכו שעות ארוכות, הגיעו הרופאים למסקנה כי ב”ה לא אירע שום נזק, ולמחרת שיחררו אותי הביתה!… אנשים ברחוב וב–770 היו בהלם לראות אותי – כלומר, את האיש שחזר מעולם ‘ההוא’…
מיד כשהגעתי, כתבתי לרבי תודה רבה על הנס. כל אחד יודע שהשפעות החיים ניתנות דרך הרבי, אבל יש לפעמים תזכורות, ואני הרי עברתי תחיית המתים כפשוטו. אשר על כן, אני מתחייב בעז”ה להתמסר לכל העניינים של משיח, עד להתגלותו של הרבי מלך המשיח בפועל ממש.
ובאמת, מאז כל השנים אני זוכה לעסוק בענייני הפצת בשורת הגאולה, ולאורך כל הדרך אני רואה הצלחה ניסית, באופן לא טבעי בכלל, בכל העניינים. זה כל כך ניסי, שברור לחלוטין שאין זה בכוחותיי, אלא בכוחות של הרבי.
אני מתפלל לה’ שאמשיך לפעול בכל ענייני הרבי, מתוך ביטול מוחלט, ובטוח אני שכל אחד ואחד אשר יתמסר לענייני הרבי – יראה ניסים ונפלאות.
(מתוך דברים שנשא בערב מיוחד שהתקיים לאורחי המלך, י”ג בתשרי תשע”ח)
תגיות: בית משיח, הרב מנחם מענדל הכהן הענדל, ראשי
וידאו-
ArrayArrayArrayArrayArrayחדשות חמות
-
כך נראה כינוס השלוחים מאוחד
-
ראשוני השלוחים הגיעו לחצרות קדשנו לקראת הכינוס
-
ופרצת: תיעוד ממושב הפתיחה של כינוס השלוחים העולמי
-
יוצאים לדרך: עמדות הרישום לכינוס השלוחים נפתחו
מוזיקה-
ArrayArrayArrayבחירת העורךגאולה ומשיחמגזין
-
כשם שהיה לו נס כך יהיה לאחותו נס גלוי
מדהים!! הצטמררתי לקרוא את הדברים. ייש"כ גדול ותודה רבה על שיתוף החוויה המרגשת, ברגעים המיוחדים הללו, עדות עוצמתית לנס מהלך ב"ה!!
בברכה להתגלות נאו ממ"ש!!