התכנית החדשה להפיכת כיתות ז' וח' לישיבה צעירה

ביום רביעי שעבר, א' אלול, פסעו נרגשים מאות אלפי תינוקות של בית רבן עם הילקוט שעל גבם אל עבר מוסדות החינוך ופתחו רשמי את שנת הלימודים ה’תשע”ח. לצדם, נרגשים לא פחות, צעדו או נסעו עוד אלפי תלמידי ישיבות אל עבר היכלי הלימוד הגדולים שהרי חודש אב כידוע, הוא ראשי תיבות ‘אלול בא’. וכשאלול בא, ריח של רצינות והתחדשות עולה באוויר. אלו מתחילים כיתה א’, יפגשו לראשונה מורה, ספרי לימוד ומחברות, אלו יתחילו שיעור א’ בישיבה קטנה ויכנסו אל עולם חדש וישיבתי של פנימיה, ו’זאל’, ר”מים, מגידי שיעורים משיבים ומשפיעים. ואלו שיבואו לראשונה בשערי ישיבה גדולה ויעברו אל השלב השני והמשמעותי בבניית האישיות הרוחנית.

בין כל ההתחלות והמתחילים, יתחילו את שנת הלימודים גם המסיימים. באופן טבעי, הזרקור מופנה אליהם יותר לקראת סוף השנה ומסיבת סיום, אך גם הם ובמיוחד תלמידי כיתות ח’ בתלמוד תורה, מתחילים שנה משמעותית מאוד.

ישנם מוסדות חינוך, בהם הכיתה מנותקת קמעה משאר הכיתות. הן בשעות הלימוד, בתכנים ובצורת הלימוד. תלמידי כיתה ח’ רובם ככולם כבר אחרי ‘בר מצוה’. הם פותחים את הבוקר בתפילה במניין, עסוקים בחודשים הראשונים בניסיון להתקבל לישיבות שזה אומר ביקורים, נסיעות, שבתות ישיבה ומבחנים.

אין ספק ששנת הלימודים האחרונה בתלמוד תורה, היא מרתקת ומאתגרת. גיל ההתבגרות מפציע במלוא אונו, התלמידים גדלים והופכים במהירות מילדים רכים לנערים מגודלים, חלקם מתבגרים גם נפשית ורגשית ולחלקם נדרש זמן רב יותר כדי להשלים את הפער בין הגדילה והבגרות הפיזית לבגרות נפשית ובשלות רגשית מתאימה.

“כיתה ח’ היא חומש דברים של התלמוד תורה”, אומר הרב דוב בער סגל מחנך וותיק של כיתה ח’ בתלמוד תורה ‘תפארת מנחם’ בבית עילית ורכז השכבה הבוגרת הכוללת את כיתות ז’ וח’. “זהו מעין סיכום של כל השנים בתלמוד תורה. כל הניסיון, הידע והחוויה שהתלמיד צבר מכיתה א’ מתנקז לשם. זה לא אומר שיש למחנך פחות השפעה, אלא בגיל הזה, התפקיד של המורה הוא יותר לכוון. לקלוט את הסגנון והאופי של התלמיד ולנתב אותו לכיוון שיהיה הכי טוב עבורו.

“אמנם תמיד המורה יכול להקנות מיומנויות חדשות, או לנסות לתקן הרגלי למידה או מידות הדורשים תיקון. אך זה יהיה הרבה יותר קשה מאשר בכיתות הנמוכות”.

“התפקיד החינוכי המרכזי של מחנך בכיתה ח’, מעבר ללימוד החומר, הוא להעביר את התלמיד מהמגרש של הילדים למגרש של המבוגרים. והאתגר הגדול הוא שהמסע הזה בין העולמות יעבור בנסיעה חלקה, עם כמה שפחות זעזועים”.

“המעבר הזה הוא מאוד דרמטי”, אומר הרב סגל, “מספיק לראות את התלמידים נראים כשהם מתחילים את שנת הלימודים וכיצד הם נראים בסיומה כדי לחוש בתהליך המשמעותי שהם עוברים במהלך השנה הזו”.

התמודדות עם הייחודיות של כיתה ח’ מעסיקה מנהלים ואנשי חינוך במיוחד בשנים האחרונות. התפתחות הטכנולוגיה וצורת החיים המודרניים הולכים ומשנים את העולם ואותותיהם ניכרים כמובן גם על הנערים המתבגרים והדבר דורש חשיבה מחודשת.

חשיבה שכזו מובילים מספר מנהלי תלמודי תורה שגיבשו ביחד עם הנהלת ‘רשת אוהלי יוסף יצחק’ תכנית מהפכנית שתתחיל כבר מכיתה ז’ ותמשך עד לסיום כיתה ח’. התכנית הוצגה בפני המחנכים ומנהלי המוסדות בכנס המחנכים האחרון והיא מובאת כאן בפרסום ראשון לציבור הרחב.

“כבר שנים רבות מתנהל המסלול החינוכי במגזר החב”די בצורה אחידה”, נכתב במסמך שהופץ והוצג בפני המנהלים. “תלמיד עולה מהגן/מכינה לכיתה א’, ובסיום השנה השמינית עולה לישיבה קטנה שם בדרך כלל הוא גם אוכל וישן בפנימייה.

“מסלול זה נבנה לצרכים החינוכיים של התלמידים, אשר בגיל ההתבגרות שנע בסביבות גילאי 13–14, יצאו התלמידים ממסלול לימודים יסודי שמשאיר לבית חלק משמעותי בחינוך, למסלול חינוכי שיקיף את כל עולמם, יחבר אותם בצורה מוחלטת לאווירת הקודש והחסידות של הישיבה וינתק אותם מהווי היום יום של ביתם והסביבה בחוץ, שעלולה להפריע להם להתקדם כראוי.

“אך מאז חלו שינויים משמעותיים בהתמודדות החינוכיות של דורנו והשינוי המשמעותי ביותר שחל הוא גיל ההתבגרות שירד מגיל 14 לגיל 11 לערך – כיתה ו – ז. שינוי זה גורם לעיתים שכבר בכיתות ז–ח ישנם תלמידים שמתחילים להתקדם במסלולים לא חיוביים של חוסר מוטיבצי’ה בלימודי הקודש, חשיפה לתכנים לא רצויים ועוד”.

“בעת המעבר לישיבות”, מפרט המסמך את הבעיה, “נוצר מצב שהמגיעים מבתים חזקים מצליחים לעלות על המסלול הרצוי בישיבות, למרות שגם להם זה לא פשוט. לעומת זאת, רבים אחרים לא מצליחים לעלות למסלול. במקרה הטוב הם נותרים בשוליים שבישיבה, ובמקרה הפחות טוב הם נושרים בסופו של דבר מעולם הישיבות”.

הרעיון של התכנית החדשה הוא ליצור מעין חטיבת ביניים שתדמה ככל האפשר אווירה ישיבתית, היא תכלול את כיתות ז’ וח’ ותופרד ככל הניתן מן הכיתות הנמוכות. במסמך צויינו מספר דוגמאות להפרדה כזו: “לוח חופשות שונה, סדר יום והפסקות שונה, התכנסויות נפרדות, הארכת שעות הלימודים במקסימום האפשרי, כשהיעד הוא 19:00”. בהמשך מובאות דוגמאות נוספות כגון:

• להשתדל שהמיקום יהיה נפרד ככל האפשר, לייצר מרחב שבו מעבר לכיתות עצמן, יהיה חלל נוסף ללובי עם ספרים ומקומות ישיבה ומקום בו אפשר לשתות משהו ולהניח את המזונות של הבוקר. וכן מסך וידאו שיקרין קטעי וידיאו של הרבי.

• בזמני ההפסקות הקצרות התלמידים ישהו באגף שלהם, בו יהיו ספרי העשרה חסידיים, ספרי העשרה בתחומי הלימוד שלהם, מחשב עם אוצר החכמה וכד’. ובהפסקת הצהריים הארוכה, יכוונו את התלמידים לפעילות אתגרית יותר – משחק כדור, ריצה, פעילויות גופניות עם מדריך מלווה וכד’. בימי הקיץ אפשר אף להכניס פעם בשבוע בריכת שחיה באם יש בסמיכות מקום”.

גם המינוחים המוכרים לתלמידים מהתלמוד תורה ישונו ובמקומם ישתמשו תלמידי הכיתות הגבוהות במינוחים מעולם הישיבות. במקום שיעורים, מורים, צלצולים, הפסקות, יהיו: ישיבה לצעירים. סדרים. זאל. חברותות. רמ”ים/רבנים. שמירת הסדרים. משפיעים. בין הזמנים”.

הרעיון מאחורי התוכנית כפי שהוא מופיע במכתב הוא להפריד בצורה מוחלטת בין כיתות א – ו בתלמודי תורה לבין כיתות ז – ח, הן פיזית, הן תדמיתית והן חינוכית. לספק לתלמידים מערך חינוכי שמשלב את מירב המעלות של ישיבה קטנה – חיבור מירבי לאווירה של קדושה וניתוק מירבי מהסביבה החיצונית. להתייחס לתלמידים בהתאם ליכולות שלהם ולספק להם אתגרים שמתאימים לבני גילם. להכין את התלמידים בצורה ראויה לדמות ה’תמים’ הרצויה בישיבה וללוות את התלמידים בתקופה מאתגרת זו של החיים, בדרך של קירוב ואהבה, עם כלים מקצועיים המיועדים לכך.

בתכנית גם מוצע סדר יום אלטרנטיבי ישיבתי על טהרת הקודש, כאשר סדר הבוקר יכלול לימוד חסידות ומזונות ושתיה כהכנה לתפילה, לאחר מכן תפילת שחרית, שאחריה יתקיים לימוד מסודר של סדר חת”ת. שיעורים נוספים שילמדו במסגרת התכנית מעבר לשיעורים הרגילים יהיו: רמב”ם, אידיש, שיחה יומית, וידאו של הרבי וסדר גאולה ומשיח.

בהמשך מציעים המנהלים להוסיף פעילות ייחודית לגילאים אלו, שתספק אתגר ועניין כמו למשל: סדנאות שליחות בהם ילמדו צילום ועריכת וידאו, עיצוב וגרפיקה, יישומי אופיס, מוזיקה, דיבור בפני קהל, יציאה למבצעים, הקהלת קהילות, התוועדויות, מבצעי תורה, קובץ הערות התמימים, שבתות משותפות באווירה ישיבתית, סדנאות לקשירת ציציות והיכרות הלכתית עם ענף הסת”ם, לימוד משותף של הורים וילדים בסוגיות בגמרא. הרצאות הורים בנושאים מגוונים ותפילת שחרית משותפת עם האבות בימי שישי וחלוקת תפקידי אחריות ושליחות בכיתות הנמוכות בתלמוד תורה.

במסגרת התכנית ימונה משפיע ארצי שירכז את הפעילות החינוכית – חסידית, יפיק חומרים נדרשים, יפיק מבצעי לימוד ותכנים חסידיים במעגל השנה, יארגן משפיעים שיעשו סבב במסגרות עם תכנים ראויים ויסתובב אף הוא להתוועד עם התלמידים ולהכיר מקרוב.

“הצוות החינוכי יעבור באופן תמידי הכשרה בתחומים שונים” כותבים המנהלים, “כגון פסיכולוגי’ה, חשיבה יצירתית להעברת תכנים מורכבים, הכלה וגיל ההתבגרות. יהיה זמן קבוע כל שבוע בו צוות ההנהלה נפגש ללמידה משותפת ולדיון מסודר על מצב התלמידים, כך שיהיה סנכרון מלא בין כל הגורמים העובדים עם התלמידים על מצב של כל תלמיד.

הצוות שיעבוד במסגרת התכנית יכלול את מנהל התלמוד תורה, משגיח ראשי שישמש כרכז המסגרת, רמ”ים שהם בעצם המחנכים של הכיתה, שילמדו בעיקר גמרא והלכה משפיעים שילמדו חסידות בוקר, יהיו עם התלמידים בזמן התפילה בבוקר ויהיו בסוף היום לשיחות אישיות עם תלמידים. שלוחים – אברכים שיגיעו לסדנאות שליחות. ותלמידים השלוחים – בחורים אחרי קבוצה לשליחות, שבשעות הבוקר או הצהריים יגיעו למסגרת, ילמדו עם בחורים ויובילו את המבצעים.

“התכנית באה לענות על הטענה שבאה כל המן מכיוון הישיבות על כך שהילדים שמגיעים מתלמודי התורה לא מספיק מוכנים לישיבה” אומר הרב יוסף סירוצקי מנהל תלמוד תורה חב”ד ‘תפארת מנחם’ בבית עילית וממובילי התכנית. “בחורים נכנסים לישיבה שזה עולם חדש, זר ותובעני ורבים לא עומדים בלחצים. הרעיון כאן הוא להקדים את ההכשרה לישיבה בעוד שנה, ככה ילדים מגיעים יותר מוכנים כשהמערכת הזו לא זרה להם, ואז זה מפחית את המשבר”.

התכנית למעשה מכניסה ילדים בכיתה ז’ לאווירה של ישיבה. בתחילת כיתה ז’ מרבית התלמידים עדיין בני 12 וחלקם אולי בני 11. זה לא מוקדם מידי?

“תראה”, אומר הרב סירוצקי, “אין כאן מסמרות, כל התכנית היא הצעה בלבד, וכל מנהל ייקח ממנה את מה שמתאים לו ויעשה את ההתאמות שלו לאופי המוסד שלו, לתלמידים כפי שהוא מכיר אותם ולגישתו החינוכית. אני באופן אישי חושב גם שכיתה ז’ זה גיל שעדיין מוקדם להחיל עליו את כל פרטי התכנית כפי שהם מובאים במסמך. אחרי הכל, ניתן לומר שתלמודי תורה מתפקדים יותר טוב מישיבות. הם מקצועיים יותר ומשתמשים בכלים חינוכיים ודידקטיים מתקדמים יותר. אפשר לראות את זה בכל הישיבות שקמו כדי לתת מענה לנערים מתקשים ולמנוע נשירה, הכיוון כל הזמן הוא לקחת רעיונות חינוכיים ומודלים מהת”תים לישיבות. כלומר להאריך את מודל הת”ת. יחד עם זאת, ישנם דברים שבהחלט אפשר לקחת מהישיבה וליישם כבר מתחילת כיתה ז’ כמו חינוך לאחריות, יחס בוגר יותר לילדים, לימוד חסידות, רצינות בלימוד הגמרא, יותר שיחות עומק, לחזק את העניין של ‘ונפלינו’. לעומת זאת, להאריך את שעות הלימוד בכיתה ז’ אני חושב שזה עדיין מוקדם מידי”.

“אבל בכל מקרה”, מרגיע הרב סירוצקי, “אין כאן שום קביעה ולא נכריח אף אחד שום דבר. יש עוד הרבה עניינים פתוחים בתוכנית, אנחנו נתכנס ונמשיך לדון בה. המנהלים אנשים מאוד מציאותיים, ואנחנו עדיין מתנהלים עם זה מאוד בזהירות. יש לנו תלמידים וצוות והורים ושעות, אנחנו לא עושים דברים בשלוף. כל דבר שנעשה יהיה אחרי המון מחשבה ובדיקה ורק אחרי שאנחנו בטוחים שזה הדבר הנכון לעשות”.

מצד אחד מדברים כל הזמן על כך שגיל ההתבגרות הולך ונעשה מוקדם יותר. כיום כבר מדברים על כיתה ו’. מצד שני אתה אומר שבישיבות טוענים שהילדים לא מספיק מוכנים. איך זה מסתדר?

“זה נושא מורכב”, אומר הרב סירוצקי, “משום שיש כאן כמה גורמים. מצד אחד נכון שמתבגרים מוקדם יותר. לילדים היום יש יותר עצמאות, יותר מודעות לזכויות שלהם, הם חשופים ליותר מידע מכל הסוגים והתחומים והיכולת הטכנולוגית שלהם מעמידה אותם פעמים רבות בדרגה שווה להורים ולפעמים אפילו מעליהם. מצד שני, דווקא הבשלות הרגשית פוחתת. ילדים מפונקים יותר, עסוקים יותר בעצמם, פחות מסוגלים או רוצים לקחת אחריות וקשה להם הרבה יותר להתגבר, להתמודד עם קושי אישי או חברתי. וזה בדיוק מה שנדרש מבחור שעוזב את הבית ועובר לפנימייה.

“צריך להבין שכל המעבר הזה של ילד בן 13 או 14 לפנימייה. זה לא פשוט בכלל. כיום זה חלק מהמסלול שכולם עוברים, אבל זה לא דבר שמקובל בעולם. שם ילד עוזב את הבית רק בגיל 18, בצבא וגם זה לא תמיד. יש ילדים שהם חברהמנים וחברותיים והכל אצלם עובר חלק, ויש ילדים שהם טיפוסים יותר משפחתיים ויותר קשורים לסינור של אמא, העזיבה של הבית יכולה להיות עבורם טראומטית ממש. יש ילדים שעד חנוכה הם בוכים בלילות, כאלו שמרטיבים, זה באמת לא פשוט ולישיבות אין את הכלים להתמודד עם זה. אין לנו יכולת לדעת את היקף הבעיות, כי אף אחד לא קיבץ את כל הנתונים, אבל כל אחד מכיר ויודע מה קורה סביבו. בכיתה שלו, בישיבה שלו בקבוצה שלו. הרבה נזקים מתרחשים במסלול הזה, ועוד לא דיברתי על כל הנושא של מוגנות.

ואיך התוכנית החדשה באה לפתור את הבעיות הללו?

היא לא מתיימרת לפתור את הבעיות שנלוות לעזיבה את הבית. אבל הרעיון הוא להתחיל להרגיל את הילדים בהדרגה מגיל צעיר לקחת יותר אחריות, וכמובן לתת להם להכיר את עולם המושגים ולהרגיל אותם לאינטנסיביות של הלימודים והמטלות בישיבה.

אם זה היה תלוי בך, היית מבטל את המסלול האוטומטי של פנימייה בשיעור א’ ישיבה קטנה?

קטונתי מלהביע דעה על הנהגות שיסודותם מקדמת דנא, אבל אני חושב שזה טעון חשיבה מעמיקה. המודל הזה נקבע לפני הרבה מאוד שנים, והוא נבע מהרבה אילוצים טכניים, גאוגרפיים ועוד. צריך לחשוב טוב טוב האם המודל הזה מתאים גם לחיים היום. אני יודע בוודאות שיש ילדים שמגיעים למשבר ונפלטים. זה יכול להיות דברים פשוטים כמו געגוע לאוכל של אימא, חוסר בפרטיות, העדר אפשרות להתקלח כמו בבית. דברים פשוטים שיכולים להביא אצל ילדים עם רגישות גבוהה למשבר.

“שמעתי על התכנית בגדול”, אומרת גב’ לאה סילברמן שליחת הרבי באלעד, מדריכה ומרצה במשרד החינוך ואם לכמה בנים בגילאי ישיבה קטנה ובן העולה לכיתה ז’. “הרעיון הוא אידיאלי, אבל ההכנה לישיבה צריכה להתחיל עוד קודם. אם מדברים על לימודי גמרא, אי אפשר להעלות רמה בבת אחת. אם רוצים ללמד גמרא בצורה רצינית בכיתה ז’, צריך שכבר בכיתה ו’ יכינו אותם לזה”.

“הבעיה כיום בהרבה מוסדות, זה שהרמה בגמרא לא מספקת. ואז הילדים מגיעים לישיבות ובישיבות מבקשים לימוד פרטני, ושוב זה נופל על כתפי ההורים, מעבר לתשלומים בישיבה, צריכים לשלם גם על שיעורים פרטניים”.

אני מקווה שהתכנית הזו אכן תתקבל, ותיתן מענה למוכנות של התלמידים לקראת ישיבה קטנה, ובעיקר שתהיה הלימה והמשך בין מה הרמה הלימודים בתכנית החדשה לרמה בכיתות הנמוכות יותר”.

לסיום, שאלנו את הרב דוב בער סגל מה המסר שלו להורים?

“יש לנו בכיתה שיעור תניא שבו אנחנו מעלים את כל השאלות שמעסיקות את הילדים בגיל הזה. השיחות הן עמוקות ואנחנו מעודדים אותם לשאול שאלות. זה דבר שהייתי ממליץ לכל הורה לנער מתבגר. לא לפחד משאלות בכל הנושאים, ההיפך, לעודד אותן ולנסות להסביר מה שניתן. הרבה פעמים, עצם זה שהם יודעים שיש להם אפשרות לשאול ואת מי לשאול זה נותן להם ביטחון.

דבר שני זו דוגמא אישית. הילד הוא העתק הדבק של ההורה. זה ידוע היום שתשעים אחוז מהמסר עובר באמצעים לא מילוליים. ילד שרואה שלאבא באמת איכפת מתפילה, לא רק ‘אומר שאיכפת לו’, אלא מוסר את נפשו על זה, אז גם הוא יתפלל כמו שצריך. לעומת זאת, אם הילד רואה שמה שמלהיב את האבא זה הטלפון הסלולרי, אז גם הוא ימשיך בדרך הזו.