הוריה של הדר ג'רופי ע"ה בראיון מצמרר

ראיין: מנחם זיגלבוים, בית משיח

הסיטואציה הבאה לא לקוחה מספר דמיוני, אלא מהחיים עצמם.

רבים מכירים את ר’ ישראל ג’רופי, מאנ”ש ברחובות. בחתונות חב”דיות רבות דמותו נראית כשהוא עומד על הבמה, ובקולו המתוק הוא שר, משמח ומקפיץ רגליים ולבבות. החיוך הנעים שלו, גם הוא מסמליו המוכרים.

בשנים האחרונות, הוא ורעייתו נחמה דינה התמודדו עם מצב רפואי לא פשוט של בתם חיה הדר, שעברה מחלה קשה.

“המקרה הבא היה לפני כמה חודשים: כמנהגי מדי ערב, רגע לפני יציאתי מהבית לעוד ערב של שמחת חתן וכלה, כשאני כבר לבוש היטב ומסודר לאירוע, אני ניגש לילדיי לנשיקת לילה טוב”, מספר ר’ ישראל. “לפתע אני מבחין שהדרי מאבדת את נשימתה ונחנקת. אני מרים אותה על הידיים כשהיא כבר ללא הכרה, כמו באוטומט אני מקפיץ אמבולנס. מהלחץ והחיפזון אני מועד ונופל.

“המכנס נקרע והחולצה התלכלכה, אבל את מי זה מעניין? הדרי מטופלת מיידית ומעוברת להמשך טיפול בבית הרפואה יחד עם רעייתי. שאר ילדיי נשארים בבית עם הדוד, ואני – כאילו לא אירע דבר – אני יוצא לשמח חתן וכלה”.

על הבטחת חז”ל “כל המשמח חתן וכלה… זוכה לחמישה קולות”, נוסף באותו ערב גם קול שישי – קול צפירת האמבולנס.

באותו ערב שיגר ר’ ישראל הודעה לכל מכריו וידידיו שהיו שותפים עמו בדאגה ובטלטלות: “חתונה ולאחר מכן בית רפואה… אבל תמיד מזכיר לעצמי להיות בשמחה!!! בשורות טובות ורפואה שלימה ומיידית לבתי חיה הדר בת נחמה דינה”.

מבחן האמונה

יום שני בלילה, ליל ג’ תמוז, הגעתי לביתם של משפחת ג’רופי ברחובות שהסכימו לשתף את הקוראים בהתמודדות הקשה שעברו בחמש השנים האחרונות. ר’ ישראל בנעימות האופיינית לו מזדרז להוציא ‘משקה’ ו’מזונות’, והנה יש לנו כל מה שצריך להתוועדות. סוג של התוועדות.

טרם חלפו ‘שלושים’ מאז פטירתה של הילדה חיה הדר, זו שהשם שלה נישא בפי אלפים מדי יום באמירת תהילים. אלפים הכירו את הילדה ופגשו אותה, גם אם לא באופן פיזי; נקשרו לשמה שהפכה לחלק משגרת חייהם.

הכל החל לפני כחמש שנים, כשהדר הייתה בת שלוש וחצי. השם ‘חיה’ טרם הפך לשמה הנוסף. ילדה שלישית במשפחה, ילדה רגילה של גן.

זה התחיל בהליכה לא יציבה, בסחרחורות ובתסמינים לא ברורים נוספים. “זכורני שהגעתי אז להתארח אצל ההורים בשבת, וסיפרתי על כך לאבי. הוא המליץ לי לבדוק את האוזניים, שם נמצא מנגנון השיווי משקל”, מספר ר’ ישראל.

הרופא המשפחתי מצדו טען כי ההליכה הלא–יציבה היא בשל קוץ שמצא בכף רגלה והוצא. כשהמצב לא הוטב, הגיעו ההורים ובתם לבית הרפואה, שם נערכו לילדה בדיקות מקיפות, שגילו גידול מקנן בראשה.

“תבין”, מטעים ר’ ישראל, “היינו אז זוג צעיר, נשואים כחמש–שש שנים בלבד. ממש ילדים… ופתאום אתה חוטף כזו סטירה.. מסך שחור יורד עליך. אתה לא חושב על כלום. הרופאים אומרים לי: יש לה גידול. גידול בראש. הקב”ה כאילו מטיח אותך בעוצמה. אתה מרגיש דברים נופלים עליך ואתה לא מוצא את עצמך”.

הבכי הגדול מגיע רק בשלב הבא, בכי של פורקן ושל עיבוד החוויה הקשה שמאיימת כעת לסחרר את המשפחה כולה.

בדיקת ביופסיה לא קלה מגלה כי הגידול ממאיר, והילדה צריכה להתחיל לעבור טיפולים.

זה הזמן שבו צריך להתמקד ולהיות מכווני מטרה, והמטרה העיקרית היא להילחם כנגד המחלה; להילחם על החיים של הדר הקטנה, שאפילו טרם הגיעה לגיל המתאים כדי להבין מה יש לה.

“בפעם הראשונה שאח שלי לקח אותי מבית הרפואה הביתה, הוא אמר לי כך: ‘אדם עושה בחיים כל מיני דברים: הוא הולך ללמוד, הוא נוסע לטייל, עושה אתגרים כלשהם. כעת זה האתגר שלך. זו משימת חייך כעת’.

“לאט לאט התחלנו להפנים את המצב, וזה לא קל. לגמרי לא פשוט. כל הזמן ביקשתי מהקב”ה שיתן לי אור, שייתן לי את הכוח לקום מהחבטה הזאת. זה השלב שבו הילדה נמצאת בטיפול נמרץ ילדים ב’שניידר’. היא עוברת טיפולים וגם ניתוח לא קל שבו הוציאו את הגידול מראשה. הפחד הגדול היה שהגידול לא יתפשט חלילה לכיוון גזע המוח. הטיפולים עצמם נמשכו כמעט שנה”.

איך הדר עברה את זה? היא הייתה בגיל שלא יכלה להבין…

“היא אכן לא הבינה, אבל היא רואה שאבא ואמא עם אנרגיות טובות, עם חיוכים. זה נתן לה כוחות”.

ברגעים הקשים, הקשים מכל, ר’ ישראל ג’רופי ורעייתו גם ראו נצנוצי אור של תקווה שנשלחו אליהם משמים, כמו המקרה הבא.

“יום אחד, יום קשה במיוחד, אני עומד במסדרון בית הרפואה, ומבקש מהרבי שיתן לי סימן של אור; משהו שאוכל להאחז בו. לא חלפו אלא דקות אחדות, והרופאה עברה לידי במסדרון ואמרה ‘הגיעו כעת תוצאות הבדיקה שערכנו, וב”ה אין גרורות’.

“יופי! אין גרורות איזו שמחה גדולה. זה אומר שהטיפול ממוקד כנגד הגידול הקיים, ובעזרת השם ננצח אותו”.

איך עוברים מבחן כזה קשה של אמונה. מה מחזיק אתכם בכל השלבים הללו?

“בשלב מסויים, די בהתחלה, הבנתי שעלי להיות מכוון מטרה, ועלינו לעבור את זה – ובהצלחה. לפעמים שולחים לנו משמים כל מיני מקרים, וזה לא משהו שתלוי בנו. אבל כן תלוי בנו איך אנחנו נעבור את זה. זו בהחלט החלטה שלנו. אפשר לעבור את זה בנפילה גדולה, במרירות ובעצבות, ואפשר לעבור את זה בשמחה”.

קל להגיד, אבל זה לגמרי לא פשוט.

“בהחלט, זה מצריך עבודה קשה, אבל זה שווה לך בשביל המשפחה, בשביל האישה וכמובן בשביל תהליך הריפוי עצמו של הדרי. אבל בהחלט זה עדיין בידיים שלך, ואתה יודע מה הקב”ה מבקש ממך ברגע זה”.

זה אפשרי?

“זו עבודה, לקום כל יום ולחייך חיוך של “כאילו”, בהתחלה, אבל עם הזמן החיוך הופך להיות אמיתי, שכן אתה מכניס את עצמך לזה. זו עבודה אישית גדולה שצריך לעשות”.

מאיפה מתחילים עבודה כזו כשאתה נמצא במינוס אנרגיות?

“זה מתחיל בהתבוננות ובמחשבה מעמיקה על מה ה’ רוצה מאתנו בתקופה הזאת, ואיך לבצע את זה בצורה הנכונה והטובה ביותר. אני יכול לומר לך שהיה לי יותר קשה לעמוד בכך בתקופה הראשונה של המחלה. לפעמים כשהייתי זקוק ל’דחיפה’ הייתי מתקשר מבית הרפואה למשפיעים ומבקש מהם חיזוק באמונה ובביטחון. למרות שלמדתי חסידות בישיבה ב’תומכי תמימים’, אבל כשמגיע אירוע כזה, הראש הוא בכלל לא במקום.

“דווקא בפעם השניה, כשהגידול חזר, כבר הייתי לחלוטין עם הקב”ה, ידעתי שהכול שלו, והכל מידו, ומה שהוא עושה, הוא עושה הכי נכון. זה אפילו עזר לי לעבור הכול מתוך שמחה. הייתי פשוט עם אנרגיות טובות. אני התפללתי וידעתי שיהיה טוב. ידעתי והאמנתי. יש מקרים שבהם אתה בטוח שהקב”ה יעשה לך טוב, ויש מקרים שבהם אתה מתפלל שהקב”ה יחליט בעבורך מה הטוב ביותר עבורך. ועם זאת, הייתי בטוח שהקב”ה ירפא את הדר, וזה מה שהרים אותי עד כדי כך שיכולתי ללכת לשיר”.

כל אחד והנסיונות שלו

המצב אליו נקלעו ר’ ישראל ונחמה דינה ג’רופי טלטל את הנפש, את הגוף ואת הנשמה כאחד. מדובר בתקופה קשה אך מעצימה, מטלטלת אך מרוממת. ביקשתי לשמוע מהם גם על התגובות שקיבלו מהסביבה.

הרבה אנשים בצומת כזה של קושי, מאבדים את הלשון. לא יודעים איך להגיב…

“נכון מאוד, לא מעט אנשים מאבדים את הלשון. ידעתי שזה מה שהם מרגישים. אבל הייתי אומר להם להיפך: אל תאבדו את הלשון, אני כן רוצה לשמוע משהו שעולה לכם בראש”.

האם גם את חווית את החוויה הזאת, שפתאום מכרותייך עוברות לצד השני של הכביש כשהיו רואים אותך?

גב’ ג’רופי: “היו סיטואציות מעין אלה. היום זה כבר יותר נעים… אבל אני מבינה אותן, כי גם אני לא תמיד ידעתי איך להגיב במצבים מעין אלו. כיום למדתי שלא לצפות מאנשים ליותר מדי. יש כאלה שבאים לעודד, ויש אחרים… לא נפגעתי מכך”.

זה לא קל, כי זה בעצם אזורי התמודדות שרוב האנשים לא חוו; זה לא עוד מינוס בבנק, או חוסר קידום בעבודה, וכדומה…

ר’ ישראל: “הרב גלוכובסקי, רב הקהילה שלנו ברחובות אמר לי באחת משיחותנו, ‘אתה זכית להיות במקומות ולראות דברים שאנשים אחרים לא ראו. יש לך הזדמנות לפעול בדברים האלו ולחזק אנשים במקומות כאלה’.

“לעתים הייתי חוזר מבית הרפואה הביתה, אחרי שעות וימים ארוכים שבהם הייתי רואה מראות קשים. היו מקרים שבהם ילדים שהכרנו באופן אישי, לא עברו את הלילה; זה נורא. ואז הייתי מגיע הביתה או לבית הכנסת ושומע אנשים שמתלוננים על קנס שקיבלו בכביש או מישהו שדחף אותם…”

גב’ ג’רופי: זה לא רק אנשים בבית הכנסת, גם במשפחה. לשמוע את התלונות של היום יום על כל מיני זוטות…

ר’ ישראל: לפעמים הייתי ‘תופס את הראש’ ושואל את עצמי, ‘מה קורה כאן?’ לקח לי זמן להבין שהעובדה שהקב”ה הציב אותי במקום מסוים עם התמודדות מאד ספציפית, זה העניין שלי. וזה שהקב”ה שם להם התמודדויות אחרות – זה כי הם צריכים להיות שמה. הקב”ה נותן לכל אחד את התפקיד והניסיון שלו, וצריך לכבד כל אחד עם הניסיונות שהוא עובר. לא צריך לבטל את השני בניסיון שלו. אדרבא, אם אתה יכול לעזור לו – אז תעזור.

כל התובנות האלה לא נפלו ביום אחד…

“בהחלט. זה תהליך למידה שלוקח הרבה זמן”.

החיבוק הגדול שהגיע מהסביבה

בתקופה הזאת בני הזוג ג’רופי וילדיהם קיבלו חיבוק גדול מהמשפחה ומהקהילה שסביבם. הללו סייעו ועזרו להם בכל אפשרות כדי להקל עליהם את ההתמודדות. “קיבלנו תמיכה אדירה, ובפרט בחודשים האחרונים”, אומרת הגב’ ג’רופי. “גילינו פה את הקהילה בצורה מדהימה שלא ידענו שהיא קיימת כך. נשים דאגו לשגר ארוחות צהריים בכל יום, היו לוקחים את הילדים. הגיעו גם מתנדבות לסייע. היה צריך גם לסייע להדר בהרבה דברים שהיא לא יכלה לעשות לבדה, אפילו בפעילות יצירתית שתסיח את דעתה מהקשיים שחוותה. לפעמים הייתי זוכה לשעה אחת של מנוחה בלי לעשות משהו אחר… זה היה דבר גדול מאוד”.

ר’ ישראל: “פתאום אתה רואה את האכפתיות של האנשים, וזה פשוט מדהים. אנשים שאתה פוגש כל יום, ופתאום אתה מרגיש כמה אכפת להם ממך; אתה מרגיש שהם חושבים עליך 24 שעות”.

ישראל מבקש להתעכב על הנקודה הזאת של ההתנדבות. לדבריו “מה שרואים משם לא רואים מכאן”, והוא מסביר: “האכפתיות שלנו זה לזה, צריכה להיות בכל זמן, לא רק כשאנשים נקלעים למצבים מיוחדים. צריכים לשים לב ולפתוח את העיניים לאנשים שזקוקים לנו מסביב. אני מודה כי עד ליום ההוא שבו נכנסתי לבית רפואה, גם אני הייתי הולך לעבודה וחוזר הביתה כשאני תפוס בעצמי ובעניניי. כך העולם מתנהג באופן הרגיל. ואז, כשנכנסתי לשם, למחלקה האונקולוגית ב’שניידר’, פתאום תפסתי את עצמי ושאלתי ‘איפה הייתי עד עכשיו, הרי יש אנשים לידי שצריכים עזרה’. המקום ההוא בהחלט הפעיל אצלי את הנקודה הזאת להסתכל סביבי.

“אני זוכר שלאחר שסיימנו את הסבב הראשון של הטיפולים, הייתי יוצא לבית הרפואה עם עגלה עמוסה בפירות ובעוגיות, ומחלק למתרפאים ולבני משפחותיהם. לא דיברתי איתם חסידות או ‘מבצעים’, אלא פשוט לעשות מעשה טוב כדי להרגיש את השני. זו נקודה שכל אחד צריך לשים לב אליה גם בימים כתיקונם, כשהכל זורם בבריאות ובאושר.

את הנתינה שלו, הרחיב ר’ ישראל גם במסגרת מבצע תפילין שקיבל על עצמו לזכותה של הדרי. “בתקופה הראשונה היא היתה יוצאת איתי לדוכן. בעוד אני הנחתי תפילין, היא היתה מחלקת נרות שבת לנשים”, הוא מתרפק. “היא לא יכלה אז ללכת לבית ספר, הייתי לוקח אותה איתי, מושיב אותה ליד השולחן שלי וכך עבדנו כצוות. היא אהבה את זה מאד. עוד לפני כן היתה מכינה את ערכות הנרות”.

גב’ ג’רופי: “היא רצתה להמשיך בזה גם כשהמצב החמיר והיא רותקה לכסא גלגלים… זו הייתה הדרי…”

בין אונקולוגית ילדים לשמחת תתונה…

זה אחת–עשרה שנים שר’ ישראל ג’רופי שר בחתונות, מנעים ומשמח, מקפיץ רגליים ומרנין לבבות של חתנים וכלות ומשפחותיהם. כמעט כל ערב הוא עומד על במה אחרת, ומנגן ממיטב השירים החסידיים, כשהוא דואג שאיש לא יישאר אדיש.

כעת, כשהדר הקטנה חלתה ושהתה ימים ארוכים בטיפולים ממושכים בבית הרפואה, העניין הפך להיות מורכב יותר, לא רק בצד הטכני של תורנות–לילה מול חתונה, אלא ערבוב רגשי מן הקצה אל הקצה. לא קל לשמח אנשים כשהלב שלך נמצא באונקולוגית ילדים…

איך הולכים לשיר בחתונה במצב כזה?

גב’ ג’רופי: “כשגילו את המחלה של הדר, זה היה בתקופת ספירת העומר, כך שהייתה לו שהות להתרגל קצת למצב… גם פה ההשגחה הפרטית ליוותה אותנו בחמלה רבה”.

ר’ ישראל: “אני איש של אנרגיות חיוביות, אוהב שמחה, אוהב שירה, זה מעלה אותי למקום אחר.

“לאחר חג השבועות של אותה שנה, חזרתי לשמח בחתונות, ובהתחלה זה באמת לא היה פשוט. הייתי יוצא מטיפול נמרץ, לפעמים מניתוחים או טיפולים קשים, מגיע הביתה ומתלבש בהתאם לקראת החתונה. זה אמנם מעשה טכני, אבל זה מה שהייתי צריך לעשות. יחד עם זאת, הייתי מתבונן במחשבה שיש כאן מצווה ויש חתן וכלה, וזה היום המיוחד שלהם, אז ידעתי שאני צריך לתת את הכי טוב שאני יכול, והקב”ה יעזור לי לגבי השאר”…

אנשים שרקדו מולך, ידעו מה אתה עובר, מאיפה אתה מגיע?

“לא. לא שהסתרנו את המצב, אבל פשוט זה לא היה מפורסם, רק בשנה–שנתיים האחרונות זה קיבל פרסום רב יותר”.

גב’ ג’רופי: האמת, שלא פעם הייתי תוהה איך הוא מצליח ‘לסגור אירועים’, איך יש לו את הכוח לעמוד ולשיר ולשמח אנשים. גם לאחרונה, בתקופת ימי ספירת העומר, כשראיתי שהוא מקבל אירועים חדשים, שאלתי אותו ‘איך אתה יכול לקבל אירוע כשאתה לא יודע מה יהיה’.

אני רוצה להבין, היית יוצא מהמחלקה מתלבש וממשיך לחתונה ואחר כך חוזר שוב למחלקה?

“כן. כך היה הרבה פעמים”…

גב’ ג’רופי: “הוא היה חוזר אחרי החתונה לחדר של הדרי במחלקה”.

ר’ ישראל: “היה זמן שהייתי אומר להקב”ה: אני יודע שאתה מנסה אותי, ואני אתך, ולא סתם, אלא בשמחה. אני זוכר שכשהדרי הייתה בניתוח ואנחנו המתנו בחוץ, הייתי רוקד. השמחה החזיקה אותנו”.

גב’ ג’רופי: “שנתיים וחצי לא עבדתי. כשהתחיל ‘הסיבוב השני’ וכשהחלה ההתדרדרות, עזבתי את העבודה, למרות שהיתה להדרי סייעת צמודה בבית הספר, אבל זה לא היה קל. לפעמים הייתה מזעיקה אותי מהרגע להרגע. זו היתה שיגרה לא נורמלית”.

ר’ ישראל: “דיברנו קודם על ההתבוננות בנקודות של אמונה, כי זה הדבר היחיד שיכול להחזיק אותי. אם לא מתבוננים שהמצב הזה מאת הקב”ה, כפי המבואר בתניא ב’להשכילך בינה’, ש’אין רע יורד מלמעלה’, אי אפשר להחזיק מעמד. הייתי מדי פעם עוצר ומתבונן שכעת יש לי משימה וזה מה שהקב”ה רוצה, למרות שאני לא מבין, ואני הרי לא מבין ממילא כל מה שקורה…

“בכלל, המצב הזה מלמד, שכשהכל בסדר, זה חסד עצום. אבל האמת היא שאנחנו לא רגילים להתבונן כאשר הכל טוב ולהודות על מה שיש, כי זה הרי מובן מאליו עבורנו. אני זוכר שאחת ממטבעות הלשון באותה תקופה הייתה ‘זה לא מובן מאליו’. לפעמים אחי מענדי היה יוצא מהעבודה ובדרכו הביתה היה עוצר אצלנו במחלקה ואומר ‘באתי להבין ולהרגיש שוב, שכל מה שיש לנו, זה לא מובן מאליו. באתי לקבל כוחות מהדר בהתמודדות שלה’”.

להיאחז במקום הכי גבוה

לאחר כמעט שנה של טיפולים, השתלות מוח עצם וניתוחים, הדר התאוששה וגברה על המחלה. לא היה גבול לשמחתם של בני המשפחה. לא שהמנוחה חזרה לביתם. “כשסיימנו, התחלנו בתהליך של מעקב לוודא שהגידול לא חוזר”, מספרת הגב’ נחמה דינה ג’רופי. “הייתה תקופה שקטה של שנה וחצי, אבל היא הייתה מלאת מתח וחרדה פנימית. כל בוקר להסתכל עליה ולראות מה איתה; האם הכל בסדר. כל דבר קטן, אפילו חום, רצים ישר ל’שניידר’.

“כשנה וחצי לאחר מכן, בבדיקת MRI שעשינו, הרופאים הבחינו בנקודה חדשה שצמחה לה בגזע המוח, זה היה גידול מסוג אחר שהכרנו. המקום הפעם היה יותר מסוכן, הרבה יותר מסוכן. הרופאים פחדו לנגוע. רצו לערוך ביופסיה כדי לראות מה זה בדיוק, אך הרופאים לא הצליחו לגעת במקום. המנתח הודיע שהוא לא נוגע בזה עד שלא יהיו תופעות לוואי.

“לא חלפו ימים רבים, ותופעות הלוואי חזרו. זה היה גידול קשה ולא–מוכר גם לרופאים.

“יום אחד הרופאים התקשרו וביקשו שנבוא לפגישה. בדרך כלל הם היו אומרים לנו בטלפון במה מדובר. הבנו שהפגישה הזאת לא תהיה משמחת… הרופאים הציבו פרוטוקול של טיפולים, ואמרו לנו מראש מה התהליך הצפוי. אם כי, הרופאים אמרו מראש שהגידול הזה, ובפרט במקום הרגיש הזה, לא ניתן לריפוי. אין טיפול כימותרפי שיכול להרוג את הגידול הזה”.

ואז?

ר’ ישראל: “ברגע שהד”ר אמרה לנו שאין מה לעשות ואין טיפול אמיתי שיעצור את הגידול, באותו רגע חשבתי ואמרתי ‘עכשיו זה בטיפולו של הקב”ה’. גם אשתי אמרה שלא נותר לנו מה לעשות, וה’ יטפל בזה, זה כבר לא ענין שלנו. אנחנו נעשה מה שיכולים. קיבלנו כן החלטה להילחם על המשך הארכת החיים ככל האפשר. זו הייתה המלחמה, בתקווה ובאמונה שהקב”ה יכול לעשות הכול, ויכול לחולל ניסים”.

גב’ ג’רופי: “ניסינו לעשות מה שאנחנו יכולים, לנסות להאריך את חייה ולנסות לתת לה איכות חיים. זה להפקיד את החיים שלה בידיים הכי טובות”.

בשלב מסויים מרימים ידיים?

ר’ ישראל: “חלילה! אף פעם לא. בשום אופן, למרות שירקנו דם”.

גב’ ג’רופי: “לא הרמנו ידיים גם לא בימים האחרונים”.

ר’ ישראל: “במקביל, ניסינו כל טיפול קיים, טבעי ולא טבעי. אני זוכר שדיברתי עם הרב גלוכובסקי שהיינו עמו בקשר באופן תמידי. הוא אמר לי שהרבי פוסק שברגע שאין טיפול קונבנציונלי, אז יש הרבה דרכים למקום ואז ניסינו כל מיני טיפולים. בסופו של דבר, הטיפול שצריך זה משיח… זו התרופה היחידה שיכולה למגר את המחלה הזאת”.

ככל שחלף הזמן, המצב הלך והחמיר. “בשלב מסוים נסעתי לרבי עם קבוצה של חברים. ביקשנו וקיבלנו החלטות טובות. הרבי הוא הרי אבא שלנו – איך הרבי נותן לה לסבול כל כך הרבה שנים? אני זוכר שבנקודה של שבירה אמרתי לרבי בתוקף: אתה חייב לרפא את הבת שלי, או ש…

“באתי אז בטענות לרב יחיאל גלוכובסקי, הרב של המניין לצעירים ברחובות, המניין בו אני מתפלל, והוא אמר לי: הרבי רואה אותך, הרבי אוהב אותך, אבל לא תמיד אתה תוכל להבין מה הרבי עושה. זה מה שהרגיע לי את חוסר האמון שהציף אותי. הפנמתי שלמרות המצב, הרבי אוהב אותנו ודואג לנו, ויעשה בשבילנו את הכי טוב שאפשר.

“בשלבים שזה התחיל להיות קשה, בעיקר בחודשים האחרונים, אני זוכר שאמרתי לעצמי: רגע, אני הרי גדלתי בתוך חיים של שליחות, למדתי שנים ארוכות ב’תומכי תמימים’, אני צריך לקחת את עצמי בידיים.

“בשלב הזה הקמתי דוכן תפילין ברחוב הרצל המרכזי ברחובות, והתחלתי לעמוד שם כל יום לזכותה של הדרי. קיבלתי החלטות טובות לרוב. המאבק לרפואתה היה גם ברובד הרוחני. החברים הטובים שלי ניסו להרגיע אותי. אמרו לי ‘אתה משוגע, אתה תיפול בסוף’. אמרתי להם: יש לי אבא גדול, והוא ידאג לי”.

זה המקום שבו אתה מעמיד את עצמך במקום הנכון מול הרבי…

“זו הייתה תקופה של גהנום עלי אדמות. לא היה יום ולא לילה. הדרי כבר הייתה משותקת. היא לא יכלה לדבר. כל דבר היה צריך לעשות בשבילה, והכוחות, למען האמת, כבר די נגמרו”.

גב’ ג’רופי: “זה היה בעיקר בחצי השנה האחרונה. בתקופה האחרונה היה לי מאוד קשה. הקטע של האמונה.. אמרתי לעצמי למה צריך את זה, הרי בסוף הקב”ה עושה מה שבא לו”…

ר’ ישראל: “אני זוכר שישבנו כאן יחד, אני ואשתי, והיא אמרה לי ‘אני לא יכולה יותר’, אמרתי לה: אנחנו לא יכולים, אבל אנחנו מאמינים; יש פה חושך ויש פה אור, ויש מי שמנהל את העולם. היכולת הזאת להסתכל כך על הדברים מגיעה מתוך התבוננות פנימית. עבודה בלתי פוסקת של התבוננות”.

במה כן נאחזתם?

גב’ ג’רופי: “עד הרגע האחרון הייתי בטוחה שלמרות הכל, יהיה נס. אם לא הידיעה הזאת, אינני יודעת אם הייתי מחזיקה מעמד”.

כמו כל חסידי חב”ד, גם בני הזוג ג’רופי כתבו לרבי דרך האגרות קודש וביקשו את ברכותיו. לפעמים היו צריכים לקבל הכרעות לא פשוטות, וביקשו את הכוונתו של הרבי. כך בשלב מסוים היו צריכים לקבל הכרעה האם להעביר את הילדה לטיפול בבית רפואה אחר או להשאירה במקומה. “לא ידענו איזו החלטה לקבל. ואז ישבנו וכתבנו לרבי. זה היה מוצאי שבת. אשתי ביקשה שהרבי יגיד לנו ברורות מה לעשות מבלי שיהיו לנו פקפוקים. התשובה של הרבי הייתה חדה וברורה: ‘ישארו במקומם עכשו ויהיה אך טוב וחסד’ (בערך בזו הלשון). בהמשך הדרי הייתה צריכה לעבור עוד ניתוח ראש, ואז הבנו שההחלטה שקיבלנו לפי הוראת הרבי להשאירה במקום, הייתה נכונה. הרבי היה אתנו.

“למעשה, לא הסתובבנו עם סמל להראות שאנחנו חב”דניקים, אבל בפועל חב”דניקים הם בית חב”ד מהלך. חב”דניק לא צריך לומר אני חב”דניק, פשוט רואים אותך ויודעים שזה אתה…”

המצב שהלך והחמיר, השליך באופן ישיר גם על הילדים האחרים שנותרו בבית וזקוקים להוריהם. הילדים חוו היעדרויות רבות של ההורים שהיו במשמרת רצופה במחלקה. גם כשההורים כן היו בבית, הם חוו התנתקויות פתאומיות. “הייתי מסכם עם הבן שלי יוסי ללמוד יחד או לעשות דברים ביחד, ולפעמים היה צריך להזמין פתאום אמבולנס ולצאת לבית הרפואה. זה מצב קשה שנמשך כמה שנים”.

גב’ ג’רופי: “לאחרונה היינו שולחים אותם לכתחילה למשפחה שהתגוררה בסמוך כדי שלא נצטרך להגיע למצבים כאלה”.

איך הם קיבלו את המצב?

“כל ילד בצורה שלו. הקטנה פחות הבינה במה מדובר, הגדולים יותר הבינו”.

איך הם קיבלו את הדר עם כל השינויים שעברה?

“זה היה מאוד קשה, כי מצד אחד הם ריחמו עליה, אבל מצד שני היא זכתה לקבל הרבה מאד מתנות והפתעות, מה שבאופן טבעי גרם לקנאה לפעמים. אבל בסך הכל, הם תמכו בה לאורך כל הדרך ככל שיכלו.

“בכלל, הדרי הייתה אוהבת לפנק. היא תמיד אהבה ששמח סביבה. היה לה הומור טוב, שמחה. גם כשהיתה כבר משותקת בגלל המחלה שפגעה בה, היא יכלה להזיז את השפתיים מבלי להוציא קול. כשהיו באות אליה חברות היא היתה מבקשת מאתנו בשארית כוחותיה שנפנק אותן בממתקים”…

התמודדות אחרת

ביום י”א בסיון תשע”ז, לפני פחות מחודש ימים, ההתמודדות עברה שלב. חיה הדר נפטרה, למגינת לב רבבות יהודים וחסידים מכל רחבי העולם שהזכירו את שמה לרפואה ולברכה מדי יום ביומו. אלפים רבים קיבלו על עצמם מעשים טובים לרפואתה. גם על מצבתה הקטנה צוין הדבר “איחדה את עם ישראל בתפילות ובקיום מצוות ומעשים טובים לזכותה”.

“כעת אנחנו ממשיכים ככל האפשר, רק שכעת המעשים הם לעילוי נשמתה”, אומרים ההורים. “מבלי לפרט יותר מדי”, מוסיף אביה, “הדרי הצליחה לגרום לאחדות בקהילה כאן, ולקרב לבבות לא פחות מאשר בחייה”.

ההורים יצאו בפרויקט “ממשיכים את האור”. במסגרת הפרויקט, ממשיך ר’ ישראל לצאת מדי יום למבצע תפילין ברחוב הראשי של רחובות. “זה הדוכן של הדרי”, אומר ר’ ישראל בפשטות. כמו כן החלה כתיבת ספר תורה שיושלם בע”ה לקראת סיום השנה (קוראים המעוניינים להשתתף בכתיבה, מוזמנים בשמחה להיות שותפים).

ההורים גם החליטו להקדיש תרומה מיוחדת לבית אורנית. זהו מרכז תמיכה וסיוע לחולים אונקולוגים שהוקם על ידי “עזר מציון”. המרכז הינו בית החלמה המארח ללא תשלום חולים בזמן הטיפולים. “אנחנו רוצים לבנות שם חדר מתנות על שמה של הדר. כל ילד חולה, יוכל להיכנס ולקבל שם מתנה לפי בחירתו. הדר אהבה להעניק. כמו כן מתעתדים ההורים להקים ספריית ילדים בבית הכנסת.

“הדרי ממשיכה לפעול גם כעת, ואנחנו ממשיכים את האור”, אומר אביה. “היא מעניקה לי אור וכוח”.

ר’ ישראל לא נותן לעצמו לשקוע חלילה. “זה לא בא בחשבון”, הוא אומר, ומספר על אנשים שפוגשים אותו בחתונות בהם הוא שר ומשמח, ומבקשים להשתתף ברגשותיו. “אני אומר להם שאנחנו נמצאים כעת בזמן של שמחה, ואני רוצה להיות מקסימום עם שמחת החתן והכלה”.

אני יכול לשער שהרבה חברים באו לנחם ולעודד. זה לא מצב פשוט לא עבורכם וגם לא עבור החברים שלא תמיד יודעים מה לומר…

ר’ ישראל: “השבת פגשתי חבר שלמד איתי בישיבה, והוא אומר לי, ‘ישראליק, הקב”ה לא נותן לאדם ניסיונות שהוא לא יכול לחיות איתם’. אני מודה שלא היה לי פשוט לשמוע את זה. הוא התכוון לטובה, אבל את זה אפשר לומר לאדם שאבד לו אלף שקל, או מי שאיבד את מקום עבודתו, חלילה. אבל במקרה של אדם שבתו מוטלת לפניו, מי שלא חווה את זה, הוא לא יכול לדקלם ש’הקב”ה לא נותן לאדם ניסיונות” וכו’. אנשים שהיו מבקרים אותנו כשהדרי הייתה בבית, היו בורחים מהבית אחרי שעה… הם לא היו יכולים יותר…”

ומה אתה היית אומר לאדם שעבר מקרה כזה?

חיבוק ונשיקה… זהו.

גב’ ג’רופי: “אנשים מתכוונים לטוב. זה בא מתום לב ומכוונות טובות.

“במהלך ימי השבעה, הגיעה פתאום לנחם אישה שלא הכרתי. היא התיישבה לידי והציגה את עצמה כאביבית שאער. מי שזוכר, ביתה נשרף יחד עם בעלה וחמשת ילדיה רח”ל. זו אישה שעולמה חרב עליה ולא נשאר לה, לכאורה, בשביל מה לחיות. למרות זאת היא באה לנחם ואמרה לי שכדי להמשיך הלאה, עלי להתמקד במה שיש. יש עוד ילדים שצריך לגדל, יש משפחה ויש חיים שצריך להמשיך אותם. אני מעריצה אותה על כך. אם היא אומרת כזה דבר, אמרתי לעצמי שאני עדיין במצב טוב”.

זה אומר להתמקד בילדים, כמה שיותר מהר להחזיר אותם לחיים נורמליים ולשפיות?

“בהחלט כן. הם חוו כמה שנים לא פשוטות, וכעת צריך לחזור למצב הרגיל הבריא והשפוי”.

אנחנו לא מבינים בנשמות ובאורך חייהן, אבל אני בטוח שאנשים דיברו אתכם על הפקדון שהקב”ה הפקידם בידכם.

“פקדון זה ביטוי של חפץ. אני לא קורא לילדה שלי פקדון. היא חלק מאתנו גם עכשיו. היא חלק מהנשמה שלנו. זה לא עוד משהו חיצוני.

“אנשים באים ואומרים לי ‘ישראל, אתה גיבור’. ובכן, אינני גיבור. אני עושה עם עצמי עבודה קשה של התבוננות כדי להחזיק מעמד וכדי לעבור בצורה הנכונה והטובה את המסלול שהקב”ה בחר עבורי. אחד מחבריי שעבר איתי את כל החמש שנים וחצי הללו, אמר לי ‘אם הייתי במקומך, הייתי קופץ מהגג’. אמרתי לו, אולי גם אם אני הייתי במקומי הייתי עושה כך, אבל אחרי שהתבוננתי בשליחות שלי בעולם עם הדרי, אחרי שלמדתי וחיזקתי את הנפש, יש לי את הכוחות לעבור את זה נכון. אי אפשר לעבור את זה מבלי לחזק את הנפש. כאשר העץ גדל ישר, אז מספיק להשקות אותו; אבל אם פתאום באה רוח סערה, לא מספיק להשקות, אלא חייבים לקבוע עמודים תומכים כדי לחזק אותו שיישאר על מקומו. זו העבודה האישית שלי בכל התהליך הזה. אני עושה הכל כדי שמסביבי לא ייגרם לאנשים עגמת נפש. זו השאיפה שלי – שאנשים סביבי יחייכו”.

איך מלמדים אנשים שלא עוברים התמודדות כזו, להיות חזקים בכל ההתמודדויות שהם עוברים? איך מלמדים אותם להתחזק גם נוכח המצבים המציקים היומיומיים?

“הרבי כותב ב’יום יום’ – להסתכל בגשמיות על מי שהוא למטה ממך וברוחניות על מי שהוא למעלה ממך. לדעת להסתפק במה שיש מצד אחד, ובענינים רוחניים לשאוף ליותר.

“גם כשאתה במצב קשה מאוד, אם אתה דואג להתבונן מדי פעם בשליחות שלך ובאיך אתה ממלא את הנדרש ממך בעת הזאת בצורה הטובה ביותר, הרי שהקב”ה עוזר לך לעבור את המכשולים הכי קשים שיש. צריך תמיד להתבונן שאתה בידיו של הקב”ה, גם כשקשה. אם אדם ישכיל לקחת בתקופות קשות את הדרך הנכונה – זה בונה אותך.

“בא אלי אדם ואמר ‘אני רואה אותך ואני מתחזק’. אני לא באמת חושב כך, כי אנשים לא באמת יודעים מה עברתי, עם מה התמודדתי ומה עשיתי בתוך עצמי. אמרתי לאותו אדם: יש דברים שגם אני רואה אותך ומתחזק. הקב”ה הביא לי נסיונות שאני עברתי, ויחד עם זה נתן את הכוחות. גם לך יש את הנסיונות שלך”.

תגידו, אפשר באמת לחזור לשגרה?

גב’ ג’רופי: “אחרי שגמרנו את סבב הטיפולים הראשון וחזרנו הביתה עם הדר, חזרתי להתנהלות רגילה עם הילדים בבית.. ואז, יום אחד מצאתי את עצמי מתרגזת על הילדים, מסיבה כלשהי… ממש חזרתי להיות אמא רגילה… זה סוג של להיות נורמלי. זה סוג של לחזור לשגרה”…

ר’ ישראל: “רק הבוקר היינו צריכים לצאת למקום כלשהו, והיה לחץ גדול של מסגרת הזמן. אמרתי לאשתי: למה צריך להילחץ, והרי אחרי כל מה שעברנו, אנחנו צריכים לקבל פרופורציות לחיים. לדעת לקבל את המצבים באהבה. אבל היא אמרה: ‘אבל אנחנו צריכים להיות נורמליים עכשיו, ואנשים נורמליים גם נלחצים’…

בונוס של בגרות וראיה לחיים?

גם…

•

לסיום הראיון, אני מפנה לבני הזוג ג’רופי שאלה שאף מראיין לא נוהג לשאול…

למה הסכמתם לראיון הזה?

ר’ ישראל ג’רופי מתבונן בדעתו, שותק לראשונה שתיקה ארוכה, ולבסוף אומר: “אם מה שסיפרנו ושיתפנו יוכל לעזור למישהו, אם זה יגרום למישהו להתמודד עם הכאב, ואפילו להעלות חיוך, שירגיש קצת יותר טוב בלב – אני מוכן לעשות הכל בשביל זה”.