החיבור הזוכה בתחרות "המרכז לחיים של משמעות"

הקדמה

בעולם הפסיכולוגיה שולטות כיום מספר אסכולות מרכזיות, ובשנים האחרונות נעשים ניסיונות רבים על מנת להציג גישה משולבת, שתתגבר על החסרונות הקיימים בכל אחת מהן, וזאת מתוך הבנה שאף אחת מהגישות הקיימות לא מספקת מענה הולם למבנה הנפש ולבעיות נפשיות, ולכל אחת מהן מעלות וחסרונות. תורת החסידות היא הפתרון לבעיה הזאת כיון שהיא מציעה תורת נפש המשלבת את המעלות שבכל אחת מהשיטות השונות, אך בלי החסרונות שלהן, וכמובן מוסיפה על כך. לפי תורת החסידות האדם הוא בעל עומק וקונפליקטים נפשיים (גישת הפסיכונאליזה), ויחד עם זאת הוא טוב מיסודו ושואף להגשמה (הגישה ההומניסטית), הוא גם נמדד בפעולותיו ומושפע מהסביבה (הגישה הביהויוריסטית) אך כמובן שהאישיות שלו מורכבת גם ממחשבות ורגשות (הגישה הקוגנטיבית). במילים אחרות: האדם הוא יצור מורכב, שואף להגשמה ולהתעלות על טבעו, המושפע (ומשפיע) הן מהסביבה והן מתהליכים פנימיים.

למרות שניתן לראות את הגישה דלעיל כאוסף בלבד של מספר גישות קיימות, הרי לאמתו של דבר מדובר כאן על לא פחות ממהפך רעיוני שיכול לחולל שינוי גדול בהבנת נפש האדם.

כדי להציג את גישת הטיפול לפי תורת החסידות, נסקור בקצרה את הרעיונות המרכזיים שבכל אחת מהאסכולות הפסיכולוגיות, נצביע על המעלות והחסרונות שלהן, ונערוך השוואה בינן לבין תורת החסידות. כך יתברר כי תורת החסידות היא המענה האולטמטיבי לתורת הנפש וממילא הדרך הנכונה לבריאות נפשית ורווחה אישית.

תיאוריות פסיכודינמיות

הפסיכולוגיה המודרנית עשתה פריצת דרך עצומה, מאז החל זיגמונד פרויד – יהודי מתבולל מוינה – להפיץ את רעיונותיו הידועים בשם פסיכואנליזה או פסיכודינמיקה. במשך למעלה ממאה השנים שחלפו מאז, הותקפה הגישה הפסיכודינמית מכיוונים שונים ורבים ומעמדה הוטל בספק גדול, בגלל מספר כשלים חמורים, בעיקר בגלל תוקף ומהימנות נמוכים וחוסר האפשרות לחקור את המושגים המעורפלים שלה (קושי לתרגם את המושגים להגדרות אופרציונליות). בנוסף לכך התרחשה התרחקות נוספת מגישה זו ששלטה בכיפה בתחילה, בעקבות טבעה הפסימי על נפש האדם (מה שהוביל לפיתוח של תיאוריות שונות ואופטימיות יותר).

פרויד הציג מספר מודלים להבנת נפש האדם. לפי המודל הטופוגרפי, המודעות מחולקת לשלוש רמות (המודע, הסמוך למודע והלא-מודע), כאשר הרמה המשפיעה ביותר היא הרמה הבלתי מודעת. כל הקונפליקטים והרצונות הפועלים בלא-מודע, ממשיכים להשפיע על האדם, ולמעשה השפעתם רבה מאשר החלקים המודעים שבו. גם המודלים הנוספים שהציג פרויד היו פסימיים ביותר, כך במודל הדינמי מוצגים הכוחות המניעים את האישיות המכונים אינסטינקטים, המחולקים לאינסטינקט המוות ואינסטינקט החיים (הליבידו – אינסטינקט המין). אינסטינקט המוות דוחף את האדם לתוקפנות ולהרס עצמי^[1], ואינסטינקט המין דוחף את האדם לחיים. במודל הסטרוקטורלי מככבים הסתמי, האני והאני-העליון, הנאבקים זה בזה על כמות האנרגיה הזמינה. ואם לא די בכך, הרי שלפי המודל הפסיכו-סקסואלי, כל בעיה נפשית קשורה לבעיית התפתחות מינית בגיל מסוים, וזאת מכיון שעיקר התפתחותו של הילד קשורה בעיסוק לסיפוק הפנטזיות המיניות שלו.

תמונת האדם העולה מכך היא של יצור רדוף חרדות מודחקים, הפועל בצורה לא רציונלית ובלתי מודעות על מנת לספק אינסטינקטים חייתיים^[2]. ואם לא די בכך, הרי שפרויד היה בעל חשיבה דטרמינסטית, לפיה האדם אינו בעל בחירה, ולמעשה הוא כלל לא פועל על העולם אלא רק מגיב לגירויים בסביבתו ולדחפים העולים מהלא-מודע. אין ספק כי במבט ראשון נראית הגישה הפסיכודינמית כרחוקה מתורת החסידות כרחוק מזרח ממערב, אך בהסתכלות מעמיקה מעט יותר נראה כי דווקא בה ישנם עקרונות שגישות אחרות (הנראות דומות יותר לתורת החסידות) הזניחו לחלוטין, והן מהותיות להבנת נפש האדם לפי תורת החסידות. בעיקר הדברים אמורים לגבי ראייתו של פרויד את הנפש כשדה קרב בין כוחות שונים, שרק אחד מהם יכול לשלוט – רעיונות המוכרים היטב לכל מי שלמד תניא.

השוואת כוחות וחלקי הנפש

מוטיב מרכזי בספר התניא הוא שהכוח המניע את האדם הוא מאבק הנפשות הרוצות כל אחת לשלוט באדם בשלושת לבושיו – מחשבה, דיבור ומעשה. מצד אחד נמצאת הנפש האלוקית שכל ענינה הוא קיום רצונו של הבורא, מן הצד השני נמצאת הנפש הבהמית שכל חפצה ברצונות גשמיים, ובתווך נמצאת הנפש הטבעית – אותה נפש המוציאה לפועל את אחד הרצונות. בכל זמן נתון ישנה רק נפש אחת שמגיעה לשליטה, אך המאבק הוא אין סופי.

פרויד כזכור ראה את נפש האדם כמורכבת משלושה חלקים – הסתמי (איד), האני (אגו), והאני העליון (סופר אגו). בסתמי שולט עקרון אחד בלבד: עקרון העונג. מה שמעניין את הסתמי איננו מה נכון או מה רצוי אלא מה מענג. קל לעשות את ההקבלה בין הסתמי והיצר הרע, כאשר גם הסתמי וגם היצר הרע יביאו כליה על האדם אם יהיו הם השולטים הבלעדיים. מתוך הסתמי מתפתח^[3] האני שבו שולט עיקרון המציאות ותפקידו להביא לידי פועל את הרצונות של הסתמי, אך בצורה מתקבלת ולא הרסנית. הנפש הטבעית אף היא עושה פעולה דומה, כיון שהיא דואגת להביא לידי פועל את רצונות הנפש הבהמית ההכרחיים לקיום האדם. השלב האחרון בהתפתחות הוא האני העליון שהוא המקביל לנפש האלוקית. לפי פרויד, האני העליון הוא המצפון של האדם הנלמד בתהליך החיברות (סוציאליזציה) ומתוך דרישות ההורים והסביבה. גם כאן קל מאוד להקביל אותו לנפש האלוקית.

הדינמיות של הנפש (שעל שמה נקראת התיאוריה "פסיכו-דינמית") היא במעבר האנרגיה בין חלקי האישיות השונים. לכל אדם ישנה כמות מוגבלת של אנרגיה היכולה לשמש רק באחד מתוך שלושת חלקי הנפש, ואפילו שינוי קטן מחלק אחד לאחר יכול לגרום לשינויים גדולים באדם. ספר התניא עוסק כולו במאבק הנפשות, כאשר מעבר קל בין שני חלקים יכול לשנות את מהות הנפש מן הקצה אל הקצה. למשל אדם שכל האנרגיה שלו מושקעת באני העליון, יהיה במדרגה של צדיק או בינוני, ואילו אדם שלרגע אחד העביר כמות קטנה ביותר של אנרגיה אל האני או אל הסתמי (למשל בעת ביטול תורה) ייחשב כבר לצורך העניין כרשע.

המאבק בין חלקי האישיות שהוא מרכיב משמעותי כל כך בתיאוריה של פרויד, הוא העומד במרכזה של כל פסיכופתולוגיה, כאשר הבסיס הוא תחושת החרדה המודחקת באמצעות מנגנוני ההגנה השונים. בקצרה – האדם נמצא כל העת בתוך הקונפליקט בין רצונותיו הבלתי-ממומשים של הסתמי והדרישות הנוקשות של האני העליון, ואילו האני הנמצא בתווך חש בחרדה רבה מכך. על מנת להתמודד עם החרדה – הוא משתמש במנגנוני הגנה כגון הכחשה והדחקה, ומעביר את תחושת החרדה אל הלא-מודע. כאשר מנגנוני ההגנה לא מצליחים לעשות את פעולתם כראוי – האדם נמצא במצב נפשי בעייתי והוא מגיב בפתולוגיות שונות.

המרכיב הזה חשוב מאוד להבנת האדם על פי תורת החסידות, באם רוצים לתרגם אותו לשפה חסידית^[4]. פעמים אין-ספור כתב הרבי לאנשים שסבלו מבעיות נפשיות, על כך שהפתרון הוא בקיום תורה ומצוות וחיים על פי השולחן ערוך. ניתן לראות את הדברים בצורה מופשטת-רוחנית, אך ניתן גם להסביר את הדברים כתוצאה ישירה של המצב הנפשי. אם האדם מתכחש לציוויי האני העליון (הנפש האלוקית) והוא נותן לסתמי (היצר הרע) לפעול לפי רצונותיו (עיקרון העונג), אזי כמובן שיחוש חרדה. גם אם יצליח להימנע מהתחושה לזמן מסוים (באמצעות מנגנוני ההגנה), הרי שמגיע רגע מסוים שבו הם קורסים, ואז התנהגותו תהפוך בלתי מסתגלת.

כיצד יש להתמודד עם דחפי הסתמי? פרויד טען כי כל מנגנוני ההגנה הם בעייתיים ברמה כזאת או אחרת, ואילו מנגנון ההגנה היחיד הראוי הוא העידון (סובלימציה) שבו מופנית האנרגיה השלילית לעבר מטרות חיוביות ומקובלות בחברה. בתורת החסידות ישנו דגש על השימוש בכוחה של הנפש הבהמית למטרות של קדושה, בין אם מדובר באתכפיא בו הנפש הבהמית נכפית על מנת להשתמש בכוחה לדברים חיוביים, ובין אם מדובר ברמה הנעלית יותר של האתהפכא בו הנפש עצמה נהפכה לטוב. כך או כך – הרעיון של "ורב תבואות בכח שור" הוא מהותי, והוא למעשה מקביל לעידון בתורתו של פרויד^[5].

תיאוריות ביהביוריסטיות-קוגניטיביות

אחרי כמה עשרות שנים בהן שלטה בכיפה התיאוריה הפסיכודינמית, החלו חוקרים לערער עליה, מהלך שהוביל בסופו של דבר לעלייתה של הגישה ההתנהגותית, ולאחר מכן בעקבות ביקורות והתפתחויות נוספות הצטרפו רעיונות קוגניטיביים שיצרו יחדיו את שיטת הטיפול המרכזית כיום בשטח הטיפולים, הידועה בתור CBT – טיפול קוגנטיבי-התנהגותי. התיאוריה ההתנהגותית כשלעצמה, נראית השיטה הרחוקה ביותר מתורת החסידות, וזאת בעקבות סירובה להכיר בעולם הפנימי של האדם והתמקדותה בתהליכים התנהגותיים חיצוניים בלבד, כאלו הניתנים לצפייה, למדידה ולכימות. לפי הביהביוריסטים הרדיקליים כדוגמת ווטסון וסקינר, מותר האדם מן הבהמה אין – כפשוטו, ולכן ניתן לערוך מחקרים על חולדות, כלבים ויונים ומהן להסיק במישרין על התנהגותו של האדם, ואין בכך כל פסול. מחשבות, רצונות, רגשות, זיכרונות ושאר קוגניציות הם בבחינת "קופסה שחורה" שאין אפשרות ואין צורך לחקור אותם, וכדי להבין את התנהגות האדם מספיק לדעת מספר עקרונות למידה והתניה פשוטים ולהביט בסביבתו כדי לגלות מהם החיזוקים והעונשים הגורמים לו להתנהג כפי שהוא מתנהג.

ואם לא די בכך, גם חוקרי הגישה הזו מחזיקים בדעה דטרמיניסטית, לפיה האדם אינו בעל בחירה חופשית, ומעשיו הם תוצאה ישירה של החיזוקים בסביבתו, ובנוסף הם מחזיקים בהשקפה לפיה רק ידע פוזיטיבי (שניתן למדידה אובייקטיבית) הוא ידע תקף, ולכן כמובן ישללו את קיומה של הנשמה ובורא עולם. יחד עם זאת, ישנן בגישה זו מספר שינויים חיוביים לעומת גישתו הפסימית של פרויד. ראשית, לפי גישה זו האדם הוא בר-שינוי, וממילא לכל אדם תקווה להתפתחות וגדילה. בנוסף לכך אין בגישה זו הסתכלות שלילית ופסימית על העולם, אלא ראיה נייטרלית וחסרת שיפוט (מכיון שהאישיות איננה מניעים פנימיים אלא סך כל ההתנהגויות הניתנות לצפייה).

התורה מול הגישה הביהויוריסטית

למותר לציין שהתורה בכלל ותורת החסידות בפרט, חולקים על גישה זו מכל וכל ורואים את האדם כיצור שונה במהותו מבעלי חיים, וכמובן שישנה לא רק הכרה ברובד המחשבה אלא לעתים הוא אפילו חשוב יותר מההתנהגות (רמת המעשה), כיון שאנו רואים במחשבה אחד משלושת לבושי הנפש. לכן, ההתפתחויות שהוסיפו את הממד הקוגניטיבי הן חשובות ביותר מבחינה זו, כיון שהם מצביעות על התקרבות של הגישה המחודשת לעבר רעיונות תורת החסידות כפי שיתואר להלן. יחד עם זאת, הגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית עדיין חסרה חלקים משמעותיים מתורת הנפש לפי החסידות, כיון שאין בה התייחסות לקונפליקטים פנימיים כגון יצר טוב ויצר רע וכיוצא בזה. במילים אחרות – הגישה עוסקת בשאלה "איך" ולא בשאלה "מה", ועיקר ענינה הוא בתהליכים ולא בתוכן ולכן מבחינתה אין התייחסות מסודרת לנפש האדם ולאישיות^[6].

יחד עם זה, ישנם מרכיבים בגישה ההתנהגותית הטהורה העולים בקנה אחד עם עקרונות החסידות. למשל כל השיטה של שכר ועונש קיבלה אישוש אמפירי באין ספור מחקרים שבדקו את עקרונות תיאוריית הלמידה, אך הם מופיעים בתורה כעקרונות בסיסיים, הן עבור האדם באופן כללי והן בחינוך ילדים. למשל דברי הרמב"ם על כך שמעניקים לילדים ממתקים כדי שילמדו, עד שלא יהיה צורך בכך ויתחילו ללמוד מעצמם, יוסברו במושגים התנהגותיים כתכנית חיזוקים, שמטרתה שההתנהגות תימשך גם לאחר הפסקת הענקת החיזוקים. כמו כן, הרעיון החסידי השם דגש על שכר במקום על עונש (הן לצורך עידוד התנהגות רצויה והן על מנת להכחיד התנהגות בלתי רצויה) קיבל אישור במחקרים רבים שהוכיחו כי תכניות חיזוקים מצליחות בשינוי התנהגויות הרבה יותר מאשר עונשים.

בנוסף, ההתמקדות הבלעדית של הגישה ההתנהגותית בתנאי הסביבה אמנם אינה עולה בקנה אחד עם תורת החסידות, אבל הרעיון שהסביבה משפיעה על התנהגות האדם – מתאים מאוד. כבר במשנה נאמר כי המגורים בסביבה של תורה הם שיקול חשוב, וזאת בגלל ההבנה שהאדם אינו עומד בפני עצמו מבלי כל השפעה עליו, אלא להפך, וכלשון הרמב"ם במורה נבוכים "האדם הוא מדיני". במכתבים רבים באגרות קודש מתייחס הרבי לתנאי הסביבה כמו מגורים באזור דתי, לימודים במוסד תורני, וכן שלילת הלימודים באוניברסיטה בגלל השפעת הסביבה.

סוף מעשה במחשבה תחילה

הצירוף של מרכיבים קוגניטביים קירב מאוד את הגישה בגרסה הנוכחית לרעיונות החסידות, כיון שניתן בהם דגש רב על המחשבה המשפיעה על ההתנהגות, מה שעומד בבסיס הרעיון של "מוח שליט". לכן נשמעת פעמים רבות ההשוואה בין טיפול קוגניטיבי-התנהגותי לבין תורת החסידות (אך כאמור זוהי השוואה שטחית בלבד). ראשוני הגישה הקוגנטיבית חלקו על קודמיהם מהגישה ההתנהגותית בשני דברים: א. הם טענו שלקוגניציות ישנה חשיבות מכרעת בהשפעה על התנהגותו של האדם. ב. הם טענו שניתן לחקור את המחשבה באמצעות שיטות מתוחכמות, שיהיו מקובלות לא רק כאמת סובייקטיבית אלא גם לפי השיטה המדעית. אנו נתעכב כמובן על הסעיף הראשון.

בתניא מסביר האדמו"ר הזקן כי כל פעולה מתחילה בעולם המחשבה והרגש, ובמקומות רבים מספור בחסידות מדובר על שלושת הלבושים – מחשבה, דיבור ומעשה. המחשבה נתפסת לפי החסידות הן כמקור לדיבור ולמעשה, והן כמטרה בפני עצמה. האדם מסוגל לנטר את מחשבותיו ולשנות אותן, ויש להן השפעה מכרעת על העולם ולא רק על התנהגותו שלו. כך למשל מסביר הרבי באריכות^[7] את הטעם מאחורי דברי הצמח צדק: "תחשוב טוב – יהיה טוב", כיון שמחשבתו של יהודי יש לה השפעה. כמו כן אנו מוצאים את החשיבות היתירה שמעניקה היהדות למחשבה, כמו במקרה של "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה", וכן "אפילו חשב אדם לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה".

בנדורה שהיה מחלוצי השיטה הקוגנטיבית, התמקד בתהליכים המאפשרים לאדם להצליח, ובהם בעיקר ביעילות עצמית. לפי בנדורה, המחשבה לפיה "אני יכול להצליח", היא קריטית על מנת שהאדם אכן יצליח, וכך יכול אדם להיות בעל כשרונות אך לא יצליח מכיון שיעילותו העצמית נמוכה (וכן להפך). בתורת החסידות ישנה פעמים רבות דחיפה של האדם להכרה בכוחותיו ויכולותיו, וכיוון ראיה האומר שהקב"ה לא מעמיד אדם בניסיון שאינו יכול לעמוד בו וכיוצא בזה. נראה שלפי החסידות האדם צריך להשקיע זמן וכוח על מנת לזהות את דפוסי החשיבה המכשילים שלו ולהחליפם בדפוסי חשיבה חיוביים יותר, דבר שישפיע באופן ישיר על ההתנהגות שלו.

חידוש נוסף של בנדורה הוא הצעת הדטרמיניזם המשולש, כאשר שלושת חלקיו הם הסביבה, הפעולות של האדם והקוגניציות שלו, וכל אחד משלושתם משפיע על השניים הנותרים. אמנם המושג דטרמיניזם לא מתיישב באופן מלא עם רעיון הבחירה החופשית, אבל בגירסתו הנוכחית הוא מעין מודל לבחינת ההשפעות השונות, ופחות הצהרה על כך שההשפעה חייבת להתרחש. תורת החסידות אף היא רואה את כל שלושת המרכיבים כמשפיעים אחד על השני: ההתנהגות משפיעה הן על הסביבה ("חסיד יוצר סביבה") והן על הקוגניציות ("אחרי המעשים נמשכים הלבבות"), הקוגניציה משפיעה כמובן על ההתנהגות (כמוסבר לעיל), והסביבה משפיעה על ההתנהגות והקוגניציה (כמוסבר לעיל).

תיאורית אקזיסטנציאליות-הומניסטיות

נהוג לראות את הופעתן של הגישות האקזיסטנציאליסטית וההומניסטית כתגובה לשתי הגישות שקדמו להן – הן הגישה הפסיכודינמית והן הגישה ההתנהגותית. הגישות החדשות יותר התייחסו למניעים פנימיים, דחפים ורצונות (שלא כמו הגישה ההתנהגותית) אך ראו את האדם בראיה חיובית כיצור השואף להגשמה או להתעלות מעל טבעו האנושי (גישה הפוכה מהגישה הפסיכודינמית). אם נסתכן ברדוקציה, נוכל לומר שהגישה האקזיסטנציאלית מתמקדת בשאלת הקיום של האדם, והגישה ההומניסטית מתמקדת בשאיפה להגשמה עצמית ולצמיחה. כבר מתיאור זה ניתן לראות עד כמה הגישות החדשות התקרבו לכיוון של תורת החסידות, העוסקת רבות בשאלת הקיום ובהגשמת הפוטנציאל האישי.

על כרחך אתה חי

לפי יאלום, האדם מתמודד עם ארבע חרדות, אבל המרכזית שבהן היא ללא ספק חרדת הקיום שהיא למעשה חרדת האי-קיום. האדם יודע שזמנו בעולם הזה הוא מוגבל והדבר גורם לו לחרדה. את החרדה הוא יכול לשכך במספר דרכים, אך לעתים כשהוא עומד מול תזכורת לעראיות החיים בעולם הזה, הדבר דוחף אותו להתמודד עם החרדה ולבחור בחיים אותנטיים^[8], במקום להמשיך להדחיק את החרדה. לכן, התזכורת של המוות היא למעשה חיובית כי זאת הדרך היחידה "לנער" את האדם ולהעמיד אותו באומץ מול הבחירות שהוא עושה כדי שיבחר את הבחירה הנכונה.

בתורת החסידות אין התייחסות רבה לנושא המוות עצמו, אך ישנה התייחסות מפורטת לשאלת הקיום מכיוון שונה במעט. עם זאת, ישנם מספר מקומות של התייחסות מפורשת לכך, ונראה שהגישה תואמת לחלוטין. במאמר המפורסם ד"ה לא תהיה משכלה^[9] מדבר הרבי על דברי הפסוק "את מספר ימיך אמלא", שהדרך להתמודד עם השגרה היא על ידי שזוכר את העובדה שימיו קצובים, מה שמעמיד אותו מול העובדה שהוא עדיין לא ניצל את הזמן כראוי, וכמו שאמר רבי יוחנן בן זכאי קודם פטירתו "איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי", כאשר המוות המתקרב הוא תזכורת רבת עצמה לחרדת אי-הקיום.

רעיון מהותי נוסף הקשור לגישה זו מבוסס על הפילוסופיה האקזיסטנציאלית של היידגר, ולפיו האדם "מושלך אל קרקע קיומו", והבחירה שלו היא רק כיצד לממש את האפשרויות שלו. האדם לא בוחר האם לחיות או מה יקרה איתו, אלא רק כיצד הוא חי את החיים שאליהם "הושלך". רעיון זה מתאים עם מאמר המשנה "על כרחך אתה חי", וכפי שמסביר הרבי^[10], שהנשמה יורדת לעולם הזה בעל כורחה ויש לה צער מכך שהיא צריכה להתעסק עם ענינים גשמיים ועם הרוע שבעולם הזה, ולכן עצם ההתבוננות בכך מעוררת את האדם לנצל כל רגע.

גם בגישה זו (בדומה לגישה הפסיכודינמית) ישנה התייחסות לחרדה ולמנגנוני ההגנה, אלא שהסיבה לחרדה איננה הקונפליקטים הפנימיים הלא-מודעים אלא המוות המתקרב (או בשפה חסידית – סיום העבודה בעולם הזה). כאשר האדם מדחיק את חרדת הקיום הוא מפסיד את האפשרות לחיים אותנטיים ולבסוף עלול לסבול מפסיכופתולוגיה. תורת החסידות תסכים כמובן עם הרעיון הכללי, לפיו האדם שמתעלם מכך שזמנו בעולם מוגבל למילוי משימתו של קיום התורה ומצוות, יסבול מחרדה פנימית, אותה ניתן להפחית רק באמצעות התמודדות באומץ מול המציאות, ולא בהדחקה ובריחה לפתרונות לא מספקים.

שיא ההתקדמות של הפסיכולוגיה לעבר רעיונות תורת החסידות הוא ללא ספק טכניקת הטיפול שפיתח ויקטור פרנקל המכונה דרפלקסיה או שלילת הבחינה העצמית והיא חותרת בראש ובראשונה להניא את המטופל מלהתמקד בעצמו, כאשר אחת הדרכים לכך היא להניעו לתת מעצמו לזולת. הביקורת המרכזית על הפסיכולוגיה המודרנית היא העיסוק הבלעדי באני – האגו, לעומת תורת החסידות העוסקת במה שהאדם יכול לתרום לעולם ולזולת, ואילו כאן מציע פרנקל שיטת טיפול שבמרכזה בדיוק הנקודה הזאת – היציאה מהריכוז העצמי והנתינה לזולת.

מדרג הצרכים

אם כן, הגישה האקזיסטנציאלית דורשת מהאדם להתגבר על טבעו ולבחור בחיים אותנטיים, בדומה לדרישת תורת החסידות. לעומתה, הגישה ההומניסטית צנועה מעט מכך, והיא דורשת מהאדם למצות את הפונטציאל שלו להגשמה אישית. לפי רוג'רס, האדם (ולמעשה כל יצור חי, ואפילו צומח) נולד עם נטיה טבעית להתפתחות והגשמה, ואין צורך לעשות דבר על מנת שהוא יתפתח בצורה חיובית אלא רק למנוע הפרעות בתהליך. האדם הוא טוב מיסודו והנטיה לצמיחה היא טבועה בו. למשל פרח לא צריך שיעודדו אותו כדי לפרוח, ותינוק לא צריך שיעודדו אותו להתחיל ללכת במקום לזחול, אלא ברגע שהנטיה הטבעית תפגוש בתנאים המאפשרים אותה – היא תתרחש מאליה. זוהי גישה אופטימית המתאימה לתורת החסידות הרואה באדם יצור שנברא עם פונטציאל (מטרה) לממש בעולם הזה, וכן ניתנו לו הכוחות לכך, אם לא ייתקל במניעות ועיכובים.

לפי מדרג הצרכים של מאסלו, האדם מתמודד קודם כל עם צרכים בסיסיים (אכילה ושתיה, ביטחון וצורך בהערכה), ורק כאשר צרכים אלו באים לידי סיפוק, הוא יכול להתפנות לצרכים נעלים יותר של מימוש עצמי. אמנם נמתחה ביקורת על מדרג הצרכים עצמו (אלו צרכים מסווגים כצורכי חסך ואלו כצורכי גדילה) וכן על עצם ההנחה שאדם לא יכול לעסוק בצרכים גבוהים יותר בלא שצרכיו הנמוכים יותר יבואו לידי סיפוק, אך יחד עם זאת, מדרג הצרכים מספק מסגרת טובה להתבוננות במשימה האישית של מימוש עצמי. הצרכים הנמוכים יותר במדרג הצרכים משותפים גם לחיות, ואילו על האדם לשאוף למלא צרכים שהם מעבר לכך. תורת החסידות תעמיד כמובן בראש המדרג את הרצון למימוש עצמי על ידי קיום תורה ומצוות בשלושת הקווים של תורה עבודה וגמילות חסדים.

גם עקרונות ההומניזם שפיתח רוג'רס מסייעים לתרגם רעיונות מתורת החסידות. ניקח כדוגמה את ההמלצה שלו לחינוך, המבוססת על ההנחה שבעיות נפשיות נגרמות כתוצאה מחוסר התאמה בין החוויה האורגניזמית (המתקבלת באמצעות בדיקה פנימית של מה שטוב עבורו) לבין הצורך בהערכה עצמית חיובית (זאת בהמשך להערכה חיובית של הזולת). על מנת לצמצם ככל האפשר את הפער, טוען רוג'רס שעל הורים להעביר לילדיהם ביקורת שתבהיר שהמעשה שעשו הוא לא מקובל, אך בו בזמן לא תהיה מכוונת כנגדם – "מה שעשית הוא רע, אבל אתה טוב". זוהי הגישה החסידית לכל יהודי ש"אף על פי שחטא – ישראל הוא", ולכן גם במקרה של "הוכח תוכיח" או במקרה הנדיר יותר של "שנאה מצד הרע שבו", יהיה זה כנגד המעשה ולא כנגד האדם החוטא בשום פנים ואופן.

טיפול בחרדה לפי הגישה החסידית

כפי שראינו, אין אף שיטה פסיכולוגית התואמת במלואה לתורת החסידות, אך מרכיבים מהותיים בכל אחד מהגישות עולים בקנה אחד אתה. לכן ניישם עקרונות אחדים מכל אחת מהשיטות, וביחד נעמיד גישת טיפול שהיא מבוססת על תורת החסידות, אך בעלת משתמשת בעקרונות הטיפול השונים.

מתוך כלל הגישות, פסיכותרפיה חסידית תפתח כמובן בפסיכודינמיקה, לנסות להבין מה מתרחש בתוך נפשו של האדם, מדוע הכוחות החיוביים שבו (האני העליון, היצר הטוב) לא מגיעים לידי ביטוי באמצעות האני, וכיצד השפעת השימוש במנגונני ההגנה מובילים לחרדה, אך בשונה מטיפול פסיכודינמי קלאסי, העיסוק לא יהיה בהתפחות בעבר בלבד אלא בעבר ובהווה גם יחד. במהלך "טיפול בשיחה" ינסה המטפל לרדת לשורש הקונפליקטים בין הכוחות הפנימיים עימם מתמודד האדם הסובל, וכך לשחרר אותו מהתסמינים – אלו החוסמים אותו מקיום התורה והמצוות, ובעיקר אלו הגורמים לו לחוש חסר תקווה וחסר ערך.

הטיפול בגישה ההתנהגותית יוכל להיות טיפול התנהגותי מסורתי, בחיפוש אחר הגורמים בסביבה שלימדו את האדם התנהגות לא מסתגלת, ובניית תכנית חיזוקים שתקדם אותו בלימוד התנהגות חיובית.

חלק מרכזי מאוד בטיפול יהיה בגישה הקוגנטיבית, כיון שהוא יעסוק בלימוד שיטות להימנעות ממחשבות שליליות (הסחת הדעת – רעיון המוזכר אין ספור פעמים במכתביו של הרבי), וכן הקניית מחשבות חדשות וחיוביות בהם הרעיון שהאדם הוא חלק אלו-ה ממעל ממש ולכן הוא טוב במהותו, וכן הידיעה שהאדם הוא יציר כפיו של הבורא, והוא זה שדואג לו וידאג לכל מחסורו. טכניקות נוספות יהיו ללמוד כיצד לפתח אמונה וביטחון באלוקים גם ובעיקר בשעות משבר.

בגישה האקזיסטנציאלית ינסה המטפל לדחוף את המטופל לשאול את עצמו מהי מטרת חייו בעולם הזה, וכן "יזכיר לו יום המיתה", וזאת כדי שיבחר בחיים אחרים ובריאים יותר, במקום להעביר אותם בחוסר מעש.

בגישה ההומניסטית ינסה המטפל לברר האם ישנם צרכים נמוכים יותר במדרג הצרכים שאינם מסופקים והם שאינם מאפשרים לו להגיע למימוש עצמי.

לשיטות הטיפול המפורסמות, ניתן יהיה לצרף גם רעיונות מהגישות החדשניות יותר של קשיבות (Mindfulness), בעיקר באמצעות מדיטציה כשרה – הן בהדרכה מעשית כיצד לקיים התבוננות בגדולת הבורא, כדי להביא רוגע ושלווה אמיתיים לנפש האדם, והן בשימוש בתכנית מדיטציה טרנסנדנטלית כשרה שפותחה על ידי אנשי מקצוע שומרי תורה ומצוות.

חשוב לציין כי כפי העולה ממכתביו של הרבי במקרים רבים, פסיכותרפיה חסידית תשתלב היטב עם טיפול ביו-כימי. התורה נתנה לרופא רשות לרפאות, ולכן מקרים של חוסר איזון כימי במוח הם ענין לרופא מומחה שיכול להשתמש בחכמה שאלוקים נתן לו על מנת לתת מרשם לתרופות שיסייעו לאדם להשתמש בכוחותיו על מנת לשפר את מצב בריאות הנפש שלו.

סיכום

מהאמור לעיל עולה כי למרות שלכל שיטת טיפול פסיכולוגית קיימת ישנם מעלות וחסרונות, הרי שתורת החסידות היא השיטה היחידה שכוללת את כל המעלות, אך ללא החסרונות, ומשכך היא המתאימה ביותר להיות התורה הפסיכולוגית להבנת נפש האדם במלואה, ומכך נגזרת האפשרות ליצור גם שיטת טיפול רחבת היקף שתתאים למגוון הפרעות נפשיות.

לימוד תורת החסידות באופן מעמיק יעניק הבנה ברורה של נפש האדם, לצד כלים טיפוליים מעשיים לאנשי המקצוע מתחום בריאות הנפש, כמו גם לאדם הרגיל המעוניין להשתמש בכלים אלו בעצמו, כדי לחיות חיים מספקים ובעלי משמעות, ולהתגבר על קשיים בכל תחומי החיים.

נספחים

נספח א': פילוסופיה ופסיכולוגיה

בבואנו לדון בתורת החסידות כגישה פסיכולוגית, נתחיל בהשוואה שלה לאסכולות פסיכולוגיות אחרות השולטות כיום בעולם האקדמיה והטיפול הנפשי. תורות פסיכולוגיות אלו מורכבות בדרך כלל משלושה יסודות: תורה פסיכולוגית, מתודולוגיית מחקר ושיטת טיפול. ניקח כדוגמה את השיטה המפורסמת מכולן – הפסיכואנליזה שהיא תורה מקיפה על מבנה הנפש והאדם (כוללת מבנים שונים לחלקים שונים של האישיות), מתודולוגיית מחקר (למשל ניתוחי מקרה), ושיטת טיפול (כגון אסוציאציות חופשיות, ניתוחי חלומות וכן הלאה). חלק מהגישות הפסיכולוגיות מבוססות על שיטה פילוסופית שמהן הן יונקות את הרעיונות העומדים בבסיסן. למשל הגישה האקזיסטנציאלית מבוססת על הפילוסופיה האקזיסטנציאלית העוסקת בשאלת הקיום.

תורת החסידות היא בראש ובראשונה תורה פילוסופית מקיפה ורק לאחר מכן היא גם גישה להבנת נפש האדם, ולכן מן הראוי להתייחס אליה בהתאם. יחד עם זאת, כאשר אנו מבקשים להשתמש ברעיונות תורת החסידות להבנת נפש האדם או לטיפול בבעיות נפשיות, יש לתת את הדעת על המרכיבים השונים היוצרים גישה פסיכולוגיות: העובדה שאין בתורת החסידות מתודולוגיית מחקר אינה בעייתית^[11] וזאת מכיון שתורת החסידות אינה מבוססת על יסודות אמפיריים אלא על יסודות רוחניים של דברי אלוקים חיים^[12]. גם שיטת טיפול חסרה אינה בעיה מכיון שכאמור אנו עוסקים בפילוסופיה היהודית, אך חיסרון התורה הפסיכולוגית המסודרת הוא בעיה בולטת לכל מי שמעוניין להשתמש במגוון הכלים הגדול של תורת החסידות בטיפול נפשי (בעיקר עבור האדם הבריא אך גם עבור האדם החולה).

נדמה ששורש הבעיה לחסרונה של תורה פסיכולוגית חסידית מסודרת נעוץ בעובדה שתורת הנפש המופיעה בספרי החסידות – המבוססת על ספר התניא – כוללת מודלים שונים להבנת הנפש (למשל שלושת הלבושים, עשרת המידות, שתי הנפשות וכן הלאה), אך כמעט שלא נעשה ניסיון שיטתי ומקיף לאסוף את המושגים כולם ולצייר תמונה ברורה ומלאה^[13], הן של בריאות הנפש והן של פסיכופתולוגיה. לכן, אדם הרוצה להבין את מבנה הנפש ולהשתמש בכלים החסידיים, עליו ללמוד בעיון רב את תורת החסידות, לעשות אינטגרציה לרעיונות רבים ומגוונים, ואז לנסות להשתמש בתובנות לפי שיקול דעתו^[14].

התקדמויות המאפשרות שיטת טיפול חסידית

החיסרון ניכר יותר בעשרות השנים האחרונות, כאשר ניכרת תזוזה משמעותית בעולם הפסיכולוגיה לעבר רעיונות המתאימים יותר ויותר לגישה החסידית להבנת נפש האדם. הדבר בולט במיוחד עם שינוי הפרדיגמה השלטת שעברה מהרעיונות הפסיכודינמיים לפיהם האדם במהותו הוא רע ונשלט בידי דחפים בלתי מודעים של מין ותוקפנות, לעבר הגישות האקזיסטנציאליות וההומניסטיות הרואות את האדם כטוב מיסודו, בעל בחירה חופשית ושואף להגשמה, ועד להקמת התנועה של "פסיכולוגיה חיובית" שהעלתה על נס נושאים כמו תקווה, אושר, רוחניות ועוד. בנוסף לכך, פרויד ראה את הדת והאמונה באלוקים כדברים בעייתיים המונעים מהאדם חיים משוחררים יותר, ולעתים אף כמקור לנוירוזות (אותן ראה כהתפתחותו של "אני עליון" חזק מידי המפריע לפעילותו התקינה של האני), ואילו פסיכולוגים אקזיסטנציאליים והומניסטים הפכו את המגמה^[15], וראוי לציין את ויקטור פרנקל^[16] – פסיכולוג אקזיסטנציאלי יהודי ששרד את השואה – שהשלים את המהפך כאשר הדגיש את חשיבות האמונה בכח עליון^[17].

לאור התקרבות זו של עולם הפסיכולוגיה לעבר הראיה היהודית-חסידית, ניכר חסרונו של מיזם שיטתי לתיאור מבנה הנפש לפי ספר התניא ושילוב של המושגים בגישות פסיכולוגיות קיימות. החיבור הנוכחי הוא ניסיון ראשון לתרגם חלק מן המושגים המפורסמים בשיטות הפסיכולוגיות המרכזיות, לשפה חסידית, וכך ליצור מסגרת ראשונית שאליה ניתן יהיה ליצוק מושגים נוספים ולבסוף לסווגם ולהציגם כשיטה מסודרת. על מנת להציג את האפשרויות הייחודיות הגלומות בגישה שכזו, מוצגת גם שיטת הטיפול הפסיכולוגית כפי שתהיה מותאמת לתורת החסידות בהפרעת נפש של חרדה^[18].

ונקודה אחרונה בנושא: בעבר הלא רחוק התבצרו חסידי כל גישה במקומם, וסירבו לשלב בטיפוליהם עקרונות מגישות נוספות. כך למשל מטפלים וחוקרים מהגישה הפסיכודינמית שללו מכל וכל את רעיונות הגישה ההתנהגותית (ביהויוריסטית) וכן הלאה, אך בתקופה האחרונה נמצאים יותר ויותר מטפלים הנוקטים בגישות אקלקטיות – שילוב של גישות שונות^[19]. שינוי מגמה זה פותח את הדלת להכנסת רעיונות מתורת החסידות לחדרי הטיפולים, ולו רק בתור תוספת לגישות טיפול קיימות ומבוססות היטב במחקר אמפירי, בפרט לאור העובדה שבתורת החסידות ניתן למצוא מרכיבי יסוד המופיעים בכל הגישות הפסיכולוגיות המרכזיות, כפי שנראה להלן. גישה הפוכה שאף היא תצא נשכרת מכך, תשתמש בכלי הטיפול הרגילים שיתורגמו לשפת החסידות, מה שיועיל בטיפול של אלו שגדלו בחממה החב"דית ומגלים מטבעם חשדנות כלפי שיטות טיפול פסיכולוגיות. 

נספח ב': החסידות כפסיכולוגיה

מדוע לא להסתפק בחסידות?

השאלה הראשונה שיש לשאול כאשר אנו מתייחסים לתורת החסידות בתור גישה פסיכולוגית היא כמובן: האם תורת החסידות כשלעצמה מספיקה באופן מלא או שעלינו לרעות בשדות זרים על מנת להתאים את שיטות הטיפול הקיימות לתורת החסידות?

בהתוועדות פומבית בשנת תשל"ט^[20], דיבר הרבי על התופעה שהחלה להתפשט במהירות באותה תקופה – מדיטציה טרנסנדנטלית. הרבי התייחס להצלחות המוכחות של המדיטציה בהרגעת הנפש, וקרא ליצור מדיטציה כשרה, אותה יפתחו אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש, היודעים היטב את ההלכות בשו"ע, על מנת ליצור שיטה שהיא גם יעילה וגם אינה סותרת את ההלכה^[21]. הרבי הבהיר כי עבור האדם הרגיל אין צורך בכך, והתשובות לשאלות החיים מונחות בדרך החיים של תורה ומצוות, אך עבור אלו שחולים וזקוקים לעזרה – יש צורך בפיתוח נוסף על מנת שיוכלו להתרפאות ממצבם.

שני תנאים נותן הרבי על מנת לעזור לאדם הסובל מבעיות בנפשו: א. שמפתחי השיטה והמטפלים יהיו אנשי מקצוע המומחים בתחום. ב. שהם יהיו בעלי ידע הלכתי. מטפל שעונה רק על אחד מהסעיפים לא יוכל לתת מענה לבעיה הבוערת של הפרעות נפשיות. אם הוא מומחה אך אינו בקיא בשולחן ערוך – הדבר יגרום בעיות חמורות^[22] (עד למצב של אביזרייהו דעבודה זרה), ולאידך אם הוא יודע הלכה אך אינו איש מקצוע – לא יהיה בכוחו לתת מענה מקצועי לאנשים חולים בנפשם.

על החשיבות הגדולה שראה הרבי בפיתוח מענה לרפואת הנפש שיהיה באופן המתאים על פי ההלכה, ניתן ללמוד מהעובדה שבשלשלת היחס שבהקדמה לספר היום יום, מופיע הדבר כאחת הפעולות שזכו לציון בפני עצמן: "פונה לרופאי מחלות הנפש שישלימו ידיעותיהם בדבר טיפול "מדיטציה" (ובאופן המותר דוקא) ועל ידי זה יהיה תועלת לאלפי יהודים הנצרכים לתרופות כאלו (שלעת עת תועים בדרכים אחרים ועד אביזרייהו דעבודה זרה, וביודעם שישנם תרופות אלו באופן הכשר יבקרו אצל רופאים אלו)".

פסיכולוגיה כשרה לעומת פסיכולוגיה חסידית

בשנים האחרונות אנו עדים יותר ויותר למטפלים המצהירים על שיטות טיפול לפי תורת החסידות בכלל ולפי ספר התניא בפרט. מבלי להיכנס לסוגיית הכשרתם של מטפלים אלו, יש צורך להתייחס לסוגיה הרחבה יותר: האם תורת החסידות היא אכן שיטה פסיכולוגית לטיפול בהפרעות נפש או שמא היא פילוסופיית חיים רוחנית המתאימה ליהודי הבריא בנפשו כדי לעבוד את ה' כראוי? או במילים אחרות: כאשר אנו נפגשים בבעיה נפשית, האם עלינו לפנות לטיפול פסיכולוגי או לטיפול חסידי?

כפי שעולה מהתייחסותו של הרבי לנושא הטיפול במדיטציה, הרבי לא פנה אל החסידים הבקיאים בתורת החסידות על מנת שיפתחו שיטת טיפול המבוססת על רעיונות החסידות אלא פנה דווקא לאנשי המקצוע, וביקש מהם להתאים את שיטת הטיפול הקיימת שתהיה מותרת לשימוש על פי ההלכה. הרבי ביקש ליצור פסיכולוגיה כשרה, אך לא פסיכולוגיה חסידית.

נראה כי תורת החסידות היא יותר שיטה של מבנה הנפש והכוחות הפועלים בה, מאשר שיטת ריפוי להפרעות נפש. הרבי ביקש לתרגם שיטת טיפול פסיכולוגית קיימת שתהיה מותרת על פי ההלכה, עבור בני אדם שאינם בריאים בנפש, ואילו לבני אדם נורמליים אמר כי אין צורך בכך והפנה אותם לקיום תורה ומצוות כפי שהם מוארים בתורת החסידות. במכתביו הרבים מפנה הרבי אנשים הזקוקים לכך לאנשי מקצוע, ובמקביל חוזר ושוב ושוב על כך שחיים על פי השולחן ערוך הם הדרך לחיים בריאים.

לכן, תרגום של רעיונות החסידות ליצירת כלים להתמודדות עם אתגרי החיים עבור האדם הבריא בנפשו הוא דבר מבורך, אבל מכאן ועד הצגת תורת החסידות כגישה טיפולית מקיפה הדרך רחוקה (וככל הנראה לא זוהי גישתו של הרבי). כאשר אדם סובל מסכיזופרניה, קרוב לוודאי שטיפול תרופתי לחוסר האיזון הכימי במוחו הוא פתרון טוב יותר ומתקבל יותר מאשר ניסיון להבין את מצבו הנפשי באמצעות מושגים מתורת החסידות. מסיבה זו לא ננסה כאן לבנות שיטה טיפולית פסיכולוגית חדשה המבוססת על תורת החסידות אלא שילוב של כלים מגישות פסיכולוגיות ידועות ומוכרות, כך שיתאימו לתורת החסידות, וכך ליצור "פסיכולוגיה כשרה", בדומה ל"מדיצטיה כשרה" אותה ביקש הרבי לפתח.

נספח ג': הכרה במונחים פרוידיאנים

על מנת להציג את ההקבלה בין המושגים הפסיכודינמיים לתורת החסידות, מן הראוי לציין למכתב של הרבי המעניק מעין "אור ירוק" לשימוש במושגיו השנויים במחלוקת של פרויד על מנת להסביר שאלות בהבנת נפש האדם לפי תורת החסידות^[23]. המדובר במכתבו של הרבי לד"ר וועלוול גרין^[24], במענה על שאלתו על דברי הרמב"ם לכך שניתן לכפות אדם לגרש את אשתו – "מכין אותו עד שיאמר רוצה אני": "לכאורה יש כאן סתירה ברורה, אם מותר שהקיום יהיה מתוך כפיה, מדוע הדרישה שאותו אדם יצהיר "רוצה אני"? ואם קיום כפוי הוא פסול, מה התועלת בכך שיצהיר "רוצה אני" תחת לחץ?". לאחר שהרבי עונה על השאלה, הוא מוסיף:

"אם להלביש את הנ"ל במונחים עכשוויים: המצב המודע של יהודי עלול להיות מושפע מגורמים חיצוניים, עד כדי גרימת מצב תודעתי, ואפילו התנהגות, המנוגדים לתת-המודע שלו, שהוא מהות טבעו של היהודי. כאשר לחצים חיצוניים אלו מוסרים, אין זה מהווה שינוי שהוא המרה של טבעו המהותי, אלא להפך, זהו בסך הכל תחייה מחודשת של טבעו המולד והאמתי.

"לאדם בעל רקע כשלך מיותר לציין שאין לפרש דבר מכל הנ"ל כאישור להיבטים אחרים של התאוריה הפרוידיאנית ממנה משתמע שנפש האדם נשלטת בעיקר על ידי תאוות וכו' מאחר שרעיונות אלו הם בניגוד לתפיסת התורה, שרואה את האדם כטוב ביסודו. הדמיון היחיד הוא ברעיון הכללי, שהטבע האנושי מורכב משכבות ותת-שכבות שונות, במיוחד כאשר מדובר ביהודי".

במכתב זה נוקט הרבי צעד מרחיק לכת, כאשר הוא מתייחס אל הלא-מודע על פי פרויד. עצם ההכרה בתהליכים שאינם מודעים אין בהם חדש, ובוודאי שפרויד לא היה הראשון שהציע אותם. החידוש לפי התאוריה הפסיכואנליטית הוא בהכרה בכך שהכוחות הלא-מודעים הם אלו שקובעים חלק ניכר מההתנהגות שלנו. במקרה דנן – לא מספיק לומר שבתת-מודע היהודי רוצה לקיים תורה ומצוות, אלא יש צורך לומר שהמהות האמתית של טבע האדם היא הרמה הלא-מודעות, וכאשר מסירים את הלחצים החיצוניים המסתירים על כך – מתגלה האמת.

הנה כי כן מראה לנו הרבי דרך כללית להתייחסות לשיטות פסיכולוגיות שונות, ובראשן התאוריה של פרויד: תוכו אכל – קליפתו זרק. אין מניעה להשתמש במונחים עכשוויים על מנת להסביר רעיונות חסידיים, ולאידך אין בכך משום אישור לחלקים אחרים בתיאוריות אלו, העומדים בסתירה לתורה ולחסידות.

הערות ומקורות

^[1] לאחרונה פורסם (בתשורה לחתונת בלאק-ווענגנר) מכתבו של הרב ד"ר ניסן מינדל אל הרבי, השואל האם ניתן לומר שיצר התוקפנות לפי פרויד הוא בעצם ההקבלה למושג נפש הבהמית בתורת החסידות. חבל שלא פורסם מענה הרבי לשאלה, דבר שהיה יכול לשפוך אור על הנושא.

^[2] לא לחינם מציינים רבים את פרויד כממשיך דרכם של קופרניקוס ודארווין, כאשר בהמשך לסברות על כך שכדור הארץ אינו מרכז הבריאה וגם האדם אינו נזר הבריאה, טען פרויד כי אפילו נפש האדם איננה בשליטתו כלל.

^[3] מעניין לציין כי גם לפי ההלכה, האדם נולד קודם כל עם כל מרכיבי הנפש הבהמית, ורק לאחר מכן (בגיל בר מצוה) מתפתחת במלואה הנפש האלוקית. ראה שו"ע אדה"ז מהד"ב ס"ד ס"ב. עם זאת, הגישה החסידית דומה יותר לתיאוריות פסיכודינמיות חדשות יותר, הטוענות כי לאני יש מאגר אנרגיה משלו, והוא לא מתפתח מתוך הסתמי.

^[4] בדומה לניסיון שערכו דולר ומילר בהסברת מושגים פסיכודינמיים באמצעות מונחים מתיאוריית הלמידה של הל.

^[5] בנוסף לעניין מהותי זה של הקונפליקט התוך-נפשי בשליטה על כמות האנרגיה, ניתן למצוא מושגים נוספים מקבילים. פרויד כזכור טען כי האדם מושפע באופן מכריע מתכנים לא מודעים, ואחת הדרכים לחשוף את הלא מודע הוא באמצעות החלום. לפי פרויד, בעת החלום ההגנות של האדם פחות חזקות, ואז יכולים לחדור תכנים מהחלק הלא-מודע אל המודעות. לכן מייחסים המטפלים הפסיכואנליטים חשיבות רבה לחלומות (בפסיכואנליזה ישנו הבדל בין התוכן הגלוי של החלום לבין התוכן הסמוי, אך לא נתעכב על כך במסגרת זו). הרבי דיבר הרבי על כך שמכיון שמציאותם האמתית של בחורי ישיבה זה התורה, לכן ניתן לראות זאת בכך שאפילו באמצע השינה הם חולמים על עניני תורה ופלפול בתורה (יחידות לתלמידי התמימים, ל' תשרי תשנ"ב, התוועדויות תשנ"ב, חלק א' ע' 213), ובמילים אחרות – בעת החלום מתגלה האישיות האמיתית כשהיא ללא הגנות.

בנוסף, פרויד טען שהדחפים המודחקים אל הלא-מודע מנסים כל העת למצוא את דרכם החוצה, והם אלו המשפיעים על התנהגותנו. לפיכך הוא הסביר כי מעשים הנראים כאילו התרחשו בטעות (אותם כינה "מעשי כשל", ורבים מהם ידועים כיום כ"טעות פרוידינאית" על שמו), אינם כאלו, והם פשוט דרך נוספת של הדחפים לפרוץ אל המודע. לכן, פליטת פה שנאמרה בטעות, היא למעשה רמז לכוונתו האמתית של האדם (לדוגמא אדם שיכתוב "היה לי זמן מענה איתך", למרות שנראה כי כתב זאת בטעות במקום לכתוב "מהנה", אך האמת היא שהוא ככל הנראה סבל, וזאת הייתה הדרך של התת-מודע לומר זאת). גישה דומה ניתן למצוא לפי תורת החסידות, המסבירה מדוע גם אדם שעשה עבירה בשוגג חייב בכפרה ובהבאת קרבן, וזאת מכיון שגם במצב של שוגג, העובדה שיהודי מסוגל לעבור עבירה מראה שמצבו אינו כדבעי, ואם האדם היה רחוק באמת מן העבירה – לא היה נכשל. וכלשונו של הרבי: "אותם דברים שהאדם עושה בדרך ממילא, שלא מדעתו ושלא בכוונה, מראים על המהות שלו, במה הוא עסוק ובמה יש לו תענוג" (לקוטי שיחות ח"ג ע' 944).

^[6] מסיבה זו יש שלא כוללים את הגישה ההתנהגותית-קוגנטיבית עם שאר תיאוריות אישיות כיון שהיא חסרה את המרכיב הפנימי, ותחת זאת מסווגים אותה כתיאוריית למידה.

^[7] לקוטי שיחות כרך לו, עמ' 1

^[8] המונח "אותנטיות" לפי הפילוסופיה האקזיסטנציאלית מקביל למונח "אמת" במובנו הרגיל, וזאת בגלל הגישה הפנומנולוגית לפיה אין טעם בחיפוש אחר אמת אוניברסלית אלא רק מהי האמת עבור כל אדם בעצמו. אמנם הגישה הסובייקטיבית הזאת לא עולה בקנה אחד עם תורת החסידות, אך הרעיון לפיו על האדם לחיות חיים אמיתיים בעינו עומד.

^[9] ספר המאמרים תשי"ב.

^[10] תורת מנחם תשי"ד, עמ' 192-195

^[11] בנוסף לכך, יתכן שגם אם ניתן להעמיד למחקר אפמירי את תורת החסידות, תהיה סיבה עקרונית מדוע לא לעשות זאת, על מנת שלא לגרום לידע הרוחני להיות מבוסס על נתונים אמפיריים, בדומה להתנגדות הגישות האקזיסטנציאליות לחקירה מדעית של חוויות סובייקטיביות, וזאת על מנת להשאיר אותן פנומנולוגיות. כמובן שתורת החסידות תחלוק על הקביעה העקרונית לפיה רק ידע פוזיטיבי הוא תקף, ותחת זאת תקבע שרק ידע המגיע מהתורה עצמה יש לו ערך של אמיתי.

^[12] בעיה מתודולוגית נוספת היא כיצד ניתן לחקור מושגים מופשטים המתחוללים בתוך הנפש פנימה. אך התקדמויות מרשימות בתחום זה בחקר מושגים בפסיכולוגיה אקזיסטנציאלית מרמזות כי עם רצון ויצירתיות מספקת ניתן יהיה להעמיד למבחן אמפירי גם רבים ממושגי תורת החסידות (למרות שכמובן לא את כולם). כך לדוגמה נחקר המושג "חרדת הקיום" בתנאי מעמדה והוא אושש כגורם משפיע על ההתנהגות הגלויה. וראה להלן בנוגע להקבלת המושג לשפת החסידות.

^[13] ראוי לציון ספרו של ד"ר ברוך כהנא "שבירה ותיקון – מודל חסידי לפסיכולוגיה קלינית". ספר נוסף שעשה צעד חשוב בכיוון הוא "שיחות עם בעל התניא", מאת ד"ר יחיאל הררי, אך זהו ספר הפונה לציבור הרחב, ולכן הוא יותר ספר של עזרה עצמית מאשר ספר המציג שיטה מסודרת לשימוש במסגרת טיפולית.

^[14] ניתן לומר כי זוהי הגישה היהודית הכללית, ומעטים הם יוצאי הדופן שהעזו לעשות שינוי במגמה זו. באופן כללי ניתן לומר כי היהדות מצטיינת כגישה הוליסטית (כולית) שבה אין התקדמות לינארית ישירה מנקודת ההתחלה הלאה (כפי שהדבר ביד החזקה לרמב"ם שהיה פורץ דרך לפי כל קנה מידה) אלא הסתכלות מקיפה וכוללנית. כך למשל המשנה מתחילה עם "מאימתי קוראין את שמע", דהיינו היא יוצאת מנקודת הנחה שהלומד כבר יודע חלק גדול מהמידע ולא מתחילה מן הבסיס אל עבר הפסגה. שיטה זו תימצא יעילה אצל אנשים בעלי חשיבה הוליסטית, אך תקשה על אנשים בעלי חשיבה לוגית, ויש אף הטוענים שזהו ההבדל בין השפות השמיות הנכתבות מימין לשמאל ללא ניקוד, לבין שאר השפות הנכתבות משמאל לימין עם ניקוד (הרב יונתן זאקס, 2011, The Great Partnership)

^[15] מבחינה היסטורית קדם להם ד"ר קרל יונג שנחשב מדור המייסדים של הפסיכואנליזה, אך הוא התרחק מגישתו של פרויד וכלל מוטיבים רוחניים בגישתו. למשל, הרעיון של גמילה מהתמכרות לאלכוהול על ידי התעוררות רוחנית היה במקורו שלו, ובמכתב לביל ווילסון (מייסד אלכוהוליסטים אנונימיים AA) הוא מציין שהצימאון לאלכוהול הוא מקביל לצימאון לאלוקים, ומצטט את הפסוק מתהלים "כאייל תערוג על אפיקי מים, כן נפשי תערוג אליך אלוקים".

^[16] וראה דבריו של הרב יעקב בידרמן "מסר מהרבי, רגע לפני שד"ר פרנקל התייאש".

^[17] יתכן שאליו (או לד"ר קרל יונג) התייחס הרבי כשכתב: "ובפרט מאז שפרופסור אחד מצא עוז בנפשו להכריז ולהודיע אשר (היפך שיטת מייסד טפול זה – הידוע) הרי האמונה בה' נטיה דתית בכלל המביא תוכן בחיים וכו' וכו' הרי זה מדברים הכי יעילים לרפואה  וכו'". (אגרות קודש חכ"ב ע' רכז).

^[18] למרות שמטבע הדברים תורת החסידות מתאימה יותר לאנשים בריאים בנפש המבקשים שיפור נוסף, ופחות להפרעות נפש אורגניות.

^[19] אם בגישות אינטגרטיביות המשלבות כלים מאסכולות שונות כמו הטיפול ההתנהגותי-קוגנטיבי, ואם בשילוב גישות הפוכות כמו בטיפול התנהגותי דיאלקטי שפיתחה מרשה לינהאן לטיפול בהפרעת אישיות גבולית.

^[20] שיחת י"ג תמוז תשל"ט.

^[21] הרבי הציע לד”ר יהודה לנדס, שהתגורר אז בקליפורניה, לגייס קבוצת רופאים המתמחים בנוירולוגיה ופסיכיאטריה כדי לאמץ טכניקות מדיטציות כשרות בעלות ערך טיפולי להרפיה ושחרור ממתח נפשי. ובמענה לאשת מקצוע הבהיר הרבי כי המדובר הוא בפיתוח דומה למדיטציה הטרנסנדנטלית, ולא רק ל"התבוננות" – מושג יסוד בתורת החסידות (לקוטי שיחות חל"ו ע' 335)

^[22] ולהעיר ממכתב הרבי: "בקשר לכתבו שהנ"ל נמצא בטיפול אצל רופא העוסק בבריאות הנפש, אשר אף שאינו ברור כל כך לאיזה רופא מתכוון, אבל בכלל בעוונותינו הרבנים סוג מיוחד ישנו מהנ"ל מתחילים הטיפול מדיבור על ה' וכבוד שמים וכבוד אב ואם וכו', וצריך עיון ובירור גודל השכר ואפילו אם חשוב הוא, האם אינו יודע בהפסדו במשך הימים" (אגרות קודש חכ"ב ע' רכז).

^[23] מעניין לציין כי הרבי הרש"ב פנה אל פרויד לטיפול, אך ממכתבו בנושא נראה כי הסיבה היה טיפול במערכת העצבים בידו (פרויד היה רופא בהכשרתו שהתמחה בתחום מערכת העצבים – נוירולוגיה).

^[24] מתאריך כ"א סיון תשכ"ה. פורסם בספר "פרופ' גרין שלום וברכה" עמ' 48.