מיוחד: כשהטלאי הצהוב הגיע לליובאוויטש

בירת חב"ד. ליובאוויטש הפכה לבירת חב"ד, כאשר כ"ק אדמו"ר האמצעי התיישב בה לאחר הסתלקות כ"ק אדמו"ר הזקן, ומאז במשך מספר דורות, ליובאוויטש היתה בירת חסידות חב"ד. חסידי חב"ד נהרו אל העיירה הקטנה על גבול רוסיה ורוסיה הלבנה, כדי לחסות בצילו של הרבי, בתחילה היה זה כ"ק אדמו"ר האמצעי, ובדורות הבאים: כ"ק אדמו"ר הצמח צדק, כ"ק אדמו"ר המהר"ש וכ"ק אדמו"ר הרש"ב.

תומכי תמימים. בליובאוויטש הוקמה ישיבת תומכי תמימים הנודעת, בה הועמד דור של חסידים המסורים בלב ונפש לרבותינו נשיאינו ובשנים הבאות רבים מהם כיהנו כרבנים, מגידי שיעורים ומשפיעים. מטעם הישיבה יצא עיתון הילדים 'האח', שנועד לילדים, אך גם דיווח על חדשות מרתקות מליובאוויטש וחצר הרבי הרש"ב.

הרבי והישיבה עוזבים. לפני מאה שנה, בשנת תרע"ד פרצה מלחמת העולם הראשונה, ובימי המלחמה אדמו"ר הרש"ב והישיבה עזבו את העיירה, וכך תמה תקופה של למעלה ממאה שנה, בה ליובאוויטש היתה בירת חסידות חב"ד. לאחר עזיבת הרבי והישיבה את ליובאוויטש, חלה ירידה כלכלית בעיירה, שכן רבים מיהודי העיירה התפרנסו מאכסניות ועבודות אחרות הקשורות לישיבה והאורחים הרבים שבאו לחסות בצילו של הרבי. באותה תקופה, שלטו הקומוניסטים במדינה, והדיכוי הקומוניסטי הקשה על שמירת מצוות במקום כה קטן, לכן רבים עזבו לערים הגדולות, עד שבתקופת פרוץ מלחמת העולם השניה התגוררו בה מאה ועשרים משפחות יהודיות לערך.

הנאצים פולשים לרוסיה. כמעט שנתיים חלפו מפרוץ מלחמת העולם השניה, ובחודש סיון תש"א, גרמניה פולשת לרוסיה במפתיע ועד מהרה מצליחה לכבוש שטחים ניכרים.

ליובאוויטש בידי הנאצים. בכ"ו תמוז תש"א, הגרמנים כובשים את ליובאוויטש. מאות יהודים מתגוררים בעיירה, רובם ככולם התגוררו במקום עוד בשנות האור, כאשר אדמו"ר הרש"ב שכן בעיירה. מספר ימים חלפו, וקבוצת יהודים נאסרו בתואנה שהם מובלים לעבודה, אך כולם נורו למוות.

טלאי צהוב וגזירות. חודש לאחר מכן, הודיעו הנאצים, כי כל היהודים חייבים לשאת טלאי צהוב עגול על החזה ועל הגב. כעבור זמן, הטלאי העגול הוחלף בסרט צהוב, ונגזרו עוד גזירות ובהן איסור על ביקור במקומות ציבוריים וקיום מגע עם אוכלוסיה מקומית. העונש הצפוי למפר גזירות אלו – מוות. אך הנאצים התעללו והוציאו להורג גם מי שלא הפר את הגזירות שלהם; עם הקרבנות הראשונים נמנו יהודים קשישים, שעברו מסכת התעללויות קודם שנרצחו.

בעצם יום השבת. שבת שובה, ו' תשרי תש"ב. בשנים עברו בימים אלו, חסידים רבים שהו בליובאוויטש שבאו להסתופף בצילו של הרבי בימי חודש תשרי, והנה דווקא בשבת מיוחדת זו רוכזו מאות יהודי ליובאוויטש בגטו. כל יהודי העיירה נצטוו להתייצב בכיכר המרכזית של העיירה ולקחת איתם חבילות המכילות חפצים אישיים בלבד. עם הגיעם לכיכר, נלקחו מהם בכוח כל חפציהם האישיים, 17 מהיהודים נאסרו והוצאו להורג, והיתר העובר לגטו תחת משמר של שוטרים מקומיים ואנשי פלוגת אס.אס. שהגיעה מרודניה.

גטו ליובאוויטש, כלל רחוב אחד בלבד, וב-‏19 בתים שבו נדחסו כ-‏500 יהודים בני המקום ופליטים ממקומות אחרים. בגטו לא היתה אספקה סדירה של מזון וחומרי הסקה. והתושבים נלקחו לעבודות כפייה שכללו תיקון ואחזקת דרכים, גשרים וכיוצא באלו.

חיסול הגטו. בי"ד חשון תש"ב, חוסל הגטו. אנשי האס.אס. בסיוע שוטרים מקומיים, צרו על הגטו. היהודים גורשו מבתיהם לכנסיה וממנה נלקחו בקבוצות ונרצחו בירי בתעלה לא רחוק מהעיירה.  483 יהודים רובם תושבי ליובאוויטש, הוצאו להורג בפאתי העיירה. השם יקום דמם.

מציבות רבותינו. הנאצים כאמור כבשו את ליובאוויטש, וכאשר יד הרוסים גברה, הדפו את הנאצים מהאיזור ותוך כדי לחימה העיירה נפגעה באופן קשה, ורובה נחרבה. בליובאוויטש שוכן אוהל רבותינו נשיאינו, ובו טמונים אדמו"ר הצמח צדק ואדמו"ר המהר"ש. לאחר עזיבת אדמו"ר הרש"ב והישיבה, הגויים המקומיים הרסו את האוהל. ובעת הלחימה על ליובאוויטש בימי מלחמת העולם השניה, המציבות ניזוקו ונפלו. עקב הדיכוי הקומוניסטי, לא היה שייך, לשפץ את המקום, ורק בשנת תשכ"ו, הגיע למקום הרב אבא דוד גורביץ (לימים שליח הרבי באסיה התיכונה) קבע את המציבות על מקומן, והקים מסביב גדר. בשנים הבאות נבנה האוהל, ולצד המציבות הישנות הוקמו מציבות חדשות.