-
את תמונתו של השליח המרואיין לא נוכל לפרסם, גם לא את שמו. אך את פעילותו בקרב היהודים באיחוד האמירויות בדובאי – גם נסיכים סעודיים מכירים • לרגל כינוס השלוחים הוא מסכים לחשוף בשיחה עם 'בית משיח' טפח מפעילותו המתנהלת שם כבר קרוב לשש שנים תחת מעטה כבד של חשאיות • לסיפור המלא ולתמונות
חב"ד אינפו|כ״ט במרחשוון ה׳תשע״זראיין: אברהם רייניץ, בית משיח
עשרת ימי תשובה, תשע"א. נמל התעופה הבינלאומי דובאי, הוא מהנמלים העמוסים ביותר בעולם, ופקידי המכס המוצבים בו רגילים לראות תיירים מגוונים, אבל כזה סוג של תיירים הם טרם פגשו. יותר נכון – הכבודה המוזרה שבמזוודות שלהם, ובייחוד: החבילה שהחזיקו בידם, כאילו הייתה אוצר יקר, כשהם מסרבים להניחה על הארץ אפילו לרגע קט.
הם דרשו להסיר את המעטה מעל החבילה המוזרה, ולנגד עיניהם התגלה חפץ עשוי שני גלילי עור, מחופים קטיפה רקומה, ושני מקלות מוכספים יוצאים מהגלילים. הם פלבלו בעיניהם בתדהמה, ושאלו את התיירים 'שו הדא' [= מה זה]?
התיירים, שחששו לספר לפקידי המכס כי החפץ שבידיהם הוא ספר תורה, החפץ הקדוש ביותר לעם היהודי – ניסו להתחמק ואמרו כי מדובר בספר ייחודי. המוכסים התעקשו להציץ בספר, וכאשר ראו את האותיות המוזרות, הבלתי מוכרות להם, שאלו: באיזה שפה זה. התיירים ידעו שאם יאמרו שזו השפה העברית, יעלה מפלס החשדות של הפקידים והם אף עלולים לדאוג לגירושם מהמדינה. בהברקה של רגע, אמרו: זו שפה מיוחדת, כמו (להבדיל) הערבית, שנקראת מימין לשמאל…
למרבה המזל הניחה התשובה את דעתם של הפקידים, והם עברו לבדוק את המזוודות. הלולבים, ההדסים והערבות, סידורי התפילה, ואפילו דגלי המשיח עברו תחת הראדאר… רק דבר אחד הציק להם: למה התיירים המוזרים האלה צריכים להביא איתם 'לימונים'…
"בשביל מה הייתם צריכים להביא לכאן לימונים", שאלו בפליאה אמיתית. "יש לנו כאן הרבה כאלה"… התיירים כמובן לא יכלו להעמיד אותם על טעותם ולהסביר שמדובר באתרוג, שנחוץ למצוות ארבעת המינים, כי אז עלול להתברר שהם הגיעו לערוך פעילות דתית. "זה לימון מיוחד מאוד", אמרו, והגישו את האתרוג לפקיד, שיריח ויבין שמדובר ב'לימון מיוחד'… הפקיד הבין שאין זה הלימון הרגיל שהוא מכיר, והתעניין כמה זה עולה. "חמש דולר", ענה התייר, והפקיד הופתע מאוד. אילו התייר היה אומר את האמת, שה'לימון' הזה עלה לו מאה דולר, הפקיד בוודאי היה מבקש לחתוך את ה'לימון' כדי לבדוק מה יש בתוכו שהוא שווה כל כך הרבה…
לאחר דקות ארוכות של מתח אטומי, שיחררו הפקידים את התיירים המוזרים לדרכם, והללו יצאו מטרמינל הנוסעים לעבר שורת המוניות. ביציאה חיכו להם שני יהודיים מקומיים, שקיבלו את פניהם בחיבה מופגנת. המתח ירד, וההתרגשות גאתה. "הרגשנו שזה רגע מכונן. שני חב"דניקים מגיעים לדובאי, ומקימים את הקהילה היהודית הראשונה באיחוד האמירויות הערביות", משחזר השבוע בהתרגשות, ישראל ב. האיש שלנו בדובאי בשש השנים האחרונות.
כבר שש שנים שפעילותו מתנהלת תחת מעטה כבד של חשאיות, כשהוא משתדל להשאר בתחום האפור, ולא לגלוש לעימות מול השלטון האיסלאמי המקומי. אך לרגל כינוס השלוחים הוא מסכים לחשוף טפח מהפעילות שלו, לאחר שסיכמנו שלא נחשוף את שמו ותמונתו, כמו גם שמות שאר האישים הפעילים במקום.
מסרילנקה לדובאי
כאשר שמעון ושרון, זוג יהודים תושבי לונדון, סיפרו למשפחתם שהם עוברים לדובאי, עקב דרישות עסקיות, כולם זקפו גבות וביקשו להניא אותם מצעד מסוכן זה. אבל שרון, שמוצאה מאחת מארצות ערב, לא ראתה בכך אסון, וכך עברו השניים להתגורר בדובאי. הם נאלצו להסתיר ברחוב את זהותם היהודית, והרגישו כמו 'אסתר' מסיפור המגילה. בשנה הראשונה לשהותם, גילו עוד כמה משפחות יהודיות שמתגוררות בנסיכות הערבית, ונוצרה ביניהם ידידות מיוחדת. ברית אחים. הם החלו להתארח האחד אצל השני בשבתות, כדי להרגיש קצת קהילתיות, אבל קהילה של ממש לא הייתה שם.
כעבור שנה, בעודם ממתינים ללידת הבן הראשון, החלו השניים להרגיש צורך עמוק בקהילה יהודית מסודרת. החגים המתקרבים הגבירו את תחושת החסר, וכאשר נסעו בני הזוג לחופשת קיץ בסרילנקה, הם שמו פעמיהם לבית חב"ד, והשיחו את צערם בפני שליח הרבי מלך המשיח, הרב מנחם מענדל קרומבי.
הרב קרומבי עודד אותם לפעול להקמת הקהילה, אולם בני הזוג אמרו שהם אינם מסוגלים להרים את הכפפה לבדם, והם זקוקים לסיוע מבחוץ. 'אם תשלח אלינו רבנים לימים הנוראים, נשמח לגבש את הקהילה ולארגן מניין', הבטיחו.
לא קלה הייתה המשימה, שכן מכיוון ומדובר במדינה שאינה מקיימת קשרים דיפלומטיים עם ארץ ישראל, אין אפשרות להיכנס עם דרכון ישראלי, ולכן חיפש הרב קרומבי בחור עם אזרחות אמריקאית או אירופאית.
לבסוף איתר הרב קרומבי שני בחורים שהיו מוכנים לצאת לשליחות המיוחדת: ישראל ב., שהחזיק דרכון אמריקאי, ושוקי ג. שהחזיק דרכון אירופאי. למרות הדרכונים הזרים, הנסיעה לדובאי נשאה בחובה סיכון לא קטן, שכן כמה חודשים קודם לכן חוסל בדובאי בכיר חמאס המחבל מחמוד עבד א–ראוף אל–מבחוח, בפעולה שיוחסה על ידי רבים למוסד הישראלי, ובעקבות החיסול הודיע מפקד משטרת דובאי, שלא תותר עוד כניסה למטיילים ישראלים, גם אם יש בידיהם דרכונים זרים וגם אם קיים חשד שהם ישראלים. שני הבחורים החזיקו אמנם גם דרכונים ישראליים, אולם הם החליטו לקחת את הסיכון ולטוס עם הדרכונים הזרים בלבד.
קהילה נודדת, מטעמי ביטחון
איחוד האמירויות הערביות היא מדינה מוסלמית, האוסרת על נושאי דרכון ישראלי להיכנס לתחומה. לא חששתם לנסוע לשם, ועוד למטרה דתית–יהודית?
לגבי האזרחות הישראלית, לא חששנו, כיוון שלא לקחנו איתנו את הדרכון הישראלי, ובדרכון הזר שבידינו לא היה רמז לקשר שלנו עם ארץ ישראל. יותר חששנו לגבי הפעילות הדתית – האם המדינה המוסלמית מתירה פעילות יהודית דתית, או שהדבר מהווה עבירה על חוקי המדינה. חקרנו את הנושא, ולא הגענו לתשובות ברורות. מצד אחד היו שמועות על קבוצת אנשי עסקים יהודיים שהוזמנו לדובאי על ידי שייח מקומי, שאף נתן להם ספר תורה שהיה ברשותו. לא הצלחנו לאמת את השמועות הללו, ומצד שני קיבלנו את הרושם שהשלטון המוסלמי לא יאפשר פעילות יהודית דתית פומבית.
כיום אנחנו יודעים, שבאופן רשמי השלטון מאפשר פעילות דתית גם לקבוצות של לא–מוסלמים, ואף מאשר לנהל מרכז דתי לאחר הגשת בקשה מסודרת. אך היהודים בדובאי מעדיפים שלא לפתוח מקום תפילה רשמי, כי בדובאי מסתובבים ערבים מכל העולם, ומחבלים יכולים להגיע בחופשיות לבית הכנסת ולבצע חלילה פיגוע. לכן הם מעדיפים שלא להתפלל במבנה מסודר.
למעשה, השלטון המקומי יודע על הקהילה היהודית שהתהוותה במקום בשנים האחרונות. המשטרה החשאית של דובאי עוקבת אחרי כל פעילות חריגה, וכיום אין לי ספק שהם מודעים לפעילות שלנו. באחד המפגשים שלנו עם בני הקהילה, הגיע למקום איש עסקים בכיר, המקורב מאוד לשייח של דובאי, וסביר להניח שהוא סיפר לו על הקהילה היהודית שפגש.
אבל אז, בפעם הראשונה, טסנו למעשה אל הבלתי–נודע. לא ידענו האם נורשה בכלל להכניס מוצרים יהודיים–דתיים, כיוון שפרסום ספרות דתית אסורה בפירוש, תחת עונש של העמדה לדין, מאסר וגירוש בגלל התנהגות שפוגעת באסלאם. אך בעיקר חששנו שמא בעקבות הזיהוי כיהודים נחשד גם כאזרחים ישראלים, ואז נגורש מיידית מהמדינה…
בשיחה מקדימה עם שמעון ושרון, בני הזוג מדובאי שיזמו את נסיעתנו, הם התרו בנו שעלינו להצניע את הסימנים היהודיים המובהקים, כדי שלא יחשדו בנו בנמל התעופה. ואכן, הגענו כשלראשנו כובעי בייסבול, כמטיילים תמימים. ברוך ה', חוץ מהחקירה של פקידי המכס, עברנו את הכל בשלום, ובסופו של דבר יצאנו מהטרמינל, ופגשנו את בני הזוג שקיבלו את פנינו.
כך הוקמה הקהילה בדובאי
אם אין בית כנסת או מרכז קהילתי אחר, היכן וכיצד נפגשתם עם חברי הקהילה?
הגענו יומיים לפני יום כיפור, שבאותה שנה חל בשבת. והמפגש הראשון שלנו עם בני הקהילה התקיים בדירה גדולה בקומה ה–32 של בניין מגורים יוקרתי, המשקיף על האי המלאכותי ג'ומרה, הראשון מבין שלושת האיים המלאכותיים שהוקמו בשנים האחרונות בחופיה של העיר דובאי. שם, מול הנוף המדהים שמסמל את העיר, נולדה הקהילה היהודית הראשונה בדובאי.
לקראת החג עדכנו שמעון ושרון את כל מכריהם במניין המתוכנן, ועשרות הגיעו לתפילות היום הקדוש, כאשר השיא כמובן היה בתפילת נעילה, בה השתתפו למעלה מחמישים יהודים! המשותף לכולם היה ההלם והתדהמה כאשר נכנסו לדירה וראו כל כך הרבה יהודים במקום אחד. כל פריט יהודי עורר בהם התרגשות. וכאשר ראו שיש אפילו ספר תורה, הבינו שזהו זה. הקהילה היהודית בדובאי היא עובדה קיימת.
ההתרגשות הגיעה לשיאה בסיום תפילת נעילה. אחרי הכרזת "לשנה הבאה בירושלים", פצחנו בשירה וכל הגברים הצטרפו לריקוד חסידי סוחף.
רוב חברי הקהילה הם אנשי עסקים שהגיעו לדובאי לתקופה מסויימת, אבל יש גם כמה יהודים שחיים בדובאי עשרות שנים. אחד מהם הגיע לדובאי בגיל חמש. אביו יהודי סורי, ואמו יהודייה מלבנון. כאשר הגיעו לדובאי, חששו כל כך מחשיפת יהדותם, שכל הזמן החדירו בו את הצורך להסתיר את זהותו היהודית. שמו היהודי הוא 'לוי', אבל הוריו קראו לו גם בשם ערבי, טאריק, והקפידו להשתמש בשם הערבי. לאחר שהכיר את יהדותו, נמאס לו מהחיים הכפולים, ויום אחד החליט לחשוף לכולם את יהדותו, והחל לספר לכל חבריו שהוא יהודי. אמנם היו 'חברים' שעזבו אותו בעקבות הגילוי, אבל הרגשתו הכללית השתפרה פלאים. מאדם ממורמר הפך להיות אדם שמח. במקביל, החל להניח תפילין בכל יום חול, להקפיד על כשרות, ומשתדל לשמור שבת. כיום הוא אחד מעמודי התווך של הקהילה.
בקהילה כזאת, אין אף אחד בשוליים. לכל אחד יש חשיבות מיוחדת, וכל אחד משתדל לתרום לטובת הקהילה כמיטב יכולתו וכישוריו. לכל חבר חדש שנוסף לקהילה, יש סיפור מיוחד, כיצד גילה את הקהילה. למעשה, בני הקהילה פיתחו מעין חוש שישי מיוחד לזיהוי יהודים וצירופם לקהילה.
במהלך השנים הגענו למאות יהודים, וכיום הקהילה מחזיקה בשני ספרי תורה – אחד תרומת איש עסקים יהודי, והשני ניתן בהשאלה מבית כנסת בלונדון. בכל ביקור אנחנו מביאים עמנו ספרי קודש ומעשירים את הספרייה היהודית, שנודדת מבית לבית – יחד עם הקהילה.
הרחבת הפעילות לאבו–דאבי
לכמה זמן נשארתם בביקור הראשון?
כפי שתיארתי קודם, הביקור הראשון היה אל הבלתי–נודע, ולכן לא היינו ערוכים לשהייה של יותר משבוע. למעשה, לאחר יום הכיפורים עזבנו את דובאי, לא לפני שהשארנו לחברי הקהילה את ארבעת המינים, אגודים כהלכתם כמובן, סידורי תפילה ועוד עלונים אודות החגים.
הביקור הבא בחג החנוכה, ארך שמונה ימים, במהלכן ביקרנו בבתיהם של אנשי הקהילה, וערכנו כמה מסיבות חנוכה. בכל פעם בבית אחר. הבאנו איתנו חמישים חנוכיות, והרבה סביבונים לחלק לילדים. כך הגענו כמעט לכל היהודים שהיו קשורים לקהילה בעת ההיא. במסיבה המרכזית הייתה התרגשות גדולה ביותר, כאשר התאספו יחד כחמישים יהודים, כולם הדליקו חנוכיות, הילדים שיחקו בסביבונים, והייתה תחושה ברורה שהאור היהודי מנצח את החושך.
ניצלנו את ההתעוררות הרוחנית, וסיפרנו ליהודי הקהילה על בשורת הגאולה של הרבי מלך המשיח, ועל כך שדורנו הוא דור הגאולה, וברגע אחד כל המציאות הגלותית תשתנה, וגם בדובאי יכירו ויידעו כולם את מלכותו של מלך המשיח.
באותו ביקור, כמו בכל נסיעה שלנו לשם, הבאנו איתנו סידורים. זו הדרך למלא את ספריית הקהילה בספרי קודש שכמובן אינם ניתנים להשגה במדינה המוסלמית. לצערנו, עצרו אותנו במכס וביקשו לדעת מהם הספרים הללו. מכיוון שחששנו לומר שמדובר בספר דתי, והם חששו שמדובר בחומר הסתה נגד השלטונות… – הם החרימו את הכל, ואמרו שרק ביציאה מהמדינה נוכל לקבל את הספרים בחזרה.
במהלך חג החנוכה הרחבנו את הפעילות במדינה, ונסענו לאבו–דאבי, שהיא 'עיר הבירה' של איחוד האמירויות הערביות. יש שם שלוחה של אוניברסיטת ניו–יורק, ורבים מהמרצים והפרופסורים הם יהודים. נסענו לשם באוטובוס, שעה וחצי נסיעה, והצלחנו לארגן מסיבת חנוכה בהשתתפות כארבעים יהודים. קשה לתאר את ההתעוררות הרוחנית של הנוכחים, שפשוט לא האמינו שהם יושבים במסיבת חנוכה באבו–דאבי ושומעים על התוכן הרוחני של חג החנוכה, ועל הניצחון הרוחני שיתרחש בקרוב ממש בגאולה השלימה.
לא מפחיד לנסוע באוטובוס מלא ערבים, במדינה מוסלמית?
תופתע, אבל רוב התושבים בדובאי אינם אזרחי האיחוד, אלא עובדים זרים, מהודו ופקיסטן, כך שרוב האנשים עמם נפגשים ברחוב, אינם ערבים…
אבל גם הערבים שמתגוררים מתנהגים בפתיחות, ולא נתקלנו בגילויי שנאה. באחד הביקורים הלכנו לקניון, ולפתע ניגש אלינו אדם בלבוש המוסלמי המסורתי, הג'לבייה. אחרי דקה של שאלות נימוסיות, שאל אותנו: האם אתם יהודים? חייכנו, וכחב"דניקים גאים אמרנו: בוודאי, אנחנו יהודים. ואז הוא התגאה בפנינו כי יש לו עסקים עם יהודים מאירופה, והוא מאוד מכבד אותם. בטון פייסני סיים את שיחתנו ואמר: תדעו שאנחנו בני דודים, לא כולם רוצים מלחמה. הוא בירך אותנו, והלך לדרכו…
נשמות מתעוררות במסיבת פורים
למרות שבכניסה למדינה אנו מסתירים את פריטי הלבוש המזהים אותנו כיהודים דתיים, ומכסים את הכיפה בכובע בייסבול – הרי בעיר עצמה אנו מסתובבים עם כיפות גלויות וציציות בחוץ. כך אנשים יכולים לזהות אותנו כיהודים. הסיבוב בקניונים הוא המתכון הטוב ביותר לפגוש יהודים נוספים ולצרפם לקהילה.
בחג החנוכה ניגשה אלינו בחורה צעירה ושאלה בהתרגשות אם יש לנו חנוכיה. כאשר השבנו בחיוב, ואף הזמנו אותה ליטול חלק במסיבות חנוכה של הקהילה – היא הייתה בשוק. היא אמרה שכל כך הייתה עצובה כאשר חשבה שיעבור עליה חג החנוכה ללא הדלקת חנוכיה. ממש הבאנו לה אור ללב.
לקראת חג הפורים תשע"ג, נסע ישראל יחד עם בחור בשם מוטי ק. על חוויותיהם מאותו ביקור, סיפר לנו מוטי:
הייתי בבית חיינו, כשכמה ימים לפני פורים ניגש אלי ישראל, ושאל: יש לך דרכון אירופאי? אתה יודע לקרוא מגילה? לאחר שהשבתי בחיוב על שתי השאלות, ירה את השאלה הבאה: אתה מוכן לבוא איתי לדובאי לקרוא מגילה?…. טון שאלתו היה רגוע כאילו מדובר ב'מבצעים' במנהטן, אבל בשבילי זה נשמע יותר כמו 'רוצה לבוא לפורים בקסבה של שכם'?…
כתבתי לרבי, ולאחר שקיבלתי ברכה ברורה, השבתי בחיוב. נסענו לנמל התעופה קנדי, שם – ממול לדלפקים של אל–על, ממוקמים דלפקי חברת 'אמירטס', חברת התעופה הלאומית של איחוד האמירויות הערביות, שאגב נחשבת כיום לחברה הטובה בעולם. כאשר פנינו שמאלה לעבר דלפקי החברה הערבית, ניגשה אלינו הדיילת בטבעיות ואמרה: התבלבלתם… אתם צריכים לפנות ימינה, בהצביעה לעבר הדלפקים של אל–על.
לאחר טיסה ארוכה, קרוב ל–15 שעות, נחתנו בשדה התעופה הענק של דובאי. סחבנו איתנו כמה מזוודות, עמוסות במוצרי מזון, כיוון ששם אי–אפשר כמובן להשיג מזון כשר (אחר–כך הסתובבנו שם בחנויות ומצאנו כמה מוצרים עם הכשר בסיסי, אבל כשרות מהודרת לא הייתה שם). חששנו שבמכס יעשו לנו בעיות עם המוצרים, שחלקם היו מחברות ישראליות, עם אותיות בעברית…
אבל המוכסים התעניינו יותר במגילה שהבאנו עמנו. הם ביקשו לפתוח את המגילה, והתפלאו שזה נפתח ונפתח, ולא נגמר… 'באיזו שפה זה כתוב?' שאלו, וכמו בפעמים קודמות השיב ישראל שזו שפה דומה לערבית (להבדיל), והתירוץ התקבל. 'נואו פרובלם', אמר הפקיד, ושיחרר אותנו לדרכנו.
משדה התעופה נסענו למשפחת המארחים שלנו – עורך דין של חברה אירופאית גדולה. הוא ואשתו היו פשוט צמאים לשמוע יהדות. הם ביקשו שנשב בכל רגע פנוי איתם ועם הילדים, ונספר להם על התורה ועל המצוות. זו הייתה הרגשה נפלאה להיות בבית שפשוט רוצים לשמוע עוד ועוד… כמו אומרים לנו: תשפכו אלוקות, וכמה שיותר – יותר טוב.
בשבת בבוקר, ערב חג הפורים, הגיעו לבית התורן רק ששה יהודים, כך שלמרבה הצער לא היה לנו מניין. למרות זאת ניהלנו תפילה עם ניגונים כמו במניין, רק בלי הקדישים וכו'. הייתה אווירה מחשמלת. אגב: הבית בו התקיים המניין בשבת היה ביתו של בחור ישראלי, יוצא יחידה מובחרת של צה"ל, העובד כמאבטח צמוד של אחד השייחים החשובים בדובאי… הוא מחזיק גם דרכון אירופאי, וכך נכנס ויוצא מהמדינה באין מפריע.
במוצאי שבת הגיעו עשרות מחברי הקהילה, עם ילדיהם. ארגנו כינוס מיוחד לילדים, שחלקם מעולם לא שמעו על חג הפורים. בני הקהילה התרגשו לראות את המגילה. לרבים מהם זו הייתה פעם ראשונה שראו מגילה אמיתית, מקלף.
הבאנו לכולם מארז של 'משלוח מנות', שיוכלו לקיים למחרת בבוקר את המצווה. המארז היה בצורת 770, ואנשי הקהילה שלא ראו מעולם את 770 התעניינו למשמעות הבניין, וזכו להסבר מפורט על 'בית רבינו שבבבל', ועל אודות הרבי מלך המשיח והגאולה הקרובה.
אחרי קריאת המגילה נשארו כולם בדירת המארח. זו דירה ענקית, והיה מקום ברווח לכולם. מכיוון ששנינו דוברי אנגלית, תפסנו שתי פינות ושוחחנו שיחות פרטיות עם חברי הקהילה, לעידוד וחיזוק רוחם. כמו בכל הביקורים של ישראל בדובאי, גם הפעם הביא עמו כמות גדולה של מזוזות, וניצלנו את ההזדמנות לשוחח עם חברי הקהילה על חשיבות קביעת המזוזה בבית היהודי.
במקום הייתה אשת עסקים שמנהלת רשת חנויות אופנה בדיוטי–פרי של כל מדינות המפרץ הפרסי. היא הזמינה אותנו לקבוע מזוזה בביתה, ותוך כדי שהסברנו לה על משמעותה הפנימית של המזוזה, סיפרתי לה, שלפעמים אני הולך ב'תהלוכה' בשכונה לא יהודית, וכאשר אני רואה בית שבדלתו קבועה מזוזה, אני מבין שמתגוררים במקום יהודים. לפעמים אני עוצר, דופק בדלת ומאחל לאותה משפחה יהודית בודדת 'חג שמח'… היא כל כך נהנתה מהרעיון, וביקשה שנביא לה מזוזות לכל החנויות שיש לה בדיוטי–פרי. היא אמרה: אתם השקעתם אלפי דולר בטיסה, כדי להגיע לכאן ולתת לי מזוזה, למה שאני לא אשקיע כמה מאות דולרים, כדי שאם יהודי ייקלע לאחת מחנויות הרשת שלי, שיראה את המזוזה, ויידע שיש כאן יהודייה?!
אחת הנוכחות, שמתגוררת במלון דירות, חששה לקבוע מזוזה בדירתה, המצוייה במרחב ציבורי. לבסוף הסכימה לקבוע את המזוזה בצידה הפנימי של הדלת (לפי הש”ך ביורה דעה סי’ רפט סעי’ ב’, ס”ק ג’: “ואם שינה אינו מעכב – ואפילו הניחה אחורי הדלת כשרה בדיעבד", ובס’ מעדני מלך ד’ ע”ו סוף ע”א כתב שבתים הפתוחים לרחוב העובדי כוכבים ומניחים מפני כן המזוזות אחורי הדלת – יש להם על מה שיסמוכו).
למחרת, כאשר התקשרנו אליה, אמרה שהיא אינה בדירה, אבל אמה נמצאת שם, והיא תאפשר לנו לקבוע את המזוזה. הגענו לדירה, ופגשנו את אמה, אשה מבוגרת בת שישים, דוברת צרפתית ואנגלית. בדירה היה גם גבר צרפתי מבוגר, צייר במקצועו, שהראה לנו בגאווה את קטלוג ציוריו שכל אחד מהם נמכר במחיר של 5 ספרות.
הוא לא דיבר אנגלית, וביקשנו את האשה לתרגם עבורו את שאלתנו, האם הוא יהודי. הוא ענה שאכן, הוא יהודי, אבל מבחינתו אין לזה שום משמעות. התחלנו לשוחח – באמצעות האשה ששימשה כמתורגמנית – והתברר שהוא נולד להורים ניצולי שואה, שנפטרו בהיותו בגיל חמש, ומאז גדל ללא רקע יהודי, הוא למד אמנות, והיה רחוק מכל סממן יהודי. כל כך רחוק היה, שכאשר היה רואה את החב"דניקים בפריז עומדים עם דוכן תפילין, היה עובר לצד השני של הרחוב, שלא להיתקל בהם…
אחרי שלוש שעות של שיחה מתורגמת הלוך ושוב, הוא הסכים סוף סוף להניח תפילין. אמר: נו, בוא ננסה… הוצאתי את התפילין, ואז כאמן בנשמתו, החל להקשות מדוע התפילין מרובעות, ומדוע דווקא שחור?… כשהתחלנו לברך, הוא ביקש לתרגם עבורו כל מילה, וכך מצאנו את עצמנו מתרגמים לאנגלית כל מילה, והאשה מתרגמת עבורו לצרפתית, וחוזר חלילה. חלפה עוד חצי שעה עד שסוף סוף הגענו להנחת התפילין, הראשונה בחייו.
הוא החל לומר 'שמע ישראל', ופתאום ללא התראה מוקדמת, פרץ בבכי מטלטל. הוא היה כל כך המום מהבכי שהתפרץ מתוכו, עד שביקש מהאשה לשאול אותנו, מדוע הוא בוכה… היא, כאשה עם רקע מסורתי, התרגשה לגמרי, והחלה אף היא מתייפחת בקול גדול…
ואנחנו, אחרי שלוש וחצי שעות של וויכוחים, כל כך שמחנו והתרגשנו, שהוצאנו סוכריות שהיו ברשותנו, וזרקנו לעברו כנהוג במעמד בר–מצווה…
לאחר שסיים את קריאת שמע, ביקש להישאר עוד קצת עם התפילין. פתאום הוא הרגיש כל כך טוב עם זה, שלא רצה להסירן מעליו. כעת עברנו לקביעת המזוזה, והוא אמר שברצונו לזכות גם במצווה זו. הוא קבע את המזוזה, ושוב נפרץ מעיין דמעותיו. מרוב אושר, התחלנו לרקוד איתו, נסחף בהתלהבות שלנו, כשהוא רוקד ובוכה מרוב התרגשות.
הדפסת התניא באבו–דאבי
בחנוכה בשנה שעברה, החליט ישראל להגביר הילוך בהפצת המעיינות במדינה המוסלמית, ולהדפיס את התניא בעיר הבירה אבו–דאבי. לאחר שקיבל את כל הקבצים מהרה"ח ר' שלום ג'ייקובסון, איש הוועד להפצת שיחות הממונה מטעם הרבי על הדפסות התניא – נסע לאבו–דאבי, נכנס לבית דפוס גדול שמנוהל על ידי עובדים זרים מהודו, וביקש להדפיס מאה עותקים.
"כאשר מכונת ההדפסה החלה לפלוט את הדפים הראשונים, מילאה את לבי תחושת שמחה גדולה. מן הסתם מדובר בספר היהודי הראשון שנדפס על אדמת אבו–דאבי! העובדים הגויים, שראו את שמחתי, נדבקו גם הם בהתלהבות והבינו שהם שותפים למעמד מיוחד.
"הדפסנו בסך הכל 4 ארגזים של נייר, אותם לקחתי עמי לניו–יורק, ומשם שלחתי לארץ ישראל לכריכה מהודרת. בביקור הבא חילקנו את ספרי התניא לחברי הקהילה, שנדהמו לשמוע על הדפסת התניא במדינה המוסלמית. אחד מאנשי הקהילה התלהב כל כך, עד שקבע עם מישהו מהארץ שיעור תניא באמצעות תוכנת הסקייפ…".
ברכה יומית מהרבי – בדובאי
עוד רבות ניתן לספר ולתאר אודות הפעילות הייחודית בדובאי, אבל זמננו אוזל, וישראל ממהר לצאת לשדה התעופה, בדרכו לכינוס השלוחים. הוא מקנח בשני סיפורים קצרים:
"לפני שנתיים, במסיבת פורים שערכנו לילדים, הגיעה אשה ממוצא צרפתי עם בנה הקטן, והתלהבה מאוד מהפעילות. בביקורנו הבא, היא ביקשה שנבוא לביקור בית, כדי שנספר לה ולבנה הקטן על היהדות. לקראת סיום הביקור, אמרה שברצונה להראות לנו משהו יפה: היא לקחה אותנו לסוף המסדרון, שם נעצרנו במקומנו, מול דיוקן ענק של הרבי, עטור בטלית ותפילין, מצוייר בשמן על בד קנבס. משהו מדהים ועוצמתי. היא סיפרה לתומה, שבכל בוקר היא נעמדת ליד תמונת הרבי, ומבקשת את ברכת הרבי, שהקב"ה יעזור לה בכל המצטרך.
"סיפור נוסף, שאירע בביקורי האחרון, בחגי תשרי תשע"ז: ביקרתי אצל אחד מבני הקהילה, אותו אחד שסיפרתי עליו שמתגורר כבר שלושים שנה בדובאי. אחותו, למרבה הצער, התאסלמה והתחתנה עם לבנוני. היא תמיד מתווכחת איתו, וצועקת עליו על שחשף את יהדותו. במהלך ביקורי האחרון, תוך כדי שאני יושב בביתו, אחותו התקשרה, ושאלה: אתה יכול אולי להשיג לי מזוזה. הוא היה המום כמובן, אבל השיב בחיוב. 'תוך כמה זמן תוכל להשיג לי את המזוזה?', שאלה, והוא סיפר לה שבהשגחה פרטית הרב כאן והוא יוכל לטפל בזה מיידית. כמובן שמייד מסרתי לו מזוזה כשרה, והוא העביר לה את המזוזה בהזדמנות הקרובה. טרם שמעתי ממנו על המשך הסיפור, אבל עצם ההתעוררות הפתאומית, בדיוק בשעה שאני יושב בביתו, הייתה מרגשת".
כל הכבוד לכם אני מעונין ללכת לדובאי ולהיות בקשר עם יהודים עם מי אני יוכל ליצור קשר שישדך בנינו
ריבר התותח
כדאי להתייעץ עם הרב בועז קלי לגבי פעילות בשבע מצוות בני נוח!
יישר כוח על הפעילות עם היהודים. כדאי להתייעץ עם הרב בועז קלי לגבי פעילות בשבע מצוות בני נוח!
שלום וברכה
ראשית כל הכבוד לכם על הפצת היהדות.
ברצוני לשמוע פרטים על הקהילה היהודית בדובאי. אני נוסע לשם במסגרת העבודה. ואני מעוניין בקשר עם יהודים בדובאי
בברכה
איזה מסירות נפש!!
אשריכם שאתם מוסרים נפש על זה שעוד יהודי יעשה מצוה
כל הכבוד לחבד
ואוו מדהים הרעבע גאה בכם המשיכו להשפיע בהצלחה ענקית
מרטיט
Privacy