בגוף בריא: מהפכת בריאות בישיבות תומכי תמימים

שניאור חביב, בית משיח

ארוחת צהריים בישיבת חב"ד באלעד. השולחנות ערוכים, על השולחנות סלטים שונים. סלט חי וסלטים מבושלים. הבחורים עוברים מול חלון גדול המחבר בין חדר האוכל למטבח, שם מחולקת להם המנה העיקרית. על השולחנות תוספות בריאות ומזינות. בצד יש פירות. ומים קרים.

בכניסה למטבח עומד ר' יהודה קוסקס, חגור בסינר חד פעמי, זקנו הארוך והמלבין מגולגל מעט, וחיוך גדול על פניו. מקבל את הבחורים. אחרי הארוחה הם יגשו אליו ויודו לו. תודה יהודה, היה מאוד טעים. בינתיים הוא עובר בין הבחורים, שואל האם הם נהנים מהאוכל, האם למישהו חסר משהו, למרות שיש מהכל ובשפע גדול.

ר' יהודה מתעניין בשלום האחד, שואל את השני איך היה השיעור, לשלישי הוא מגיש מנה מיוחדת שהכין עבורו בהתאם לדרישות הבריאותיות שלו. תוך כדי, ניגש אחד הבחורים ומספר שהצליח במבחן. פניו של ר' יהודה נוהרות משמחה. "ברוך ה', ידעתי שתצליח! אתה רואה?" הוא אומר, "אם מתאמצים – מצליחים".

זה מה שמאפיין אותו. האבא ואולי האמא של הבחורים. הוא מחזיק בחדרו שלל מתנות, תמונות ממוסגרות, הקדשות ומכתבים מרגשים מבוגרי הישיבה לדורותיה. בשנים האחרונות גם מקבל הזמנות לחתונה של בוגרי המחזורים הראשונים של הישיבה.

לר' יהודה ניסיון של עשרות שנים בתחום המזון. הוא החל את דרכו כאשר התבקש על ידי הרב מרדכי בלינוב והרב ניסן נעמנוב לבשל לישיבה בברינוא, שהייתה בחובות, בהמשך ניהל מסעדה ידועה בבעלותו בפריז במשך עשרות שנים. בחמש עשרה שנה האחרונות עבד בישיבות, וניהל פרוייקטים בתחום המזון. בעשור האחרון הוא מנהל את המטבח בישיבת תומכי תמימים באלעד.

גילוי נאות. ר' יהודה הוא חמי שיחי'. וניצלתי את ט"ו אלול, יום התייסדות תומכי תמימים, כדי לשבת לשיחה עם השווער על סוד הקסם של המטבח באלעד. הדברים לא היו חדשים עבורי. את הדעות של חמי בתחום אני מכיר כבר שנים, אך בכל זאת הייתה זו הזדמנות לשמוע שוב את הדברים.

כידוע, יום התייסדות תומכי תמימים נחוג בט"ו אלול, למרות שהלימודים החלו רק יומיים מאוחר יותר בח"י באלול. וזאת, משום שביום זה נפתח המטבח של תומכי תמימים. לא בכדי נחשב יום פתיחת חדר האוכל ליום ייסוד הישיבה. עניינים חסידיים רבים נכרכו סביב האוכל של תומכי תמימים, שהמפורסם שבהם הוא הפתגם החסידי הידוע שמי שאכל מה'קאשע' – דייסת כוסמת של תומכי תמימים, לא ימות בלא תשובה.

יצאנו אפוא לסיור ב'חדר המנועים' של ישיבות תומכי תמימים. ביקרנו במטבח של ישיבת תומכי תמימים באלעד, שם פגשנו כאמור את חמי ר' יהודה קוסקס מנהל המטבח והטבח המסור. שוחחנו עם ר' יוסי וולף המנהל הגשמי של ישיבת תומכי תמימים הוותיקה בקרית גת, ועם מנהל המטבח הנמרץ של ישיבת חסידי חב"ד ליובאוויטש בצפת, הרב יהודה דישראלי.

אחרי ההתרשמות הבלתי אמצעית, והשיחה עם השלשה, יצאנו מופתעים ומעודדים ממצב המטבח בישיבות. אם בעבר, מטבחי הישיבות היו סמל להפשטה מגשמיות ולחינוך התלמידים לאתכפיא ולמזון עתיר שומנים ורווי קלוריות, הרי שבשנים האחרונות מתחוללת מהפכה של ממש בענין. מנהלים צעירים חדורי אמביציה ובוגרי ישיבות בעצמם, נכנסו לעמדות ניהול המטבחים בישיבות וחוללו מהפכה בתחום. מהפכה ביחסי מטבח–בחור, לצד מהפכה תזונתית בשמירה על הבריאות.

שהבחורים ירגישו בבית

מה סוד הקסם של המטבח שלך?

"מהניסיון שלי, מה שבחור צריך במטבח, זה קודם כל יחס אנושי. בחור צריך להרגיש כמו בן אדם, שמתייחסים אליו כאינדיבידואל ולא כמו חלק מגוש של בחורים.

אחד הדברים הראשונים שעשיתי לטובת הבחורים, היה להשאיר את הדלת של המטבח פתוח ולהנחות את העובדים להקשיב לבחורים ולתת להם את מה שהם צריכים כמובן במידת האפשר.

שמעתי על מנהלי מטבחים שנועלים את הדלת של המטבח בשעת האוכל. מה זאת אומרת לסגור דלת? גם אם הוצאת הכל, וגם אם אתה לא הולך להוציא עוד כלום, תסביר, תדבר עם הבחורים, תגיד להם שנגמר, שהיום לא מוציאים, שקיבלת הוראה לצמצם, אבל תראה איזשהו יחס אנושי, זה בחורים, לא עדר בהמות.

לכאורה בחור צריך להיות מונח בלימוד. את היחס האישי הוא צריך לקבל בזאל מהר"מ או מהמשגיח, לא מהטבח. בחדר האוכל הוא צריך לאכול מה שיש וזהו. ממתי ראינו שעשו בליובאוויטש ענין מהאוכל?

קודם כל, האוכל של תומכי תמימים זה משהו רוחני. ידוע גם הביטוי שמי שאכל מהקאשע של תומכי תמימים לא ימות בלי תשובה. למה לא אמרו מי שלמד דף גמרא בתומכי תמימים, או מי שלמד מאמר חסידות או התפלל, או אפילו מי שהיה בהתוועדות של בתומכי תמימים לא ימות בלא תשובה?

הרי דווקא לתלמידי תומכי תמימים קרא הרבי הרש"ב 'חיילי בית דוד' ואמר ש'כל היוצא למלחמת בית דוד נותן גט כריתות לאשתו'. בשום ישיבה לא תבעו איתכפיא כמו בתומכי תמימים. אני זוכר את ר' ניסן בישיבה בברינואה, היה קשה לו לראות את הבחורים מורחים חמאה על הבאגט. הוא דיבר על זה שלא צריך למרוח את החמאה על הלחם ואפשר לאכול את החמאה בנפרד ואת הלחם בנפרד. ודווקא בתומכי תמימים, הישיבה שכל כך תובעת התנתקות מגשמיות, אומרים שמי שלא טעם את האוכל, לא ימות בלא תשובה.

העניין הוא, שהאוכל זה הדבר היחיד שבין אם אתה רוצה בין אם לאו, הוא חודר לתוכך, הוא הופך להיות כמו שכתוב בתניא דם ובשר כבשרו. זו הדרך היחידה שמשהו מתומכי תמימים יחדור בך, יהפוך להיות חלק ממך. אם אתה לומד דף גמרא, או מאמר או משתתף בהתוועדות טובה, אתה צריך ממש לעבוד ולהתאמץ כדי שזה יהיה חלק ממך. דרושה עבודה ויגיעה כדי שהלימוד, התפילה או ההתוועדות יחדרו בפנימיות עד שיהיו חלק ממך ממש. לעומת זאת כשבחור אוכל 'קאשע', סלט או חביתה של תומכי תמימים, יש משהו מהישיבה שהופך להיות חלק ממנו.

אבל חוץ מהעניין הרוחני, יש כאן גם עניין פיזי. הבחורים בישיבות גם ישיבות קטנות וגם גדולות, הם בשיא ההתפתחות הפיזית שלהם. אני רואה את הבחורים גדלים, איך הם מגיעים לשיעור א', ואיך מסיימים אותו, איך הם נכנסו לישיבה ואיך הם יוצאים ממנה. לפעמים ממש אי אפשר לזהות את הבחור שנכנס ילד קטן וצנום ויוצא מכן נער בוגר עם זקן.

המזון בגיל הזה הוא מאוד מאוד חשוב. הוא חייב להיות בריא, מזין ושיהיה בשפע. זה הגיל בו הגוף מתפתח והם צריכים לאכול טוב. הרבה פעמים בחור רעב באמצע היום, וזה ממש מפריע לו להתרכז. הוא לא יכול ללמוד. כמה פעמים קורה שנכנסים בחורים באמצע היום ואומרים לי 'יהודה, אני רעב, אני לא מצליח להתרכז'.

מעבר לזה, יש גם עניין פסיכולוגי. צריך להבין שבדרך כלל, הלימודים בישיבות הם תובעניים מאוד. הצוות החינוכי דורש מבחור לשבת וללמוד במרבית שעות היום, ובצדק. זה מה שבחור צריך לעשות. אבל לפעמים בחור צריך את הפינה שבה הוא משתחרר, שבה הוא יכול קצת לפרוק מתח, אצלי בחורים נכנסים לפעמים למטבח, שואלים מה נשמע, מה יש לאכול לארוחת צהריים או ערב, שותים כוס מים ויוצאים. אני מבין שהם לא עלו לחדר אוכל כי באמת השאלה מה יהיה לאכול ניקרה להם בראש באמצע הלימוד עד שלא יכלו להמשיך, אלא זה סוג של שחרור לחץ. לפעמים בחור צריך את זה.

אז אצלך הדלת פתוחה כל היום? 

לא כל היום, אבל היא פתוחה הרבה יחסית וזה נותן לבחורים תחושה טובה. קורה לפעמים שבחור רעב באמצע היום. יכול להיות שהוא פספס את הארוחה מסיבה כלשהיא, למשל היום, הגיע אלי בחור משיעור א', חדש בישיבה. אני רואה אותו מסתובב בביישנות בחדר אוכל. יצאתי אליו ושאלתי אותו אם הוא צריך משהו, פתאום אני רואה שיש לו דמעות בעינים. 'אני רעב', הוא אומר לי, 'לא אכלתי כלום מהבוקר'. הוא חזר מהבית, וכנראה לא הספיק לאכול לפני שיצא. זה היה חצי שעה לפני הארוחה, יכולתי לומר לו שמע, עכשיו סגור, תבוא עוד חצי שעה. אבל ראיתי בחור צעיר במצב כזה, הוצאתי לו משהו קטן, הוא שבר את רעבונו. רק לראות את החיוך ואת התודה בעיניים שלו, היה שווה את השתי דקות שהקדשתי להוציא לו משהו.

אני חושב שזה חשוב לבחורים. לפעמים בחור רעב באמצע היום, יש כאלו שיש להם כסף ויכולים להרשות לעצמם לקנות במכונה או לקפוץ לחנות סמוכה, ויש כאלו שלא. היה לי פעם בחור צנום ורזה. הוא לא היה אוכל הרבה, אבל מצד שני מהר מאוד נהיה רעב. הוא היה בא לי כמה פעמים ביום ואומר לי אני ממש רעב, הייתי מכין לו כריך או משהו קטן וזה היה מספיק לו. אני דואג שתמיד יהיה לי משהו קטן לתת. איזה חתיכת עוגה, שאריות של ארוחה קודמת, משהו שיהיה לתת למי שרעב.

ומדיניות הדלת הפתוחה לא מפריעה לך בעבודה? זה לא עלול להיות מוגזם לפעמים?

ברגע שאני רואה שזה מתחיל להיות מוגזם, אני גם יודע לשים את הגבול. אני אבקש לצאת ואסגור את הדלת. לפעמים אני לא מסוגל לעזור ואני אומר לבחורים: 'מצטער, לא עכשיו'. אבל בדרך כלל הם לא מפונקים. כשבחורים מתרגלים שהדלת פתוחה, זה גם נותן להם סוג של שקט נפשי, יש להם תחושה של מי שפת בסלו. וגם כשהם מקבלים יחס הם מחזירים אותו דבר, כמים הפנים לפנים. כשהם רואים שאני לחוץ, או שיש הרבה עבודה, הם לא מבקשים ולפעמים אפילו באים ושואלים יהודה מה אפשר לעזור. התלמידים זה כמו הילדים שלי.

הרבי אומר שלבחור לא צריכות להיות דאגות גשמיות. זה לא רק שבחור לא צריך לדאוג לפרנסה, גם אם בחור דואג לגבי מה שיאכל בערב, כי באוכל בישיבה לא טעים לו, כי אין מספיק, או מסיבה כזו או אחרת הוא לא יכול לאכול את מה שמגישים, זו דאגה גשמית. זה יכול להטריד אותו כל היום ולהקשות עליו את הלימודים.

אנחנו מחנכים כל הזמן את הבחורים שתומכי תמימים זה הבית שלהם וזה חייב להתבטא גם במטבח. כשבחור בבית רעב, הוא פותח את המקרר ומוציא משהו לאכול. ואם הוא צריך מאכל מסויים, אז מכינים לו. כך צריך להיות גם בישיבה. ואז זה גם גורם לבחור לפתח חוויות חיוביות כלפי הישיבה ולזכור אותה לטובה. שתומכי תמימים תכנס לו לדם.

אולי בכלל אתה הורס את העבודה של המשפיעים שתובעים מבחורים לא להיות מונחים בגשמיות? 

קודם כל, אנחנו לא בדור ששייך לסיגופים. בחור צריך לאכול טוב ולהיות בריא כדי ללמוד, לצאת למבצעים ולעשות את המוטל עליו. אבל האמת, שאני רואה את הבחורים אוכלים, וזה עושה נחת גם ברוחניות. התמימים לא מונחים בגשמיות. אני יודע מה זה להיות מונח בגשמיות. בחורים כאן אוכלים כי צריך לאכול, מעריכים ארוחה טובה וטעימה, וזהו. לא עושים מזה יותר מידי ענין.

מהפכה תזונתית

הרב יוסי וולף, המנהל הגשמי בישיבה בקרית גת סיפר לנו על המהפכה הבריאותית שמתחוללת בשנים האחרונות בישיבה, כמובן לצד היחס החם והמחשבה המוקפדת על כל בחור בישיבה.

"יש לנו את הרב אלישביץ, אחד המשפיעים בישיבה, שהוא מומחה לתזונה בריאה. הוא מכוון אותנו ואנחנו פועלים על פי ההוראות שלו. הוצאנו את כל סוגי המזונות עתירי סוכר והשומן. מרגרינה, בורקסים, בצק עלים שומני ודברים כאלו הוצאנו לגמרי מהתפריט בישיבה. במקום זה הכנסנו בורקסים ומיני מאפה מיוחדים שעולים לנו פי חמשה מהמחיר של הבורקס הלא בריא. אבל לבריאות של הבחורים אין מחיר מבחינתנו, כל עוד אנחנו יכולים"

אם היינו מצפים מבחורים צעירים להתאכזב מהיעדרם של מזונות עתירי שומן וסוכרים, מסתבר שהבחורים דווקא אהבו את הרעיון. "למשל לחם מלא", אומר הרב וולף. "התחלנו עם חמש כיכרות לחם מלא, וכיום אנחנו עומדים על כמעט חמש עשרה כיכרות לחם מחיטה מלאה שאנחנו מוציאים מידי בוקר לבחורים והדרישה רק גוברת והולכת.

"בנוסף אנחנו מוציאים כל בוקר טחינה ושמן זית, היום הולך לנו כל בוקר שני ליטר שמן זית, זה המון כסף לישיבה, אבל אנחנו משקיעים מה שצריך בשביל הבריאות של הבחורים".

המהפכה הבריאותית בקרית גת באה לידי ביטוי גם בהרכב המזון ובמספר הארוחות. "יש לנו חמש ארוחות ביום. טעימת בוקר, ארוחת בוקר, צהריים, ערב ועוד ארוחת לילה, ארוחה קלה ובריאה למי שרעב אחרי ה'סדרים' ורוצה לטעום משהו. נגמרו הימים בהם בחור היה צריך להסתובב בלילה כדי לקנות משהו לאכול.

בכל ארוחה אנחנו מקפידים על מגוון גדול של סלטים, על איזון בין ירקות חיים וצבעוניים, פחמימות וחלבונים וכמובן פרי. אנחנו צמודים להוראותיו של הרב אלישביץ וכל מה שניתן לעשות במסגרת האפשר, אנחנו מבצעים".

אנחנו משתדלים שיהיו תמיד פירות לקחת בלי הגבלה. כך בחור יכול לקחת איתו אחרי הארוחה כמה פירות, ואם הוא רעב במהלך היום, תמיד יוכל לאכול פרי עסיסי ומתוק שישביע אותו".

שליחות במטבח

גם בצפת שמענו דברים דומים מהרב יהודה דישראלי מנהל המטבח בצפת למעלה מעשור. מבחינתו ניהול המטבח הוא שליחות לכל דבר. הוא מספר כיצד הגיע לתחום. "אחרי הלימודים בכולל, התכוונו לצאת לשליחות והייתה לנו הצעה טובה מאוד בשליחות שהתאימה לנו מכל הבחינות. במקביל הגיעה הצעה מהישיבה להיכנס לניהול המטבח. אנחנו כמובן נמשכנו לכיוון השליחות, אבל בכל זאת כתבנו את שתי ההצעות לרבי. הרבי ענה לנו תשובה ברורה שדיברה על הזכות להאכיל את הבחורים בגשמיות. הבנתי שזו השליחות שלי" אומר הרב דישראלי.

מסתבר כי המהפכה הבריאות נתנה את אותותיה גם בישיבה בצפת. "אנחנו מקפידים על תפריט בריא ומאוזן, וגם שהבחורים יאהבו", אומר ר' יהודה. "הפסקנו את הטיגונים כמעט לגמרי, כל מה שאפשר להעביר לאפיה בתנור או לבישול אנחנו מעבירים".

המטבח בצפת הוא הגדול ביותר ומוציא מעל לחמש מאות מנות מידי יום. "אנחנו משקיעים הרבה בכל הנושא הבריאותי, כל מוצר שאנחנו מכניסים אנחנו עוברים עליו מבחינה תזונתית, לראות אם הוא מתאים לנו. כל ארוחה מלווה בהרבה מאוד סלטים, חלקם חיים, אנחנו משתדלים שיהיה גם בריא וגם טעים".

טבעי הוא שבין מאות הבחורים, יהיו בחורים שמסיבות כאלו או אחרות לא יוכלו לאכול את האוכל המבושל בישיבה. גם להם המטבח דואג. "יש בחורים שרגישים לגלוטן למשל, אז אנחנו מכינים להם בצד מנות ייעודיות עבורם. היה בחור שהייתה לו רגישות נדירה שהוא נזקק לבשל בכלים מיוחדים, הוא היה נכנס למטבח, לוקח מוצרים שהיה צריך ומבשל לעצמו בכלים שלו. בשבילנו כמטבח זה מקשה מאוד על העבודה, בפרט שאנחנו רגילים לעבוד בכמויות מאוד גדולות, אבל אנחנו עושים הכל כדי שבחורים ירגישו טוב, יאכלו טוב ובריא.