איך מתמודדים עם נערים מאתגרים?

מגזין דרך המלך

הרב שלום לבקיבקר, הינו המנהל החינוכי של ישיבת חנוך לנער. ישיבה זו שמה לה למטרה לתת מענה לבחורים איכותיים המתקשים במסגרת הישיבתית הסטנדרטית, ולחנכם להיות חיילים נאמנים בצבא הרבי מלך המשיח. הישיבה נכנסת כעת לשנתה הארבע עשרה והיא הישיבה החרדית הגדולה והמובילה בתחום זה. בעבודתו החינוכית, נתקל הצוות לא אחת בתרחישים מאתגרים, ובנה עם השנים משנה חינוכית סדורה ומרתקת.

הרב שלום לבקיבקר הואיל לחלוק עם הקוראים שורת עקרונות חינוכיים, אף כי יש לומר, קצרה היריעה, ומדובר בטעימה בלבד.

ביקשנו ללמוד על התמודדות עם אתגרים, וקיבלנו תפיסה חינוכית חדשה. יצאנו מלאי התפעלות, ועוד והוא העיקר, עם כלים יישומיים והנעה לפעולה.

עם זאת, מדגיש הרב, אין לצפות לתוצאות מידיות ול'חיים קלים'. מזיעים, לפעמים נופלים, קמים, ומתקדמים. חינוך הוא תהליך, הן של המחנך והן של המחונך.

ישנם ילדים שב"ה מרווים את ההורים והמורים נחת מלא חופניים. אבל יש אחרים, שאנו עומדים חסרי אונים מולם, כאשר שוב ושוב הם חוזרים על ההתנהגות השלילית שניסינו למגר. ספר לנו איך מתמודדים עם אותם נערים.

עד שאנו מחפשים פתרונות כיצד להתמודד עם התנהגות שלילית, ננסה תחילה לחשוב איך ניתן למנוע אותה.

האם ניתן למנוע התנהגות שלילית? הרי "יצר לב האדם רע מנעוריו". נדמה שאצל ילדים מסוימים התנהגות כזו היא טבע שני, או במילים יפות יותר: יש להם קושי, ולנו אתגר?

תתפלאו לשמוע, אבל ישנן פעולות מניעה, שאם נעשה אותם טוב, הם יפחיתו באופן ניכר התנהגויות שליליות.

ה'וואו' של הילד

אצלנו בישיבה אנו נוקטים בחמש פעולות מנע. אחת מהן נקראת "וואו". "וואו" משמעותו למצוא יכולת מיוחדת, תכונה טובה או כישרון יוצא דופן שיש בכל בחור, גם המתקשה ביותר. אבל, לא די שהבחור מוצלח בתחום זה, עליו לדעת מכך, ואף כולם צריכים לדעת ולשמוע שהבחור הזה מוצלח באותו תחום.

אנו יושבים לאסיפות צוות מידי שבוע. האסיפה נפתחת ב"וואו". אנשי הצוות אומרים משהו טוב על כל תלמיד. אחרי כזו אסיפה, הבחורים מקבל ד"שים חמים מכל הכיוונים. אני רואה בחור ואומר לו: "אתה יודע, באסיפה שהיתה, אמרו שביום שני ישבת ליד תלמיד מתקשה ועזרת לו. וואו, כל הכבוד, איזה יופי". הבחורים מתרגשים מאוד מהד"שים הללו. אט אט נוצרת אצל התלמיד ואצל חבריו הכרה ב'וואו' שלו בתחום מסויים. זה יכול להיות לימוד בעל פה, מוזיקה, ציור, רגישות לזולת וכו'.

מחקרים אומרים, שנער שיש לו תחום בו הוא מוצלח יותר מאחרים, הסיכוי שלו לעבור בהצלחה את גיל ההתבגרות גדל פי חמישה!

פעולת מנע נוספת היא דברי שבח. דהיינו, לשבח את התלמידים בכל הזדמנות, באופן אישי, בכיתה ומול ההורים. בחור הצטיין באופן מיוחד? נשלח הודעה להורים, למשפיע. אני מקבל כמעט מידי יום שבחים על בחורים שעשו מעשים מיוחדים.

מחקרים אודות ילדים עם הפרעות קשב, לקויי למידה וכדו' מגלים שמבחינה פיזיולוגית, סף הרגישות שלהם לדברי שבח הוא גבוה מהרגיל. כלומר, אם אומר לילד כזה: "כל הכבוד", זה לא יפעל עליו כלום. כדי שייווצר אצלו רגש חיובי, השבח צריך להיות מפורט ומודגש: "תשמע, עשית כעת משהו יוצא מן הכלל, ריגשת אותי…" אז זה נתפס אצלו. השבח צריך להיות גם ממוקד מעשה ולא כללי.

הפעולה השלישית היא – כתיבת חוזה. בשבוע הראשון ללימודים הרב והתלמידים עורכים ביניהם 'חוזה', המורכב הן מכללים של הרב והן מבקשות של התלמידים. ישנם כללים המשותפים לכל הכיתות, כמו: כבוד לחברים, לאפשר לאחר לסיים את דבריו לפני שמדברים, וישנם כללים ספציפיים לכיתה. לדוגמה: תלמידים ביקשו שתינתן להם אפשרות להכניס אוכל לכיתה. הרב החליט: מקובל עלי, אבל רק בקבוק מים ומזונות, וכן אין לכבד את החברים במהלך השיעור כדי לא לגרום להפרעה.

לאחר שכל הבחורים חתמו על החוזה תולים אותו בכיתה, וכעת מה שחשוב הוא: לעמוד על הכללים. זה כמובן החלק היותר קשה. נדרשת עקביות.

אמצעי נוסף – שיחות אישיות. הדגש בשיחות אישיות הוא בעיקר על הקשבה, כאשר היחס הוא שמונים-עשרים לטובת הילד. שמונים אחוז הילד מדבר, עשרים אחוז המבוגר. יש הרבה מה ללמוד לגבי ניהול שיחות אישיות:  איפה, כמה ולמה. איך פותחים, איך מסיימים, כיצד מדברים על נושאים רגישים כמו על צניעות, סרטים וכדומה. הצוות מקבל הדרכה.

גם כהורים שיחות אישיות הוא כלי שמחולל פלאים. מומלץ מאוד, שההורה ייקח בכל שבוע ילד אחר לדואר, לקניות וכדומה, בהלוך ובחזור יתעניין: מה שלומך? איך בכיתה? ספר לי, האם יש משהו שאתה רוצה להגיד לי? ההורה ייתן את כל הזמן עבור הילד, כאשר הילד הוא המדבר העיקרי. לא תמיד צריך פתרונות, הרעיון הוא זמן איכות לילד. זה משנה את הבית.

אני מנצח את עצמי

פעולה נוספת שמונעת את הצורך בענישה, היא חוויית הצלחה לימודית. ילד שחווה הצלחה בלימודים, מתנהג טוב יותר. הדגש הוא על הצלחה אישית של הנער מול עצמו ולא בהשוואה לחבריו.

בבוסטון מתקיים מרתון שרצים בו אלפי איש. חוקרים שצפו במרתון, שאלו את האנשים: מדוע אתם רצים? מרביתם השיבו: "כדי לנצח". "האם אתם חושבים שתנצחו?" שאלו החוקרים. 95% אחוז השיבו שלא. "אז למה בכל זאת אתם רצים?" הקשו, "כדי לנצח את השיא הקודם שלנו!"

הדגש בהצלחה הוא "אני מנצח את עצמי". אם קיבלתי במבחן הקודם חמישים, וכעת חמישים וחמש – ניצחתי. לא משנה מהו הממוצע הכיתתי ומהם הציונים של חברי. כך גם הקב"ה מסתכל עלינו. בתניא כתוב שמי שעובד על עצמו ומתקדם – הוא עובד אלוקים.

לדוגמה, לפני שלוש שנים הגיע אלינו בחור שהתקשה מאד. לא ידע לקרוא. ממנו דרשנו ללמוד רק הלכה ועל זה הוא נבחן. הוא קיבל שיעורים פרטיים על חשבון שיעור גמרא ובהם למד הלכה. ב"ה הוא התקדם מאוד, למד לקרוא היטב והשתנה מן הקצה אל הקצה. עם הזמן היה מסוגל גם ללמוד שיעורים נוספים. בחור צריך יעדים. אם לא נחייב אותו בכלל, הוא יהיה מתוסכל ויפריע. בהצבת יעדים המותאמים לנער, יש לו אתגר וסיפוק.

מעצבים לנער גבולות פנימיים

אלו הם כלים נפלאים, ללא ספק. אבל עדין ברור לי כי ישנם ילדים, שעל אף האקלים החיובי, מנסים לפרוץ גבולות. מה עושים אז, ממשיכים לחבק? משנים פאזה והופכים להיות ה'איש הרע'?

הצבת גבולות לא חייבת לבוא עם המושג המקובל של ענישה. אגב, אצלנו אין עונשים.

"אין עונשים?" אני לא בטוח ששמעתי טוב. 

יש הבדל בין הצבת גבולות לענישה. אין אצלנו 'תשלם קנס', 'תלמד פרק בעל פה', 'תכתוב מאה פעמים…'

אבל, כן יש תגובות שקשורות באופן ישיר למעשה, ובלי כעס. המחנך צריך להיות מנותק רגשית מהמעשה של הילד. אם המלמד כועס, מוטב שידחה את הטיפול עד שירגיש רגוע.

כדי להסביר את ההבדל בין ענישה לגבול, נדגים זאת משוטר תנועה. שוטר עוצר אדם על מהירות גבוהה וקונס אותו. כתוצאה מכך, הנהג נוסע לאט, כיוון שלא מעוניין לשלם פעם נוספת. אבל, כאשר יהיה בטוח שאין שוטר בסביבה, 'ייתן גז'. לזה אנו קוראים ענישה, לא הצבת גבולות. לעומת זאת, סיפר לי מישהו שנשלל לו הרישיון ונשלח לקורס ריענון נהיגה, כי הקורס שינה לו את הנהיגה. התפיסה שלו השתנתה.

אשתף אתכם בסיפור-דוגמה ששמעתי ממקור ראשון. בחורים חב"דיים נסעו במהירות מופרזת בארצות הברית. הם מיהרו לחתונה. בדרך עצר אותם שוטר. הוא לא אמר להם מילה על המהירות בה נסעו, אלא החל לשוחח איתם בנחת. שאל אותם מהיכן הם מגיעים, לאן הם נוסעים, התעניין במקום הלימודים שלהם. אחרי שלושת רבעי שעה אמר להם שהם משוחררים. "עכשיו אתם מבינים למה לא כדאי למהר?" שאל. הוא דאג שהם יפסידו את כל הזמן שרצו להרוויח…

עיקר הקושי אצל בחורים בגיל ההתבגרות הוא חוסר בגבולות פנימיים. גבולות פנימיים הם היכולת של הבחור להיות עקבי, לשלוט בדחפים, לעמוד במטרות שהציב לעצמו, ולא לפעול לפי מצב הרוח או החברים. במונחים חסידיים: אתכפיא. פעמים רבות בחורים מקבלים החלטות טובות ולא עומדים בהם, כי הגבולות הפנימיים שלהם לא יציבים.

כדי לסייע לבחור להציב לעצמו גבולות פנימיים, נדרשים גבולות חיצוניים על ידי מחנך. אין דרך אחרת.

תרשים לבניית גבולות

איך מציבים בפועל את אותם גבולות?

ראשית, צריך להיות ברור למחנך מהם הגבולות. אנחנו לדוגמה, בחרנו שבעה קווים אדומים שאין להפר אותם.

"אפשר לדעת מהם?" אני סקרן לדעת.

הגבולות הם בתחומים של אלימות, ביגוד, יציאה מהשטח ללא אישור, סגנון דיבור ועוד, כשבתוך כל סעיף הגדרנו למה אנו מתכוונים. שבעת הגבולות שבחרנו, הם החוזה שלנו עם התלמיד. כשבחור מגיע להירשם לישיבה, הוא חותם על החוזה עם הנהלת הישיבה כשגם ההורים נוכחים ומודעים לפרטי החוזה. בשיעור א', השבועיים הראשונים מוקדשים להסברת ותיווך הגבולות, בניית חוזה כיתה, הסבר מפורט אלו בגדים מותר ואיזה לא וכדומה. אחרי שבועיים מתחילה התוכנית של הגבולות.

או אז, במידה ותלמיד מפר את החוזה, כלומר חוצה את אחד מהקווים האדומים, הוא נשלח הביתה ועליו לבוא עם ההורים לחתימת חוזה מחודשת.

חשוב להדגיש, שהשיחה עם ההורים היא לא שיחה קשה וגם לא מלווה בכעס. אנחנו יושבים ומסבירים את הגבולות, מתעניינים מדוע לדעתו זה קרה, דנים כיצד נמנע זאת להבא ואיך אפשר לעזור לו. השיחה היא ממקום של עזרה ואכפתיות אמתית. אנחנו, ההורים והילד – מול הגבולות. זה לא אנחנו מול הילד. אין כאן משחק 'שוטרים וגנבים' בו אנחנו השוטרים וממילא הילדים בתפקיד ה'גנבים' שצריכים להישמר מפנינו. "השיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה". המחנך בגדר של שופט ויועץ. לא שוטר.

מילת המפתח – עקביות

ואם גם זה לא עזר ושוב חזר הבחור על אותה התנהגות לא רצויה?

הכלל הבסיסי הוא עקביות. בשנה הראשונה שהתחלנו עם התוכנית הזו, היה בחור שהתלבטנו אם לקבלו לישיבה. הוא היה חסר גבולות באופן חריג והדבר התבטא בכל המישורים. כולם היו בטוחים שהוא לא יודע ללמוד. שלא לדבר על יחס להורים, למורים ולחברים. בסופו של דבר החלטנו לקבל אותו. בחודשיים הראשונים הוא הפר את החוזה, נשלח עשר פעמים הביתה וחזר לחתימת חוזה מחודשת עם הוריו. בכל פעם ההורים נדרשו להפסיד יום עבודה ולנסוע מרחק גדול. היה להם מאוד קשה וגם לנו. קרה פעם שההורים הגיעו לחתימת חוזה, אחרי שהילד חצה גבול, ועוד באותו היום הוא שוב חצה את הגבול והם נדרשו לחזור. הקושי הוא להתמיד ולא לוותר. עקביות היא מילת המפתח בהצבת גבולות.

אני חושב על ההורים. הם לא 'יצאו מדעתם'?

היה להם קשה מאוד, אבל הם עמדו בזה. הכנו את ההורים מראש שככל הנראה זה יהיה התהליך ויידרש מהם להיות חזקים. הסברנו להורים בכל פעם מחדש: "אנחנו דואגים לילד. זה בדיוק הקושי שלו. הוא מתפרע וחוצה גבולות וזו התגובה שהוא צריך לקבל. אם נתמיד, נצליח לחולל שינוי". כעבור תקופה, הנער השתנה לבלי היכר. מידי שנה לפני פסח אנו עורכים חידון גדול. הבחור הגיע למקום שני בישיבה, אף שהיה בכיתה הכי צעירה! זאת בשעה שאיש לא חשב שהוא מסוגל ללמוד. הנער החל להתנהג כמו שצריך, יחסי החברה שלא השתנו, נהיו לו חברים. השינוי היה מפעים.

חשוב לציין שלא קל לעמוד על הגבולות. כשאומרים לבחור שהוא חצה קו אדום, מאוד קשה לו לקבל זאת. בתחילת הדרך, כשהבחורים לא מכירים עדין את המערכת, הם מתחננים: 'זו פעם אחרונה, אני מבטיח', אבל אנחנו לא מוותרים. הבחור נשלח הביתה וחוזר רגוע. הוא יודע שזה מגיע לו. קרה לא פעם שבחור הפר את החוזה ומיד לאחר מכן הלך בעצמו לארוז מזוודות. לא היה צריך להגיד לו מילה.

היופי הוא שרבים מהבחורים אומרים בפירוש: "במחשבה לאחור, טוב ששלחתם אותי הביתה ולא וויתרתם. זה העניק לי את היכולת ללמוד ולהתנהג כמו שצריך".

רבים מקוראי 'דרך המלך' אינם עובדים בישיבות, אך כן מתמודדים עם חוסר גבולות בבית. איך מתרגמים את השיטה הזו כהורים מול ילדים?

הבסיס כאמור הוא חום, אהבה והעצמה אישית. על האקלים החיובי הזה, בונים את הגבולות. לדוגמה, ההורים קובעים שאין להכות. מי שמפר את הגבול ומרים יד על אחיו, לא יכול להיות ליד כולם, ולכן עליו ללכת לחדר, עד שירגיש כי ביכולתו לשמור על עצמו. אם הילד קטן, ההורה ילך יחד אתו לחדר, וכאשר הילד יודיע כי הוא מסוגל לא להכות, הוא יוכל לצאת. חזר ושנה? ישלח בשנית, עד שיאמר שוב: "אבא, אני מסוגל לא להרים ידיים", ושוב יוכל לצאת מחדרו ולשהות עם כולם. זה לא מוגדר בזמן, אלא ביכולת. יתכן מצב בו הילד יצא ויחזור שבע פעמים, עד שיצליח להציב לעצמו את הגבול, ואין להיבהל מכך.

העיקרון הוא שהתגובה צריכה להיות מידית, עקבית ובלי כעס. בדרך כלל הורים נוהגים הפוך – כועסים ולא עקביים.

חשוב לציין, שהגבולות ודרכי הפעולה משתנים ממשפחה למשפחה, כמו כן, הכרחי הוא שהאב והאם יעבדו בשיתוף פעולה מלא.

אני מאמין

שמענו שמתקיימת אצלכם בישיבה 'תכנית אמון', האם תוכל לספר לנו עליה?

תכנית האמון שלנו מתקיימת בישיבה כבר שלוש שנים, כאשר כל העת המערכת בודקת את עצמה ומנסה להתייעל בהתאם. התכנית בנויה על בסיס אותם עקרונות של הגבולות.

ישנן שלוש רמות אמון הנוגעות בעיקר ליציאה מהשטח, כשהמשמעות היא: כמה אני סומך עליך כשאתה יוצא מהשטח. נקודת הפתיחה של כל הבחורים היא הרמה האמצעית. בחור שיצא רק למקומות שאישרו לו, חזר בזמן והתנהג בצורה אמינה – יעלה לאחר חודש לרמה גבוהה יותר, המאפשרת יציאות נוספות למקומות נוספים.

מה קורה כאשר בחור איחר?

אם מדובר באיחור משמעותי של עשר דקות, רבע שעה, בלי סיבה מספיק מוצדקת, הדבר מוריד לבחור דרגת אמון. כמו כן, בחור שמשקר ואינו מקפיד על אמינות, יורד אף הוא דרגת אמון. בדרגה הנמוכה הבחור יכול לצאת מהשטח רק עם איש צוות. אך גם אז, הדלת לא נסגרת בפניו. כעבור חודש הוא יכול לעלות בדרגה, במידה ושמר על אמינות.

יש כאן שתי אמירות ברורות: אנחנו סומכים עליך שאתה יכול לנהל את עצמך, מצד שני עליך להוכיח את עצמך.

כתוצאה מהתוכנית, פתאום הזמן החל לתפוס אצל הבחורים מקום. בחור עומד בתור במכולת ורואה שהוא לא יספיק, הוא מחזיר את המוצרים וחוזר לישיבה, או מתקשר לברר אם יכול להתעכב עוד כמה דקות. הבחורים שומרים על דרגת האמון שלהם מכל משמר. הכדור עובר לידיים שלהם. הם מנהלים את עצמם. המעניין הוא, שכתוצאה מכך, הקשר האישי עם הבחורים לא רק שלא נפגע, אלא נעשה עמוק ומשמעותי יותר.

בקרה מתמדת

מה המקום של ההורים? עד כמה חשוב הקשר של ההורים עם הישיבה?

אנחנו מדגישים להורים כבר בתחילה: ישיבה זה לא 'שגר ושכח'. אנחנו צריכים את עזרתכם, הן בהתייעצות, שהרי הם מכירים הכי טוב את התלמיד, והן בגיבוי לישיבה.

הורים שמשתפים פעולה עם הישיבה באופן מלא, ואומרים: "אנחנו אתכם למען החינוך של הילד", רואים את הבן מתקדם ונבנה. קרה פעם שבחור נדרש לנסוע הביתה ביום שלישי, כאשר ביום חמישי יצאו לשבת חופשה. הבחור היה בטוח שיעשה 'גשר' ויגיע ביום ראשון, אבל אביו הודיע לו: "מחר בבוקר, אני שוכר רכב ואנחנו (לשון רבים) חוזרים לישיבה". כעבור זמן, היתה לנו התלבטות למי לתת אות הצטיינות, ובחרנו בו בעקבות השינוי התנהגותי. הבחור הזה עבד על עצמו, ולהורים היה חלק משמעותי בתהליך. הם נתנו גב חזק, לא התבלבלו, ושידרו: "אנחנו עם הישיבה, לטובתך".

אחרי תכנית כזאת, אפשר לשבת על זרי הדפנה וליהנות מהפירות…

ממש לא. בחינוך הכלל הבסיסי הוא שלא מפסיקים לבנות. אין נקודה שבה אפשר להגיד: "סיימנו, הגענו אל המנוחה ואל הנחלה".

העולם משתנה, הבחורים משתנים, והדבר מצריך בקרה מתמדת. אנו מתייעצים רבות עם אנשי חינוך ואנשי מקצוע, יושבים באסיפות, בודקים מה טוב וכדאי לשמר ומה טעון שיפור.

האסיפות הן מרכיב מאוד משמעותי בחינוך. ישנן אסיפות שבועיות נפרדות לר"מים, למשפיעים, למשגיחים ולמדריכים, ובנוסף אסיפות צוות משותפות. קיים סנכרון בין כל חברי הצוות, והבחורים מרגישים זאת.

מול התלמידים משדרים קו מאוד ברור, אבל פנימה, ישנה בקרה בלתי פוסקת. מה שהיה טוב לשנה שעברה, לא בהכרח מתאים לשנה זו. החיים הם כמו רכיבת אופניים על הר, אם לא עולים ומתקדמים, יורדים, חלילה.

הרבי הרש"ב אומר שצריך לחשוב בכל יום חצי שעה על חינוך הילדים. זהו העניין של ההתבוננות והעבודה התמידית. כן הוא גם כהורים מול הילדים בבית, ההורים צריכים לשבת ולהתבונן אודות החינוך של הילדים ולהתקדם בכל העת.

נסיים בתפילה, שנזכה כהורים וכמחנכים, העמלים כה רבות בחינוך הילדים, לרוות נחת חסידי מכל ילד וילד, ולומר לרבי מלך המשיח, בהתגלותו המיידית לעיני כל: ראו גידולים שגידלנו, שליחים נאמנים בצבא המלך.

צידה לדרך:

נקטו פעולות המונעות התנהגות לא רצויה:

* מצאו בכל ילד כישרון או תכונה מיוחדת והעצימו אותה. עשו מזה "וואו".

* הרבו בדברי שבח ממוקדים ומפורטים.

* ספקו לילד חוויות הצלחה. הגדירו הצלחה כהתקדמות אישית ביחס למצב הקודם.

* הקדישו זמן קבוע לשיחה אישית, בה בעיקר הילד מדבר והמבוגר מקשיב.

* הגדירו לעצמכם באופן ברור מהם הגבולות ודונו בהם עם הילדים. הבהירו מה יהיו התוצאות של חציית גבול.

במקרה שילד פרץ גבולות:

* הדגישו לעצמכם ולילד, שאין זה ענישה כי אם עזרה לילד לשמור על הגבולות.

* פעלו ביישוב הדעת, ללא כעס.

* שמרו על עקביות! גם אם נדרש להציב את אותו הגבול פעם אחר פעם.

* העדיפו תוצאה המאפשרת לילד להבין את הקשר בינה ובין המעשה, ותוביל אותו להתבוננות עצמית, בקצב שלו.

ובנוסף:

* הקדישו זמן לבקרה על שיטות החינוך שלכם ושפרו לפי הצרכים.

* התייעצו במידת הצורך.

* והכי חשוב: זכרו, חינוך הוא תהליך ועבודה עצמית בלתי פוסקת. הצלחתם לעמוד ביעד מסוים פעמיים, ובפעם השלישית נכשלתם? אל תפלו ברוחכם. המשיכו לעבוד, תוך תפילה ואמונה, וכשאדם מקדש עצמו מעט למטה, הקב"ה מסייע לו מלמעלה.