"בכל יום ויום חייב אדם לצאת לשליחות"

ראיין: הרב נדב כהן, מגזין דרך המלך

"יציאה לשליחות היא לא מאורע חד פעמי. כל אחד צריך לצאת לשליחות בכל יום מחדש". במשפט תמציתי זה פותח הרב בערל לאזר את ראיון ה'הקהל' העוסק כולו במהותם של שליח ושליחות. הרב בערל לאזאר, הינו רבה הראשי של רוסיה, ממייסדי ומחברי מועצת הרבנים של מרכז רבני אירופה, בעל קשרים חמים עם נציגי השלטון ועשירים יהודיים ועומד בראש מוסדות ציבור רבים ומפוארים ברחבי רוסיה. על אף זאת, הצלחה בשליחות בעיניו היא לא בניינים ומוסדות גדולים, אלא פשוט… לגעת בלב היהודי.

כל יום בשליחות הוא מתנה

איך קמים פתאום ויוצאים לשליחות?

לא צריך לצאת לשליחות. נמצאים בשליחות בכל רגע ורגע. כל פגישה, כל נסיעה, יכולה להפוך בנקל לשליחות. אמנם יש כאלה שזכו לצאת באופן רשמי לשליחות, ועליהם להודות על כך לרבי ולנצל את ההזדמנות הזו, אך האמת היא שכל חסיד הוא שליח.

אחד השליחים אצלנו במוסקבה קיבל הודעה פתאומית שלא יוכל להישאר יותר במדינה ונלחץ שיצטרך לעזוב את השליחות. בסופו של דבר העניין הסתדר. בעקבות כך אמר השליח, שכעת הוא מבין שכל יום בשליחות הוא מתנה!

פעמים רבות נמצאים במצבים שמתאפשר לנו ללכת למבצעים, לקרב עוד יהודי, ואנו לא מעריכים את ההזדמנות שנתנה לנו לפעול. אני חושב שמאותתים לנו: הביאו לך הזדמנות? תנצל אותה! תעשה כל מה שאתה יכול כדי לקרב את היהודי הזה, לדבר אתו, לאהוב אותו, להראות לו שאכפת לך ממנו. הדבר שהכי פועל על אנשים, זו ההרגשה הזו שלא באנו כדי לעזור לעצמנו ו'לסמן וי', שהנחנו עוד תפילין ובדקנו עוד מזוזה, אלא באמת אכפת ממנו, שיהיה לו טוב. כשהוא ירגיש שבאמת רוצים את טובתו – הוא לא יסרב.

מה מיוחד בשליחות של שנת הקהל?

בשנת הקהל הרבי מעניק אנרגיות חדשות. ניתן לאסוף מספר יהודים, לדבר איתם – וזה נחשב הקהל. חידוש נפלא. עד שהרבי עורר על הענין, חשבו שהקהל הוא רק כאשר נאספים כל עם ישראל בירושלים, אחת לשבע שנים, ביום אחד ובהזדמנות אחת [ואף היו שניסו ליזום כיום ענין של הקהל בחג הסוכות בירושלים].

אך הרבי אומר שהקהל – זה כל השנה. מעניין שגם בספרים לא חב"דיים, מצטטים בשם הרבי שהשנה נחשבת שנת הקהל, ולא צריך דווקא את כל עם ישראל, אלא אפילו כמה יחידים שמתאספים ומדברים איתם כך שיתעוררו להתחזק בתורה ובמצוות – הרי זה הקהל!

שליחות בשנת הקהל, זה פשוט. לפגוש יהודי, לעשות אתו הקהל באוטובוס, בחנות, במשרד, בבית, בכל פגישה עם יהודי לדבר בעניינים שמביאים לחיזוק בתורה ויראת השם, וזה מביא שפע ברכות. זו הבטחה לא רגילה מהרבי.

למה לא אמרת קודם?

לאחרונה היתה לי פגישה עם יהודי כלשהו. אחרי שהסתיימה הפגישה ונפרדתי ממנו, תפסתי את עצמי: היתה לי הזדמנות לדבר ולפעול בענייני יהדות ולא עשיתי זאת. יכולתי להניח אתו תפילין, לבדוק מזוזה וכדו'. הבנתי שזו הזדמנות שהלכה, והייתי שבור מכך.

באותו ערב היתה לי פגישה עם יהודי אחר. הלכנו לאחת המסעדות הכשרות, ואמרתי לעצמי שאני חייב לעשות משהו. ומה אני יכול לעשות? מזוזה – אנחנו לא בבית שלו, תפילין – זה כבר לילה… החלטתי שאעשה אתו הקהל. אספר לו על הקהל עם כל החיות שלי, חיות שמגיעה לפעמים כשמתעוררים בתשובה. אמרתי לו שהקהל זו הזדמנות מיוחדת ליראה את השם והרחבתי בנושא.

הוא הקשיב בתשומת לב, ואחר כך אמר: 'אם כך, למה אתה מספר לי על זה רק עכשיו? הרי תשרי היה לפני כמה חודשים. לו הייתי יודע על כך בתחילת השנה, הייתי פועל ועוסק בזה'. הבנתי שאנחנו רק מפחדים לדבר. אנשים מוכנים ורוצים, ואחר כך באים אלינו בטענות, מדוע לא אמרנו קודם.

כמובן שצריך לדבר בשפה של העומד מולנו. באופן של 'אורות בכלים', כלומר שהוא יראה עד כמה שזה תורם עבורו, שזה מביא לאחדות במשפחה, יוצר אווירה חדשה, נותן טוב גשמי ולא רק רוחני. כאשר אומרים זאת באופן היוצא מן הלב זה נכנס אל הלב.

המפתח להצלחה – לגעת בלב

הרב אומר שכאשר אכפת מהשני, מצליחים בשליחות. בכל זאת, רואים שישנם שלוחים שההצלחה שלהם מאוד גדולה, ממש אימפריה. איך אפשר להצליח בגדול?

אני לא חושב שהצלחה של שליחות זה לחשוב בגדול. כאשר השני מרגיש שאתה דואג בשבילו – זו הצלחה. נכנס פעם מישהו ליחידות, והרבי הקשה בפניו: מדוע הלב ממוקם בצד שמאל? הרי כל דבר של טוב וקדושה נמצא בצד ימין. המשיך הרבי והסביר, שהאמת היא שהלב לא בצד שמאל, אלא הלב של השני נמצא בצד ימין שלי, כי מה שצריך להיות אכפת לנו – זה הלב של השני.

אין שליח שיגיד שההצלחה שלו זה מוסדות גדולים, בנינים גדולים, אימפריה גדולה. ההצלחה של שליח – זה עוד נשמה, עוד ניצוץ יהודי שהתקרב.

מספרים שפעם הגיע יהודי לרבי לפני י"א ניסן ואמר לרבי שהוא רוצה לתת צ'ק פתוח לכל מה שהרבי יגיד, בתור מתנה ליום הולדת של הרבי. הרבי אמר לו, שאם הוא רוצה לתת מתנה, שיתן את הכסף עבור חלוקת מצה שמורה. היהודי נדהם והסביר לרבי שהוא רוצה לעשות משהו גדול! השיב לו הרבי: אני מדבר על דבר גדול! שכל יהודי יקבל מצה שמורה. 'לא', התעקש היהודי, 'אני מדבר על דבר גדול, בניין גדול, מוסד גדול, לבנות משהו ענק, כמתנה ליום הולדת', השיב לו הרבי: בנינים גדולים – יש בוויליאמסבורג, המתנה שאפשר להעניק לי – זה לתת לעוד יהודי מצה שמורה.

זו השליחות הכי גדולה וזה מה שיהודים רוצים. שמישהו יבוא וייתן להם את התחושה 'אני אוהב אותך, אכפת לי ממך. אנחנו צריכים אותך, צריכים את המצוה שלך'. כל השאר, בנינים גדולים, בוג'ט גדול, זה יפה וטוב לתמונות, אבל זה לא מה שעושה את השליחות ליותר מצליחה.

לקרב – זה מתוך יחס אישי של קירוב. ליובאוויטש, זה ליובא – אהבה. זה המוטו והסיסמה שלנו. זה הכוח שלנו, פשוט להראות ליהודי כמה אוהבים אותו.

יש הרבה מוסדות לא חב"דיים שמתעסקים בקירוב, והם צריכים להראות שיש להם 10 תלמידים חדשים בישיבה – זו הצלחה בעיניהם. אצלנו זה ממש לא כך. ההצלחה שלנו – היא לעזור ליהודי שני, לתת לו את ההרגשה שהוא בבת עינו של הקב"ה, ואם הקב"ה אוהב אותך, אני ודאי אוהב אותך. כמו שאתה. זה מה שמקרב יהודים וזו ההצלחה של השליחות.

כדי לדעת איך בונים מוסדות, צריך לשאול את אלו שבונים מוסדות, אבל אני לא חושב שזו תמצית שליחות.

"היית מדריך שלי בקעמפ לפני 25 שנה!"

השמחה מגיעה לאדם מזה שהוא נותן, לא מזה שהוא מקבל. גם פסיכולוגים אומרים זאת. כשאדם נמצא בעצבות, אחת הדרכים להוציא אותו מהעצבות היא על ידי הנתינה. ההרגשה שהוא פועל משהו.

כשיהודי חוזר אליך אחרי תקופה ומזכיר לך בהתרגשות: 'פעם עזרת לי כך וכך…' זה נותן הרגשה של גן עדן, יותר מזה אתה לא צריך.

לא מזמן פגשתי אברך שגר באמריקה. הוא היה מדריך בקעמפ ברוסיה לפני 25 שנה, ולאחרונה הוא נסע לארץ לטיול במנהרות הכותל. הוא נתן לבנו כסף שיקנה כרטיסי כניסה. הפקיד התבונן בילד ושאל אותו: אתה מכיר אדם פלוני? והילד השיב – הוא אבא שלי! הסתבר, שהאבא היה מדריך של הבחור-הפקיד בקעמפ לפני 25 שנה ברוסיה! הם נפגשו, והבחור סיפר לו עד כמה הקעמפ נתן לו. כשהאברך החב"די סיפר לי את הסיפור הזה – ראיתי עליו אור בעיניים. הוא פשוט הרגיש תענוג מכך שקירב ילד. היום הוא בארץ, מסתובב ליד הכותל, שומר תורה ומצוות והכל בזכות האהבה שקיבל בקעמפ. אין יותר מזה.

אם רואים תוצאות מיד באופן של "עולמך תראה בחייך", זה נס. בדרך כלל הדבר לוקח חודשים ואפילו שנים. אבל התוצאות הללו נותנות את הכוח להמשיך. כשיהודי ניגש אליך ואומר לך: " הייתי במצב קשה ואתה ביקרת אותי כמה פעמים, עודדת אותי ועזרת לי", נגרם סיפוק עצום. בעיני, המתנה הכי גדולה שהרבי נתן לנו במפעל השליחות, היא סיפוק בחיים. פשוט להרגיש סיבה למה אני חי. אחרת לא היה לי סיפוק. כל זה – מצד הנפש הבהמית.

אם מסתכלים מהצד של הנפש האלוקית, יש בלי סוף סיפורים על בעלי-תשובה והזכויות שבזה וכו', שזה מה שאדמו"ר הזקן אומר על המגיד ממעזריטש שמה שהיה מיוחד אצלו – שהוא קירב יהודים בתשובה. לנפש האלוקית לא צריך להסביר את התועלת, אבל אפילו הנפש הבהמית נהנית מזה.

הרבי הפך את רוסיה

איך זה להיות שליח ברוסיה, מקום שבו חב"ד צמחה, לאחר שנות הקומוניזם? האם רואים היום התעוררות מחודשת?

אין ספק שזו זכות גדולה, להגיע למדינה שהרביים השקיעו בה כל כך הרבה.

מספרים שהרבנית אמרה על צרפת: "אנחנו חרשנו וזרענו ואתם קוצרים", אחרי שהרבי והרבנית היו שם במשך כמה שנים. רוסיה זהו מקום שמאז הבעל שם טוב ועד הרבי – השקיעו בו מסירות נפש בפועל יום אחר יום, במשך מאות שנים. לנו ניתנה זכות לקצור את פירות מסירות הנפש שלהם.

אומרים "זורעים בדמעה ברינה יקצורו", הם זרעו בדמעה ואנחנו קוצרים ברינה. בוודאי שזו זכות גדולה.

אחד הדברים המדהימים זה לראות את הניסים שהרבי פעל כאן. כולנו שמענו וראינו את השיחות שהרבי דיבר על יהדות רוסיה, ה'לחיים' שהרבי ביקש שיגידו, התפילות ושאר הפעולות.

הרבי דיבר שיגיע היום ש"באו האובדים מארץ אשור והנידחים מארץ מצרים", הרבי בכה, התפלל והתחנן שזה יקרה, וזה קרה!

אנחנו יודעים, שלדאבוננו יש דברים אחרים כמו מיהו יהודי ושלימות הארץ שבהם המלחמה לא הסתיימה, אולי בגלל שזו מלחמה מול יהודים שלהם יש בחירה. אבל עם הקומוניזם ומה שהיה מאחורי מסך הברזל – זו לא הצלחה, אלא נס גלוי שאף אחד בעולם לא האמין שיקרה. כשהרבי דיבר על כך, אנשים חשבו שזו פנטזיה, והיום רואים את התוצאות!

היתה לנו לאחרונה שמחה משפחתית. חילקנו כתשורה – וידאו של השיחות שהרבי דיבר ברוסית. חשבנו שיש 3 שיחות שהרבי דיבר – בל"ג בעומר, בערב ר"ח סיון ובחול המועד פסח, פתאום הסתבר לנו, שיש תשע שיחות שהרבי דיבר ברוסית! בפני עם ועדה, כשאף אחד בחדר לא הבין רוסית, ואיש לא הבין מדוע הרבי מדבר פתאום ברוסית, 15-20 דקות, למי ולמה?

הרבי דיבר על כך שיש חוק ברוסיה שאומר שחייבים לתת ליהודי חופש דת, ואם אלו שעומדים בראש המדינה לא יעשו את זאת – יצטרכו להוריד אותם ולשים במקומם אחרים.

מי יוריד אותם? מי ישים במקומם אחרים? – רואים פשוט נס גלוי שהרבי פעל. בעוד שכולם אמרו שאין עתיד ולא שייך לשבור את מסך הברזל, הרבי – אחד מול מיליונים –  עשה את המהפכה הזו.

לצד הזכות, ישנה גם הרגשה של אחריות גדולה. כאשר נדרשה מסירות נפש – בוודאי שהיה קשה, ולא כל אחד הסכים לפעול. אבל כשהדלתות פתוחות בפניך, עוזרים לך, ובכל זאת אינך פועל – זה ממש לא ראוי.

הרבה יותר קל ממה שחושבים

איך יוצאים מהמחסומים הפנימיים? איך עושים את ה"יציאת מצרים" הזו?

אני חושב שלכל אחד יש מחסום כלשהו: הרגשה שאינו מסוגל לעשות, או שלא מתחשק לו. יש בלי סוף תירוצים למה אני לא מתאים ולא שייך לפעול בעניין מסוים.

בפועל, הרבי אומר "לכתחילה אריבער", לך תעשה, אל תשאל שאלות. תפעל ותתקדם. רואים שכאשר פועלים – הדבר הרבה יותר קל ממה שמשערים.

אנשים חושבים: איך אני יכול להתקשר לאדם הזה? וכי אני יכול להשפיע עליו? אני יכול לדבר אתו על יהדות? הוא הרי לא כלי, ואני לא מתאים לזה, ובכלל, העיתוי לא נכון… לדוגמה, לקום באמצע טיסה, לגשת ליהודים לשאול אותם אם הם רוצים להניח תפילין. כל אחד מרגיש לא נוח ומתבייש, והיצר הרע מביא לו תירוצים רבים.

בפועל, כשמתחילים לעשות – רואים שזה הרבה יותר קל ממה שחושבים, כי עיקר החסם הוא בראש שלנו.

לכן, אם אתה בטוח בשלושה דברים: האחד, שזהו הדבר הנכון, השני, שזה לטובת הזולת, והשלישי, שאין אלה הכוחות שלך, אלא כוחות של הרבי – בוודאי שיהיה לך הרבה יותר קל להצליח.

גם אברהם אבינו כשהלך לעקידה נתקל בדרך בניסיון של נהר שוצף, וכך גם משה רבינו עמד מול ים סוף, אך בפועל, הים נבקע לפניהם.

אסור להיתקע בסיבות למה לא לפעול. בשביל לא לפעול יש הרבה סיבות: אני יותר מדי מכובד, אני פחות מדי מכובד, אני לא יודע לדבר וכו'… לא צריך לחשוב יותר מדי, אלא לפעול כמו חייל שמבצע פקודות גם אם הוא לא מבין. על ידי זה מתגלים כוחות שלא שיערו בכלל.

מה עלינו לעשות כדי לקבל כוחות מהרבי?

לא צריך לעשות שום דבר. הרבי פשוט נותן כוחות ברגע שפועלים.

כמובן שככל שנהיה מקושרים יותר, נקבל יותר כוחות. הדרך להתקשרות – היא על ידי לימוד תורתו, מאמר ושיחה של הרבי. לא צריכים להיות חסידים גדולים כדי להאמין בדבר הזה. רואים בפועל שכאשר חסיד לומד שיחה/מאמר/אגרת של הרבי – הוא מתרומם עשרה טפחים מעל הקרקע, הוא מסתכל על העולם באופן אחר, העולם כבר לא מפחיד אותו. רואים בדברי הרבי שהכוחות שיש לנו הם חזקים הרבה יותר מהכוח של העולם.

הרבי מסביר שליהודי שני יש נפש אלוקית, שהרי לכל יהודי יש נשמה אלוקית, ואיך יכול להיות שהוא יתנגד לקיום מצווה? זה לא יכול להיות! אלא שיש העלם והסתר והעבודה שלנו היא להסיר את ההעלם וההסתר. היהודי השני רוצה, ואם ח"ו הוא אומר שהוא לא רוצה, הרבי אומר בשיחה שהרחמנות עליו הרבה יותר גדולה.

יש אדם שהוא רעב, יודע שהוא רעב וצריך לאכול, רק שאין לו מושג איפה יש אוכל. אתה מביא לו את האוכל והוא אוכל. אבל יש יהודי אחר שהוא רעב ולא יודע שהוא צריך לאכול, ואפילו לא מבין למה הוא רעב ומה עליו לעשות, והרחמנות עליו גדולה בהרבה.

יהודי שיודע שצריך להניח תפילין –יסתדר. הוא ימצא את הדרך להניח תפילין. העבודה שלנו היא עם יהודים שאומרים שהם לא רוצים להניח תפילין, כי הרי בפנים הם רוצים להניח תפילין, והעבודה היא לגלות את הרצון האמתי שלהם. כדי לגלות את הנפש האלוקית– זה לא קשה. עלינו להיות בטוחים בעצמנו, לדעת שיש לנו כוחות וברגע שרואים הצלחה פעם אחת, הרבה יותר קל להמשיך בזה. ואם שוכחים למחרת שהיתה הצלחה, ממשיכים באופן של "לכתחילה אריבער".

להזמין עוד יהודי לליל הסדר

אני זוכר בתור ילד, כשהיתה העליה הגדולה של יהודי רוסיה לארץ, חשבנו שכל היהודים הגיעו לארץ, אני מבין כעת שיהודים רבים נשארו שם?

היהודים שעלו אז לארץ, הם אלה שהיו קשורים הרבה יותר ליהדות, ולכן הם עזבו את רוסיה. אלו שנשארו ברוסיה – היו רחוקים בתכלית מהיהדות, ולפעמים אפילו לא ידעו שהם יהודים. ההורים שלהם פחדו לספר להם שהם יהודים.

כשהמצב כאן השתפר והכל השתחרר, גם היהודים האלה התעוררו והבינו שאפשר להיות יהודי, וברוך ה' היום הם מתקרבים ועושים מהפכות, ומשנים את החיים שלהם מן הקצה אל הקצה.

אם אתה שואל אותי, כיום יש בארץ מאות-אלפי יהודים רוסים המצפים שיקרבו אותם, ומרגישים מחוץ לקהילה.

אני מדבר אל כל חסיד שנמצא בארץ ויכול לקרב יהודי שהגיע מברית המועצות. זה לא קשה. היהודים האלה רוצים שיקרבו אותם. אתה עושה ליל הסדר – תזמין אותם. כל אחד מכיר כמה יהודים שהגיעו משם. תזמין לא רק את המשפחה שלך, תזמין את אלו שאף אחד לא מזמין אותם. תביא אותם הביתה, תקרב אותם, תתקשר איתם, ואז כל אחד יראה תוצאות אדירות בגשמיות וברוחניות.

כל אחד יקבל בסופו של דבר טובת הנאה גם בגשמיות, בחיים הפרטיים שלו, כתוצאה מכך שהצליח להתקשר עם יהודים אלה.

לקראת סיום, האם הרב רוצה להוסיף כמה מילים אודות הקהל?

אני זוכר שלאחר שבת פרשת ויקהל שנת תשנ"ב, אחרי ששמעתי את החזרה של השיחה האחרונה לעת עתה, בה הרבי מדבר על הקהל, לקחתי החלטה שבעז"ה בכל ליל שבת ובשבת ביום אעשה הקהלת קהילות ואדבר לפני הקהל. מאז הדבר נעשה מנהג קבוע ואני רואה תוצאות רבות מההחלטה הזו. אף שלפעמים לא קל, לדוגמה כאשר התפילה מתאחרת, בכל זאת, לא החמצתי אפילו שבת אחת מאז! הרבה אנשים באים לבית הכנסת ואומרים שהתפילה לא כל כך מעניינת אותם, אבל הם באים כדי לשמוע את השיחה של הרבי. זה מה שמושך אותם.

כדי להביא את סיום הגלות ולהביא את הגאולה, בוודאי שאחד הדברים זה להתבונן בשיחה הזו שהרבי מתחנן לפעול בעניין של אהבת ישראל ולהקהיל קהילות.

השנה זו שנה מיוחדת, שנת הקהל. צריכים להוסיף ולפעול ורואים תוצאות מיד. כמו שהרבי אומר "בחנוני נא בזאת", וכלשון העם –  בדוק ומנוסה.

ובעז"ה שנשמע שוב התוועדות מהרבי, מויקהל תשנ"ב עד ויקהל תשע"ו – תורה חדשה מאתי תצא, גילוי של משיח!