הרב החב"די שמאיר את מחשכי הכלא

ראיין: נתן אברהם, בית משיח

במשך שישים וחמש שנות חייו, יצא ונכנס בשערי בתי הכלא. במשך כל השנים הללו ניסה מיודענו – בתמיכת עזרה מקצועית, ידידים ובני משפחה – לצאת ממעגל הפשיעה ולארגן את חייו מחדש, אך לשווא. בכל פעם שהוא משתחרר, כמה חודשים לאחר מכן הוא נעצר מחדש ומוכנס אל מאחורי חומות הכלא. "לפני כמה שנים נעצר האיש בפעם השלוש–עשרה בחייו ונשלח אלינו למתקן המעצר 'אהלי קדר' בו אני משמש כרב", נזכר הרב ליאור רוזנבוים.

"בבית המעצר אני מפעיל תוכנית מיוחדת שנקראת 'מדרשה' עבור יהודים שומרי תורה ומצוות, ולמי שחפצה נפשו להתקרב ליהדות. גם הוא ביקש להיכנס לתוכנית. הצוות המקצועי הסתייג, אך אני התעקשתי, וכניסתו אושרה. קודם קבלתו קיימתי איתו שיחה בה הבהרתי את הכללים והחוקים; הוא הבטיח לעמוד בהם, אך כבר ביום הראשון נכשל והודח. כעבור כמה שבועות ביקש בשנית, ואני שהאמנתי שאסור להתייאש מאף יהודי, הסכמתי. הוא נכנס אך לצערי שוב נכשל".

כשביקש בשלישית לאחר כמה חודשים, צריך היה הרב רוזנבוים להפעיל את קסמו וכוח השכנוע שלו כלפי צוות ההנהלה שלבסוף נתנו את אישורם. 'הפעם אני מבטיח להשתנות', הוא נתן את מילתו בשיחה המקדימה, ושוב הובהרו לו התנאים והכללים, קימה בזמן, התנהגות נאותה, ושיתוף פעולה. הוא הבטיח למרות שאיש לא האמין שיצליח. בפועל, המציאות ניצחה את הערכות, האיש עבד קשות ובפעם הזאת הצליח, עמד בכללים והשתנה.

"היה מרגש לראות איך אדם שאיש לא נתן בו אמון, משתנה מול עינינו. לפני שהשתחרר מהכלא, נערך טקס חלוקת תעודות במעמד מפקדת המתקן הגב' רינה הראל, שבמהלך הטקס העניקה לו תעודת הצטיינות. כשקיבל את התעודה, פרץ בבכי וסיפר שמעולם לא קיבל תעודה טובה כל חייו. היו אלו רגעים מרגשים, אך המרגש ביותר מבחינתי היה שהאיש שוב לא נעצר יותר. לימים נודע לי שגם הוא וגם בנו חזרו לחיי תורה".

אם תרצו, סיפור זה מתמצת את עבודתו ושליחות חייו של הרב רוזנבוים המשרת בעשור האחרון במסגרת 'שירות בתי הסוהר'. "אני נמצא כאן על תקן האופטימי הנצחי שאיננו מתייאש מאיש", הוא מחייך, אך לאחר מכן גם נאנח. אנחה זו מסגירה את העבודה הקשה שהוא וחבריו רבני מתקני הכלא, משקיעים ועמלים כדי לסייע לאסירים, תחת השראתו של רב שירות בתי הסוהר הרב יהודה יקותיאל וויזנר.

לקראת חג החירות, ביקשנו לשמוע מהרב רוזנבוים איך נראים שעבוד וחירות מנקודת מבט של רב בבית כלא.

שינוי חיים פתאומי

הרב רוזנבוים גדל והתחנך במשפחה המשתייכת לחוגי הציונות הדתית, יליד פתח תקווה ובוגר בתי הספר 'נאות דוד', ישיבת 'נחלים' והישיבה התיכונית 'במעלה'. הוא היה מוכר בין חבריו כילד טוב אך כזה שעומד על דעתו ולא מוכן לשחות עם הזרם באופן אוטומטי. היכן שחשב שאין איש, לקח מנהיגות. "העמידה על הצדק בערה בי מאז הייתי ילד צעיר. לא יכולתי לסבול עוול וצביעות".

לאחר שירות צבאי קשה, ביקש הרב רוזנבוים לקחת פסק זמן מאינטנסיביות החיים והחל לעבוד בחברת בנייה. "תפקידי היה להעלות בלוקים מהקומה התחתונה לקומה הרביעית. הייתי מגיע לעבודה בבוקר, מדליק שירים בדיסקמן שרכשתי, מקשיב תוך כדי עבודה. במשך כשנה הייתי אני, בורא עולם והבלוקים. בכל הזמן הזה היה לי זמן לחשוב על החיים ומהותם, על שליחותי בעולם ועל המהות שלי כיהודי.

"לאחר תקופה התחלתי לעבוד עם קבלן שיפוצים עצמאי. זה נמשך תקופה עד שהגעתי למסקנה שיהודי צריך להפעיל גם את הראש ולא רק את כפות הידיים". ליאור עזב את העבודה הקשה בבנייה והחל ללמוד להיות הנדסאי בניין. כשסיים את לימודיו בהצלחה יתרה, התקבל לעבודה בחברת 'קורם קונסטרוקציות', שם התקדם בעבודתו עד שהגיע לתפקיד סגן מנהל פרויקטים. "הייתי צריך לנהל פרויקטים גדולים ברחבי הארץ. אמנם לא עבדתי עוד בעבודת כפיים, אך האחריות שהייתה מונחת על כתפיי, הייתה גדולה. הייתי מאושר ושמח ממעמדי כמו גם מתלוש המשכורת.

"היה לי בעצם הכול; הרגשתי ממש בגג העולם, מכונית טובה, מעמד נהדר, ועוד. דווקא אז, כשאני בתחושה שאני נוגע ב'גג העולם', נמצא בתפקיד שהוא חלומו של כל צעיר בן גילי, התחלתי לחוש ריקנות עזה. כל השתתפות שלי בחתונה של חברים, הייתי שואל את עצמי האם בחיי עבודה טמון עתידי? ואז התחלתי לחוש געגוע לחזור לישיבה. בשלב הראשון של ההתחזקות, הייתי מאזין לקלטות של שיעורי תורה מפי רבנים שונים שדיברו בסגנון של בהלה והפחדה". עם זאת, ליאור ידע תמיד שהכתובת ליהדות היא בית חב"ד. כשעבר להתגורר בראש העין, הגיע לבית חב"ד בהנהלת הרב בנימין עקיבא. "אני זוכר איך הרב עקיבא דיבר בפשטות על–כך שהרבי חי וקיים והוא מלך המשיח. הדברים היו תמוהים לי מצד אחד, אך העובדה שנאמרו בצורה כל–כך פשוטה, גרמה להם להתקבל על לבי. מאז התחלתי להשתתף בשיעורי תורה וחסידות שהתקיימו בבית חב"ד.

"מהרב עקיבא שמעתי לראשונה על עומקה של תורת החסידות ועל גדולתו של הרבי מלך המשיח. הדברים הללו הדהימו אותי וחדרו לליבי כמים קרים לנפש עייפה".

בחלוף תקופה החליט ליאור שהוא מבקש לדעת עוד. הוא רצה להכיר לעומק את דרך החסידות. "הרב עקיבא דיבר איתי ישירות: 'ליאור, הגיע הזמן לעזוב הכול ולהיכנס ללמוד בישיבה'. הצעתו הייתה קונקרטית – 'סע לישיבת חב"ד בצפת'".

ליאור לא חשב רבות, ולתדהמת כל חבריו, הודיע למנהל החברה על סיום עבודתו, והוא הצפין לצפת. בישיבה הוא אמנם התקבל, אבל לא בקלות. "בחצי השנה הראשונה הייתי עובר מדי שבוע מחדר לחדר, לא הייתה לי מיטה קבועה". למרות זאת, המצב לא הבריח אותו מהישיבה, להיפך.

הרב רוזנבוים מתאר את הישיבה בצפת ואת רבניה כחממה שבנתה אצלו את היסודות לכל העשייה הברוכה שלו בימים אלו.

מאוחר יותר פנה מזרחה אל ירושלים ונכנס ללמוד בישיבת חב"ד שעל ידי 'מרכז גוטניק', שם למד לקראת הסמכה לרבנות, לימודים אותם המשיך בכולל של הרב מאיר אהרון ברחובות. בשלב מסוים שב אל ראש העין, שם התבקש להנהיג את בית כנסת 'טללי אורות' בשכונת 'גבעת טל'.

"המינוי לרב הקהילה הצעירה התקבל כשנה לפני נישואיי. את המעמד החדש ניצלתי כדי להרביץ תורה וחסידות ברבים. אחת הפעילויות שעשיתי, הייתה מלווה מלכה מדי מוצאי שבת. התחלנו את הסעודה עם ארבעה משתתפים, ובתוך זמן קצר כבר נטלו בה חלק עשרות משתתפים. המשפיע והמדריך שלי באותה תקופה היה ר' ראובן דונין שדחף אותי להשלים את לימודי הרבנות, לצד עבודת השליחות. אני כמובן חשבתי יותר על הפצת המעיינות, אך הוא הבהיר לי שאעשה יותר נחת לרבי אם אלמד".

לימים הוציא 'סמיכה' לרבנות מטעם 'היכל שלמה' ואף קיבל תעודת 'כושר לרב עיר'.

שיחת הטלפון הפתאומית ששינתה חיים

בשלב זה חלה תפנית משמעותית בחייו, כאשר קיבל טלפון מרב שב"ס, הרב יהודה יקותיאל וויזנר שזימן אותו לראיון עבודה. מסתבר שהרב מצא טופס קורות חיים ששלח ר' ליאור שנתיים קודם לכן למשרדי רבנות בתי הכלא. מכאן הדרך הייתה קצרה, ובשנים הראשונות שימש הרב רוזנבוים כרב בית הכלא 'אשל' ומאוחר יותר רב המתקן 'אהלי קדר'. בעקבות זאת עברה משפחת רוזנבוים להתגורר בבאר שבע.

המשמעות "היבשה" של רב בבית כלא, היא דאגה בסיסית לכל שירותי הדת לאסירים, כמו ארגון שיעורי תורה, הבאת סידורים, חומשים, ספר תורה למתקני הכליאה, דאגה לתפילות כסדרן, אוכל כשר ועוד. אך לא אדם כמו הרב רוזנבוים שיסתפק בזה.

כבר בשנה הראשונה הגה ויזם מסגרת בשם 'מדרשה' אליה נכנסים אסירים שומרי מצוות, או כאלה שמבקשים לחולל שינוי בחייהם. הוא בנה בעבורם תוכנית ברורה וכללי ברזל. "מרבית האנשים שמגיעים לכלא, מוצאים את עצמם תועים, תוהים ומבולבלים. חוסר הוודאות שלהם, גדול. אדם שנמצא בתחושה כזו, מצבו הנפשי מתערער, ואני ביקשתי לסייע בדיוק בנקודה הזו. לשמחתי, הנהלת בית הכלא שיתפה פעולה. יש לנו במדרשה מקום למניין אנשים. כשאנשים נמצאים יחד, זה גורם מאחד והופך להיות סוג של קהילה. הם קמים מוקדם בבוקר, מתפללים ולומדים, ובשעה 12 יוצאים לעבודה במפעל ציציות עד רבע לארבע, אז חוזרים למתקן לארוחת ערב, לתפילות ולשיעורי תורה. אין להם רגע דל או זמן לבטלה. זה מדהים. עצם זה שאדם קם בבוקר ויש לו מה לעשות, יש לו סדר ומשמעת, זהו הבסיס לחיים נכונים".

בנוסף למדרשיה, יכולים האסירים לקבוע פגישות עם הרב, לשוחח עימו ולהתחזק במה שהם זקוקים. לצד זה מוצא הרב רוזנבוים את עצמו מוסר שיעורים בענייני הזמן והשעה. "אני מקפיד ללמוד איתם תורה; אני אבחר כל נושא כדי להוציא ממנו נגזרת טיפולית. כל מה שאני מלמד, חייב להיות אקטואלי ובנושא שנוגע לאסירים. שלושת הספרים שחיברתי, באו מתוך השיעורים שמסרתי בבית הכלא, שיעורים שמתחילים ברעיונות עמוקים ומופשטים ועד לטיפים מעשיים ופרקטיים.

"ראיתי שיש לאנשים קושי לשלוט בכעסים, התחלתי אפוא למסור שיעורים וסדנאות בנושא, ולימים הוצאתי את הספר 'מושל ברוחו'".

אתם עוקבים אחרי האסירים אחרי שמשתחררים, או לפחות אתם יודעים שהשינוי שהתחלתם נמשך אחר–כך?

"אחד הדברים הכי חשובים בתהליך השיקומי שאנחנו עושים, הוא האמון בהם וביכולתם להשתנות. קודם כל עלינו להאמין ולאחר מכן גם לשדר להם את זה, בדיבור ובמעשים. כשפועלים בצורה נכונה, רואים גם אסירים שהשתנו מהקצה אל הקצה. בוודאי שלא תמיד רואים הצלחה, אך מי שכבר נכנס לתוכנית והצליח בה, זה אומר שישנה סבירות רבה שיצליח.

"היה לנו מקרה של אסיר שישב בעוון רצח. בשלב מסוים נכנס למדרשה שלנו, והתקדם מאוד. בשלב הבא נשלח לשיקום תורני ועבר שם תהליך יפה. לבסוף השתחרר מבית הכלא לאחר שניקו לו שליש מתקופת המאסר בשל התנהגות יפה. אותו בחור היה מהדמויות המפורסמות של 'עולם הפשע', וכיום השתנה מן הקצה אל הקצה. יש באמתחתי סיפורים מעין אלה לרוב, וזאת עבודתנו.

"היה אסיר נוסף שהגיע לכלא פעם אחר פעם. באחד הימים בא אלי וביקש להיות בחדרים של שומרי שבת, הוא הבטיח שרוצה להשתנות, אך שיתף אותי בעובדה שיש לו קושי לקום לפני השעה עשר בבוקר. הסכמתי לבוא לקראתו רק אם יוכיח נכונות לשתף פעולה. הסכמתי שיבוא מאוחר יותר, אך עליו לנסות להשתלב ככל האפשר. לאחר שבועיים קראתי לו לפגישה ואמרתי לו, 'עד עכשיו הצלחת, כעת יורדת לך הפריבילגיה, ואתה מתחיל לבוא בשמונה בבוקר'. היה לו קשה אך הוא עמד בזה, השתנה מאוד ויצא מהכלא ולא שב עוד".

מהו האתגר הגדול בשליחות הזו?

"במהלך עבודתי אני נחשף לחוויות קשות שאנשים עברו. במקרים רבים אתה רואה אנשים שהם קורבנות של החיים, ואם רק חלק אחד בפאזל שלהם היה שונה, הם היו במקום אחר לגמרי. מרבית האסירים חוו בילדותם מצוקה או אלימות ובחרו לצעוד במסלול הלא–נכון. אי אפשר להתעלם מהקושי שעברו, אך האתגר הוא לא לוותר על איש ולנסות לסייע להם לבחור בדרך אחרת.

"היה אסיר, שבעוונותיי, הייתה לי סלידה מסוימת ממנו. הוא היה בחור אלים ואגרסיבי, והנטייה הטבעית שלי הייתה להתרחק ממנו. פעם אחת קיבל ממני עונש והוא ביקש לדבר איתי. הוא סיפר לי את סיפור חייו ומעיניו זלגו דמעות. הוא סיפר איך אביו היה שב הביתה מדי לילה שיכור והיה מכה אותו מתוך שינה, ופעם אחת אף ניסה לקברו חי. המעשים הללו נפסקו כשהשכנים התוודעו לכך, דיווחו לרשויות הרווחה והוציאו אותו לבית אחר שם אומץ. כששמעתי את סיפורו, התמלאתי ברחמים. לא לחינם כותב אדמו"ר הזקן בתניא שהרחמים מביאים את האהבה. מאותה פגישה התחלתי להביט עליו בצורה אחרת לגמרי. הסיפור הזה טלטל אותי.

"היו עוד סיפורים ששמעתי, חמורים ומזעזעים מאלה. היו סיפורים ששנתי נדדה בגינם. כך שהאתגר מול אותן מצוקות מהלכות, הוא עצום. התפקיד שלנו הוא לאהוב, לחבק ולתת הרבה חום. כל אלה מהווים תרופה לכל מכאובי הנפש של האסירים".

לצד שולי החיים

הרב רוזנבוים מספר על כניסה חלקה יחסית לתפקיד שאמור להיות קשה ותובעני, אבל מסתבר שכבר היה לו ניסיון בעבודה מסוג זה.

"כשלמדתי הנדסת בניין בתל–אביב, הסתובבו על–יד המכללה בשכונת 'כפר שלם' חבורות של נערים עבריינים שגדלו בבתי מצוקה, והייתי מדבר איתם ומקשיב להם. גם כשלמדתי בכולל 'רצון יהודה', הייתה לנו פעילות התנדבותית עם נערים מבית ספר שאכלס עולים חדשים ובעקבות מעשי האלימות הרבים בו משרד החינוך התכוון לסגור אותו, ואנחנו פעלנו עם אותם נערים.

"תמיד נמשכתי לפעול עם אנשים שלא שפר עליהם מזלם. גם כשכיהנתי כרב בית הכנסת בראש העין, יסדנו שיעור מיוחד בשכונה סמוכה עבור נערים. מהר מאוד הבנתי שאלו לא נערים מן השורה אלא כאלה שתפסו כבר בשולי הפשע. השקענו רבות בעבודה איתם. לקראת כל שיעור היינו רוכשים מיני מתיקה ושתייה. את השיעור הראשון התחלנו עם שני משתתפים, ובמסיבה שערכנו לכבוד סיום שנה, הגיעו כמאה חמישים! לימים אף זכינו להכרה של העיריה וראשיה וכן רבנות העיר. לשמחתי, מרבית הנערים 'תפסו את עצמם' ויצאו מהפשע, חלקם אף הקימו בתים לתפארת.

איך נראה אדם שנלקחת ממנו החירות? אתה פוגש את זה מדי יום?

"בשונה מבית כלא, בית מעצר הוא המקום אליו מגיעים לפני המשפט. זו התחנה הראשונה ולכן ההלם של העצירים הוא גדול. צריך להבין שמרבית העצורים הם אנשים שחיו את חייהם בטוב ובנעימים ועברו על החוק, בשגגה או במזיד, ונעצרו. אנשים במצב כזה יכולים להגיב בשתי צורות. או להיות מכונסים בעצמם מתוך בלבול, או להיות נסערים ונרגשים. התפקיד שלי כרב מתקן הכליאה הוא, לסייע לאנשים אלה להכין סדר יום מתוכנן וברור, והרבה לימוד תורה. הבעל–שם–טוב קובע כי לאדם ישנה מחשבה אחת, והיא יכולה להיות שלילית או חיובית. אנחנו מתעתדים לגרש את המחשבות השליליות על ידי העסקת המוח במחשבות חיוביות ורוחניות".

יש שוני בתגובות ובהתנהגות בין אדם דתי ללא דתי?

"אף פעם לא חשבתי על הנקודה הזאת. אדם הוא אדם. יש אנשים שהם חזקים יותר כלפי חוץ בטבעם, ויש חלשים ורגישים יותר. יש כאלה שזה להם לא המעצר הראשון ומטבע הדברים הם פחות מבוהלים, ויש כאלה שנעצרו לראשונה בחייהם ורוחם נסערת".

יש אסירים שאתה אומר עליהם 'שבירתם זוהי תקנתם', כי אין כבר דרך לסייע להם להשתקם?

"אני מאמין גדול שכל אדם הוא בר שינוי. אחרי שלב האמונה, אני גם יודע זאת, שכן בעצמי ראיתי אנשים שהיו במצבים קשים מאוד ויצאו ממצבם. פגשתי אנשים שלא עבדו כל ימי חייהם, בביזה שלחו את ידם, והנה בבית המעצר עברו תכנית שיקום, התחילו לקום בשעת בוקר מוקדמת, יצאו לעבודה מסודרת, שיתפו פעולה והתנהגו כיאות.

"תשובה אמיתית היא לא החלפת הבגדים החיצוניים, מקוקו ועגילים למגבעת וחליפה. השינוי האמיתי נעוץ בעבודה, שינוי ההרגלים, עבודה בכוח עצמו, לשנות דפוסי התנהגות. בעשר שנות עבודתי בין כותלי הכלא, ראיתי אסירים רבים, גם כאלה שאיש לא האמין בהם וגם כאלה שלא האמינו בעצמם, שבאמת חוללו שינוי מהותי בחייהם ובפשם".

להיות בן חורין גם בכלא

עוד מעט חג הפסח, ואני רוצה להציג בפניך את השאלה הבאה: אסיר שנמצא בין כותלי בית הכלא עם מדי אסיר, משעובד לחוקים ולכללים של הנהלת בית הכלא, האם הוא יכול להסב לליל הסדר ולהרגיש חירות?

"כתוב 'כי לי בני ישראל עבדים'. בשיעורים רבים כשאני מדבר עם אסירים, אני מרחיב על הנקודה הזו, שיכול להיות אסיר מאחרי סורג ובריח אך הוא משוחרר ובן חורין, הוא נאמן לתוכנית השיקום, משתף פעולה ומתקדם לכיוון טוב. לעומתו יכול להיות אדם בביתו, חופשי כביכול, אך הוא נמצא במיצר ובחושך, שבוי להרגלים הלא–טובים ולגלות. כך שכל המושג של עבד ובן חורין תלוי במעמדו ומצבו הפנימי".

הכלא נתפס כמקום של חושך, האם אור הגאולה מצליח להפציע גם מבעד לחומות הכלא ולסורגים?

"העולם כולו צועד לכיוון התגלותו של משיח. דווקא בבית הכלא בו אנו חווים ורואים את הירידה הגדולה ביותר, אנו יודעים שהכל הכנה לקראת הגאולה. הרע כל–כך צף ובצורה מופגנת ומתריסה, שזהו הכוחות הכי גדולים שלו, ומכאן יכולה לבוא רק הגאולה. אני מדבר על–כך רבות עם האסירים ובין חומות הכלא ישנה אמונה גדולה בביאת משיח.

"ישנם אסירים רבים שכותבים לרבי ורואים ממש ניסים ונפלאות בענייניהם הפרטיים. רק לאחרונה ביקש ממני אסיר לכתוב בעבורו לרבי על ניתוח מורכב שהיה עליו לעבור. הוא קיבל את ברכת הרבי ואכן סיפר לי לאחר מכן שהניתוח עבר בהצלחה מרובה. היה אצלנו יהודי שומר תורה ומצוות שכתב לרבי על ירידה רוחנית שהוא חווה. תשובת הרבי הייתה ממוענת ליהודי שקיבל עליו צומות מרובים והרבי מבקש ממנו לחדול ממנהגו.

"שאלתי אותו לגבי צומות, והוא סיפר לי שהוא אכן צם בשני וחמישי, והרעב גורם לו לכעוס ולהיות עצבני ואז הוא מתפתה לעצות היצר. הבהרתי לו את המענה מהרבי. בכלל הרחבתי אתו על השיטה של תורת החסידות, והוא ניאות להפסיק עם הצומות. מאז מצבו הרוחני התייצב בהרבה, והוא הודה לי על–כך פעמים רבות".

המקום שספוג בדמעות של יהודים

לאחר שעתיים של ראיון קולח במשרדו, ממהר הרב ליאור רוזנבוים לשוב לפרוזדורים הארוכים שנקישות של מנעולים ושערים הם המנגינה הקבועה שנשמעת שם. "המקום הזה בו אני יושב", הוא מצביע על הלשכה, "הוא מקום קדוש". כשאני מרים גבה נוכח הדברים, הוא ממהר להסביר. "רב האסירים, הרב אריה לוין סח פעם לנכדו: 'מפני מה באים אלי? מפני שאני צדיק? הרי יש צדיקים גדולים ממני. מפני שאני חכם? יש חכמים ממני. מפני שאני פיקח? יש פיקחים ממני. באים אלי מפני סיבה אחת ויחידה: אני מקשיב לפונה אלי, יורד לסוף דעתו, וחווה את מצוקתו. כשאני יושב במשרדי מדי ערב לאחר אינספור פגישות עם אסירים, אני עושה חשבון נפש האם הרגשתי את לבו של כל פונה? אני חושב שהעובדה שקירות משרדי ספוגים בדמעות, ברגשות, בתחושות, ובחוויות של יהודים, הופכות את המקום הזה לקדוש".