תפילין בחווה האקולוגית באמצע הג'ונגל 

נתן אברהם, בית משיח

'ס. קריסטובל דה לאס קאסאס', או בקיצור 'ס. קריסטובל', היא עיר השוכנת בגובה 2,100 מטרים וממוקמת בהרי מדינת צ'יאפס שבדרום מקסיקו, על גבול גואטמאלה. אלפי מטיילים ישראלים ויהודים פוקדים את עיר הנופש הזו מדי שנה. עיר זו מהווה צומת מרכזי למעבר בין חלקי מקסיקו, וכן תחנת מעבר אל מדינת גואטמלה השכנה. רבים מהתרמילאים הישראלים שמגיעים לעיר, נשארים יותר מכפי שתכננו, הן בשל האטרקציות הרבות שיש לעשות בעיר והן בשל האווירה הנינוחה.

מביני דבר מספרים שהעיר היא אחת הערים היפות והמיוחדות במקסיקו ובמרכז אמריקה. היא נמצאת באזור הרים, ולכן מזג האוויר בה קריר יותר בניגוד לערי החוף הרבים במקסיקו. רחובותיה מרוצפים באבן שיש והטיול בהם נעים במיוחד. אתרי טבע רבים פועלים בעיר ובסביבתה – מפלים, שמורת טבע ואינספור מסלולי טיולי ג'ונגלים, מה שכאמור גורם למטיילים להישאר בה יותר.

"בניגוד לבתי חב"ד אחרים הפונים למטיילים, כאן פעילותינו נפרשת על פני כל השנה", אומר השליח במקום הרב אורן רז. "האקלים הטרופי הנוח מביא לכאן מטיילים בכל חודשי השנה, אך התקופה החזקה ביותר היא בחגי תשרי, אז מסבים סביב שולחן בית חב"ד מאות ישראלים ויהודים.

"הייחודיות של בית חב"ד ב'קריסטובל' טמונה בקשר האישי שמתפתח עם המבקרים. נוסף על העבודה עם התרמילאים ישנה גם פעילות רבה מול יהודים המתגוררים בעיר ולצערנו חיים עם בנות נכר. אנחנו פועלים ברגישות רבה מול מציאות מצערת זו וקצרנו כבר כמה וכמה הצלחות", אומר הרב רז.

אל מול פני הסכנה

זה חמש שנים שמשפחת רז, אורן ועינת וששת ילדיהם כן ירבו, נמצאים בשליחות ב'קריסטובל'. הם קוצרים הצלחות רבות, אך אלו מלוות עדיין בהתמודדות לא פשוטה. כשמבקשים לשמוע מהיכן הזוג הצעיר הזה שואב את תעצומות הנפש להימצא ב'חור נידח' ולפעול גדולות ונצורות, נדמה שמוכרחים להקדים ולשמוע את סיפור חייו של השליח הרב אורן, שעבר תהפוכות חיים רבות בדרך לגילוי אור היהדות והחסידות.

אורן נולד בפתח תקווה במשפחה הנחשבת 'מלח הארץ'. "הייתה הרבה ישראליות בבית אך כמעט לא היה יהדות", מספר אורן. "בגיל גיוס התגייסתי לחטיבת 'גולני' ואת השירות הצבאי חתמתי ביחידה שאימנה קציני חילוץ והצלה בפיקוד העורף. מאז היותי ילד צעיר, הייתי 'דעתן' ו'מרדן'. שאלתי שאלות רבות. לא קבלתי כל דבר כמובן מאליו.

"עם סיום השירות הצבאי, אותן תחושות התעצמו בי. לתומי חשבתי שמסעות וטיולים יפיגו את התחושה הזו, ויצאתי לעבוד בהובלות בארצות הברית כדי לחסוך כסף בעבור טיול ממושך. בארצות הברית הכניס אותי קרוב משפחה לעסקי היהלומים שברשותו, ובתוך תקופה קצרה עשיתי חיל. לא היה חסר לי כלום, אך למרות זאת, ביום בהיר פרשתי מהעבודה המוצלחת וטסתי לדרום אמריקה". הסביבה הקרובה הגיבה בהלם לפרישה. בנקודת זמן זו חש רצון 'לראות עולם'. הוא קיווה כי הטיול במקומות אקזוטיים ישכיח את תחושת החיפוש אחר מהות מסוימת שאת טיבה לא ידע לבטא במילים. "הצטרפתי לשלושה ישראלים, בניהם טייס, איש הייטק וקצין בחטיבת הנח"ל שלימים נרצח בפיגוע במדבר סיני. שלושתנו יצאנו לטיול הרפתקני 'ברורה נבקה' שבצפון בוליביה".

הקבוצה המצומצמת הלכה שבי אחרי יוסי גינזבורג, איש טיולים ידוע שכתב על מסלול אתגרי שעשה לאורך נהר 'הטואיצ'י'. "זהו מסלול אתגרי מאוד, הליכה בג'ונגל לא מסומן, שורץ חיות מסוכנות ויתושים נגועים במלריה ועוד מחלות קטלניות. התוכנית הייתה לצאת לעשרה ימים. צירפנו אלינו עוד שני מדריכים ילידי המקום ויצאנו לסבכים של הג'ונגל. לצערנו, כבר ביום השני הבנו שאותם מלווים הם חסרי אחריות, במקרה הטוב, הם איבדו את הדרך וגם את האוכל שהבאנו.

"הרעיון אחרי המסע המסוכן היה לחוות מקרוב את הסכנה. מהר מאוד הבנו שאנו לא רק חווים סכנה, אלא כנראה לא נשוב ממנה בחיים… המדריכים המקומיים לעסו כל הזמן עלי הזיה, כך שלא יכלו לתקשר בצורה נורמאלית והם בעצמם לא ידעו לומר איפה אנחנו נמצאים. במקום לסייע, הם הפכו לנטל. נותרנו באמצע הג'ונגל המפחיד ללא מורה–דרך וללא מזון. מאותו רגע פעלנו באמצעי הישרדות כדי להמשיך לחיות. שתינו מימי נחלים ואכלנו מכל הבא ליד. ככל שהימים חלפו כך התחזקה התחושה שאנחנו מהג'ונגל הזה לא נצא בחיים".

לאחר כמה ימי הליכה, כשהגוף עושה קולות של תשישות, הצליחו חברי הקבוצה להגיע אל  נקודה קרובה לנהר המרכזי החוצה את הג'ונגל. בשארית כוחותיהם בנו רפסודה מגזעי עצי 'הבולסה' ויצאו ללב הנהר. "שיערנו שהפלגה במי הנהר תביא אותנו לבסוף למקום יישוב בני אדם. בפועל, לאחר כמה שעות הרפסודה התפרקה וכולנו נפלנו למים. זהו נהר ששורצים בו תנינים ודגים מסוכנים. רק בדרך נס הצלחנו לשחות עד לשפת הנהר.

"על גדת הנהר הצליחו לקשור שוב את הרפסודה ועלו עליה בשנית להמשך ההפלגה. חלפו עוד כמה ימים עד שהצלחנו להגיע למקום יישוב, כפר קטן ומשם דיווחנו על מצבנו. הבטן הייתה נפוחה והתחושה הייתה שהיא עומדת להתפוצץ. כשפינו אותנו לבית הרפואה בבירת בוליביה, הבנו שנדבקנו ב'מלריה', 'טיפוס הבטן' ועוד כמה מחלות קשות. כחודש וחצי היינו מאושפזים עד שמצבנו השתפר ושוחררנו. זו הייתה חוויה מסעירה, אך לא הורידה את יצר ההרפתקנות". במקום עשרה ימים מתוכננים, שהו הבחורים בג'ונגל שלושה שבועות.

למרות מה שעבר, היה ברור לאורן שהוא ממשיך במסעותיו. "המלריה אולי נמוגה, אך החיידק לטייל ולחוש את החופש, קינן בי בכל כוחו. אהבתי את התחושה להפוך לתרמילאי, שכל מה שהוא זקוק לו נמצא בתוך תיק הגב שלו. היה ברור לי שאני מחפש אתגר הרפתקני יותר, נועז לא פחות. כיום אני יודע שהנשמה שלי זעקה אז, אך באותם ימים זה בא לידי ביטוי ברצון לטייל.

"מיד אחרי בוליביה קיימתי ביקור קצר אצל הוריי בארץ ישראל, ומשם טסתי חזרה לוושינגטון, שם עבדתי בקניון בסיאטל.

"ימים ארוכים ישבתי בקניונים עם עגלות לממכר מוצרים מארץ ישראל. קונים לא היו לי כמעט אז הייתי יושב ורושם; ניהלתי פנקסים שלמים בהם רשמתי 'תובנות חיים'. הייתה לי שם ממש נביעת המוחין. מי שגדע את האידיליה הזו, היה המנהל שלי שנדהם מהפרוטות שהרווחתי, והוא ביקש שאעמיד את הדוכן באמצע הקניון. 'אנשים צריכים לראות אותך', הורה לי. כשהלך לדרכו, ניגש אלי עמית, כושי גבוה ורחב שאייש דוכן מכירות בסמוך אלי, וביקש 'לנחם' אותי על היחס שקיבלתי. 'אם בורא עולם ירצה, אתה תמכור ולא משנה איפה תעמוד', אמר לי. דבריו בלבלו אותי. עד אז האמנתי שהאדם אחראי על גורלו. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שדברים מעין אלו זעזעו אותי וגרמו לי לחשוב לראשונה על מציאות הבורא והבריאה.

"בדיוק באותה תקופה נחשפתי לכת מיסיונרית של יהודים משיחיים, למרות שבארץ ישראל מעולם לא דרכה רגליי בבית הכנסת. אפילו לא ידעתי מה ההבדל בינם לבין היהדות הצרופה. התלהבתי מאוד כשראיתי בבית תיפלתם טקסטים בעברית. כשהם דיברו איתי על היותי בן לעם הנבחר, לא קיבלתי זאת; התחנכתי על שוויון. למרבה האירוניה, דווקא הם שכנעו אותי שיהודי איננו כשאר בני האדם, והדבר קסם לי. התחלתי להגיע בתדירות למפגשים עימם, האזנתי להטפות והפכתי להיות חלק אינטגרלי מקהילתם.

"לילה אחד התעוררתי מבועת ומבוהל. התעוררתי מחלום בלהות בו שמעתי שעלי לשוב בזריזות רבה לארץ ישראל. אני לא אדם שמורגל בחלומות, וכבר בבוקרו של יום הודעתי לבני הקהילה שאני עוזב לארץ ישראל ואשוב בעוד כמה שבועות. התביישתי לספר את סיבת העזיבה האמיתית. בארץ ישראל פגשתי חבר טוב וסיפרתי לו על החברות שלי בכת. הוא האזין לדבריי וצעק עלי 'מה אתה עושה איתם? אתה נורמלי? אתה יהודי!' לא הבנתי מה הוא רוצה, וצעקתי עליו בחזרה – 'הרי אתה רחוק מלהיות דתי', ומניתי בפניו את 'העבירות' שעשינו יחד. למרות זאת הוא לא ויתר. 'יש קווים אדומים שלא חוצים, לצאת מהעם היהודי ואחריך כל שאר הדורות, זה קו שלא חוצים'. התפלאתי לשמוע מחברי הטוב דברים שכאלו, הוא היה נחשב בעיני כפלורליסט, ודבריו גרמו לי בפעם השנייה בתוך תקופה קצרה למחשבות על מהות זהותי היהודית.

"ניתקתי את הקשר עם אותה כת, וכשהם לא פסקו להטריד אותי בטלפון הנייד, השמדתי אותו והתחלתי לחפש רוחניות. עדיין לא חלמתי כלל על חזרה בתשובה או על התקרבות לציבור שומרי המצוות. להיפך, דווקא הדתיים נתפסו בעיני כ'אנטי תזה' לרוחניות".

השליח ואיש השב"כ בפגישה מרגשת

"את תחילת החיפוש עשה בלימוד רפואה טבעית. הוא החל לתרגל 'מדיטציות' ו'יוגה' עד שבשלב מסוים החליט לטוס למסע בהודו. התחנה הראשונה הייתה 'דראמסלה', שם פגש בצעירים ישראלים שישבו במשך ימים ושבועות בבטלה גמורה ועישנו חומרים מעוררי הזיות. אני סלדתי מכך וחיפשתי לטייל בטבע. באחד הימים מצאתי פרטנר לטיולים – בכיר בשירות הביטחון. הלה היה בחופשה מהשירות, ועמד לפני קבלת תפקיד בכיר יותר. יחד טיילנו ונהניתי מאוד בחברתו.

"יום אחד הזמין אותי להצטרף אליו לביקור בבית חב"ד. אני זוכר שממש כעסתי. 'מה לך ולמקום הזה? אתה חושב לחזור בתשובה?' שאלתי, אבל הוא הרגיע אותי שמדובר רק במפגש בין ישראלים ויהודים, ואין לי מה לדאוג. התרציתי והצטרפתי אליו. לבית חב"ד נכנסנו באמצע דבר תורה שנשא שליח הרבי, הרב דרור שאול. המקום המה אדם.

"אותו איש שב"כ האזין לדברי השליח ואמר לי בהרהור עמוק, 'הפנים שלו לא מוכרות לי אבל הקול שלו מוכר מאוד'. לבסוף התברר שהשליח והקצין היו חברים באותה יחידה, פלח"ן צנחנים, בה שירתו באותה תקופה. השניים התרפקו על אותן שנים שהיו יחד, בעוד אני עומד מן הצד ומתרגש עד דמעות.

"מאז התחלנו לפקוד את בית חב"ד מדי יום. למדנו אצל השליח הרבה מאוד על דרך אבותינו, התחלנו להניח תפילין, ובפעם הראשונה בחיי הבנתי שדרך התורה בה צעדו אבותיי ואבות אבותיי, היא דרך האמת. לראשונה בחיי הרגשתי איך הלימוד ועשיית המצוות מביאים לי מזור לרגשות הריקנות והחיפוש שהיו בי. לראשונה בחיי, יצר ההרפתקנות הבלתי נדלה התחלף לרצון עז ללמוד ולדעת".

בחלוף כמה שבועות בהודו, אורן קיבל על עצמו לשמור שבת ולהניח תפילין. בהחלטות אלו נפרד מאיש השב"כ והמשיך את טיולו לבד לצפון תאילנד – למחוז צ'אנג מאי, שם הכיר אף את עינת, רעייתו לעתיד במהלך סעודת שבת שהתקיימה בבית חב"ד. עינת הייתה נמנית באותם ימים על חוגי 'הציונות הדתית'. "כששבנו ארצה, נישאנו והתגוררנו על גבעה בשומרון. אני נכנסתי ללמוד 'הומאופתיה קלאסית' בבית הרפואה 'אסף הרופא' ורעייתי למדה ארכיטקטורה. באותם ימים אף נדדתי לירושלים ללמוד בישיבת 'מכון מאיר'.

"הפכתי להיות שומר תורה ומצוות, אך בשלב מסוים עדיין הרגשתי שזה לא זה; שאני אמנם נוגע באמת, אך כאדם שהלך עד הסוף בכל מה שהוא עשה, הרגשתי שאני 'מתפשר' עם עצמי. המהפך קרה בטיול שעשינו אני ואשתי חזרה להודו לאחר הנישואין. התחנה הראשונה הייתה בית חב"ד 'קסול'. אני רגיל שאחרי קריאת התורה מברכים את המדינה, והנה בבית חב"ד מכריזים 'יחי אדוננו'. כששאלתי את השליח הרב ווינדרבאום,  הוא ענה לי בפשטות, "כל הסימנים מראים כך שהרבי הוא מלך המשיח".

"למרות שבדרך כלל אני בחור 'מתפלסף' ו'שכלתני', אך דווקא הפעם, דבריו שנאמרו בפשטות ובישירות, הניחו את דעתי. מאוחר יותר פקדנו עוד בתי חב"ד בהודו, ומכולם שמענו את אותן 'זמירות'. עקבנו רבות אחרי הליכותיהם של השלוחים, הרצינות והדביקות במטרה, ובשלב מסוים הבנו שחב"ד היא דרכינו ואנו צריכים להעמיק בה.

"לארץ ישראל שבתי מהודו כשאני כבר עם זקן. זו הייתה החלטה טובה שקיבלתי בהתוועדות בדראמסלה ובפושקר. בערב יום הכיפורים הוספתי וקיבלתי על עצמי טלית קטן מצמר".

בהכוונת השלוחים בהודו עברו בני הזוג להתגורר בצפת, שם נכנס אורן ללמוד בישיבה הגדולה, ואילו רעייתו עינת נכנסה ללמוד ב'מכון אלטע'. במשך תקופה התגוררו בצפת והפכו לחסידים ומקושרים. בתקופה זו "אומצו" על ידי משפחת נאמן. "הם לימדו אותנו מהי הכנסת אורחים, וליוו אותנו לאורך כל הדרך". לאחר תקופה שבו להתגורר בשומרון, שם עבד בחוות 'גבעות עולם' שבאיתמר כאיש שיווק. "היה ברור לנו כבר בתחילת ההתקרבות לחב"ד, שאת חיינו נקדיש לשליחות כמו אותם שלוחים שפגשנו; את אותו אור חסידות שגילינו, אנחנו מוכרחים להעביר גם לאחרים".

ברכה מהרבי לשליחות במקסיקו דווקא

לאחר חיפוש ממושך אחר יעד לשליחות, שמעו אורן ועינת על העיר 'קריסטובל' במקסיקו והחליטו שזהו ייעד השליחות שנועד בעבורם. הם כתבו לרבי וקיבלו את ברכתו הקדושה. "כששמענו בהתחלה על מרכז אמריקה, נטינו לסרב. אני סובל מחום, וכל אתרי התיירות שבהם מבקרים ישראלים, הם בערי חוף. הנה בהשגחה פרטית שמענו על עיר אחת יוצאת דופן, שנמצאת בין הרים ובין ג'ונגלים, מקום עם אוויר צח ונעים, והחלטנו לברר על–כך לעומק.

"הרב דודי כפלין והרב שלומי פלג שפעלו כבר בקוזומל שבמקסיקו, הגיעו לבדוק את המקום בעבורנו. הם אף שכרו בעבורנו את הבית לקראת בואנו. לקראת היציאה כתבנו שוב לרבי, ובתשובה הופיע בפרוש שם המדינה 'מקסיקו'. במכתב זה בירך הרבי את הכותב, שיצליח בפעולותיו עם הצעירים ויתעלה על הפניות העצמיות שיש לו. נוכח תשובה זו נמוגו אצלנו כל הספקות, ועלינו על המטוס בדרך להכין עוד נקודה בגלובוס להתגלות הרבי מלך המשיח. התרגשותנו מהתשובה הברורה התעצמה, כשנודע לי שבכל הסט של ה'אגרות קודש' המילה מקסיקו מוזכרת שלוש פעמים בלבד.

"החודשים הראשונים בעיר היו קשים מאוד. הבית הראשון בו התגוררנו עם ארבעת ילדינו, הזכיר יותר אורווה מאשר בית. הגענו לעיר ביום גשום מאוד, על דלתות הבית לא היו מנעולים, והמקום היה בלי חשמל. מכיוון שהגעתי לעיר עם ספר תורה, הוא היה כל הזמן צמוד אלי. חששתי להותיר אותו כך בבית הפרוץ.

"החג הראשון אותו חגגנו עם המטיילים, היה ראש השנה. שכרנו מקום והתכוננו לבואם של כחמישים מטיילים. בפועל הגיעו כמאה ועשרים יהודים, ולמרות הפשטות, הייתה שמחה גדולה. כשהגיע יום הכיפורים הצלחנו להוציא הבטחה מעשרה יהודים שיגיעו להשלים מניין. כשהתכנסנו לתפילת 'כל נדרי', הגיעו רק תשעה. העשירי שהבטיח לבוא, היה יהודי מקומי שהיגר מארצות הברית בגיל גבורות. התמים שהצטרף אלינו לשליחות, אברימי זקס, לא ויתר ויצא לחפשו. לאחר חיפוש קצר מצאו לתדהמתו סועד במסעדה.

"בעדינות הוא הזכיר לו שהיום יום כיפור, והאיש, כנראה בגלל גילו, טעה בחישוב הימים. הוא עזב את הצלחת מלאה, רץ הביתה הביא טלית וסידור ובא להשלים לנו מניין. מאז הפך להיות ידיד קרוב שלנו ולמד רבות על יהדותו".

בראשית הדרך לא כל הישראלים והיהודים ראו בעין יפה את בואם של השלוחים לעיר. היו שקיוו לשקט יהודי בעיר הנידחת הזו, ולא השלימו במהרה עם פתיחת סניף חב"די שיזכיר להם את יהדותם ומורשתם. "כשהגיע חנוכה, תכננו הדלקה מרכזית ברחובה של עיר. פרסמנו על–כך מראש בכל רחבי העיר. בעיר מתגורר ישראלי שמנהל 'הוסטל', והוא לצערנו חי עם גוייה. כששמע על כך, השתולל מזעם. הוא התקשר אלי וצעק 'אתם לא בארץ ישראל, זו עיר נוצרית'. הוא ביקש שנפעל בשקט ובהיחבא, אך אני הבהרתי לו ברוגע כי אנחנו לא מחביאים את היהדות, וסיפרתי לו על הוראתו של הרבי לפרסם את הנס ברשות הרבים. בשלב מסוים שאל: 'איפה הרבי כותב שצריך לעשות את זה'? קבענו להיפגש, והראיתי לו אזכורים רבים מדברי הרבי בעניין, והוא התרצה. לא אף זאת, אלא שהביא איתו להדלקה את כל הישראלים שהכיר. כיוון שלא שלטתי עוד בספרדית, הוא תרגם את דבריי לספרדית".

מאבק נגד ההתבוללות

עבודה רבה משקיעים השלוחים במאבק נגד נגע ההתבוללות. בעיר מתגוררות כמה משפחות מעורבות, והעבודה איתם מורכבת וקשה. "עד לאחרונה גרה בעיר יהודייה אמריקאית שהגיעה לעיר בשנות השישים; היא קיבלה מלגה ללמוד אומנות בעיר, ופה הכירה גוי מקומי ונישאה לו. ברבות השנים נולדו להם שלושה ילדים שאף הם נישאו לגויים. משפחה זו הכרנו כבר בבואנו לעיר.

"כשחיפשנו יהודים, היו מי שסיפרו לנו עליה. הזמנו אותה לראש השנה לבית חב"ד, ולהפתעתנו היא הגיעה עם בתה שהייתה נשואה לגוי. מאז הקשר איתם הפך להיות קרוב. הן הגיעו גם לפעילות של החנוכה, ולאחר מכן הצעתי להן לקבוע מזוזות בבתיהן. כך יצא 'מבצע מזוזה' הראשון לדרך. השפעתה של המזוזה הייתה מהירה יותר ממה שחלמתי. הסבתא עזבה את בעלה הגוי ועלתה ארצה, ולאחר–מכן גם הבת עזבה את בעלה הגוי, התקרבה ליהדות, ועברה להתגורר במקסיקו סיטי".

הרב אורן רז מתאר את העבודה מול אותם מתבוללים כעבודה מורכבת. מחד, בלי שום פשרות, ומאידך מוכרחים לפעול בחכמה כדי לקצור הצלחות. "יום אחד הגיע לבית חב"ד ישראלי עם שער ארוך, לבוש בצורה מרושלת. הוא התארח בסעודת שבת, וכמנהגנו כל אחד צריך לספר על השגחה פרטית שהייתה לו, או על סיפור שקשור עם דרך ישראל סבא. כשהגיע תורו החל לדבר דברים שהבנתי מהם שהוא לא במצב טוב. לקחנו אותו לטיפולנו ומאז נשאר בעיר במשך תקופה. הוא החל להניח תפילין, קבענו שיעור שבועי בחסידות והוא החל להתקרב. באחד המפגשים שלנו סיפר, כי גדל במשפחה דתית, שנה ופרש. הלימוד והקשר איתנו החזיר אותו בחזרה למסלול שמירת תורה ומצוות.

"יום אחד הוא עבר על–יד מסעדה המנוהלת על ידי ישראלית, ופגש שם בחור שהכרתי זה מכבר הסועד את ליבו יחד עם צעירה גויה, הוא לא חשב יותר מדי, ניגש אליו והחל להוכיחו על כך שהוא כורת את עצמו ואת זרעו מהעם היהודי. הוא לא הרפה עד שהלה התבייש ויצא מהמקום.

"כשסיפר לי לאחר מכן בגאווה מה שעשה, הסברתי לו שזו לא הדרך הטובה ולא ישיג מכך דבר. בחלוף תקופה קבענו לצאת יחד לחווה האקולוגית באמצע הג'ונגל בה מתגורר אותו ישראלי, כדי להתנצל על מה שקרה ולדבר איתו בנחת על משמעות מעשיו. הוא שמח לפגוש אותנו, ובאותו מפגש אף ניאות להניח תפילין בפעם השניה בחייו לאחר הבר מצווה. שיא הביקור אצלו היה כשקבענו לו מזוזה על דלת הבית בו התגורר.

"כעבור תקופה הבחור הגיע לראשונה בחייו ל'ביקור תגמול' בבית חב"ד לראשונה בחייו. זה היה בראש השנה. אנחנו ממתינים עוד ליום בו יודיע על עזיבתו את הגויה, וייכנס לדרך התורה ומצוות. הבחור השני, 'המוכיח', שהתקרב על–ידינו, הפך להיות חסיד לכל דבר ועניין. הוא התחיל עם כיפה ציצית וזקן, ולאור מענה שקיבל מהרבי, נשאר אצלנו תקופה. לאחר ששב ארצה, נישא והקים בית חסידי".

יש לכם בלעה"ר ששה ילדים. איך מסתדרים עם החינוך וההתקדמות הלימודית שלהם במקום כל–כך נידח?

"אנחנו משקיעים המון זמן בחינוכם. חצי יום הם יושבים עם רעייתי ועם בנות חב"דיות שמגיעות אלינו לשליחות, ולומדים מקצועות שונים. אנחנו מנסים בכל דרך להחדיר בהם את ההוויה החב"דית, למרות שאנחנו לא מתגוררים בקהילה חמה בצפת או בקראון הייטס (בהזדמנות זו נפנה בקשה מעל במה זו – אנו מחפשים בנות לשליחות בתקופה הקרובה בדיוק לנושא זה. בנות מתאימות, נשמח שיצרו איתנו קשר).

"בזמנים שבהם אין בחורות, הילדים לומדים במסגרת 'און ליין' חדשה ועצמאית שהוקמה על ידי השליחות שטרני כפלין מקסול, ולאה ברוד מפאליה, לטובת ילדי השלוחים. מדובר בפרויקט חדש בן כמה חודשים שהוקם בעקבות הדרישה העצומה משלוחים ברחבי העולם (ומחפשים תורם שיסייע לממן את הדבר החשוב והיקר הזה לטובת ילדי השלוחים שגרים בקצוות תבל).

"בנוסף, הילדים הם חלק אינטגרלי מהשליחות, ולעיתים ההשפעה שלהם גדולה משלנו. פעם, כשצעדנו עם הילדים, הם חזו בבני זוג המשתייכים לחוגי הציונות הדתית כשהם סועדים ליבם במסעדה לא כשרה. בני הזוג התביישו וניסו לענות להם שהם אוכלים אוכל צמחוני, אבל הילדים שגדלו בשליחות, אי אפשר 'למרוח' אותם, והם ענו להם, 'הרי האוכל מתבשל על ידי גויים ובכלים שמבשלים בהם גם בשר וגם חלב'. המפגש הזה עם ילדינו הותיר עליהם רושם עצום. בעקבות כך התחילו לפקוד את בית חב"ד והתקרבו לתורת החסידות.

"אצל הילדים יש נקודה חזקה מאוד של אמת. הם שותפים פעילים בכל ה'מבצעים', הם משוחחים עם המטיילים, מספרים להם סיפורים, וראיתי פעמים רבות עד כמה השפעתם עצומה".

התמונות של הפעילות ב'קריסטובל' זועקות משיח. אבל אולי בכל זאת, מה מייחד את העיסוק ב'משיח' אצלכם?

"כל נושא אצלנו מתחבר לרבי ולמשיח. אנחנו לא מחביאים את זה. חלק מרכזי ועיקרי בשליחותנו הוא לקשר יהודים למשלח. מעולם לא נתקלנו בקשיים בפרסום משיח. אני מזכיר לך שאני עצמי כשהתקרבתי ליהדות, דיברו איתי על משיח בפשיטות וכך אני עושה עם המטיילים שפוקדים את בית חב"ד. מי ששואל יותר ומבקש להתעמק, אנחנו יושבים ולומדים יחד את הסיבות ההלכתיות לכך שהרבי הוא מלך המשיח והוא יגאלנו, והכל בסבר פנים יפות בלי ויכוחים.

"בכלל, זכינו ובדור שלנו יש את האפשרות לכתוב לרבי באמצעות ה'אגרות קודש' ואנשים רואים ישועות ונפלאות. זהו כלי שמקשר יהודים לרבי. הייתה אצלנו לאחרונה מטיילת שחוותה חוויה קשה באחד הטיולים שלה, וכשהיא הגיעה לבית חב"ד בגואטמלה אצל אברימי המאירי, כתבה לרבי וקיבלה תשובה מדהימה שהפיחה בה תקווה ואמונה. היא קיבלה צילום של המענה והייתה קוראות אותו מדי יום. בוקר אחד זה אבד לה. היא הגיעה אלינו, סיפרה על–כך ויצרנו קשר עם הרב המאירי. הוא לא זכר בדיוק היכן לחפש את התשובה, וייעצתי לה לכתוב בשנית. היא עשתה זאת, וכשקראה את התשובה, הייתה בהלם! הייתה זו אותה תשובה שקיבלה בגואטמלה"…

המאפיין העיקרי של בית חב"ד, לדברי הרב רז, הוא לימוד חסידות על גדות הנהר ושיחות עומק על יהדות. "אצלנו ב'קריסטובל' במהלך השנה לא נמצאים מאות ישראלים כפי שקורה בערי חוף אחרות במקסיקו. כמובן שבחגים ובמועדים מיוחדים זה משתנה ומגיעים הנה מטיילים רבים, אך ביום יום, על פי הערכות, שוהים בעיר עשרות מטיילים בלבד, ומטבע הדברים יש זמן לשיחות עומק יותר".

בימים אלו, כשבית חב"ד כבר התבסס ומשמש מגדלור של אלוקות והפצת יהדות בסביבה, התכנית הנרקמת אצל השלוחים היא בניית מקווה טהרה. "המקווה הכי קרוב אלינו נמצא במקסיקו סיטי, מרחק שעה וחצי טיסה מ'קריסטובל'".

*