החסיד שתרם מליוני דולרים עבור הרבי

שניאור זלמן לוין, בית משיח

איש חסיד היה בקראון הייטס, ושמו ר' זלמן יודא דייטש. איש חסיד אמרנו, שכן עוד לפני שהיה איש עסקים מצליח שעסקיו חבקו עולם, היה בראש ובראשונה חסיד במלוא מובן המילה, חסיד המקושר לרבי מלךהמשיח בכל לבו ונשמתו. בפרקי הספר שיצא לאור לאחרונה על אישיותו, עולה ומבצבץ מתוך 367 עמודיו (שנכתב על ידי הסופרת הגב' תמי הולצמן), דמות של חסיד שההתקשרות לרבי עמדה בראש מעייניו. לא היה דבר יקר לו בעולם יותר מאשר ענייניו הקדושים של הרבי, ולשם כך היה נרתם בגופו, בנפשו ובממונו.

אולם לא בזה באנו בפרק הנוכחי, אלא לשפוך מעט אור על מידת הצדקה המופלגת של ר' זלמן, שלבו היה פתוח כפתחו של אולם לכל דכפין, והיה מנותני הצדקה הגדולים בקראון הייטס.

• • •

מצוות הצדקה הייתה חלק בלתי נפרד מהווייתו של ר' זלמן דייטש. פעם סח כי מכך שהרבי שלח אותו לעולם העסקים, הוא מסיק שהשליחות שלו היא לתמוך במוסדות ובעניינים של הרבי – ואת השליחות הזאת מילא עד תום.

בענייני הצדקה התגלתה אישיותו המיוחדת של ר' זלמן במלוא זוהרה: יש יהודים שמצליחים בעסקים ותורמים לצדקה, אולם אצל ר' זלמן העסק והצדקה לא היו שני דברים נפרדים, אלא כל הביזנס לא היו אלא כלי שרת לקיום רצונו של הרבי. בכל דולר שהרוויח בעסק ראה בכך עוד דולר לטובת מוסדותיו של הרבי ולחיזוק תקנותיו הקדושות.

ר' זלמן יחד עם אֶחָיו וגיסיו למשפחת דייטש הרחבה, התגייסו לתרום מהונם בעבור פעילויות רבות ומגוונות, כאשר הצד השווה שבהן הוא הגשמת רצונותיו ומאווייו של נשיא הדור ומנהיגו. ר' זלמן, עם היותו אדם שקול ומיושב שידע היטב לערוך חשבון נכון, הרי שבענייני צדקה, החשבון שערך היה מסוג אחר, התוצאה תמיד הייתה יותר מהסך המצטבר… הוא גרס שמבלי הבט על הרווחים, כסף יש ליטול כדי מחיה בעוד שאר הרווחים שייכים לענייני הרבי. הכסף אינו אלא אמצעי להגיע דרכו לעניינים רוחניים.

ברבות השנים עלו העסקים פרחו ושגשגו והוא ראה ברכה בעמלו. ככל ששגשגו העסקים, כך גדלו סכומי הצדקה והתעצמו. ר' זלמן היה חסיד נאמן ופיקח מספיק כדי להבין שהצדקה שהוא נותן אינה בגדר "הוצאה", אלא היא הצינור שמביא לו את העושר.

אף כי ההלכה קבעה כי שיעור צדקה הוא מעשר או אפילו חומש, ר' זלמן ואחיו היו מקדישים לענייני הרבי כמחצית מרווחיהם. כששאלו פעם את ר' זלמן מדוע הוא נותן יותר ממה שהקציבו חז"ל עשירית או חומש, השיב כי ברי לו שהכסף שנכנס הוא בזכות ה"שותף" שלו בעסקים – הרבי, ומכיוון שכן, הרי הוא מעניק לרבי את חלקו – כמחצית – תמידין כסדרן.

ביטחון, שמחה ושפע של צדקה

שתי מידות מופלגות – צדקה ושמחה – היו טבועות בנפשו ובנשמתו של ר' זלמן. פעמים רבות בחייו הראה לסובבים אותו את הקשר שבין נתינת צדקה לשמחה.

הסיפור הבא ממחיש כיצד הצליח לשלב בין שתי מידות מופלגות אלו:

כפי המסופר, במשך כל חייו נתנו זלמן, אֶחָיו וגיסו צדקה ברוחב לב. ועם זאת, מדי פעם בפעם היה ר' זלמן מוסיף צדקה באופן יוצא מן הכלל. העובדה שלא תמיד היו לו 'מזומנים' זמינים, מעולם לא עצרה אותו. אם היה צריך, אף היה לווה מאחרים על מנת שיוכל להמשיך לתת ולהעניק. לפעמים אפילו היה ממשכן חלק מרכושו כדי להשיג משאבים נוספים לצדקה.

בשנת תשס"ה עבר העסק של משפחת דייטש טלטלות לא פשוטות. הייתה זו תקופה קשה ביותר בשל מדיניות כלכלית כושלת בארה"ב. השוק הכללי התערער, כשהוא סוחף אחריו בעלי עסקים רבים, והעסק של משפחת דייטש בתוכם.

אם לא די בכך, הרי שבאותה תקופה נפל אחיו האהוב ר' יוסף דייטש למשכב. ניהול הביזנס בלעדיו הפך למסובך ומאתגר יותר, ורווחי פחות.

דווקא אז, כשר' זלמן רצה לתת לצדקה כספים שהבטיח בעבר, לא היה ברשותו כסף זמין. ר' זלמן זכר היטב את "ובחנוני נא בזאת" והאמין בכל לבו בהבטחת ה' ובישועתו. דווקא אז החליטו ר' זלמן ואֶחָיו להגדיל בצורה משמעותית את סכומי הצדקה שיהיו לזכותו ולרפואתו של האח, באמונה עמוקה שנתינה זו תזעזע שערי שמים ותמתיק את הדינים בעבורו. ר' זלמן החליט לעשות 'כלי' לרפואתו של אחיו באופן של "שטות דקדושה".

דא עקא, שבתקופה כלכלית כה קשה ומתוחה, שום בנק לא הסכים לאשר הלוואה בסכום כל כך לא מתקבל על הדעת.

אולם לא איש כר' זלמן יתרגש ממגבלות כאלו. הוא פנה למספר בנקים שעבדו אתו בעבר, והציע להם למשכן בניין גדול שהיה ברשותו. את הכסף שיקבל תמורתו, כך קיווה, יתן לענייני הצדקה שביקש לסייע להם. למרות שמנהלי הבנקים הכירו אותו היטב כמו גם את שמו הטוב בעסקים לאורך השנים, אלו השיבו בשלילה לבקשת ההלוואה. אף אחד מהם לא העז לקחת על עצמו את הסיכון. בימי משבר כלכלי כה חריף, הסיכון היה גדול מדי. ר' זלמן יצא מאוכזב, בנק אחר בנק, לאחר שהשיבו פניו ריקם.

אף על פי כן, ר' זלמן לא ויתר. לאחר חודשים של מאמצים, מצא פתרון בדמותו של מר קמפבל, עורך דין לא–יהודי, מניו ג'רסי. מר קמפבל הצליח להבין את "הכוונה הדתית" של ר' זלמן. הוא הכיר בינו לבין בנקאי מקומי. זה נעתר לבסוף לאשר את ההלוואה לא לפני שהציב שורה של תנאים קשים במיוחד: התנאי הראשון היה שעל ר' זלמן לשעבד לא רק את הבניין שהציע, אלא גם את כל נכסיו האחרים עד שהבנק יקבל את כל כספו בחזרה. היה זה תנאי קשה ביותר ששום איש עסקים שפוי לא היה מסכים לו, במיוחד לא במצב הפיננסי הגרוע.

התנאי השני היה שעל ר' זלמן להציג תכנית מפורטת ביותר המסבירה כיצד הוא מתכנן לגייס את סכום ההלוואה בחזרה באופן שהבנק ישתכנע שישנם סיכויים טובים לעסק לעלות ולפרוח חזרה.

ר' זלמן טרח והכין תשובות לכל השאלות. כיוון שכבר היה בעל ניסיון בשטח הנדל"ן, הבטיח להעמיק את מעורבותו בשוק זה כדי להעצים את הרווחים.

ההלוואה הפכה לשרירה וקיימת, ור' זלמן קיבל את שהובטח לו לאחר שהתחייב לעמוד בכל התנאים הקשים.

עתה יצא "לחלק מתנות". תמיד פיזר סכומים גדולים לענייני צדקה שונים, אלא שבפעם הזו "החמיר" עם מידת הצדקה – והקפיד לתת רק למוסדות שלא היה להם שום קשר עם בני משפחתו, גם לא לבתי חב"ד שהקימו בניו. בפעם המיוחדת הזאת נראה היה שהוא רצה שצדקה זו תהיה חפה מכל נגיעה אישית. ה"שטות דקדושה" הייתה צריכה להיות בכל מאת האחוזים.

וכך יום אחד הגיע ר' זלמן והעניק למנהלי "אש"ל – הכנסת אורחים" תרומה לא צפויה של סכום עצום. הללו הופתעו מגודל התרומה.

גם ארגון "צבאות ה'" נהנה באותו יום מתרומה בהיקף דומה, כפי שמספר יו"ר ארגון צ"ה הרב ירחמיאל בנימינסון: "כשעברנו מבניין 'צבאות ה" הצנוע למוזיאון החדיש ורחב הידיים השוכן בפינת הרחובות 'קינגסטון' ושדרת 'איסטרן פארקווי', הבטיח לנו ר' זלמן סכום נכבד כתרומה. הבניין החדש בן שש הקומות מכיל מוזיאון רחב ידיים, אולמות הרצאות, סדנאות ופעילויות מגוונות בעבור ילדיה היהודים של ניו יורק רבתי. עלות הקמתו הגיעה לעשרות מיליוני דולרים. באותו הזמן גונבה לאוזני שמועה שמצבה הכספי של משפחת דייטש אינו מזהיר כפי שהיה, והבנתי שיקשה עליו לקיים את ההבטחה. החלטתי אפוא שלא להזכיר את העניין ולא ללחוץ על האיש היקר שתמיד עמד לצדנו.

"אבל ההפתעה הגדולה באה יום אחד, כאשר התקשר אלי וביקש ממני לבוא למשרדו שנמצא ליד גשר ברוקלין. כשהגעתי, הושיט לי המחאה בנקאית. הבטתי בהמחאה וברכיי פקו – הסכום שהיה כתוב שם היה עצום! סתם כך, בלי שביקשתי וללא הודעה מוקדמת.

"לכבוד מה זה?" גמגמתי.

"אל תשאל שאלות!" ענה בשקט ולא פירש יותר.

כהשלמה לסיפור זה, ראוי לציין את העובדה שלאחר שהבניין הושלם ועמד על תלו ברוב פאר והדר, הוצב במקום שלט המעיד על תרומתו של ר' זלמן דייטש. כשנודע לו על כך התעקש שיסירו מיד את השלט, אבל הנהלת הארגון גם היא התעקשה לפרסם עושי מצווה. לאחר דין ודברים הגיעו בסופו של דבר לפשרה, שבמקום שמו הפרטי של ר' זלמן יצוין שמה של משפחת דייטש המורחבת.

כעת הגיע הזמן לקיים את ההבטחה לבנק ולהיכנס לעסקי הנדל"ן, להגברת רווחי החברה.

חברותו של ר' זלמן עם עורך הדין מניו ג'רסי הייתה עכשיו גם כלי לישועה. כחצי שנה לאחר ההלוואה מהבנק, צלצל עורך הדין לר' זלמן, ובפיו הצעה: בניין גדול שיצא לאחרונה לשוק בנוארק שבניו ג'רסי. המחיר מצוין וההשקעה נראית בטוחה.

"המחיר המצוין" התברר כסכום האסטרונומי של כמה מיליוני דולרים. כדי לממש את העסקה שאכן נראתה מבטיחה, על ר' זלמן היה להשיג מיליון דולר במזומנים בתור מקדמה.

ר' זלמן, אחיו וגיסו ר' גבריאל שוב מצאו עצמם מחזרים על פתחיהם של הבנקאים השונים, אך גם הפעם השיבו אלה את פניהם ריקם. לאחר שמשכנו את מה שנותר היה למשכן ולאחר ששקעו עד צווארם בחובות חדשים, יצאה גם עסקה זו לפועל.

לא חלפו חודשים רבים, והבניין התברר כקשה מאוד לניהול. היו שם דירות פנויות רבות שלא הניבו הכנסה, וגם הדיירים שכבר התגוררו שם לא היו אנשים קלים. אבל ר' זלמן, כדרכו, נכנס לעניין בכל מרצו. אף על פי שכבר לא היה צעיר, נסע רבות לאזור כדי להציע לאנשים לשכור אצלו דירות ולעורר התעניינות. חוץ מסוכני מכירות שהעסיק, עסק הוא עצמו בעניין. הוא הדפיס פליירים המתארים את הכדאיות שבהשכרת הדירות, הסתובב רבות ברחובות האזור ושוחח בעצמו עם אנשים כדי ליצור שמועות חיוביות.

אט אט החלו לראות תוצאות מבורכות וההשקעה החלה להניב פרי.

לרוע המזל, כשנתיים לאחר קניית הבניין נפטרו שני האחים ר' יוסף ור' זלמן דייטש בהפרש של שבוע. גיסם, ר' גבריאל גופין שיבדלח"א, הגיע להחלטה למכור את הבניין. למרות שהמקום הניב הכנסה יפה, היה קשה מאוד לנהל אותו מרחוק, שכן הוא דרש תחזוקה מתמדת.

מיד לאחר שהוציאו את הבניין לשוק, קיבלו הצעה של כמה מיליוני דולרים תמורתו. לאחר חישוב מהיר התברר שהסכום שנתן ר' זלמן לצדקה הכפיל את עצמו בתוך שנתיים וחצי בלבד. לאחר ששילמו לבנק את יתרת ההלוואה, עדיין נשאר רווח גדול בידי בני המשפחה…

התקיימו בהם במלואם דברי הנביא מלאכי "וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" וה"עשר כדי שתתעשר".

כזה היה ר' זלמן, בטל מוחלט לרצונותיו של הרבי, וכל מטרותיו לא היו אלא רצונותיו של הרבי ולא כרווח אישי שלו. רק מכוח זה יכול היה לאזור תעצומות נפש כה רבות ולהעניק לצדקה סכומים אדירים שכאלו, בידיעה שהכסף אינו שלו, וכי ניהול העולם הוא רק בידי הקב"ה.

לב פתוח לרווחה

כשיצא הרבי בקריאה להדפיס תניא בכל מקום על פני הגלובוס (בשנת תשל"ח ובשנת תשד"מ), החליט ר' זלמן לשכור משאית, והעמיס עליה ציוד הדפסה. לצד זאת שכר אברך צעיר שתפקידו היה לנסוע מעיר לעיר בכל מדינות ארצות הברית ולהדפיס תניא בכל מקום בו מתגוררים יהודים. ר' זלמן התכוון ליטול עליו את כל הוצאות המבצע האדיר הזה, ובכך לממש את רצונו של הרבי.

כשדיווח על כך לרבי באמצעות המזכיר הרב חודקוב, תוכן תשובתו של הרבי הייתה: 'כוונתך רצויה ביותר, אבל לא כדאית. לא כדאי לשלול מכל עיר את הזכות לממן את התניא הפרטי שלה. כדי שהתניא יהיה שייך להם, עליהם לדאוג למימון מכיסם'.

לפי בקשת המזכירים, ר' זלמן לקח על עצמו מימון עוד אי–אלו דברים שקשורים לחצרות קודשנו שהשתיקה יפה להם. גם לספריית הרבי העניק סכומי כסף גדולים. תעיד על כך העובדה שאף על פי שלא הוכנסו אז זרים לספרייה, הוזמנו ר' זלמן ורעייתו מרת צירל לסיור פרטי ומיוחד שנערך בעבורם בליווי המשב"ק ר' בערל יוניק ע"ה בחדרים שנוספו לספרייה בעבור שהות הרבי והרבנית.

שורה ארוכה של ארגונים בארצות הברית, בארץ ישראל ובאירופה, זכו לנדבותיו של ר' זלמן.

ר' זלמן פתח את כיסו לתרומה הגונה גם כאשר התבקש לסייע בהדפסת מאמרי הרבי. כן תרם להקמת ספרייה ומרכז החסידות "היכל מנחם" בשכונת בורו–פארק, וכן בעבור בניין הפנימייה של בחורי הישיבה ב–1414 שברחוב פרזידנט לאחר שנבנה מחדש לרווחת התלמידים.

רשימת מוסדות החינוך והחסד הנתרמים והנהנים, ארוכה: מוסד חינוכי 'אהלי תורה', כולל 'תפארת זקנים לוי יצחק', הישיבה בספרינגפילד מסצ'וסטס, שלא לדבר על כך שכל אחד מבתי חב"ד שבנו ילדיו זכה לתמיכה לאורך חודשים ושנים: במונטגומרי קאונטי פנסילבניה, בצ'נדלר שבאריזונה, טורונטו, טייסון שבווירג'יניה, סונומה קאונטי שבקליפורניה, היילנד פארק שבקולורדו, ועוד.
כך גם ארגון "צעירי אגודת חב"ד" בארץ ישראל זכה לתמיכה מסיבית ממנו, כאשר במשך השנים העניק לארגון סכומים גדולים.

מקרים אלו נודעו לבני משפחתו ברבות הימים, אך עוד מקרים רבים שבהם הוזיל מכספו לצדקה, לא נודעו ולא ייוודעו, שכן ר' זלמן הצטנע בנתינותיו הברוכות.

מַלְוֵה חוֹנֵן דָּל

ר' זלמן הוזיל מכיסו סכומי כסף עצומים לא רק למוסדות וארגונים שפעלו בשליחות הרבי, אלא גם באופן פרטי למי שנזקק להלוואות או לתמיכה. מעולם לא השיב את פני הפונים אליו ריקם. רבים רבים הציל ממצוקתם הכספית.

הוא לא המתין עד שיפנו אליו למטרות צדקה, אלא היה "רודף צדקה וחסד", בחפשו אחר אפשרויות נוספות.

לאחר פטירתו בא אחד מתושבי השכונה לנחם את ילדיו, ובפיו סיפור מפעים: "פעם", סיפר "איים עליי הבנק לעקל ממני את ביתי לאחר שלא הצלחתי לעמוד בתשלומי המשכנתא הגבוהים. עמדתי ברחוב עצוב וקודר, כשלפתע עצר אביכם לידי שעה שהמתין לרמזור שיתחלף. בראותו את פניי הקודרים שאל אותי מה מעיק עליי, וזאת אף על פי שלא הכיר אותי בכלל. משום מה – המשיך תושב השכונה לספר – פתחתי בפניו את סגור לבי וסיפרתי לו על צרתי. לתדהמתי, לקח אותי ר' זלמן לביתו והעניק לי הלוואה שסידרה את המשכנתא בבנק.
"את קורות ביתי", סיים האיש את סיפורו "אני חייב היום לר' זלמן דייטש".

מה שהמספר לא ידע, שכדי לעזור לו להציל את ביתו היה על ר' זלמן לקחת הלוואה בעצמו… בלי להניד עפעף נהג כך כדי לעזור אף ליהודי שלא הכיר.

ר' זלמן גם מצא דרך נוספת לסייע לאנשים, כשהוא עצמו הפך לערב.

הרה"ח הרב זלמן ע"ה גורארי' ניהל גמ"ח כספים שממנו הלווה הלוואות רבות לתושבי השכונה. כדי לקבל ממנו הלוואה זקוק היה הלווה להביא חתימה של ערב נאמן. אם ר' זלמן גורארי' סמך על הערב – זכה המבקש בהלוואה, ואם לא – לא זכה. מי שידע להביא את ר' זלמן דייטש בתור ערב, זכה מיד לקבל הלוואה בלי שנשאל שאלות נוספות. לא פעם אירע שהלווה לא יכול היה לעמוד בהתחייבותו ולהחזיר את ההלוואה, והערב, ר' זלמן דייטש, נתבע לשלם. הוא אכן פתח את ארנקו ועמד בתנאי הערבות. בפעמים אחרות, כאשר הגיע מועד הפירעון וחש שהלווה כנראה לא יכול להשיב את ההלוואה, הוא אפילו לא פנה אליו לברר את מצבו, אלא שילם את החוב ללא הנד עפעף.

פעמים רבות היו 'משולחים' ומקבצי נדבות דופקים על דלת ביתו למטרת צדקה. מעולם לא הסתפק במתת יד, אלא היה מכניס אותם לבית, יושב ומדבר אתם בלבביות ובנימה חברית, מתעניין בשלומם. ילדיו מעולם לא ידעו מי האיש שיושב עם אביהם ומשוחח, האם הוא מקבץ נדבות או חבר של אבא. לכולם היה מתייחס בכבוד.

בית פתוח

בהיות לבו של ר' זלמן פתוח כפתחו של אולם, לא הסתפק במתת יד כספית כיד ה' אשר חננו, אלא גם את ביתו פתח לרווחה לכל אורח מזדמן, יהיה מי אשר יהיה. כזה היה ביתם של ר' זלמן ותבלחט"א רעייתו צירל שביתם היה לביתם של האורחים ללא חשבונות. מאז ומתמיד היה הבית שוקק חיים בזכות אורחים רבים שנכנסו ובאו בשעריו. היו אורחים שהיו מגיעים להתארח מספר שבועות, ותמיד הרגישו בנוח לשוב ולהתארח. זאת הייתה התחושה של המוני באי הבית.

אורחים מארצות העולם שנהרו לשכונת המלך כדי להסתופף בצלא דמהמנותא ב"ירח האיתנים" ונזקקו למקום מגורים למשך החודש, היו מגיעים בקביעות לבית משפחת דייטש, ומילאו את החדרים. ר' זלמן ותבלחט"א רעייתו תמיד היו מקבלים את פניהם במאור פנים ובידידות.

אחד מהאורחים הרבים שנהנו מהכנסת האורחים המופלגת של משפחת דייטש מספר: "לקראת חודש תשרי תשנ"ב הגעתי לשהות אצל הרבי וזאת בלי שסדרתי לעצמי קודם לכן מקום להתאכסן בו. כמי שהכיר את משפחת דייטש זה מכבר, משדה התעופה לקחתי מונית והגעתי היישר אל ביתם. נכנסתי עם המזוודה ואמרתי 'שלום' למרת דייטש, וכשאני חצי שואל חצי מודיע אמרתי שאשהה אצלם כל החודש. מבלי להניד עפעף ובחיוך, קיבלו את פניי בסבר פנים יפות. נשארתי שם כל חודש תשרי כשכל מחסורי עליהם. לא הייתי האורח היחיד שנחת בביתם בהפתעה למשך כל החודש. כיוון שהאורחים היו מרובים, הרי שאם הגעתי בשעות הערב, ישנתי על מזרן באחד החדרים, אך אם הגעתי מאוחר ומזרני נתפס על ידי אורח אחר, הייתי הולך לשכב על מזרן בחדר סמוך. לילות רבים ישנתי על הרצפה בחדר הספרייה הקטן. בעלי הבית מצדם לא אמרו לי או לחבריי האורחים דבר או חצי דבר; אדרבא, הם קיבלו אותנו בסבר פנים יפות ועשו הכול בעבורנו".

כל דכפין לא רק בפסח

לא ייפלא אפוא שעל סוכתם שבנו בחזית ביתם, במקום שכל עובר ושב יכול היה לראות, נתלה שלט מאיר עיניים: "כל דכפין ייתי ויכול". לאורך כל שמונת ימי החג היו בסוכה שתיה ו'מזונות', כך שכל עובר אורח מזדמן יכול היה להשיב את נפשו מבלי שיצטרך אפילו לנקוש על הדלת ולבקש את רשות המארחים. במהלך ימי החג היו מתקיימות בסוכה של משפחת דייטש התוועדויות רבות. כולם ידעו שאפשר להגיע לסוכה בכל שעה, ותמיד ימצאו שם התוועדות חסידית עם טובי המשפיעים מתוועדים לצד אורחים הסועדים לשובע נפשם מתוך האוכל שהוגש שם בשפע. גשמיות ורוחניות היו שם מלוא חופניים.

ליד ביתם הפרטי ניצב בניין מגורים גדול. הדיירים בבניין היו ברובם גויים, ורק מיעוטם יהודים. לאותם יהודים לא היה היכן לבנות את סוכתם. חלף זמן קצר עד שלמדו כי הסוכה של שכניהם, משפחת דייטש, עומדת לרשותם בכל עת שיצטרכו. השכנים היו מביאים עמם את סעודתם והיו מתיישבים בסוכה לקיים מצוות סעודת החג. לפעמים היו מגיעים לסעודות מבלי לטרוח ולהביא את מזונם שלהם…

פעם, כשהסוכה הייתה מלאה באורחים מכל הסוגים, היה ר' זלמן סובב בין הבית לסוכה ודואג להביא עוד ועוד תקרובת ומיני מאכל בעבור האורחים. כשחזר להתיישב על מקומו בסוכה, החמיץ אחד האורחים לעברו את פניו ואמר לו: "סלח לי, אבל זה מקומי. ישבתי כאן לפניך". מכך שהסוכה הייתה מלאה ב"כל דכפין", לא ידע אותו אורח שהוא מדבר עם בעל הבית…
בפעם אחרת, כאשר הסתובב בין האורחים הרבים שהגיעו לביתו על מנת לבדוק אם הם צריכים דבר מה, שאל אותו אחד האורחים, שכנראה אפילו לא ידע מיהו בעל הבית: "אמור לי, עד מתי אוכל לשהות פה?"

"אל דאגה", השיב לו ר' זלמן בביטחון. "אני מתארח פה כבר הרבה זמן ומעולם לא אמרו לי לעזוב…"

•

למרות עושרו ונדיבות לבו ופזרנותו לצדקה – הרי ככל שהדברים נגעו לו עצמו, הוא התנהג בפשטות ובצניעות מופלגת. מעולם לא ביקש לעצמו יותר מהנחוץ לו. כשרעייתו מרת צירל הצליחה "לסחוב" אותו לחנות בגדים פעם בכמה שנים, היו מוצאים דגם מועדף עליו מכל פריט וקונים כמות רבה מאותו דגם כדי שלא יצטרך "לבזבז את זמנו" על "שטויות" שכאלה בשנים הקרובות.
פעם בכמה זמן, כשהתרפטו נעליו ולא היה אפשר ללכת עמן עוד, היה חולץ אחת מנעליו בשעת לימודו ושולח את אחד מילדיו אל חנות הנעליים המקומית כדי לקנות לאבא זוג נוסף מאותו דגם ובאותו גודל… דעתו לא הייתה פנויה לכך, שכן היה עסוק בדברים טובים ונעלים יותר.

גדולה הכנסת אורחים

ר' זלמן בנדיבות לבו היה שותף נאמן ורע אוהב לארגון "הכנסת אורחים" שקיבל את פני אלפי האורחים שהגיעו מדי שנה בשנה להסתופף בצלו של הרבי לאורך כל "ירח האיתנים". מי שהקים את הארגון המבורך הזה היה הרה"ח ר' משה ע"ה ירוסלבסקי, שמדי שנה דאג להאכיל אלפי אורחים רעבים שלוש פעמים ביום, מלבד ארוחות שבת וחג חגיגיות. לא פלא שארגון כזה נזקק היה לסכומים עצומים. חלק גדול מסכומים אלו בא מכיסו של ר' זלמן דייטש שחיבב במיוחד מצווה זו של הכנסת אורחים.

ארגון "הכנסת אורחים" המשיך להתקיים גם לאחר פטירתו של הרב ירוסלבסקי על ידי וועד של אברכים, ולאחר ג' תמוז תשנ"ד נטלה עליה קבוצה של תלמידי התמימים, בראשות הרה"ח ר' מנחם מענדל הכהן הענדל, לדאוג לאורחים. הללו ידעו כי יש להמשיך במפעל הקדוש הזה שהרבי חיבבו ביותר, ויהי מה.

ארגון "אש"ל הכנסת אורחים" נעזר רבות בר' זלמן שתמך בארגון מדי שנה בשנה בסכומים מכובדים. הוא לא הסתפק בכך, אלא אף גייס חברים אמידים להשתתף ב"קומיטי" ודרבן את כולם לפתוח את לבם וכיסם ולתרום. ר' זלמן נתן לארגון תחושה של חשיבות, והפנה את כל זרקורי תשומת הלב אל פועלו של הארגון.

הוא לא הסתפק בכך, וכשהוחלט לשדרג את הכנסת האורחים ולבנות בניין מיוחד שיהווה בית הכנסת אורחים לכל ימות השנה – הסכים לתמוך בעין יפה בסיוע הראשוני להקמת הבניין.

לקניית הספר "ויהי איש מצליח" לחץ כאן