כ"שהבטחה אלוקית חופפת" מנצחת את החושך

מענדי דיקשטיין, מגזין בית משיח

השחר טרם הפציע על הוד השרון המנומנמת. איש לא שיער שבחסות החשיכה מתחולל ברגעים אלו חילול הקודש, כזה שיזעזע את הלב היהודי עד עומקו. הדמות שחמקה אל תוך בית הכנסת השוכן בירכתי בניין הישיבה, לא חיפשה כסף. היא חיפשה את הלב ואת הנשמה.

המחזה שהתגלה לאחר מכן, גרם לטלטלה נפשית בקרב כל רואיה: התפילין הקדושות שהיו "כלי הנשק" של התמימים מדי יום שישי, היו מוטלות בביזיון משווע בתוך שלוליות בוץ עכורות, כאילו ניסה מישהו להטביע את הקדושה בתוך החומריות הגסה של הרחוב.

הידיעה על האירוע המזעזע פשטה כאש בשדה קוצים. היא פרצה את גבולות העיר השקטה והגיעה לכותרות המהדורות הארציות. אך דווקא במקום שבו היה מצופה שהזעזוע יהיה עמוק ביותר – במסדרונות הרשות המקומית – נשבה רוח מקפיאה, של ניכור וזרות.

בישיבת המועצה שהתכנסה לאחר המקרה, ביקש אחד מחברי המועצה, יהודי שליבו חם למסורת, לגנות את המעשה הנפשע. בקשה כמעט מובנת מאליה. אך אחת התגובות הייתה קרה כקרח, כזו שמקפלת בתוכה את תמצית המאבק המתחולל בעיר הזו. "מה אתה מגנה?" הטיח הלה בחבר המועצה ההמום. "כשאתה תהיה ראש עיר, תנהל את הישיבה איך שאתה רוצה".

המילים הללו הדהדו וסימלו, לכאורה, את הניצחון של "העיר החופשית" על הקדושה. הן נועדו לסמן גבולות גזרה ברורים שבהם לדת ולמסורת אין מקום במרחב הציבורי של הוד השרון. 

דבר אחד הם לא לקחו בחשבון: בתוך המבנה הצנוע של הישיבה, פועם כוח שאינו כפוף לחוקי הפוליטיקה. התמימים של 'תומכי תמימים' בהוד השרון אינם זקוקים להגנה או גינוי. יש להם שריון אחר, חזק יותר מכל החלטה: ברכה של נשיא הדור, שמלווה אותם כעמוד אש בתוך החושך.

"מנחם בהרב מיקטרינוסלב" לקח על עצמו…

הסיפור של חב"ד בהוד השרון הוא לא סיפור רגיל של עוד בית חב"ד שנפתח. הוא סיפור ששורשיו נטועים עמוק בראייה הנבואית של הרבי מלך המשיח.

בקיץ תנש"א היה הרב שמשון טל בחור צעיר, מלא בלהט של שליחות. בנסיעותיו התכופות על כביש 40, היה מביט מחלון האוטובוס לעבר הבתים של הוד השרון. משהו בעיר הזו, שהייתה אז פחות נוצצת ויותר כפרית, משך את ליבו. 'למה לא לצאת לשליחות בהוד השרון?' שאל את עצמו.

"בהכוונת ר' נחום כהן ע"ה, יו"ר הסניפים באותם ימים, כתבתי לרבי", מספר הרב שמשון טל. התשובה שהגיעה מהרבי הייתה קצרה, אך טמנה בחובה תעלומה: 'שייך לאגו"ח'. עבור מי שמכיר את המבנה הארגוני של חב"ד בארץ הקודש, התשובה הזו הייתה לא שגרתית. בתי חב"ד ושלוחים משוייכים לצעירי אגודת חב"ד. ההפניה הישירה לאגו"ח (אגודת חסידי חב"ד), הייתה לא ברורה.

"גם בהנהלת צא"ח הרימו גבה. רק לאחר בירור מעמיק התגלתה התמונה המלאה, שחשפה טפח מראייתו הרחבה של הרבי. התברר שבהוד השרון כבר נערכה פעילות חבדי"ת, והיו עניינים שהיו צריכים להיפתר ברמת הארגון הגבוה ביותר. הרבי רצה שהכניסה לעיר תהיה חלקה, ללא רבב של מחלוקת. לאחר אסיפת הנהלה של אגו"ח, שלחו הרב מיידנצ'יק והרב חפר את הרב גלוכובסקי שנסע אז לרבי עם סיכום הפרטים. בסופו של דבר התקבל האישור המיוחל: 'הסכמה וברכה אזכיר על הציון'.

כבר אז, ניתן היה לראות שהוד השרון אינה "עוד עיר" במפת השליחות. מסתבר שעיר זו קיבלה יחס מיוחד. 

בשנת תשט"ז, כאשר נבנה מקווה בעיר, במכתב מפליא התייחס הרבי למקום כ"מושב יהודים חרדים" – הגדרה שנראית כיום כמעט דמיונית ביחס לאופי החילוני המובהק של העיר. הרבי אף הורה להעביר סכום מכובד להשלמת בניית המקווה. המילים מדברות בעד עצמן: "ובודאי מנחם בהרב מיקטרינוסלב יקח זה על עצמו", מצטט הרב שמשון טל בהתרגשות. "לשון כזו נדירה נותנת תחושה שלרבי איכפת ונוגע באופן אישי ההתחזקות של כל אחד מהעיר..".

חלפו שנים רבות של שליחות מוצלחת, והדור השני נכנס לתמונה. הרב מנחם מענדל טל, בנו של השליח הוותיק, כבר היה נטוע עמוק בעולם הישיבות. הוא ואחיו, הרב שלום, שימשו כאנשי חינוך ומשפיעים בישיבת חב"ד בצפת. המסלול שלהם היה ברור: לגדל דורות של תמימים באווירה המוגנת של צפת. אך בנשמתם פיעמה אותה תחושת שליחות שירשו מהוריהם – לא להסתפק בקיים, אלא לפרוץ החוצה. "תוך כדי העבודה בישיבה בצפת", משחזר הרב מנחם מענדל, "כתבנו לרבי. רצינו לדעת האם זה המקום שלנו, או שיש לנו שליחות אחרת".

התשובה לא איחרה לבוא, והיא הייתה ברורה: "לפלא שאין אנ"ש .. מתענינים כלל וכלל בהנוגע לבנ"י שבמקומות אחרים .. וכשאין עושים זה הרי זה מעילה בשליחות ר"ל .. והרי כמה ישובים ישנם במדינה שבודאי לא רחוקים מהתואר חוצה".

עבור הרב מנחם מענדל, לעזוב את צפת לטובת הוד השרון היה מהלך של ירידה של ממש. זה היה לעזוב את החממה הרוחנית לטובת "ערי השדה". 

גם הרב שלום טל, קיבל עוד קודם לכן הוראה ברורה מהרבי (אגרת א'תקעב): "יביט על עצמו בתור בא כוחו ושלוחו של כ"ק מו"ח אדמו"ר שם ובמילא הרי עליו למלאות שליחותו וניתנו לו הכוחות על זה דבר ברור הוא אשר כוונת כ"ק מו"ח אדמו"ר היתה להפוך את . . לעיר חסידותי".

כעבור שנה בדיוק, לאחר שכבר נפתחה הישיבה בהוד השרון והחלה את צעדיה הראשונים, שוב קיבל תשובה שהבהירה מעל כל ספק את רצונו הקדוש של הרבי (אגרת א'שצה):

"וכבר אמרתי לו כמה פעמים, אשר הוא שלוחו של כ"ק מו"ח אדמו"ר לעשות את… פאר א חסידישער שטאט ולע"ע (היינו במשך עשר שנים ויותר!) לא הי' בזה אלא הכנה שבמדה ידועה הוסרו המניעות לזה שתהי', הישיבה עכ"פ, א חסידישע, ועשו ישיבה קטנה בתור הכנה לישיבה כדבעי למהוי, ועתה הוא שעת הכושר לעבור מן ההקדמה והכנה לזה שתהי' ישיבה גדולה ותהי' א חסידישע שטאט, כרצון כ"ק מו"ח אדמו"ר, ואין הדבר תלוי אלא בהם אין דעם וועלען של האברכים ד… ובמדה יתירה מאשר שאר האברכים תלוי זה בו, כיון שמיום הוסדה של הישיבה שמה הי' הוא מנהיגה בכמה וכמה פרטים, ובהסכם כ"ק מו"ח אדמו"ר והאריכות בזה למותר כיון שכ"פ דברתי עמו עד"ז. ואין רצוני בזה אלא לומר עוד הפעם אז גענוג שפילען זיך ועכ"פ עתה, ישתדלו כולם יחד והוא מהראשונים שתהי' א געזונטע חסידישע ישיבה והוא יהי' א געזונטער איד וג"כ א געזונטער חסיד".

• איך בכלל נולד הרעיון להקים ישיבה בהוד השרון?

"הרעיון נולד בזכות הוראת הרבי שליט"א בהושענא רבה תשנ"ב להקים ישיבת 'תומכי תמימים' בכל עיר.

"הצורך היה משני הצדדים: מצד אחד – הישיבות קטנות בארץ ישראל מלאות בתלמידים, והיה צורך אמיתי במקומות לימוד נוספים. מצד שני – הייתה ההבנה שהוד השרון צריכה ישיבה. עם כל הניכור החיצוני של הוד השרון, העיר צמאה לאור תורה ול'תמימים' שיאירו את רחובותיה".

ואז הגיע הרגע המכונן – רגע החתימה על החוזה הראשון מלווה בפחד וחשש נוכח ההתחייבות הגדולה הכרוכה בהקמת ישיבה. אלא שהתשובה של הרבי הפכה למוטו של המקום ולסוד קיומו: "הצלחה אלוקית חופפת על מוסדות אלו מיום היווסדם".

לא "ברכה להצלחה", לא "יהי רצון שתצליחו". הרבי קובע עובדה. יש כאן "הצלחה אלוקית" שהיא "חופפת" ועומדת מלמעלה. ההצלחה הזו היא חלק מה–DNA של הישיבה עוד לפני שהונחה הלבנה הראשונה. המשפט הזה הוא שיהפוך בהמשך לגלגל ההצלה, כשמסביב ייהמו הגלים.

מערכה כוללת
נגד "התחרדות"

והגלים אכן המו. הניסיון להקים ישיבה חסידית בלב הוד השרון נתקל בהתנגדות חריפה. התקופה הייתה תקופת המחאות הגדולות בארץ ישראל. הרחובות בערו, והקיטוב החברתי הגיע לשיאים חדשים. תנועות המחאה סימנו את הישיבה הצעירה כמטרה אסטרטגית.

"סגרנו מקום ברחוב בארי," נזכר הרב מנחם מענדל טל. "מקום פסטורלי, שלושה דונם, וילה ענקית. שילמנו מקדמות, חתמנו חוזים. היינו בטוחים שהנה, מצאנו את הבית שלנו". אבל אז החלו. הפגנות רועשות של פעילי מחאה – חלקם הגדול כלל לא תושבי העיר שבאו לחמם את האווירה – הפרו את השלווה.

אבל ההפגנות היו רק קצה הקרחון. המערכה האמיתית התנהלה במישור המשפטי–בירוקרטי. מתנגדי הישיבה, חמושים בעורכי דין וברוח גבית מהעירייה, שלפו טיעונים של "שינוי מהיתר". בכל הארץ, ובוודאי בהוד השרון, יש אלפי עסקים ומוסדות שפועלים כך, ומעולם לא אכפו את זה בכזו צורה דרקונית. "אבל כשזה הגיע אלינו – הפעילו סעיפים רדומים". צווי מניעה, צווי עיכוב, ודרישות בלתי אפשריות נערמו על השולחן.

יום אחד לפני פתיחת שנת הלימודים, כשהבחורים כבר ארזו את המזוודות והצוות היה מוכן, הכל נעצר. בית המשפט הוציא צו עיכוב. 

"הפסדנו שם כמאה אלף שקל", אומר הרב טל. "שיפוצים שהתחלנו, דמי תיווך, עורכי דין, חודש שכירות ראשון. הכל ירד לטמיון ברגע אחד". עבור ישיבה צעירה שטרם קמה, מכה כלכלית כזו יכלה להיות מכת מוות.

אבל כשהדלת הראשית נטרקת, ההצלחה האלוקית פותחת חלון גם במקום הכי לא צפוי. כשנותרנו ללא קורת גג, ועם קבוצת תמימים שצריכה מקום ללמוד ולישון, הגיעה ישועה מפתיעה. זאב רוזנשטיין, דמות מוכרת מאוד בהוד השרון (ולא רק בה), יהודי חם שאינו חת מפני איש, שמע על המצוקה.

"יש לי וילה גדולה וריקה", הוא אמר לרבנים. "בואו, תיכנסו".

הסיטואציה שנוצרה הייתה סוריאליסטית. בחורי ישיבה עדינים, שקועים בלימוד הגמרא והחסידות, יושבים בתוך וילת פאר של אחד האנשים הכי קשוחים במדינה. 

הווילה סיפקה לישיבה את מרחב הנשימה הקריטי בחודש וחצי הראשונים. התמימים המשיכו ללמוד בהתמדה, כשהם יודעים שהשגחה פרטית מופלאה שומרת עליהם. אבל גם זה היה פתרון זמני. השכירות הייתה יקרה, והמקום לא התאים לטווח ארוך.

בסופו של דבר, הישיבה מצאה את משכנה הנוכחי. מבנה שדרש שיפוץ מסיבי. השנה הראשונה הייתה קשה מנשוא, הן לצוות הישיבה והן לתלמידים שזה עתה עשו את דרכם הראשונה בעולם הישיבות.

תנאים גשמיים ירודים, לחץ כלכלי, ועדיין – הדים של הפגנות והתנגדויות. "הרב ווילשאנסקי ע"ה אמר לי אז, נזכר הרב מנחם מענדל טל, "'בשנה אחת עברתם את מה שישיבה רגילה עוברת בעשר שנים'".

התמימים בתורתם
מאירים את רמת השרון

עם הזמן, משהו באוויר של הוד השרון החל להשתנות. כמו טיפות מים ששוחקות אבן, כך הנוכחות העקבית של התמימים החלה לחדור את חומות הציניות. התושבים, שניזונו מהתקשורת, פגשו פתאום בחורים עם עיניים בורקות, עם חיוך ביישני ועם אהבת ישראל כנה.

השינוי החל בפרטים הקטנים. אחד השכנים שנהג להעיר על כל רעש של תפילה או התוועדות, נכנס בהיסוס לתוך הישיבה. "אני רוצה לחגוג בר מצווה בגיל 50, מאחר ולא עליתי לתורה מעולם"… היום הוא כבר בן בית בישיבה. שכנים אחרים החלו להניח תפילין ולהתפלל בקביעות. ההתנגדות הפכה להערכה, וההערכה הפכה לידידות עמוקה.

הסיפור המדהים ביותר הוא אולי סיפורו של אחד התורמים. יהודי מקומי, מקורב לבית חב"ד, שהיה רגיל לתרום סכום חודשי צנוע של אלפיים שקלים. הוא החל להסתובב בישיבה, לשבת לשיחות עם הבחורים, לראות את הלהט בעיניהם. משהו בטוהר של המקום נגע בו במקום עמוק. בתחילת השנה הנוכחית, הוא הגיע לרב טל והניח על השולחן תרומה של מאתיים אלף שקלים לטובת שיפוץ המבנה. "אני מאמין בכם", אמר. "אני רואה את האור שאתם מביאים לעיר הזו".

אותו נדיב קבע חברותא עם השליח הרב שמשון טל בלקו"ש, ובעקבות שאלה טובה שעלתה לו, אף כתב 'הערה' שהוכנסה לקובץ הערות התמימים ואנ"ש השני שיצא לאור בישיבה!

גם בחוץ, חנויות שעד לא מזמן היו פתוחות בשבת, החלו לסגור את שעריהן בזכות תמימים נחושים שהקרינו בפשטות את חשיבות כבוד השבת. בעלי עסקים ביקשו מהבחורים לבוא לתקוע בשופר או להניח תפילין. דגלי משיח נראים מתנופפים פה ושם במרפסות של אנשים שאינם חובשי כיפה.

"נוצר כאן חיבור מיוחד עם הציבור, מעין שכבת מגן אנושית שמקיפה את הישיבה באהבה. כשמישהו ברחוב מנסה לצעוק על בחור מהישיבה, עוברי אורח שאינם דתיים, הם אלו שקמים להגנתו. 'הם הילדים שלנו,' הם אומרים. 'הם האור של העיר'".

תמימים חיים גאולה

בתוך כותלי הישיבה פנימה, הקצב הוא אחר. זה לא רק "עוד מוסד לימודי". זהו מפעל של גאולה. הרב מנחם מענדל טל המכהן כראש הישיבה ומשגיח, יחד עם הצוות המסור: הרב שולם טל (משפיע בישיבה), הרב יוסף יצחק אקסלרוד (ר"מ בישיבה), הרה"ג הרב אברהם הרוניין (מג"ש ונו"נ בהלכה – רב מרכז העיר כפ"ס ומרבני מכון הלכה חב"ד) והמשפיע הרה"ח הרב פרץ פרידמן – מובילים קו ייחודי.

הדבר מתבלט בלימודי ההלכה שבעקבות הוראות חוזרות ונשנות להנהלת הישיבה בשלבי ההקמה, לצד הדרכתו של הרב ווילשאנסקי ע"ה לשים דגש מיוחד בלימוד ההלכה ביסודיות, לימוד מן המקורות עד ההלכה למעשה.

רמת הלימודים בישיבה גבוהה, הבחורים עומדים בהספקים גבוהים בלימוד הנגלה והחסידות ומקבלים את כל הכלים כדי להצליח בלימודם כפי רצונו הקדוש של הרבי. 

הבחורים הלומדים בישיבה אינם מסתפקים בלימוד הרעיונות. הם חיים גאולה. 

אחד הפרויקטים המרשימים שיצאו מבית המדרש הוא "סידור גאולה ומשיח". ביוזמה עצמאית וכמעט בלתי נתפסת לגילם, ערכו הבחורים יחד עם המשפיע, סידור תפילה המשלב בתוכו את פירושי הגאולה מכל גדולי ה'ראשונים' על כל קטע בתפילה. המטרה: להתפלל ולחיות עם הגאולה, להראות כיצד כל מילות התפילה מביעות את אותה בקשה ותביעה משיח נאו! חלקים מהסידור, שאף קיבל הסכמות מרבנים חשובים, הופצו בעיר ומחוצה לה. "זה נושא חי אצל הבחורים". 

השנה נוסף נדבך חינוכי מרכזי בעיצוב דרך בעבודת ה' עם 'ציור חסידי' ורוח של התקשרות לרבי על ידי הרב פרץ פרידמן שבניסיונו הרב בחינוך מחדיר בליבותיהם של התמימים כל מה שקיבל ושמע מהרבי ומחסידים. 

גם הקשר עם "ישיבת האם" בצפת נשמר. הצוות החינוכי בצפת מלווה, מייעץ ומגיע להתוועד. ישנה סינרגיה מופלאה בין העוצמה והמסורת של צפת לבין החלוציות והרעננות של הוד השרון.

ניצחון אמיתי

ובחזרה לשלולית הבוץ בבוקרו של אותו יום חמישי.

התשובה של הישיבה לא היתה בהפגנות נגד, גם לא בהצהרות מתלהמות. התשובה הייתה ביום שישי בצהריים, כשעשרים בחורים יצאו לרחובות העיר, חמושים בתפילין ובחיוך רחב והציעו לעוברים ושבים להניח תפילין. על כל זוג תפילין שהושלך לבוץ, הונחו עשרות זוגות תפילין על זרועותיהם של יהודים נרגשים!

היו גם תושבים שתרמו זוגות תפילין חדשות, או כאלו שמסרו את הזוג תפילין של הסבא שאיננו, העיקר להעמיד עוד דוכן תפילין בעיר.

כשהרבי כתב "הצלחה אלוקית חופפת על מוסדות אלו מיום הווסדם", הוא לא נתן רק הבטחה לעתיד. הוא נתן את הכוח לצלוח את ההווה. היום, כשהקירות סופגים קול תורה, כשהשכנים הופכים לתורמים, וכשהבוץ ברחוב מתייבש ונעלם מול אור השמש – כולם מבינים: ההצלחה האלוקית כבר כאן.