-
הדברים נכונים ביתר שאת בימי גאולה אלה, בהם אנו חוגגים ומפרסמים ברחובה של עיר, את הניסים שנעשו לנו "בימים ההם" וכמובן "בזמן הזה", זו לא רק ברכה השגורה על פינו, אלא דרך חיים שעלינו ליישם • הרב מנחם טל בהתוועדות חסידותית • לקריאה
יוסי סולומון|י״ז בכסלו ה׳תשפ״והרב מנחם טל, מגזין בית משיח
לחיים חסידים!
גוט יום טוב!
אנו נמצאים בעיצומם של ימי חודש הגאולה והניסים – גאולת אדמו"ר הזקן וגאולת אדמו"ר האמצעי, ומתקרבים לימי החנוכה, ימים מאירים וימי ניסים ונפלאות. בין לבין יש יום זכאי ומיוחד, י"ד בכסלו – יום חתונת הרבי מלך המשיח והרבנית.
אם כן, זה הזמן שבו ראוי להלל ולהודות על ניסי דורנו ותקופתנו, במיוחד אלה שזכינו להם בשנתיים האחרונות מכל החזיתות, כאשר ניצלנו מאויבנו הקמים עלינו לכלותנו.
בשבועות האחרונים קראנו בפרשיות השבוע, כיצד עם ישראל נולד בניסים [יצחק נולד להורים זקנים מאוד], וכל שאר אבותינו חיו בניסים. ואת זה הרי אנו אומרים בהגדה של פסח "צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל", וזה עוד לפני סיפורי הניסים של עשיו הרשע שביקש להורגו.
הרבי מלך המשיח קורא לנצל את שעת הכושר כדי לפרסם את הניסים והנפלאות, ודרך כך לעורר את אחינו ואחיותינו להתקרב לה', אם על ידי תפילין, מזוזה, נש"ק וכו', כאשר ה'מבצעים' כולם מכוונים לדרך אחת להכין את העולם – "להביא לימות המשיח".
הדברים נכונים ביתר שאת בימי גאולה אלה, ובעיקר בימי החנוכה, בהם אנו מפרסמים בריש גלי, ברחובה של עיר, את הניסים שנעשו לנו "בימים ההם" וכמובן "בזמן הזה"; זו לא רק ברכה השגורה על פינו, אלא דרך חיים שעלינו ליישם.
מציאת פח השמן הרוחני במנהרות
בשנה האחרונה, בפרט עם שובם של החטופים, התנהל דיון ציבורי נרחב – מה הביא את החטופים ששהו במקום הכי נמוך בעולם, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה גיאוגרפית – כארבעים מטר מתחת לאדמה, ודווקא שם התעוררו נשמות שהיו בגלות שנים רבות, רחוקות מחיי תורה ומצוות, והנה הן שבות לצור מחצבתן דווקא בהיותן בשאול תחתית.
התשובה לכך נמצאת בתניא, פרק ב', שם כותב אדמו"ר הזקן "והנפש השנית מישראל, היא חלק אלוקה ממעל ממש…" וממשיך בפרק יח–י"ט: "יש אהבה המסותרת שהיא ירושה לנו מאבותינו .. וכשבאים לידי ניסיון מדבר אמונה, אזי היא נעורה משנתה .. ולבחור לו ה' לחלקו ולגורלו, למסור לו נפשו על קדושת שמו".
בחיי היום–יום, בהיותנו במירוץ שטף החיים, אנשים עסוקים בשגרה: בעבודה, אצל הרופא, במוסך, במסעדה, בהליכה ברחוב, בטלפון, וכל שאר העניינים. יצר הרע גורם לאדם הסחת הדעת מעיקר חייו, זו הנפש האלוקית. גם כשהנשמה צמאה לאלוקות, הרי שסאון היום–יום גורם לה להסיח דעתה מרגש הצמאון הזה ולברוח לעניינים שונים.
דווקא בשבי, שם הם היו מנוטרלים מכל הוויות היום יום, ללא תאוות העולם הזה, או אז גילו כי לא נותר בהם כי אם כד שמן קטן חתום בחותמו של הכהן הגדול – נשיא הדור ומנהיגו. דווקא שם נמצא הפך, טמון עמוק במטמוניות הנפש, והיא מבקשת להאיר.
ולכן דווקא שם התגלתה הנשמה האלוקית במלוא הדרה המבקשת לקרוא קריאת שמע, להניח תפילין (או אפילו רק לעשות את הסימנים של הנחת תפילין); היא מבקשת לעשות קידוש אפילו אם זה כוס מים…
כך מסביר רבינו הזקן את הצימאון הגדול שיש לכל נשמה אלוקית, וכך זה התגלה אצל אחינו השבויים בעזה.
כעת, לאחר שכולם השתחררו משביים, כל אחד עם מַסַת אמונה כבירה – צריך לפרסם את הניסים והנפלאות ולעורר את עם ישראל ש"הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל". וכמו שאומרים ב'אדון עולם': "עם רוחי גויתי, ה' לי ולא אירא". אין מה לפחד מאף אחד, אלא רק להתחזק יותר בביטחון, בתורה ובמצוות ובאמונה הגדולה שהנה זה משיח בא.
מר דיזנגוף, הבדואים וברז המים שלנו
מספרים על ראש העירייה הראשון של תל אביב, מר מאיר דינזגוף, שנסע פעם לבקר את הבדואים שמתגוררים בדרום הארץ בבקשו להכיר את אורח חייהם. הוא התארח אצלם יומיים; ישן איתם באוהל, ערך סיור על גבי הגמלים; הם הראו לו את גידולי הבקר, וכל התנהלות חייהם במדבר.
לפני ששב לביתו, אמרו לו הבדואים שמנהגם הוא, שלפני שהאורח חוזר לביתו, הוא לוקח עמו מזכרת. מר דיזינגוף אמר כמובן שלא חסר לו דבר, ואין צורך, אך הם התעקשו שזה מנהגם וביקשו שייקח עמו מזכרת.
הוא הסתכל סביבו, וראה נרגילה. 'נרגילה אין לי בבית', חשב לעצמו, 'אקח אותה כמזכרת'.
עבר חודש והם ביקשו לבוא לביקור גומלין ולהתארח בתל אביב. הוא כתב להם מכתב תשובה שהם מוזמנים בשמחה, רק שיעדכנו אותו כמה אנשים צפויים להגיע כדי שיוכל להכין להם די מקומות שינה.
הם אכן הגיעו לתל אביב והוא אירח אותם בביתו. בלילה סיפק להם מקום לינה בבית מלון תל אביבי, ובמשך היום עשה להם סיור ברחובות העיר.
בסתר ליבו קינן כל העת פחד – מה יהיה אם הם יגידו גם הפעם שיש להם "מנהג" לקחת מהמארח חפץ למזכרת?!
הוא החביא אפוא מראש את כל תכשיטי הכסף והזהב שהיו לו בבית, והשאיר רק כמה תמונות נוף תלויות על הקיר.
כמו שחשש – כך היה. כשהם ישבו בארוחת הצהריים בסלונו, לפני חזרתם למדבר, הם אמרו לו שהם מעוניינים לקיים את "המנהג" של לקיחת מזכרת מהמארח.
"אין בעיה", אמר להם בחשש–קל, "תסתכלו ימינה ושמאלה, ואיזה חפץ שתחפצו בו, תוכלו לקחת".
כבר לפני כן שמו עין על הברז, היות ואין להם ברזים במדבר… זה היה די מוזר בעיניו, שכן הברז מחובר לקיר; אבל הם התעקשו וביקשו שזו המזכרת שהם מבקשים לקחת מבית ראש עיריית תל אביב.
הוא צלצל לאינסטלטור וביקש ממנו לפרק את הברז, והם אכן לקחו זאת כמזכרת.
כעבור שבוע קיבל מכתב נזעם: רימית אותנו?! אצלך הברז עבד ונתן מים, ואילו אנחנו חיברנו את הברז לדופן של האוהל והוא לא נותן מים…
עד כאן הסיפור שהוא משל.
הנמשל הוא – שכדי שיהיה מים בברז, צריך להיות מחובר למקור המים על מנת לקבל את השפע.
אנו נמצאים בערב ראש השנה לחסידות, מקור המים שלנו זה דברי אלוקים חיים – "מים חיים אל כלי", החסידות זה מים חיים הנובעים מן המעיינות הקדושים של רבותינו נשיאנו.
הרביים הכניסו עצמם בתוך דברי התורה שלהם, המאמרים והשיחות, וכפי שאמר הרבי הרש"ב לפני הסתלקותו "אני הולך לשמיים, אבל את הכתבים אני משאיר לכם". הרבי הרש"ב 'הניח' את עצמו בתוך כתבי החסידות שלנו, וכך הוא נשאר איתנו.
כל אלה מהווים את המקור לחיות שלנו לרבותינו נשיאנו. עלינו אפוא לחבר את הברז שלנו למקור הגדול של רבותינו, ומשם לקבל חיות. סתם להכניס ברז, אין בזה ולא כלום.
י"ד כסלו וכוס תה
לקראת יום י"ד בכסלו, יום החתונה של הרבי והרבנית – היום שקישר את הרבי עם החסידים – ניתן לומר כי גם בנושא הזה, הרבי מלך המשיח מראה לנו דוגמה אישית לזוגיות ותשומת לב בין איש לאשתו.
המשפיע הרה"ח מענדל פוטרפס היה אומר, שזה שהחתן מעניק טבעת לאישה תחת החופה, הרי שעיקר הטבעת זה החור שיש באמצע – להזכיר לו את החלל הריק המסמל את המקום שהבעל נותן לאשתו – מקומה וכבודה.
לאורך השנים ראינו עד כמה הרבי הקפיד לתת תשומת הלב לרבנית, כמו הסיפור הידוע על הזמן שהקדיש הרבי לשתיית תה בצוותא עם הרבנית. הרבי אף אמר באוזני רופאו ד"ר איירה וייס, כי הזמן הזה אותו הוא מקדיש לרבנית, קדוש בעיניו כמו הנחת תפילין.
הרבנית מצדה החזירה מסירות ללא–סייג לרבי, כפי שזה התבטא לאורך השנים בשנת תשל"ח, לאחר שהרבי קיבל התקף לב, והרופאים ביקשו לאשפזו בבית הרפואה. הרבי סירב להתפנות לבית הרפואה למרות מצבו המסוכן. הרופאים ניסו להשפיע על הרבנית שתשכנע את הרבי שיסכים לדברי הרופאים, אך הרבנית סירבה בתוקף וענתה "מעולם לא הפרתי את רצונו של בעלי, וגם עכשיו לא אעשה זאת".
בברכות שאומרים תחת החופה ובימי הנישואין ישנה ברכה "שמח תשמח רעים אהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם". חוה נבראה מהצלע של האדם, כפי המסופר בתורה, וזה מלמד אותנו שתחילת ההשפעה צריכה לבוא מהבעל לאישה.
כאשר אדם מכבד את רעייתו ונותן לה את כבודה הראוי, את תשומת הלב הנכונה, תוך הודיה תמידית על כך שהיא טורחת ומגדלת נאמנה את הילדים, מבשלת, מכבסת וכו' – אזי "כמים לפנים הפנים כן לב האדם לאדם". אלו הם הפנים והרגש שהוא יקבל בחזרה – רגש של כבוד והודיה.
יהי רצון שביום הנישואין של הרבי והרבנית – "היום שקישר אותי עמכם" – נזכה לנבואת הנביא ישעיהו "ישיש עליך אלוקיך כמשוש חתן על כלה", בגאולה האמיתית והשלימה.
לחיים חסידים!
תגיות: הרב מנחם טל, מגזין בית משיח
כתבות נוספות שיעניינו אותך:











