"ויעקב הלך לדרכו" – מ-770 לשטח • הרב שימעלה פיזם

הרב שימעלה פיזם, מגזין דרך המלך

התאריך על הלוח אומר חשוון, אבל הלב עדיין פועם תשרי. בוער מהלהט הרותח בהקפות עם הרבי מלך המשיח ב-770. 

ועכשיו, אחרי חודש החגים המלא, מתחיל המסע האמיתי – "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ". בלחיות את ה"אחת", היחידה שבנפש, כל רגע וכל יום. 

השאלה היא: איך אנחנו לוקחים איתנו את האש של הרבי לדרך הזו, ואיך מביאים את כל המטען האלוקי שקיבלנו לידי פעולה ממש?

הדרך שלנו היא השליחות

כשהרבי מדבר על "ויעקב הלך לדרכו", מדובר עלינו, על כל אחד ואחד ממשפחת החסידים בתוך כלל ישראל.

"דרכו" – זו דרך המלך, זה מלכו של עולם.

זו הדרך שלנו, זו השליחות שלנו. לקבל פני משיח צדקנו. וכשיוצאים לדרך הזו, עם כל המטען האדיר שקיבלנו בחודש תשרי, הולכים בבטחון חזק בהשם ללא מורא, כפי שנאמר בפיוט "אל תירא עבדי יעקב" ומצליחים להיות מעל העולם, מתרוממים כל יום מחדש לגובה האמיתי. כך מביאים את 770 הביתה.

בכוח המשלח: הרבי מלך המשיח!

בשיחת קודש בהתוועדות ש"פ בראשית, מבה"ח חשוון, ה'תשי"ז, הרבי מבאר: "כל הדרכים בחזקת סכנה". העולם מלא אתגרים, מלא "מי המבול" רוחניים שיכולים לשטוף חלילה. אבל יש סוד אחד להצלחה – כשהולכים בתור שליח של הקב"ה, עם הכוח הבלתי מוגבל של המשלח, נשיא הדור, אין מה לפחד.

"תפילת הדרך" איננה תפילה סתמית. זו הצהרה: אני שליח, ואין השליח רשאי לשנות מדעת המשלח. ואז – "תוליכנו לשלום ותחזירנו לשלום".

אבל כדי שזה יעבוד, אנחנו זקוקים ל"ממוצע המחבר" – מי שעומד בינינו לבין הקב"ה. ובדורנו – זה הרבי מלך המשיח. כשלוקחים את הרבי איתך לדרך, אתה "שליח מצווה". ושלוחי מצווה אינם ניזוקין.

טבילה ב"שופי" – אינגאנצן פארטרונקען

הרבי דורש מאיתנו משהו שנשמע לכאורה קיצוני ותובעני: ללמוד חסידות "בשופי". לא ללמוד קצת, לא לגעת, לא רק מאמר אחד או עשרה. אלא בשופי.

מה זה אומר? הרבי נותן משל: כמו אדם שנכנס למקוה. אם בולטת ממנו אפילו שערה אחת – לא עלתה לו טבילה. צריך להיות שקוע לגמרי, "אינגאנצן פארטרונקען" (שקוע לגמרי), עד שלא רואים את המציאות שלך, רק את המים.

כך צריך להיות עם חסידות: להטביל את כל המציאות שלך ב"מי הדעת". להפוך את החסידות לא רק לחלק ממך, אלא לכל הווייתך, כל מציאותך.

מדוע? כי הכוונה היא לא רק העבודה הפרטית עם עצמך. זה יפה, זה חשוב, אבל זו רק ההכנה. הכוונה היא לצאת מן ה"מקוה" אל העולם. לפעול על הזולת. להיות "טופח על מנת להטפיח".

המבחן האמיתי: כשיורדים לשטח

הרבי מביא רעיון עמוק: הטהרה במקוה היא דווקא כשיוצאים ממנו. לא בעודך שקוע במים, אלא אחרי שיצאת.

למה? כי המבחן האמיתי הוא כשאתה חוזר לעולם, כשאתה מתלבש ב"לבושי המתברר", כשאתה נפגש עם אנשים, עובד, מתמודד עם המציאות הגשמית.

ואז רואים אם באמת טבלת. אם החסידות באמת חדרה בך פנימה, בעומק. אם היא משפיעה על ההתנהלות שלך בפועל. "אין חכם כבעל הנסיון" – רק כשיוצאים לשטח, רק כשמנסים לפעול על הזולת, רואים אם יש לך באמת מה לתת.

עכשיו זה הזמן – "חטוף ואכול"

הרבי שליט"א מלך המשיח אומר לנו הוראה חדה וברורה: עכשיו הוא הזמן ש"אין איתנו יודע עד מה". אנחנו לא יודעים מה נדרש מאיתנו ברגע זה, וכמה זמן נותר. כל שניה הגאולה מתממשת.

לכן אין מקום לטענות "זה לא בשבילי", "אני לא ברמה הזו". צריך לעשות כל מה שבא ליד. "חֲטוֹף וֶאֱכוֹל, חֲטוֹף וְאֶשְׁתִּי, דְּעָלְמָא דְּאַזְלִינָא מִינֵּיהּ כְּהִילּוּלָא דָּמֵי" (העולם שאנו הולכים ממנו הוא כמו חתונה).

ואז זה לא יהיה רק "כְּהִילּוּלָא" – כמו חתונה. זה יהיה הילולא – חתונה אמיתית, הגאולה האמיתית והשלמה.

לצאת לדרך – בפועל ממש. אז מה עושים?

מוסיפים בשיעורי לימוד החסידות וגאולה ומשיח. לא קצת – אלא הרבה. בשופי. כמו חבית מלאה מים שנשפכים על כל גדותיה. רק אז יודעים שהיא באמת מלאה.

ויוצאים לדרך. "ויעקב הלך לדרכו" – עם מטען מלא. עם הרבי בתוכנו.

מפיצים את המעיינות חוצה באופן מיידי: לערוך פארבריינגען'ס. לחלק משקה מההתוועדות. כי "גדולה לגימה שמקרבת" – גם אם לא תמיד מבינים, המשקה עושה את שלו ומקרב את הלבבות לאלוקות, לגאולה.

נטכס עצה יחד איך לחיות גאולה, איך לנשום התקשרות למלך המשיח כל יום ורגע.

הרבי הנשיא נותן לנו ברכה: "חורף בריא ושנה שמחה".

כי תשרי לא נגמר. תשרי מתחיל עכשיו. כשיוצאים לדרך. "ויעקב הלך לדרכו" – עם כל הכוח, עם כל המטען, עם הרבי בעצמו.

והוא יוליך את כולנו, במהרה ממש, בחודש הזה שהובטח חו שבו תהיה חנוכת בית המקדש השלישי, מחובר ל-770!

נדלג מתוך ריקוד לגאולה, עכשיו!