מלאו שמחה לכל השנה • הרב מנחם טל

הרב מנחם טל, מגזין בית משיח

לחיים חסידים! גוט יום טוב!

בשמחת בית השואבה תשי"ד אמר הרבי מלך המשיח, כי שמע מאביו רבי לוי יצחק שניאורסאהן ז"ל, שמצוות סוכה רומזת על שלמות רמ"ח קיום מצוות עשה. בישעיה כתוב (ד', ו): "וסוכה תהיה… למחסה ולמסתור מזרם וממטר": זר"ם בגימטריה (247) הוא אחד פחות מרמ"ח (248); מט"ר (249) הוא אחד יותר מרמ"ח, והסוכה שומרת הן מפני זר"ם – "לא תגרעו", והן מפני מט"ר – "לא תוסיפו".

ואולי יש לומר, שבכלל זה שמקפידים לא להרבות יש גם להקפיד שלא להמעיט – קודם כל מדובר על עניין השמחה. 

כידוע, על פי שולחן ערוך היו יוצאים "פקחי שמחה" לראות שלא "תגלוש" השמחה להוללות וליצנות. וידוע הביאור בחסידות על עניין "קליפת פלישתים" – שזה עניין של "מבוי מפולש" שעלול להיות "זליגה" מהשמחה של קדושה לצד ההופכי ח"ו.

בשבת מברכים חודש אדר תשמ"ב, ביאר הרבי בשיחה נפלאה, שיעקב אבינו שהה בחרן – חרון אף של מקום, ועם לבן הארמי – (הרמאי) גרתי וכו'. שואל המדרש רבה: "כל 20 שנה שעמד בביתו של לבן, מה היה אומר?! ט"ו 'שיר המעלות' שבספר תהילים; 'שיר המעלות לדוד… יאמר נא ישראל" – ישראל סבא" (שהוא יעקב אבינו).

לכאורה, יעקב אבינו שהוא מרכבה לשכינה, בוודאי שעסק בתורה יום ולילה ולא פסק פיו מלימוד. אם כן, מה שאלת המדרש "מה היה אומר"? והתשובה היא: כיוון שיעקב אבינו ירד ממדרגתו העילאית הכבירה ועסק בענייני גשמיות של רעיית צאן וכו', ועוד בבית לבן הארמי, ובעיר כמו "חרן" – נשאלת השאלה: כיצד הצליח לעבוד עבודתו באופן המתאים?! כיצד שרד את המצב הבלתי–אפשרי הזה לאורך שנים כה רבות?! 

והתשובה לכך היא: "ט"ו שירי המעלות". הרבי מאריך בעניין הקושי הרוחני של יעקב בחיר האבות לרדת ממדרגת הקדושה שלו ולפעול אתהפכא חשוכא לנהורא במקום כה טמא. אולם יעקב הבין שמקושי זה יצמח רק "מעלות" – עליה שלא בערך לדרגה הקודמת שלו. ולכן, מצד גודל העילוי שנפעל על ידי עבודה זו, הוא הגיע ל"מעלות" מלשון עליה, עד שזה השפיע על יעקב אבינו בחינת "שיר" ושמחה. 

בנוסף אומר הרבי מלך המשיח – כדי לפעול על הזולת עניין מסוים – צריך להראות לו "פנים מחייכות" (כי על ידי פנים זועפות או קרירות אי אפשר לפעול…). אם כן, כשיעקב רצה להשפיע על בני חרן, בוודאי הוא השתמש בדרך השמחה להשפיע באופן של "טוב לבריות". עד כאן תוכן השיחה.

ערב חג הסוכות, "זמן שמחתנו", אלו ימים בהם אנו ממלאים חביות של שמחה, הן בשמחת בית השואבה (כאשר בבית המקדש אמרו את "שירי המעלות" על מדרגות שער ניקנור), והן כשמגיעים לשיא החג – שמחת תורה. ידוע משל האופניים של ר' ראובן דונין שאמר "אם קשה לך, סימן שאתה בעליה! ואם אתה 'בעליה' תהיה בשמחה!" 

אמנם צריך להיזהר שהשמחה לא תגלוש למקומות של ההיפך ההלכה – אך לא פחות מכך צריך להיזהר שלא להפחית מהשמחה, אלא לנצל כל רגע של ימים אלה, כדי לשאוב חביות של שמחה לכל חודשי השנה. 

הסכך אינו אוהב כעס

לרבי מהר"ש היה משרת שקראו לו ר' יוסף מרדכי. יום אחד היה למשרת ויכוח עם מישהו, והוא נכנס לסוכה מתוך כעס. נענה הרבי ואמר לו: "ר' יוסף מרדכי, אמנם אתה מיוחס, אבל צריכים לחוש דרך ארץ כלפי הסכך שאינו אוהב כעס". 

לכאורה, למה הדגש דווקא על סכך? היה אפשר לומר שהסוכה בכללותה אינה סובלת כעס….

אפשר אולי לומר, שבסכך יש את קדושת התקיעות. כידוע, סכך בגימטריה זה מאה כנגד מאה תקיעות; האות ס' – כנגד שישים התקיעות; כ' – כנגד עשרים השברים, ועוד כ' – כנגד עשרים התרועות. מכאן שהסכך מקבל את קדושת התקיעות. כל עניינים של התקיעות זה להמליך את הקב"ה עלינו בבחינת "ומלכותו ברצון קיבלו עליהם". כשממליכים את הקב"ה עלינו, מרגישים שכל מה שקורה בעולם, הוא בהשגחה פרטית, ואם כך, אין כלל מקום לכעס.

בשיחה של הרבי אור לי"ג תשרי תשמ"א – הילולת אדמו"ר המהר"ש, מביא הרבי בשם אדמו"ר האמצעי, שהסכך אף קשור לענן הקטורת של יום כיפורים שהוקטר בקודש הקודשים, שכן סכך יש בו משום קדושת הקטורת.

קטורת הוא מלשון קשר (בארמית), וכפי שרבי שמעון בר יוחאי "בחד קטירא אתקטרנא". ממילא, כאשר יהודי קשור עם הקב"ה, אין כעס – שכן אנחנו מאמינים שאין רע יורד מלמעלה, והוא עצם הטוב להטיב. [מהסיפור הנ"ל של אדמו"ר מהר"ש אפשר ללמוד עוד – שגם כאשר הרבי נתן לו ביקורת, הוא הקדים ושיבח אותו בתואר "מיוחס". מדוע? הרבי מלמד אותנו שלפני שמעירים לאדם, פותחים בדברי שבח]. 

לא להחמיץ את השמחה

לפני כשנתיים השתתפתי בברית מילה. בסיום הברית הכריז המוהל: "עכשיו הגענו לעיקר, כולם מוזמנים ליטול ידיים לסעודה"…

לא יכולתי לכבוש את תמיהתי, ושאלתי את המוהל "והרי העיקר זה הברית – והסעודה זה משהו שנלווה לברית". 

חייך המוהל וענה: "הרי בנוהג שבעולם, כאשר אדם הולך לעשות ניתוח, הוא מבקש ברכה מהרבי, לוקח איתו ספרי תהילים ומבקש ממשפחתו וחבריו שיאמרו גם הם תהילים. כולם שרויים בדאגה שהכל יעבור בשלום. ואילו כאן בברית מילה אנו עושים מעין "ניתוח", אך במקום להרבות באמירת תהילים, הנה אבי הבן מוסיף ומביא קייטרינג לסעודה, ויש אף המרבים גם להביא כלי זמר ונגינה. מה ההסבר לכך?

"אלא העניין הוא להראות להקב"ה שאנחנו מקבלים את מצוות הברית בשמחה דווקא, והביטוי לשמחה זו הסעודה. אנחנו מראים לקב"ה, שלא סתם אנחנו ממלאים את מצוותיו, אלא אף עושים זאת באופן של שמחה", עד כאן דברי המוהל.

וכבר הפליגה תורה עד כמה חשוב לעבוד את ה' מתוך שמחה דווקא "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". והאריז"ל מסביר שאמנם הייתה עבודת ה', אבל לא בשמחה, ולכן עם ישראל יצא לגלות. 

אנו מגיעים לזמן שמחתנו – זה זמן שהקב"ה עִם עַם ישראל, וישראל עם הקב"ה – שזו שמחה הכי גדולה, ואת זה צריך לבטא באופן של "פארבריינגען ו'לחיים'", שגם הגוף הגשמי ירגיש את השמחה. ומחג הסוכות לוקחים חביות של שמחה לכל השנה כולה.

כשיש מקום בלב, יש מקום בסוכה

אחד מחבריי סיפר לי, שלפני כמה שנים הוא היה בחג סוכות בקראון הייטס. באחד הערבים הגיע לסוכתו של אחד מחבריו, שם הצטופפו כעשרים חברים בסוכה קטנה להתוועדות חברים. כשהגיע לסוכה, הזמינו בעל הבית ברוחב לב: "ברוך הבא, תכנס", שאלו: "וכי איך אכנס? והרי צפוף כאן מאוד?!"…

השיב לו בעל הבית: אספר לך סיפור שאם לא היה, משל היה: היו היה חב"דניק שנסע ל'מבצעים' ולקח עמו בחורים רבים לסיוע. כיוון שהיה לו רק וואן של עשרה מקומות, הוא הכניס לתוכו 18 בחורים שהצטופפו איכשהו. בכביש המהיר נתפס על ידי שוטר שהוציא את כולם מהרכב, וספר אותם בסך, ולאחר מכן נתן לו צו לשיפוט מהיר.

בבית משפט טען החב"דניק בפני השופט, שהשוטר היה ככל הנראה עייף וספר 18 אנשים בעוד שאין זה הגיוני כלל שבוואן של עשרה מקומות יכנסו 18 אנשים. אם כן, אין שום טיעון אמיתי נגדו.

התפלא גם השופט: "האם הוואן נמצא בחניית בית המשפט?" החב"דניק השיב בחיוב, והשופט הציע: "הבה נרד לחניה ונערוך ניסוי האם יכולים להכנס שם 18 אנשים או אי אפשר".

נכנסו עשרה אנשים לוואן, נכנסו 11, ובקושי רב נכנסו גם 12 אנשים. 

נענה החב"דניק לשופט בארשת ניצחון: "כבודו רואה, בקושי רב הצליחו להיכנס פה 12 אנשים, איך השופט חושב שיכולים להיכנס כאן 18 אנשים?"… השופט זיכה את החב"דניק שהלך לדרכו שמח וטוב לב.

במסדרון פוגש אותו השוטר ואמר לו: "לא אעשה לך דבר, אך בבקשה תסביר לי – הרי שנינו יודעים שבאמת היו בוואן 18 אנשים. איך למען השם הצלחת להכניסם?"

הסתכל החב"דניק בעיני השוטר ושאל: "האם באמת לא תעשה לי שום דבר?" התחייב השוטר שלא יעולל לו מאומה. ואז ענה החב"דניק: "כעת, כשהשופט הכניס אותנו לוואן, נכנסו כולם בגלל שהוא ציווה לעשות כך. אם כן, כל אחד נכנס והתרווח במקומו, ולכן הצלחנו להכניס בקושי רב רק 12 אנשים. אבל כאשר לקחתי את חבריי בוואן, כל אחד הצטופף על מנת לתת מקום לחברו מתוך רצונו – וכאשר יש מקום בלב יש מקום בכל מקום"…

סיים המארח באוזני חברי: "כשתרצה להיכנס יחד עם חבריך ולהיות באחדות, יהיה מקום בשפע לכולם"… 

שנזכה לשבת בסוכה אחת מעורו של לוויתן עם כל ישראל מתוך אחדות, שמחה ואהבת ישראל, בגאולה השלמה.

לחיים חסידים! גוט יום טוב!