שליחות במינוס 30 מעלות

שניאור זלמן צרפתי, בית משיח

שליחות באזור המיושב הקר ביותר בעולם

כשבירושלים ובהרי ארץ ישראל ממתינים בכיליון עיניים לפתיתי השלג שיתפסו לכדי ערמה הראויה להתכבד, משתדלים להישאר בבית ולהתכרבל היטב, ובעוד הסופה שפקדה את צפון אמריקה פונה לכיוון אירופה והחיים בניו יורק מתחילים לשוב אט אט לשגרה קפואה, מסתבר שיש אנשים שרואים את המדרכה רק חודשים ספורים בשנה, משום שברוב ימות השנה המרחב הציבורי פשוט מכוסה בשכבה עבותה של קרח.

אחד מהשלוחים שחיים את המציאות הזו כל השנה, הוא הרב שניאור זלמן זקלס שליח הרבי ורב העיר נובוסיבירסק בירת סיביר שברוסיה. סיביר זכתה לתואר האזור המיושב הקר ביותר בעולם. מזג האוויר הממוצע בחורף בנובוסיבירסק הוא בסביבות שלושים וחמש מעלות צלסיוס מתחת לאפס. "כרגע שאני מדבר איתך הטמפרטורה בחוץ היא מינוס עשרים וחמש", הוא אומר, "אבל לפני כמה ימים היה כאן מינוס ארבעים ואחת, היה באמת קר".

איך מתמודדים עם קור שכזה? 

כמו שמתמודדים בכל מדינה עם המאפיינים הייחודיים שלה. הקור והשלג הניצחי האין סופי הוא חלק בלתי נפרד מהחיים כאן ולומדים לחיות עם זה. במקומות שלא רגילים, אז קצת שלג מיד משבית את אורח החיים. כאן השלג הוא חלק ממנו, והתושבים חיים איתו מצויין. הבתים מחוממים היטב, ההסקה בבתים היא שירות עירוני בסיסי. הבתים מחוממים, הכבישים מפונים משלג כל הזמן כך גם מדרכות ומעברים. במקומות שלא נועדו למעבר בני אדם יכולים להיערם במהלך החורף אפילו שני מטרים של שלג. יש אילו פתרון למכוניות שהמנוע לא יקפא.

ספר לנו..

כשהמנוע מגיע לטמפרטורה מאוד נמוכה, כל הנוזלים שבו קופאים, גם המנוע עצמו קופא ולא מניע. לכן כל הרכבים כאן מצויידים בחיישן מיוחד שברגע שהוא מזהה שהמנוע מתחיל לקפוא, הוא מניע מעצמו את המנוע ומחמם אותו כדי שלא יקפא. כך יוצא שאתה יכול להסתובב באישון ליל ברחובות ולשמוע מכוניות חונות מניעות וכבות בזו אחר זו.

יש גם פטנט מיוחד שמפעיל את הרכב ומפעיל את החימום בתא הנוסעים לפני הנסיעה, כדי לבעל הרכב יכנס לרכב מחומם קמעה ולא קפוא.

ובגדול, אנשים פשט מתלבשים טוב. הרבה שכבות מחממות, ועוברים את החורף בקלות. ישנו פתגם מקומי שאומר שסיבירי טוב הוא לא אחד שלא קר לו, אלא אחד שיודע להתלבש טוב.

הפעילות לא קופאת

איך מוציאים אנשים מהבית לפעילות בקור שכזה?

שוב, כמו שאמרתי, אנשים מתרגלים והקור הוא חלק מהחיים. אבל באמת, מרבית הפעילות בחודשי החורף מתרחשת במקום סגור ומוסק היטב. אם זה פעילות ילדים, נשים או גברים, אנחנו עושים הכל במקום סגור ומחומם. חוץ מפעילות חנוכה.

חנוכה חל תמיד בעיצומו של החורף, יש לכם חנוכיה מרכזית?

בודאי. יש לנו כבר הרבה שנים, חנוכיית ענק המתנשאת לגובה של קרוב לעשרה מטרים וכל שנה אנחנו עושים שם טקס גדול ומרשים עם מופעי אש וזיקוקים והופעות שונות אליהן באים הרבה מאוד יהודים להשתתף.

חום חסידי בגלות של שלג

נובוסיבירסק היא אחת הערים המרכזיות ברוסיה והעיר השלישית בגודלה אחרי מוסקבה וס. פטרבורג. היא משמשת כבירת מחוז נובוסיבירסק ושוכנת בדרום–מערב סיביר. סיביר הוא אחד מהמקומות העשירים באוצרות טבע ברוסיה. עמוק באדמת הקוטב הקפואה והמושלגת שוכנים מכרות הזהב, הנפט והפחם של רוסיה ובעיר הבירה נובוסיבירסק מתנהל המרכז הפיננסי של האזור. העיר מפותחת ברמה בינלאומית ומתנהלים בה חיים מודרניים מערביים לגמרי. מיקומה הגאוגרפי המרכזי, בצומת המפגיש את נהר אוב עם הרכבת הטרנס–סיבירית, הפכה את העיר למרכז עסקי סואן.

אוכלוסייתה של נובוסיבירסק מונה למעלה ממליון וחצי תושבים והיא מבוססת בעיקר על מתנגדי המשטר הסובייטי שהוגלו לשם. כולנו גדלנו על סיפורי החסידים שהוגלו לעבודות כפיה בסיביר על ידי השלטון הקומוניסטי בעוון הפצת היהדות. כיום פורחת במקום קהילה יהודית חב"דית לתפארת בראשות השליח המקומי ורב העיר הרב שניאור זלמן זקלס. במקום שהובלו חסידים בשלשלאות, מפכה יהדות חמה שממיסה את חומות הקרח הרוחניות שבנו הסובייטים.

הרב זקלס ומשפחתו הגיעו לעיר לפני שש עשרה שנה. כישראלים, ניתן לומר שקבלת הפנים לא הייתה צוננת – אלא קפואה תרתי משמע. שום פעילות יהודית לא הייתה במקום. על פי ההערכות חיים כיום למעלה מעשרים אלף יהודים בעיר, אולם הם לא היו מאוגדים ולא היה בינהם שום קשר שלא לדבר על בית כנסת או שירותי דת אחרים שפשוט לא היו במקום.

ממיסים את הכפור הרוחני

איך התמודדתם עם הקור הגשמי והרוחני?

האמת שבהתחלה היה לנו ממש קשה עם עוצמות הקור הקיצוניות. לא הכרנו מעולם דרגות קור שכאלו, ובטח שלא היינו מורגלים לזה. אבל לאט לאט התרגלנו. אין דבר בחיים שלא מתרגלים אליו, גם לקור סיבירי. כיום הפכנו מהבחינה הזו למקומיים ממש. זה כבר לא מפריע לנו, למדנו להערך לזה כמו שצריך ולחיות עם זה.

הקור הרוחני לעומת זאת, אתגר אותנו מאוד. עצם האתגר חימם אותנו ונתן לנו כח שלא להרפות. הדבר הראשון שעשינו היה לנסות ליצור קשר עם כמה שיותר יהודים. ניסינו לאתר רשימות, אבל בעיקר עברנו מפה לאוזן ועל פי השמות בספר הטלפונים.

בשלב הבא פתחנו בית ספר. התחלנו להפיץ את הידיעה בין השמות שהתחלנו להכיר, רבים התעניינו. שכרנו מקום והתחלנו עם קומץ קטן של ילדים, התפתחנו לאט לאט, השמועה עברה מפה לאוזן, שמעו הטוב של בית הספר התפרסם ומשפחות יהודיות הגיעו על מנת להירשם כך הלכנו וגדלנו עם השנים.

כיום, לאחר שש עשרה שנות עמל ועבודה קשה, כוללת הפעילות של הרב זקלס למעלה משבעת אלפים יהודים הרשומים בקהילה היהודית, בנין ענק בן למעלה מ3500 מטר של בניה איכותית. הבנין מכיל בית ספר גני ילדים, בית חב"ד, בית כנסת מקוואות, מסעדה, חנות למזון כשר, ספריה וחדרי הרצאות ולימודים.

כשניסיתי לתאם את הראיון עם הרב זלמן זקלס כדי לדבר איתו על הפעילות בכפור הסיבירי. הוא ביקש שאתקשר בערב כי הוא בבית רפואה. "הכל בסדר"? כתבתי לו. "כן", הוא כתב לי, "הייתה בעיה קטנה עם תינוק שעשה ברית, ברוך ה' הסתדר אספר לך אחר כך…".

מעגלים נסגרים בסיביר

רשמנו את ההבטחה לסיפור, ולקראת סיום השיחה דרשנו את פריעת את החוב.

"עשינו היום ברית לילד" מספר הרב זקלס, לא לפני שהוא מרגיע אותי שברוך ה' הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר עם הילד. "הילד הוא בן להורים שהתקרבו אצלנו לאחרונה. ברוך ה' הם החליטו לעשות לילד ברית בגיל שמונה ימים, שזה לא דבר שמובן מאליו. הסבא, הוא הוא אישיות ציבורית ידועה ומחזיק תיק התרבות בעירייה, התנגד בתחילה לביצוע הברית. אולם ההורים התעקשו ולבסוף התרכך ואפילו הסכים לשמש כסנדק.

"במהלך הטקס, ביקש הסבא לדבר. הוא היה נרגש מאוד וסיפר כי סבו היה יהודי דתי שהקפיד על קלה כבחמורה ושמו היה מאיר בדיוק כפי שנקרא הרך הנימול. ההורים של התינוק החליטו לקרוא כך לבנם מבלי לדעת שזה היה שמו של סבא–רבא שלהם. הסבא סיפר לנוכחים שהוא מעולם לא חלם שנכדו יעבור בבירת סיביר ברית מילה דתית בגיל שמונה ימים. והנה היום הוא סוגר מעגל שלא זו בלבד שנכדו נימול כדת וכדין, אלא שהוא קרוי על שם סבו שהיה איתן באמונתו".

ביקשנו לסיום סיפור נוסף מהבירה המושלגת והרב זקלס שיתף אותנו בסיפור הבא: "לפני כחמש שנים מסרתי הרצאה בפני צעירים יהודיים. ניגשה אלי בסוף ההרצאה נערה כבת 17 וסיפרה שהיא מאוד מתעניינת ביהדות ושאלה היכן תוכל לקבל מידע. הזמנתי אותה אלינו, ומאז הפכה להיות בת בית אצלנו והתקרבה מאוד ליהדות.

"באחת השבתות היא סיפרה מה הביא אותה להתעניין ביהדות. מסתבר שעשר שנים קודם לכן, היא הייתה ילדה בת שבע והתגוררה מול הדירה שבה התגוררנו בשכירות ממש בשנים הראשונות לשליחות שלנו. כל שבת הייתי יוצא מהבית עם הסירטוק והטלית וצועד זמן מה לבית הכנסת.

"בפעם הראשונה שהיא ראתה אותי, היא נבהלה ושאלה את אמא מה זה הפינגווין הענק הזה? אמא שלה הרגיעה אותה והסבירה לה שלמרות שהם חיים בסיביר, היצור השחור לבן, הוא לא פינגווין, אלא 'רבין' יהודי.

"מאז עמדה הילדה כל שבת בבוקר ליד החלון וחיכתה לראות אותי יוצא מהבית. כשבגרה, הסקרנות ליהדותה גבר וכך הגיעה להרצאה שבה פגשה אותי.

"לאחר זמן מה, היא נסעה לארץ ושם פגשה בחור יהודי והחליטו להקים בית. הם ביקשו ממני לבוא לארץ כדי להיות מסדר קידושין בחופה שלהם. הגעתי ארצה, ולאחר החופה, פגשתי שם בחור צעיר, בן דודה של אותה נערה. הסתבר שהוא גר ממש מול בית הכנסת, אבל מעולם לא חשב להיכנס פנימה. כמובן שהזמנתי אותו והוא החל להגיע בקביעות לתוכניות לצעירים שאנחנו מארגנים בלילות שבת.

"לאט לאט גם הוא החל להתקרב, ולא מזמן הוא פגש נערה יהודיה גם היא ממשתתפות התוכניות של יום שישי, והם החליטו להינשא. כיון ששניהם כבר היו מקורבים לבית חב"ד, הם כמובן ביקשו לערוך חופה כדת וכדין. אולם הם חשבו לערוך את החופה היהודית בטקס צנוע בבית הכנסת בעוד את החתונה האזרחית להפוך לטקס הגדול והמרכזי.

"לפני כשבוע השניים נסעו מחוץ לעיר, ונקלעו לתאונת דרכים מחרידה. רכבם התהפך ונמעך כולו והם יצאו בלי נזק. אחרי שהתאוששו קמעה מגודל הנס, הם התקשרו לספר לי שעכשיו הם החליטו להפוך את התכנון ולעשות את החופה היהודית באירוע הגדול שיתקיים אם ירצה ה' בעוד שבועות ספורים