לעורר לגאולה • הרב מנחם טל 

הרב מנחם טל, מגזין בית משיח

לחיים חסידים! 

מספרים על אנשי ה'חברא קדישא' באחת הערים, שבכל פעם אחרי הלוויה, הם היו נכנסים לבית מרזח קרוב, קונים 'משקה' הגון, ואומרים 'לחיים' בשופי… 

כשרב העיירה שמע זאת, הזדרז לזמן אליו את ראש ה'חברא קדישא' כדי לשמוע מה בפיו בנושא. 

"האם נכונה השמועה שאחרי הלוויות אתם הולכים לבית מרזח ושותים משקה?!" שאל הרב את ראש ה'חברא קדישא'.

הלה אישר את השמועה והשיב בחיוב.

"הכיצד?!" תהה הרב. "המשפחה אבלה. זה עתה קברה את יקירה, השארתם אחריכם אנשים בוכים, משפחות שבורות, אלמנות ויתומים – ואתם הולכים להיטיב את לבכם ביין שרף?"

הסביר ראש ה'חברא קדישא': "כבוד הרב, אנחנו הולכים בראש ההלוויה עם האלונקה של הנפטר, ושומעים סביבנו אנשים שדנים ביניהם מדוע ולמה נפטר הלז. האחד אומר שזה בגלל שהרופא נתן לו תרופות לא נכונות. אחר אומר שזה בגלל הצרות שעשה לו המנהל העבודה. שלישי טוען שהוא נפטר בגלל חובות מרובים, ואילו רביעי סבור שהלה נפטר בגלל ששכניו שהציקו לו. כל אחד מעלה השערות.

"אבל אנחנו אנשי ה'חברא קדישא' יודעים את האמת: רק אחד ויחיד נותן חיים ולוקח חיים, אבינו שבשמים. לכן, לאחר כל השמועות שאנו שומעים במסע ההלוויה, אנו הולכים לבית מרזח, עושים הגרלה מי יקנה את המשקה היקר, ועם כוונה גדולה אנחנו מברכים, "ברוך אתה בה' אלוקינו מלך העולם, שהכל נהיה בדברו", מתוך ידיעה שכל מה שקורה לאדם – אם זו מחלה, ואם זה שמחות או פטירה – הכל נעשה בדבר ה' וברצון ה'".

נחת הרוח של הקב"ה

שלושת השבועות שבהם אנו נמצאים, זה זמן של "ירידה לצורך עלייה, וכמו ריקבון הזרע לצורך צמיחה". 

הנביא ישעיהו אומר "הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל" – מדובר בתהליך השרשה של גרעיני התבואה, הפירות והירקות – בשביל שמזה יצמחו פירות יבול פי כמה.

לעיתים אנו בטוחים שהעבודה בגלות זה בשביל להגיע ל"את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", ועד שזה יקרה, אנו בציפייה דרוכה של "לישועתך קיווינו כל היום". אך יש עניין לעבור תהליך של השרשה וריקבון, על מנת שתהיה לאחר מכן צמיחה ראויה לשמה.

דווקא על בית שני שנבנה בקושי רב ובמאמץ רב מצד עולי בבל שהיו עניים, חולים ומדוכאים, נאמר "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון". מדוע? כי הוא נבנה במסירות נפש. אמנם היה חסר בו את ארון הקודש, וגם האורים ותומים כבר לא היו משיבים תשובות, ובבית שני היו חסרים עוד כמה דברים, אף על פי כן הוא היה גדול, יפה ויקר יותר מהבית הראשון. 

על דרך זה יהיה הבית השלישי שנבנה לאחר אלפי שנים של חושך כפול ומכופל, כשבני ישראל מפוזרים בגלויות בכל פינה נידחת בעולם, כדי להעלות את הניצוצות ולהכין את העולם לגאולה.

התפקיד שלנו הוא לבצע את השליחות של "דירה בתחתונים" מתוך מסירות נפש ובאופן של "עשו כל אשר ביכולתכם". דווקא זה נחת הרוח של הקב"ה; זו השליחות שלנו מבורא העולם, להביא את האלוקות לכל פינה בעולם. 

כך כותב הבעל שם טוב, ('היום–יום' חלק שני, אִמרה מספר 9): "נתפזרו ישראל בכל מקומות הארץ באיים רחוקים, וגם מה שתועים בדרך להתהלך בעיירות, הוא כדי לטהר ארץ העמים שאוירם טמא וישראל באמונתם הפשוטה בלב כל אחד ואחד מישראל אף שהוא בבחינת שינה, אפילו הכי מטהרת טומאת האויר מפני שהיא עטרת בעלה וכו"'.

הסיבה שקיבלנו תפקיד להביא קדושה לכל מקום בעולם, כי הקב"ה נתאווה שתהיה לו דירה בתחתונים.

יחפים בהר הבית

בימים אלו אנו מרחיבים ומעמיקים את הלימוד בהלכות בית הבחירה, כפי הוראת הרבי מה"מ. 

הרבי מצטט את דברי הנביא יחזקאל שקיבל הוראה מהקב"ה ללמד את בני ישראל בבבל את צורת הבית. נענה הנביא יחזקאל: ריבונו של עולם, הרי בני ישראל נתונים בגלות בבל, ואין בידם לבנות את בית המקדש, איך אלך ואספר להם על בית המקדש? הרי זה כמו לפזר מלח על פצעים, כמו לתת אגוזים למישהו שאין לו שיניים. 

אמר הקב"ה ליחזקאל, "וכי בגלל שבניי נתונים בגלות, יהיה בניין ביתי בטל? לך אמור להם צורת הבית, ועל ידי זה שיתעסקו בצורת הבית, כאילו בניין ביתי קיים".

משל למה הדבר דומה: לאדם שאומרים לו לא לחשוב דקה על פרה. הרי באותן 60 שניות הוא יחשוב אך ורק על פרה… מכאן רואים כיצד דיבור יוצר מחשבה ומציאות. 

על אחת כמה הוראה של הקב"ה שמורֶה לנו להתעסק בצורת הבית; ה"כאילו" של הקב"ה – הרי הוא בבחינת "בניין ביתי קיים" עבורנו.

עלינו להתעורר אפוא ב"קער אַ וועלט" (להפוך את העולם), בעניין של ללמוד וללמד את ענייני המקדש והלכותיו, כל אחד לפי יכולתו. עצם זה שאנו תולים שלטים על בית המקדש, פותחים ולומדים חוברות על בית המקדש, או אפילו שולחים לחברים הודעות וואטסאפים אודות ענייני המקדש – אנחנו מעוררים את המודעות של "לישועתך קיווינו כל היום".

הרבי מה"מ הזכיר באחת השנים את דברי החיד"א שנזכה לגאולה בשכר הקיווי והציפייה. שואל החיד"א מה העניין ב"לישועתך קיווינו כל היום?" והוא מסביר, שעצם זה שיש את "הקיווי" והתקווה לגאולה, זו כבר זכות גדולה לבני ישראל שעבורה נזכה לקיום הפסוק "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". "כי" – הכוונה בזכות זה שמקווים – נזכה "לישועתך כל היום"…

ה'חפץ חיים' היה חי כל ימיו את הגאולה מתוך ציפייה מתמדת. תמיד היה לו בגד מוכן למקרה שמשיח יופיע פתאום. וכשהיה נוסע ממקום למקום, היה נוטל עמו את הבגד… 

מספרים שלעת זקנתו ביקש מאחד מתלמידיו, שילך לר' יוסף זונדל מסלנט – מחכמי ומזקני הדור – כדי שיברכו (את ה'חפץ חיים'). הלך התלמיד לר' זונדל, וכשהוא חזר – שתק. 

"במה הוא בירך אותי?" שאל ה'חפץ חיים', אך התלמיד שתק. האיץ בו החפץ חיים "תגיד מה הוא אמר לך". 

"הוא בירך אותך בברכה מוזרה", ניסה שוב התלמיד להתחמק. "הוא אמר 'אני מאחל לו שיילך יחף, ושתמיד יסחוב אבנים"…

חייך ה'חפץ חיים' חיוך רחב. "אם רק אלך יחף ולא אסחוב אבנים – דייני". 

לא הבינו התלמידים את פשר הדברים, ו'החפץ חיים' הסביר: הרי אני כהן, ומכיוון שכך, הוא איחל לי לזכות לעבוד בבית המקדש, וכשעובדים בבית המקדש, הרי עושים זאת יחפים…

"ולגבי הברכה 'לסחוב אבנים' – הוא בירך אותי שאזכה להיות כהן גדול, וכך אזכה לשאת את אבני החושן על לוח ליבי. ואני אומר: אם אזכה ללכת יחף בלי לסחוב את אבני החושן – אלא להיות כהן פשוט – דייני"… 

לחיים חסידים! שנזכה בקרוב ללכת יחפים בהר הבית…