התוועדות 'פסח שני' עם המשפיע ר' שלמה חיים קלסמן

קטעים אחדים מהתוועדות המשפיע רש"ח שי', בי"ד אייר פסח שני תשכ"ט.

הרבי מביא ב'היום יום' שפסח שני ענינו שאף פעם אין 'פארפאלן' [= אבוד] ואפשר תמיד לתקן, אפילו מי שהיה טמא, מי שהיה בדרך רחוקה או אפילו 'לכם' שזה היה ברצונו – אף על פי כן אפשר לתקן. לכאורה, מדוע מזכירים קודם 'טמא' ואחר כך 'בדרך רחוקה', הרי לכאורה 'טמא' הוא יותר חמור מ'דרך רחוקה', כיוון ש'דרך רחוקה' לא היתה לו אפשרות להיות, מה שאין כן 'טמא' שזה חיסרון יותר גדול.

אלא העניין הוא שבאמת 'דרך רחוקה' גרוע יותר מ'טמא', כיוון ש'טמא' זה אחד שנפל בדברים אסורים, טומאה, אף על פי כן זה קורה לפעמים, אבל הוא יודע את החיסרון ומצטער. ויוכל בקלות יותר לצאת ממי שהוא ב'דרך רחוקה' שגרוע יותר. ש'דרך רחוקה' שהוא נופל בתאוות היתר ונמצא בדרך של רע, שעל ידי זה יכול ליפול עד עמקי שאול.

וכמו שרואים בתורה אצל בן סורר ומורה 'שנידון על שם סופו', שאף על פי שהוא אוכל דברים כשרים ומותרים, אבל כיוון שהוא נמצא בדרך של רע, ירדה תורה לסוף דעתו שסופו שיהיה גרוע ביותר, ועל כן אף על פי שהוא רק זולל דברים מותרים, התורה דנה אותו במיתה הכי חמורה – סקילה – שכיוון שהוא בדרך של רע, סופו שיהיה מאוד מאוד למטה מטה.

שבאמת תאוות היתר גרוע יותר הרבה יותר מתאוות איסור, שתאוות איסור הוא יודע שזה רע והוא יצא מזה, מה שאין כן בתאוות היתר שחושב שזה מותר הרי הוא נמצא בדרך של רע שיכול לרצות הרבה יותר מתאוות איסור, וכנזכר לעיל בבן סורר. ולכן מקדים 'טמא' ל'דרך רחוקה' הואיל ו'דרך רחוקה' – תאוות היתר קשה יותר.

ואחר כך 'לכם', שהוא יודע את חומר העניינים שבתאוות היתר ותאוות איסור, ואף על פי כן הוא הולך בשרירות ליבו הרע, שזה יכול להיות ביותר אצל חסידים, שאלו שאינם יודעים חסידות הרי אינם יודעים מענייני אלוקות והולכים כך במשך כל חייהם.

ההבדל בין חסיד ל'מתנגד'

וסיפר בשם הרב [ר' שניאור זלמן גרליק ע"ה, הרב דכפר חב"ד] שהיה פעם רב באיזה שהוא ישוב, והיה שם איזה בעל-הבית אחד שהיה שומר תורה ומצוות, אבל היו לו ספקות עצומים באמונה, ועד לדעות של כפירה רחמנא ליצלן, וכשהיהודי הזקן נהיה זקן, היה חולה מאוד ונטה למות, והרב חיכה שהיהודי הזה יקרא לו בכדי להגיד איתו וידוי. וכשראה שהוא אינו קורא לו, ומיום ליום הוא נהיה חולה יותר ויותר, אז הרב החליט שהוא בעצמו ילך אליו להגיד איתו וידוי.

הרב בא אליו והתחיל לדבר איתו שיגיד וידוי, אתה תהיה מסתמא בריא עד מאה ועשרים, אבל אין זה נוגע לאמירת וידוי, כשחולים צריך להגיד וידוי. והיו הרבה חולים שאמרו וידוי ואחר כך נהיו בריאים. והיהודי הזה טען שאינו יודע למה צריך להגיד וידוי, כי אין לו על מה לומר וידוי, כיוון שכל ימיו הוא הולך לבית הכנסת לתפילה ושומר שבת וכשרות.

הרב ניסה להשפיע עליו והוא בשלו, אז הרב שאל אותו אולי היו לך איזה דעות והשקפות של כפירה חס ושלום, והוא טוען שלא. והרב התעקש ושאל אולי בכל זאת היה לך פעם איזה ספקות. והיהודי ניסה להיזכר ואמר כן, זה יכול אולי להיות שהיה לי איזה ספקות, והסכים לומר וידוי.

מה שאין כן כשלומדים חסידות הרי יש אמונה טהורה ללא ספיקות חס ושלום, ויודעים בכל דבר את גודל הפגם והחיסרון שיש כשעושים עבירה הכי קטנה. אדמו"ר האמצעי אמר שחסידות עושה 'קלוג' [= פיקחות], ומשיח יעשה 'פרום' [= דתי].. זאת אומרת, שחסידות עושה שיהיו פקחים, שידעו בכל מצווה את היוקר שלה, ולהיפך, את גודל החיסרון והפגם שבעבירה רחמנא ליצלן. ואף על פי שלא מחזיקים במדרגות, אבל משיח יעשה 'פרום', זאת אומרת שאז יגיעו לכל המדרגות הגבוהות, אהבה ויראה וכו'.

מה שאין כן מי שאינו חסיד, הרי ברור אצלו שיהיה לו הרבה גן עדן, ובודאי שכשם שחבריו ומוריו מרוצים מהחידושים שלו, אז כשם שפמליא של מטה מסכימים שהוא למדן וצדיק, כמו כן הקדוש ברוך הוא נהנה מאוד מתורתו, ומלאכים קושרים כתרים להקדוש ברוך הוא מהתורה והמצוות שלו. מה שאין כן כשלומדים חסידות הוא יודע את האמת שאף על פי שמחדש חידושים יכול להיות שהוא מרוחק מאלוקות וכו', שחסידים הם פקחים ויודעים את האמת היכן הם מחזיקים, וחסיד יודע ברור שיהיו לו עונשים וכו'.

כמו שאמר הרבי הרש"ב נשמתו עדן, שחסיד אם אינו שומע לרבי, יש לו גיהנום על זה. שחסיד יודע שציווי של הרבי זה כמו ציווי של תורה כמו תנאים ואמוראים, ועוד גבוה מזה. וכמעשה המובא ב'תורת שלום' שבעצם איסור דרבנן זה כמו איסור תורה, כיוון שכתוב 'ושמרת לעשות ככל אשר יורוך' [דברים י"ז י'], ואם כן למה איסור דרבנן ספיקו לקולא ודאורייתא לחומרא? אומר הרבי, לא משום שדרבנן קל יותר מדאורייתא (על דרך המובא בתניא סוף פרק ד'], אלא משום שזהו רצונו יתברך.

הפיתרון למי שרחוק..

על כל פנים 'לכם' יכול להיות בעיקר אצל חסידים, שהוא יש לו אור, ויודע איך צריך להיות, ואף על פי כן בפועל הוא אינו כן, ואף על פי כן אף פעם לא מאוחר שגם 'טמא' או 'בדרך רחוקה' ואפילו 'לכם', כולם יכולים לתקן. וזה על ידי 'פסח', ש'פסח' ענינו קפיצה ודילוג לא עבודה מסודרת, שכשנמצאים בתוך בוץ אז אי אפשר להתקדם הלאה, כי על ידי זה נשקעים יותר אלא צריך לקפוץ – לא כמו עבודה דאלול עשרת ימי תשובה ראש השנה ויום הכיפורים, שזה בסדר והדרגה – כי אם צריך להיות 'כי ברח העם', שאף על פי שהרע בתוקפו כו', וכמו שמבואר בתניא פרק ל"א.

והכוח על זה הוא על ידי 'אתכפיא' בתאוות היתר. דהנה כבוד קדושת אדמו"ר ה'צמח צדק' מביא במאמר בשם 'רבינו בחיי' על 'קדושים תהיו', שזה ציווי של תורה לקדש את עצמו במותר לו, שמי שמקדש את עצמו במותר לו נקרא קדוש. וכמו נזיר שכיוון שפורש מן היין נקרא 'קדוש', כמו שכתוב 'קדוש יהיה גדל פרע' [במדבר ו' ה'], וכמו שכתוב 'מי שפורש משאר תאוות שנקרא קדוש'.

והמדריגה של 'קדוש' זו מדריגה גבוהה ונפלאה, שזה אור אין סוף הסובב כל עלמין, שקדוש ומובדל שעל ידי 'אתכפיא' בדברים המותרים ממשיכים מ'סובב כל עלמין', שכל המצוות הם משם הוי', רמ"ח מצוות עשה הם מ[אותיות] ו' וה' של שם הוי', ושס"ה לא תעשה הם מ[אותיות] י' וה' של שם הוי' ברוך הוא, ו'אתכפיא' בדברים המותרים זה מגיע עד 'קדוש', שזה אור ה'סובב'.

והסיבה לזה, כיון ש'אתכפיא' בדברים המותרים זה נלקח מ'יחידה' שבנפש. דברים אסורים זה נלקח מצד הכוחות הגלויים 'נפש רוח נשמה', ועל כן זה מגיע עד אצילות. מה שאין כן 'אתכפיא' שזה מסירות נפש, שנלקח מסתים דנשמתא.

המסירות נפש של חסידים

וכמאמר הרבי ה'צמח צדק' – 'מה לי קטלא כולא מה לי קטלא פלגא' – ועל כן ממשיכים מ'סתים' שבאלוקות, אור אין סוף הסובב. [עיין בכל זה באריכות בהתוועדות דיו"ד שבט שנה זו]. ולכן אצל חסידים מתנהגים לא על פי דין, כגון על דרך משל בשבת שמצווה לענגו באכילה ושתיה, ואף על פי כן עושים 'אתכפיא', כיוון שזה למעלה מ'שולחן ערוך', ולכן יש מסירות נפש אצל חסידים כיון שעושים 'אתכפיא'.

לכן 'אתכפיא' בדברים המותרים, גבוה יותר משמירה מדברים האסורים. ו'אתכפיא' בדברים המותרים זה תיקון על מה שחס ושלום נכשלים בדברים האסורים, כיוון שכל הפגמים מגיעים עד שם הוי' שזה באצילות, מה שאין כן 'אתכפיא' מגיע ל'סובב' וכשממשיכים מ'סובב כל עלמין', מתמלאים כל החסרונות והפגמים. על דרך 'לפני הוי' תטהרו', שהכפרה נלקחת ממדרגה גבוה משם הוי'. לפני הוי' – פנימיות שם הוי' שזה 'סובב', ועל ידי זה מתמלאים הפגמים.

וצריך לעסוק ב'אתכפיא' בדרך קבלת עול, שאף על פי שבשכל אינו מבין מדוע יעשה 'אתכפיא', הרי הדבר הוא כשר ומותר, ואף על פי כן יעשה בקבלת עול, הגם שזוהי מדרגה נמוכה, אבל 'מלכות' דקבלת עול, זה מהראש 'חכמה', ועוד יותר 'מקדם נסוכה' – קדמות האין סוף. ש'מלכות' מקבלת מ'כתר', וזוהי דרך סלולה להתעלות למעלה מעלה, וכמו שכתוב 'בזאת יבוא אהרון אל הקודש', ש'בזאת' זה מדרגת ה'מלכות' [קבלת עול] 'יבוא אהרון', שמדרגתו רמה ונשאה אהבה רבה, עוד יותר אפילו מאברהם אבינו, שענינו היה אהבת עולם.

נחיצות 'קבלת עול' – בלימוד החסידות ועבודת התפילה

ואיך מגיעים אל הקודש – 'סובב כל עלמין'? על ידי 'בזאת', שזה קבלת עול מלכות שמיים שזה ההיפך מ'דרך רחוקה', רחמנא ליצלן. ש'דרך רחוקה' זה מקור ודרך סלולה לכל מיני רע רחמנא ליצלן, וקבלת עול מלכות שמיים, זה דרך סלולה להתעלות בעילוי אחר עילוי. ואפילו מי שנמצא ב'ארצה' – שזה למטה מטה, יכול להגיע על ידי סולם דתפילה ['דא צלותא'] ל'השמימה', למדרגות הכי נפלאות. והיסוד לכל זה הוא על ידי קבלת עול.

ומי שאינו מחזיק ב'אתכפיא', איך יגיע לתשובה עילאה? על זה ישנה עוד עצה, והיא לימוד פנימיות התורה. דפנימיות התורה נלקחה מכתר, ותורת הנגלה נלקחה מחכמה דאצילות, מה שאין כן פנימיות התורה. ועל כן כשפוגמים באצילות, העצה לתקן את זה הוא על ידי שממשיכים ממקום גבוה יותר – 'עתיק', ועל ידי זה מתמלאים כל החסרונות. כיוון שסודות התורה נלקחים ממקום גבוה שלא שייך שם פגם.

וראיה ממה שכתוב באגרת הקודש סימן כ"ג בעניין לימוד 'עין יעקב' בין מנחה למעריב, שרוב סודות התורה גנוזים בה ומכפרת עוונותיו של אדם וכו'. וכל שכן וקל וחומר תורת החסידות, שסודות התורה נמצאים בה וודאי, שמכפר עוונות, וכמו שמבואר במקום אחר בארוכה [ויש לומר ד'אתכפיא' מגיע ל'אריך אנפין', ופנימיות התורה ל'עתיק' וכו'], והכוח על כל זה הוא ב'פסח שני' כו'.

••

המשפיע יכול להוסיף אחרי הנסיעה לרבי?

ישנם כמה בחורים שחזרו מחצר כבוד קדשות אדמו"ר, ולכאורה צריך להבין מה יש להם לעשות כאן אחרי שקיבלו מהרבי? והרי זה לכאורה ירידה, שקודם מקבלים מהרבי ואחר כך מהמשפיע?! וידוע המעשה שחותנו של אדמו"ר הזקן עשה לו הרבה צרות, ואחרי שכבוד קדושת אדמו"ר הזקן נתפרסם בעולם ואחרי פטירת חותנו, אז חותנתו הזקנה ביקשה שיבואו אליה בחזרה והיא תתן לחסידים את כל ההצטרכות [הם היו גבירים עצומים].

ואדמו"ר הזקן לא הסכים, ואמר שלתינוק קודם שיוצא מבטן האם טוב לו שם מאוד אין לו שום דאגות, אוכל ושותה ממה שאמו אוכלת, ומלמדים אותו את כל התורה, אבל אף על פי כן אחרי שיצא מבטן האם לא יסכים לחזור משני סיבות, כי הוא נהיה יותר גדול והמקום יותר קטן..

ועל דרך זה לכאורה מה טעם לחזור אחר כך ולקבל מ'משפיע'? ואף על פי כן רואים בפועל שהרבי רוצה שיהיו שנה במחיצתו, ואחר כך שיחזרו לארץ ישראל ולישיבה ושילמדו, כי יש עדיין מה לקבל כאן, כי אם לא – אז לא היו נוסעים לרבי, רק אחרי שאין כבר מה לעשות כאן, או שאינו לומד יותר או לפני החתונה ואז לנסוע לרבי, ואחר כך לא לחזור ללמוד בישיבה, ורואים בפועל שהרבי רוצה שיסעו ואחר כך יחזרו וילמדו.

והענין יובן ששני דברים הם, שמה שמקבלים אצל הרבי – לא מקבלים כאן, ואפילו אם ישאר כאן חמישים שנה, לא יוכל לקבל מה שאפשר לקבל מהרבי. ולאידך גיסא כאן מקבלים – מה שלא מקבלים שם. דהנה מובא בחסידות הלשון 'אור מקיף מצחצח חצי הכלי מבחוץ – ואור פנימי מצחצח חצי הכלי מבפנים'. וכמו בכלי עץ על דרך משל צריך קודם לחתוך ולישר מבחוץ, ואחר כך לחתוך וליישר מבפנים. ושניהם צריכים להיות, כמו כן בנמשל צריך להיות שניהם.

שאצל הרבי מקבלים רק 'מקיף'. שענין ה'מקיף' הוא לא זה שיודע שיחות ומאמרים, שזה יכול ללמוד גם כאן ולא על זה נוסעים לרבי, אלא עניין ה'מקיף' פועל התפעלות הנפש על מה שרואה, אף על פי שלא מושג בפנימיות. וזה פועל מסירה ונתינה לרבי שלמעלה מהשכל [על דרך משל כששומעים מגאון מופלג פלפול עצום שלא מבינים אותו, מכל מקום זה פועל התפעלות ומסירה ונתינה כו'].

'מקיף' ב-770, 'פנימי' אצל המשפיע

בעצם קשה מאוד לקבל מהרבי בפנימיות, כיוון שאפילו בחיצוניות שלו, גבוה הרבה הרבה יותר מהכלים שלנו. שאפילו הגוף הגשמי של הרבי, יותר מהנשמה שלנו. וכל שכן כוחות נשמתו וכל עשיותיו הגשמיים הם מצד אלוקות שב'נפש רוח נשמה חיה יחידה', ובוודאי שזה מופלא מאיתנו. וכל דיבוריו ואפילו מה שנראה לעינינו כשיחת חולין וכדברים בטלים, זה מלא צירופי שמות קדושים.

ועל כן לקבל בפנימיות מהרבי, זה קשה מאוד מצד עוצם ההפלאה של הרבי. ובפרט שנמצאים במחיצתו רק שנה, ורק אם נמצאים כמה שנים, אז אולי אפשר לקבל בפנימיות. ואם כן הרבי נותן מקיף וענינים ששייכים לפנימיות, זה מקבלים ממשפיע. שלכן הרבי תמיד שולח לשאול ממשפיע, ותמיד גם בליובאוויטש היו משפיעים ליד הרבי, כי שני ענינים הם – אצל הרבי מקבלים 'מקיף', ואצל המשפיע 'פנימיות'.

וזה אינו סותר כלל. ועל כן אחרי שחוזרים מהרבי צריך להתחיל לעסוק בענינים פנימיים, ואדרבה יש יותר מסירה ונתינה. וכמו שרואים בבחורים שחזרו שיש אצלם יותר מסירה ונתינה, שלא מספיק רק 'האור מקיף שמצחצח מבחוץ', כי אם צריך גם כן אור פנימי לפנימיות הכלי. שאלו שעוסקים כאן ב'עבודה' זה מצד פניות כו', מה שאין כן אלו שחוזרים, זה מצד הכוח למסירה ונתינה לאלוקות שקיבלו מהרבי.

וכמו שכאן בשום אופן אי אפשר יהיה לקבל 'מקיף', שזה עניין רק מה שהרבי נותן, על דרך זה 'פנימי' צריך לקבל כאן, להמשיך את ה'מקיפים' בעבודה פנימית [רק שאף על פי כן, מי שעובד על עצמו כאן אין לו למהר לנסוע לרבי, שאם יחכה עוד קצת הרי יהיה אצלו אפילו יותר פנימיות. ויוכל אחר כך לקבל יותר מה'מקיף']. ואם כן אלו שחוזרים צריכים לדעת, שכעת צריכים להתחיל לעבוד על עצמו בלימוד נגלה וחסידות ועבודת התפילה, ולא חלילה לחשוב שהגיעו לשלימות ולהפסיק כו', כי אם להוסיף וכו'.