דווקא בדור הטכנולוגיה – יש להתפלל באריכות יותר מתמיד

הרב חיים דוד וילהלם

כאשר מדברים על עבודת השם הפנימית של חסיד, שעיקרה ויסודה היא 'עבודת התפילה', לפעמים זה יכול להתקבל כעניין חשוב ונעלה ביותר, אך בהסתכלות חיצונית נראה שהיא פחות שייכת בזמננו אנו, דור עם כל כך הרבה מורכבויות וקשיים נפשיים, שהרבה מהם אף נובעים מפגעי הטכנולוגיה והתקדמות העולם.

האמת היא שלא צריכים לעצום את העיניים ולהתעלם מהמציאות, שאכן התרבו הקשיים וזה בהחלט דבר נכון. אבל אם מסתכלים על כך בפרספקטיבה נכונה, ניתן לראות שהמפגעים הללו רק מוכיחים יותר כמה ההתעסקות ב'עבודת התפילה' כיום, היא חשובה ונחוצה עוד יותר מתמיד.

כי אם בדורות הקודמים היה עוד אפשרי להסתדר בלי העבודה הפנימית של החסידות, היום זה פשוט לא אפשרי. זאת אומרת, פעם היה יכול להיות יהודי שהוא לומד תורה ומקיים מצוות, אפילו מקפיד על ההלכה קלה כבחמורה, והוא 'הסתדר' בלי 'עבודת התפילה'.

כמובן שהיה חסר לו המון בעבודת השם, ועבודתו הייתה גם אז עם פניות וישות, בצורה טכנית יבשה ללא חיות (במיוחד יחסית לחסיד שלמד חסידות והתפלל באריכות). אבל בכל אופן במצב בעבר, היה ניתן לגדל יהודי ירא שמיים בצורה המינימלית. אבל כיום העבודה בתפילה היא הכרחית יותר מאי פעם.

נראה כאילו המצב בעולם מכריח את האדם להשקיע בתפילה.. אדם שעובר עליו אפילו יום אחד ללא תפילה ראויה – הוא מרגיש חיוור וחסר חיות. אם פעם האדם היה משקיע בעבודת התפילה פעם אחת בשבוע בשבת קודש, וזה היה נותן לו את ההתרוממות למשך כל ימי השבוע.

כיום אפשר לחוש בזה שכאשר אדם במשך תקופה קצרה, אפילו של יום או מספר ימים מועט, לא מתאמץ להתחבר לתפילה ולהגיד תהילים בלבביות, לעשות איזה עבודה פנימית בחייו, האדם מרגיש כיצד הוא מתקרר ומתרוקן מתוכן, ועד כמה המונחות בענייני העולם הזה מקבלים הרבה יותר תוקף וכו'. כמו שאדמו"ר הזקן כותב ב'ליקוטי תורה', שהתפילה זה הנשמה של כל התורה והמצוות, ובלעדיה היהודי מתקיים כ'גוף בלי נשמה'.

בקשר לזה, שמעתי פעם מהמשפיע הנודע הרב יוסף יצחק אופן דבר מעניין: פעם היה יהודי והיה חסיד, היום יהודי זה חסיד. מה המשמעות בזה? פעם היה מציאות של יהודי שמקיים תורה ומצוות, ומקפיד על ה'שולחן ערוך' וכדומה, אבל החסיד היה מתנהג בצורה נעלית ומיוחדת, 'לפנים משורת הדין' (כמו שכתוב ש'חסיד שורפן'). אבל בזמננו כדי להיות יהודי בפשטות, כדי לקיים תורה ומצוות ולשמור על ההלכה כמו שהתורה דורשת, אז צריך להיות חסיד. מוכרח ללמוד חסידות ולהשקיע ב'עבודת התפילה'..

[כמו שרואים שאנו חוגגים בי"ט כסלו, על כך שיש לנו את תורת החסידות ועבודת התפילה, ובמילא יש לנו אפשרות לקיים תורה ומצוות עם אהבה ויראה מהבורא, לעומת המתנגדים שקיימו הכל והיה חסר להם החיות ואהבת השם.

אך בי"ב תמוז החגיגה היא שבלי חסידות לא ניתן לקיים בכלל תורה ומצוות. כמו שראו בזמן ההוא ברוסיה, שרק חסידי חב"ד מסרו את נפשם על לימוד התורה וקיום המצוות. בזמן זה התגלה שהיהדות הפשוטה יכולה להתקיים ולהתגלם דווקא באמצעות עבודת החסידות. היה ניתן לראות בחוש שבלי חסידות, לא רק שלא יהיה 'אהבה ויראה', אלא  פשוט יהיה חסר בדינים פשוטים ב'שולחן ערוך'].

אז אם בדור הקודם בלי להשקיע באריכות התפילה, עבודת השם לא היה מצליחה – אז בטח שהיום זה ככה ויותר מזה. 'אין חכם כבעל הניסיון', כל אחד מרגיש את זה בעצמו. כל בחור, כל בן אדם, מרגיש שביום שהוא לא למד חסידות כמו שצריך ולא התפלל קצת עם כוונה, חסר לו. משהו משמעותי מאוד אותו היום.

לא צריך 'לתפוס מלאכים', אלא אפילו בתור התחלה אם האדם פשוט יתפלל במתינות מתוך הסידור, באופן שיוכל לשמוע את עצמו ולכוון את פירוש המילות, אז ארוחת הבוקר שלו תהיה יותר בעדינות, לימוד הנגלה שלו יהיה באופן אחר, וכן הלאה.

דווקא בדור הטכנולוגיה

עקב כך שבדורנו יש כל כך הרבה ניסיונות ואתגרים, שהם זמינים באין ערוך ממה שהיה בעבר. אם בדורות הקודמים היו גם כל מיני קשיים שכאלו, אז כאשר הנפש הבהמית הייתה רוצה להפיל את האדם, היה צורך לשכנע את האדם ללכת למשל לתל אביב ולעמוד בתור וכו', ואז לבצע את תאוותו. הניסיונות היו יותר רחוקים מהאדם.

גם פעם היו תאוות גדולות, אבל האדם לא היה פוגש אותם על כל צעד ושעל בקלות וזמינות שכזו כמו היום. לצערנו כמעט בכל בית בזמננו, יש להורים או לאחד האחים מכשיר עם חיבור לרשת האינטרנט וכדומה. אז מה באמת יכול לעצור את האדם? למה שהאדם לא יפול לתאוותיו? הרי יש לו נפש בהמית עם רצונות מגושמים שמחכה בכל רגע לממש את התאוות שלה?.. בסך הכל אנחנו בני אדם ולא מלאכים עליונים..

בדיוק בשביל נוצרה התפילה. התפילה היא זמן שיכול לגרום לאדם להתרומם מתאוות העולם הזה ולהתחבר לאלוקות. זו העת להיות מרוכז במטרה האלוקית. אם בדורות הקודמים היו הרבה דברים בהם האדם יכול היה להיות מונח בהם בקדושה, להחליט להיות מונח בתורה וכדומה, אז היו פחות דברים שהפריע לו. הוא יכל במידה מסויימת להיות מונח בתורה. אבל היום זה פשוט לא אפשרי ללא העבודה בתפילה. ודווקא לכן חשוב יותר להשקיע בזמננו באריכות התפילה.

כמו שמסביר אדמו"ר הזקן במאמר לפרשת 'חוקת' בספר 'ליקוטי תורה', שהעובדה שבדורות הקודמים התפילה הייתה יותר קצרה, וככל שהדורות מתאחרים רואים במוחש שהוסיפו באריכות התפילה, הוסיפו בנוסח התפילה עוד קטעים. בכל כמה דורות הוסיפו עוד קטע וגם אמירת תהילים אחרי התפילה וכו'. עד שאפילו רק בכדי להגיד את המלל, מילה במילה בלי לדלג בכלל, זה לוקח זמן ניכר. בזמן בית המקדש, נוסח התפילה כלל רק את הפסוק 'שמע ישראל' ותו לא.

למה זה באמת כך? מסביר שם רבינו הזקן, שבעקבות ירידת הדורות והתגברות החומריות, יש יותר לכלוך וקליפות, ובמילא צריך לצרף ולנקות אותו יותר, וזה נעשה על ידי העבודה בתפילה. ולכן דווקא בדורנו עלינו להשקיע באריכות התפילה הרבה יותר מדורות עברו! דווקא הניסיונות הרבים והקשיים של תקופתנו – הם אמורים לעודד אותנו להשקיע בהתבוננות בחסידות ועבודת התפילה הרבה יותר מאי פעם.

זה מצד ירידת הדורות, אך גם מצד שני, העובדה שאנו נמצאים ברגעים האחרונים לפני הגאולה, ועלינו להכין את עצמנו להיות ראויים 'לקבל פני משיח צדקנו' – העובדות מכל צד ומכל כיוון רק מחזקים יותר ויותר עד כמה מוכרח להתפלל ב'עבודה' במיוחד כעת. התפילה זה המקום שהאדם יכול באמת לזכך את עצמו. להשתנות. להחליט להיות אחרת.