ראיון עומק: משנתו החינוכית של הרב וילשאנסקי ע"ה

מנחם מענדל ערד, מגזין בית משיח

עם פטירתו, אנו מגישים ראיון מארכיון האתר עם שליח הרבי לארה"ק וראש ישיבות חסידי חב"ד ליובאוויטש צפת, הגה"ח הרב יוסף יצחק וילשאנסקי ע"ה, שבו דיבר על עניין חינוך ילדי ישראל, אחריות ההורים והמחנכים.

• חז"ל אומרים שבזכות הילדים קיבלנו את התורה, וכעת אנחנו ההורים צריכים לחנך אותם ללכת בדרכי התורה. בימינו, כאשר הילדים לומדים רוב היום במוסדות הלימוד – במה מתבטאת האחריות ההורית לחינוך הילדים, ובאילו תחומים אחראים מוסדות הלימוד?

צריך תחילה לחלק בין האחריות לכך שהילד ילמד תורה – לבין החינוך לתורה ומצוות בכללות.

בשונה ממצות אחרות, הרי שהמצווה ללמד את הילד תורה – מוטלת על האב. זו מצווה מדאורייתא – "ולמדתם את בניכם"! לעומת זאת שאר המצוות, אינן חיוב (מדאורייתא) של האב. אפילו מצוות מילה, שקשורה כמובן אל האב ותלויה בו, והוא זה שממנה את המוהל, בכל זאת ישנה סברה המובאת באריכות בשיחות, שזאת מצווה המוטלת על הבן, והנסיבות מטילות את האחריות על האבא.

המעלה בכך שזו מצווה מדאורייתא המוטלת על האב, היא שהאבא מקבל לכך כוחות מיוחדים, וכפי שהרבי מסביר בשיחות שיחד עם הציווי – מקבל האדם את כל הכוחות הדרושים לו לקיום הציווי.

בפועל, כאשר אין באפשרות האבא ללמד את בנו, הוא יכול לשלם ולהפקיד את מצוות לימוד התורה לבן, בידי מלמד. ידוע הסיפור מאדמו"ר הזקן, שקרא לאברך מתלמידי המגיד ואמר לו, "אני מצווה ב"ולמדתם אותם את בניכם" ואתה מצווה לזון ולפרנס את בני ביתך; הבה נתחלף, אני אתן לך את כל צרכיך – כדי שתוכל לקיים את המצווה שמוטלת עליך, ואתה, למד עם בני (אדמו"ר האמצעי)".

מאידך, מצוות חינוך – בניגוד לתלמוד תורה – היא מצווה המוטלת כל הזמן בידי ההורים, ובעיקר על האמא.

לכן על ההורים לדעת, שגם כאשר הם שולחים את הילדים לתלמוד תורה – א. חובת החינוך עדיין מוטלת עליהם באופן מוחלט. ב. למרות שיוצאים ידי חובת לימוד הבן בזה ששולחים אותו לתלמוד תורה – יש להם כוחות מיוחדים, שלא ניתנו למלמדים, וכדאי לנצל אותם בלימוד עם הילדים.

עד כאן מה שההורים צריכים לדעת. כעת נעבור למה שהמלמדים ומנהלי המוסדות צריכים לדעת:

בכמה ממכתבי הרבי לעוסקים בשדה החינוך, מדגיש הרבי כי בימינו אחראים מוסדות החינוך לא רק ללימודים, אלא גם לחינוך התלמידים. הרבי מסביר שבימים עברו החילוק היה די ברור וטבעי: לימודים – בתלמוד תורה או אצל המלמד, ואילו את החינוך נותנים בבית. שם היו ההורים מקנים לילדיהם מדות טובות, מטפחים בהם את האהבה והערכה לתורה ושמירת המצוות. היום, לצערנו, פעמים רבות אי-אפשר לסמוך על החינוך שההורים יתנו בבית, מסיבות שונות – ולכן המחנכים צריכים להשגיח גם על החלק החינוכי.

ברוך ה', הגישה הזאת של הרבי חילחלה אל המערכת כולה, והיום כל התלמודי תורה ואפילו בתי הספר של הממשלה, מבינים שבית הספר, הוא לא רק 'אולפנא' להעשיר את ידיעת התלמידים, אלא גם ובעיקר לחנך את הילד או הנער. לא תמיד ניתן לסמוך על החינוך שניתן לילד בבית.

ההקדמה הזו חשובה מאוד, כי גם ההורים וגם המחנכים צריכים לדעת שיש להם אחריות על שני התחומים, והם לא יכולים לסמוך לגמרי האחד על השני. כל אחד צריך להשקיע – הן בלימודים והן בחינוך – כאילו השני לא קיים…

צריך לזכור שלא מדובר כאן על הטלת האשמות, כפי שקורה כיום בתחומים רבים לאחר שמתרחשים מחדלים, אלא בשאלה איך ניתן למנוע את הבעיות מראש.

אנחנו יוצאים כמובן מנקודת הנחה שמדובר בהורים שכמובן אכפת להם מהילד, ולכן הם חיפשו עבורו את המוסד הטוב ביותר, ומשלמים על כך במיטב כספם. הם בחרו את המחנך והחינוך הטוב ומרגישים ש'מסרנו אותו לידיים טובות'. אבל, צריך לזכור, שהדאגה של ההורים צריכה להמשך כל הזמן, גם כאשר הבן כבר נוסע לישיבה.

כאשר חושבים על חובת ההורים להקדיש חצי שעת מחשבה בכל יום, ודאי שאי אפשר לשאול 'איפה מסתיימת האחריות שלי כהורה, והיכן היא עוברת למוסד החינוכי', המחשבה שלנו כהורים צריכה להיות תמיד, איך ניתן להוסיף בחינוכו של הילד, כמובן, בשיתוף פעולה מלא ופורה עם הנהלת המוסד.

• ובכל זאת, על פי הכלל 'בנים – אלו התלמידים', מן הסתם יש באמירה 'בנינו ערבים בעדנו', גם איזו שהיא חובה על המוסד החינוכי, לא כך?!

כאשר הקב"ה ביקש מבני-ישראל  'ערבים' לכך שבני ישראל יקיימו את התורה והמצוות, אכן דווקא ההכרזה 'בננו ערבים בעדנו', היא זו ש'שיכנעה' את הקב"ה לתת לנו את התורה. ההבנה הפשוטה היא, שהם יהיו דור ההמשך, שימשיך את השושלת ויוכיח שאכן בני ישראל – לדורותיהם – שומר באדיקות על התומ"צ.

אבל, לכאורה ניתן להסביר זאת גם בעומק יותר, כפי שהרבי מביא בשיחות הקודש על הפסוק והשיב לב אבות על בנים', שהבנים עצמם, בחיות שלהם, בתמימות שלהם וברצינות המוחלטת שלהם – ידביקו אותנו ההורים. הם לא רק 'יוכיחו' שהנחלנו להם את התורה, המצוות, ההתקשרות לרבי, ההקפדה על המנהגים – אלא ידביקו אותנו בעניין, יסחפו את ההורים ו'ירעננו' את ההתקשרות שלהם לקב"ה ולרבי מלך המשיח.

הורים צריכים לייקר את התמימות של הילדים, ולנתב אותה לעניינים רוחניים. יש 'הנחות' רוחניות וחסידיות שקל יותר להחדיר בילד כל עוד קיימת בו התמימות הילדותית. אחר-כך זה כבר יהיה קשה הרבה יותר. וכל מה שנקלט בתום הילדותי, נקבע עמוק בנפש הילד ומהווה בסיס איתן להמשך החיים. לכן דיבר הרבי פעמים רבות על החינוך בגיל קטן ביותר, באמצעות שירים עם מסר יהודי לתינוקות קטנים, וכדומה.

גם כאשר הילדים גדלים ונכנסים לישיבה – צריכים לדאוג שהאווירה בבית תהיה פחות 'בעל-בית'ישית' ויותר אווירה של 'תומכי תמימים'.

כאן משתלבים עבודת ואחריות המוסד עם האכפתיות של ההורים – כשהמטרה המשותפת היא בריאות נפשו החסידית של הבן. בת"ת ובישיבה צריך להשפיע על התלמידים, כל אחד בשפתו הוא, להיות 'שגריר' של "תומכי תמימים" בבית. שבני הבית ירגישו שהנה הגיע 'ישיבה-בחור' הביתה, חסיד, ירא שמיים, למדן, דבק ומקושר בלב ונפש לרבי, ושיעביר את התחושה הנפלאה והשמחה העצומה להיות 'תמים' או 'חייל בצבאות ה'!

וההורים צריכים לוודא שהבן, הישיבה והצוות החינוכי יקבלו מקום של כבוד בבית, להקשיב לשיחה של הרבי שהוא חוזר בשולחן שבת בכבוד ובריכוז וכו'. כאשר חלילה ילד מקבל בבית מסר או אפילו רק 'תנועה' של חוסר כבוד למסרים החינוכיים או לאנשי החינוך בישיבה או בת"ת, הנזק שנגרם לתמימות שלו, לקבלת העול שלו ולרצינות שלו, הוא נורא ואיום.

מסופר על יהודי שנכנס אל הרבי ליחידות בה ביאר לו הרבי את הסיפור אודות משפט שלמה, שפסק לגזור את התינוק ולתת לכל אמא 'חצי תינוק'. הרבי הסביר ששלמה לא התכוון חלילה לחתוך את התינוק כפשוטו, אלא לחצות את הגידול בבן ואת החינוך שלו – לשניים. תקופה מסוימת הוא ילמד ויתחנך אצל אשה אחת וכעבור תקופה אחרת, יעבור לאשה השנייה, וחוזר חלילה.

כששמעה האמא – האמיתית את הפסק נחרדה, היא הצהירה "תנו לה את הילד", עדיף שהילד יגדל אצל אשה אחרת, לא אצל אימו האמיתית ובלבד שהוא לא 'יקרע' בין החינוך שלי לחינוך שלה. כששמע זאת שלמה – הצהיר שזו האמא האמיתית. זו שמוכנה באמת לוותר על טובתה האישית, היא לא תגדל את הילד, לא תחנך אותו ואולי אפילו לא תראה אותו – ובלבד שטובת הילד לא תפגע!

• אולי נפרוט את תפקיד ההורים לנקודות ברורות וספציפיות?

הכח של הבית בחינוכו של הבן הוא עצום. כאשר מדובר בבית שמלכתחילה לא שומר תורה ומצוות, ההתמודדות היא אחרת ושונה מלכתחילה, אבל כאשר מדובר על ילד ממשפחה חסידית, צריך לוודא שההנהגה בבית מבחינת ההכשרים, הלבוש החסידי והצנוע, קביעות העיתים לתורה, תפילה במניין וכו', ישקפו הזדהות מלאה עם החינוך שהילד מקבל במוסד החינוכי. אחרי הכל, ההורים הם הדוגמה האישית והחזקה ביותר מבחינת הילד. בידי ההורים הכח העצום להכריע, האם ההשקעה החינוכית בישיבה תפרח ותשגשג, או חלילה תרד לטמיון ו'תקרע' את הילד.

אקח דוגמה קטנה ופשוטה, דווקא מהגיל הצעיר. כאשר הילד שב הביתה עם ציון טוב מאד, במקרה שהילד הוא ממילא ילד מצטיין, ניתן אולי לקבל זאת כמובן מאליו, טוב, הוא תמיד מצטיין… לעומת זאת, כאשר ההורים מתלהבים מהציון ולא טורחים להסתיר זאת, הילד מקבל מסר ש"לאבא ואמא אכפת ממני ומהלימודים שלי".

האכפתיות היא סוד הקסם, כשהבן רואה שלהורים אכפת, כשהם מתקשרים להנהלה ומבררים מה שלומו, כשהם מתעניינים אצלו איך היה בישיבה, הילד מבין שהוא חשוב, שההשקעה שלו מוערכת והוא ירצה להמשיך בכך. אומר בכנות, האכפתיות משפיעה גם על התלמיד וגם על המוסד החינוכי. אני תמיד מבקש מהורים שיצרו קשר עם הר"מים, המשגיחים והמשפיעים. כולנו בני אדם וכאשר איש צוות יודע שלהורים אכפת מהילד, הם מיחסים לו יותר תשומת לב ואכפתיות. אצלנו בישיבה קטנה, מלבד אסיפת ההורים שאנו מקיימים, נשלחים מדי חודשיים תעודות, כדי שההורים ידעו מה מצבו של בנם בכל התחומים.

• הרב דיבר על אכפתיות של ההורים מהבן, כשהוא שב מישיבה. ברשותכם, הייתי רוצה לגעת בסוגיה שנויה במחלוקת, האם עיקר האכפתיות צריכה להיות אודות הגשמיות של הבן או הרוחניות?

ברור שצריך להתעניין בשניהם, אבל כאשר השאלות הראשונות הן דווקא על מצבו בגשמיות, הילד מרגיש שאכפת ממנו. ענייניו חשובים, וזה בהכרח מעודד אותו להתנהג טוב יותר, שיהיה אכפת גם לו מההורים ולגרום להם נחת.

כדי לחדד את המסר הייתי רוצה לספר סיפור מיוחד ששמעתי מגיסי, הרב נחמן טווערסקי  מקראון הייטס, על הדרכה מיוחדת מהרבי, שהצילה ילד מרדת שחת:

לפני שנים היה בקראון הייטס בחור שירד מהדרך ועזב את הבית. האמא הייתה שבורה מאד מכך וכתבה על כך לרבי. התשובה שהרבי ענה הייתה "לפאר את שולחן השבת". מאז אותה הוראה התחילה האמא להשקיע המון מחשבה, כספים ומאמץ לסעודת שבת. החל ממאכלים מיוחדים, טעימים ומגוונים וכלה בכלים נאים. לכל שבת היא הייתה קונה משהו חדש, פעם אחת עציץ, פעם שניה מפה מיוחדת ופעם אחרת ווילון חדש. שולחן השבת באמת הפך להיות חוויה שבועית מיוחדת במינה. בינתיים, הילדים שבבית, דיברו עם אחיהם וסיפרו לו בהתרגשות "אתה לא יודע מה אתה מפסיד, אמא מארגנת כל שבת שולחן שבת מפואר, אתה חייב לראות". הוא אכן הגיע לשבת אחת והתלהב מאד, לאחריה הגיע לעוד שבת נוספת ולבסוף נשאר… היום ברוך ה' הוא אברך חסידי לכל דבר.

נכון, ניתן לומר שמה שהיה מיוחד בסיפור הזה הוא שהרבי ידע לתת את העצה הנכונה ש'תתפוס' את הבחור, אבל ניתן ללמוד מהסיפור הזה המון. ההשקעה, האכפתיות והדאגה לכך שקיום המצוות יהיה מתוך שמחה והרחבה. כשהחוויות הרוחניות ייזכרו כחוויות משפחתיות מהנות, זה מתכון מיוחד לגדל ילדים שאוהבים את התורה והמצוות.

על פי דרכו

• לכל ילד יש את הכישרונות שלו ואת הטבע החברתי שלו. האם צריכה להיות לנו שאיפה למודל מסוים, גם אם הוא מעבר לכשרונות שלו, או שעלינו להרים ידיים, ולומר: זה הטבע שלו, מה אפשר לעשות?… במילים אחרות: איך משלבים את הכישרונות שלו, עם השאיפות שאנו חושבים לנכון שאפשר להוציא מהילד?

צריך בהחלט לזכור ש"חנוך לנער – על פי דרכו" ודווקא בשל כך, גם כי יזקין לא יסור ממנה. ברור שלא כולם שווים וצריך להתאים את השאיפות ליכולות של הילד. מאידך, אם נסמוך רק על המחקרים שטוענים שלא כולם אותו הדבר, אפשר חלילה להגיע לטעות נוראה שנפוצה לצערנו היום, "לתת לילד להיות כמו שהוא". ברור הדבר, שכפי שמובא בחז"ל, "יצר לב האדם רע מנעוריו". גם אם זה נשמע צורם, כך סוברת התורה. ואם לא נחנך את הילד, הוא עלול חלילה לגדול פרא.

אז מה הפתרון? ללכת להתייעץ מה מתאים לילד ומהי הדרך הנכונה לפעול איתו. יתכן מאד, שהוא ילד מאד חסידי, וצריך להדגיש אצלו דווקא את לימוד המנהג החסידי או את גדרי ההלכה. חשוב מאד להבליט את הדברים הטובים שיש באופי של הילד. לכל ילד יש נקודות חוזק שבהן יתכן מאד שהוא 'הכי טוב בכיתה'. החיזוקים של אותן נקודות, מחזקות אותו, משאירות אותו במסגרת ומחברות אותו גם לנושאים אחרים; הוא נוכח לראות ש"הוא שווה" ומסוגל.

חקוק בזיכרוני סיפור נוסף על בחור שהתקשה בלימודים וצבר בשל כך תסכולים רבים. הוא נשלח לישיבה בצפת, היות וידעו שימצא אצלנו לפחות מקום חם, למרות הקשיים הלימודיים. הכשרונות שלו לא היו מזהירים ובנוסף לכך הוא טיפוס של 'מרה שחורה'. אחד הר"מים ניסה לעודד אותו להתמסר להלכה ומנהג. הוא למד ונבחן על החלק הראשון של שו"ע אדה"ז וקיבל פרס. זה הגביר אצלו את הביטחון העצמי מאד והוא התחיל להתמסר ללימוד, בעיקר ללימוד הלכה. היום הוא משמש כדיין בקהילה חשובה. היו מקרים נוספים כאלה, אבל הסיפור הזה חקוק אצלי למרות השנים שחלפו.

בכלל, צריך לזכור שאחד המשפטים נוראים, זה לומר על ילד 'הוא לא מסוגל'. אמירה שכזו מקבעת אצלו את רגשי הנחיתות והתחושה שהוא אכן לא מסוגל, זה שובר אותו ולרוב, הוא לא מסוגל להאמין שהוא כן מסוגל.

• ישנם תלמידים רבים בישיבות שפחות מתחברים ללימוד הגמרא ולסגנון החשיבה הפלפולי. האם כדאי לבנות עבורם  מלכתחילה 'מסלול עוקף גמרא, שילמדו בעיקר נושאים אחרים? במילים אחרות: האם יש לתת מקום לאמירה "אני לא יודע ללמוד גמרא! או "אני לא אוהב גמרא" או שישנם דרכים להראות, גם לתלמיד שכזה – שהוא כן אוהב וידוע ללמוד גמרא?

נגעת בנקודה מאד חשובה וכאובה. יש כיום גם מחנכים וגם הורים שטוענים בעצמם "הילד שלי לא מסוגל ללמוד גמרא". זו אמירה מאד קשה ולרוב לא נכונה. נכון, ישנן בעיות מקצועיות, כמו הפרעות קשב וריכוז, דיסלקציה, דיסקלקוליה וכדומה, אבל כדי להחליט שהילד סובל מבעיה אמיתית, יש צורך לפנות לאבחון. ברוך ה' התפתחו היום כמה מכונים ושיטות שמסבירות איך להנגיש את הגמרא לילדים. צריך לאבחן האם אכן ישנה בעיה אמיתית וכיצד ניתן להתגבר עליה. לרוב, גם כאשר ישנה באמת בעיה, הרי שבטיפול נכון ובהכוונה נכונה – אפשר להעלות את הילד על דרך המלך ולגרום שיהיה לו "גישמאק" בלימוד.

ככל שמזהים את הבעיה בגיל מקודם יותר, פשוט מצילים את הילד. כאשר ילד עומד לסיים את התלמוד-תורה והוא לא ידוע לפתוח גמרא, זהו הזמן להתריע על כך! כשילד מגיע לישיבה קטנה ולימוד הגמרא, במקום שיהיה תענוג הופך לו למטרד, אילולא הקב"ה עוזרו, הרצון להיות בכלל בישיבה, יכול להיות ר"ל מטרד עבורו.. והכל התחיל, כאשר נתנו לו לשבת מול הגמרא – אבל לא הסבירו לו איך ללמוד את הגמרא!

נכון, זו האחריות של המורים, אבל ההורים צריכים להיות עירניים. אם רואים שהילד מאבד את החשק ללכת לחדר, לא תמיד המלמד מצליח 'לתפוס' את זה. יתכן והבעיה היא שהוא מרגיש שהוא לא מצליח להבין את הגמרא, ודווקא  ההורים יכולים לגלות זאת. עירנות והפגנת אכפתיות של ההורים – אף פעם לא מיותרת.

• כיום, ברוך ה' בשל התקרבות יהודים רבים לחסידות חב"ד, נוצר מצב בו חלק גדול מההורים החב"דיים, לא למדו בעצמם במוסדות חב"ד. האם יש להם את הכלים הנכונים לחנך את הילדים בגישה החב"דית? 

האמת היא, שלעיתים הבעיה היא לאו דווקא אצל הורים המכונים 'בעלי תשובה' אלא להיפך, ואסביר את עצמי, תחילה לגבי בעלי תשובה ואחר כך אצל אנ"ש מבית.

כמו שאי אפשר לדעת לנהוג בלי ללמוד קודם לכן, כך ויותר מכך, אי אפשר לחנך בלי שלומדים איך לחנך! הורים שרוצה להנחיל לבניהם חינוך חסידי חב"די, צריכים באמת ללמוד ולחוות בעצמם ולהגיע לסוג של הזדהות וחוויה, כפי שההורה חווה את התורה והמצוות מגיל צעיר. ואכן, בישיבה אצלנו יש שיעורי הדרכה מיוחדים לבעלי-התשובה, וגם אחרי החתונה ובגידול הילדים, רבים מהם נגשים להתייעץ ולקבל הכוונה.

בישיבה בצפת וגם בקהילה, רווחת מאד התופעה של אירוח זוגות בעלי תשובה צעירים, בבתים חב"דיים. לרוב, כל בעל-תשובה 'מתחבר' יותר לסגנון של משפחה מסוימת אותה הוא רואה כמודל לחיקוי. הזוג רואה את החינוך של הילדים, חווה את אווירת סעודת השבת ומשתדל ככל יכולתו לקחת מכל משפחה את הדברים הטובים יותר, ולבנות לעצמו תבנית של בית חסידי חזק ואיתן (ובהחלט כאן המקום לעורר את אנ"ש לפתוח את ביתם לטובת בעלי ובעלות תשובה וזוגות צעירים של בעלי-תשובה).

מצד שני, ישנם דווקא משפחות חב"דיות מבית, שלא מרגישות שהן צריכות ללמוד ולקבל הכוונה. נכון, הדרך הרגילה היא להנחיל לילד את החינוך שאתה קיבלת בבית שלך – הבעיה היא, שהדור השתנה, החינוך ודרך החינוך שקיבלת – לא בטוח שכבר מתאימה לבן שלך…

לפני עשרות שנים, בשנות הכ"פים, נכנסו ל'יחידות' אצל הרבי, נציגוֹת מההנהלה של 'בית יעקב' בבורו פארק. ב'יחידות' הרבי דיבר אתם על עשרות נושאים וסעיפים בחינוך (מובא בהוספות ל'שיחות קודש'). אחד הדברים שהרבי אמר להם אז, שצריך להיות חינוך בקירוב הדעת, בשונה ממה שהיה עד אז. היה זה בהחלט שינוי דרסטי במדיניות החינוכית. ואכן, כבר אז, הורים שהמשיכו עם הקו התקיף, שעליו הם גדלו והוא הצליח בזמנו, גרמו ר"ל להרבה ילדים שפרקו עול ועזבו את הדרך.

• העליתם את נושא הפערים במנטליות וצורת החינוך השונה בין דור ההורים לדור הילדים. האם כיום, כאשר המעבר בין 'דור' ל'דור' הוא בקצב של שנה-שנתיים, יש להורים ולמחנכים כלים כדי להבין את עולמם של הילדים שנראה כרחוקים שנות-דור מעולמם של ההורים? 

השאלה לא האם אם יש מענה; המצב צועק כהוראה וכתביעה – להורים ולמחנכים כאחד – לדאוג שיהיה מענה! הורה או מחנך שיטען 'טוב לי עם החינוך הישן שקיבלתי, ואין לי צורך ללמוד ולהחכים בנעשה כיום', דומה לרופא שינסה לרפא בשיטות הישנות, מבלי ללמוד אודות המחלות החדשות ואותן תרופות החדשות שנוספו לסל התרופות.

הצעירים מתבגרים היום מהר, המידע נגיש והצרות הרוחניות רק גדלות והולכות, אי אפשר להתעלם מהעובדה הזו. לאידך, ברור הדבר שהקב"ה הכין ומכין לפני כל 'מחלה' – את ה'תרופה' המתאימה.

ואכן, בשנים האחרונות יש הרבה פסיכולוגים חרדים בכל תחום, שיודעים לשלב את הידע המקצועי עם אורח החיים החרדי, ויכולים לתת מענה לבעיות שמתעוררות. הורים צריכים להפנים שגם אם הם הגיעו מבית טוב – אין להם את כל הכלים הדרושים להתמודדויות העכשוויות של הנוער, ועליהם להתעדכן כל הזמן. לקרוא, ללמוד, ללכת להשתלמויות, ובעת הצורך – לפנות לייעוץ. אם זה לרב או משפיע  הקהילה, או לייעוץ מקצועי שמומלץ על ידי מוסדות חינוך חרדים.

צריך להיות כל הזמן עם עיניים ואזנים פקוחות, ולפעמים על ההנהלה להתערבב בצורה מתאימה בין הבחורים כדי לדעת מה נעשה. אני זוכר שכאשר התחילה תופעת הודעות הטקסט, גילינו קבוצת בחורים שהשתמשה בטלפונים להתכתבויות שלא מתאימות לתמים. שמנו לב שהתופעה מגיעה מישיבה קטנה מסוימת, טיפלנו בנושא אצלנו, ובמקביל עדכנו מיד את אותה ישיבה על מנת שיטפלו בנושא כבר אצלם.

תפקידה של הנהלה הוא לדאוג שתהיה אישיות בצוות שכל בחור יוכל לפנות אליו לקבל תשובות בנושאים שמציקים לו. ישנה משום מה נטייה בישיבות לדאוג ולתמוך בבחורים ה'בעייתיים', ואילו בנוגע לבחור הלמדן והחסידי, לסמוך ולצאת מנקודת הנחה שהכל בסדר אצלו. לפועל, גם אם הבחור החסידי לא טוען טענות, עדיין יתכן שיש לו בעיות או קשיים, והוא חושש לדבר עליהם. גם אם אין לו ב"ה קשיים, ודאי שהוא ישמח לקבל תמיכה, עידוד ויחס שיקדם אותו מהמקום שבו הוא נמצא למקום עוד יותר טוב.

בכלל, צריך תמיד לזכור, שגם בחור חסידי שמתייגע ועמל להגיע להצלחה בלימוד ובהנהגה חסידית, צריך לקבל על כך עידוד ותמיכה, לא רק הבחור הממוצע ששומר על עצמו, או הבחור שמתקדם בקושי. לכל תלמיד ישנם מצבי מאמץ והתקדמות, וכל תלמיד זכאי וזקוק למילה טובה על כך.

• במקרה שילד מתחיל חלילה בתהליך של ירידה רוחנית דרסטית שתוביל אותו לנשירה חלילה – כיצד ההורה יכול לזהות זאת וכיצד עליו להגיב?

דומני שלא יהיה נכון להתייחס לנושא כל כך חשוב, מורכב ועקרוני, מבלי לנתח אותו מכל ההיבטים וקצרה היריעה לכך. אך מתוך התשובות שלעיל ניתן להבין שכאשר ההורים באמת אכפתיים במישור המעשי (ולא רק הרעיוני), עוקבים אחרי התקדמותו של הבן והשתלבותו במוסד החינוכי ובמסגרת הלימודים וכשיש צורך בכך, מתייעצים עם הצוות החינוכי, עם המנהל של המוסד (שהרבי אומר שיש לו סייעתא דשמייא) או עם איש מקצוע בתחום – מלבד העצות הטובות וההכוונה הנכונה שמקבלים, הילד מרגיש עד כמה הוא חשוב ויקר להורים, שלא מסתפקים בעצות מחברים אלא ממש משקיעים זמן, מאמץ וכספים – והכל לטובתו הגשמית והרוחנית שלו – שיגדל בריא בנפשו, חסיד ירא שמיים ולמדן.

מצד שני, יש כמובן את גיל ההתבגרות שבמקרים מסוימים, עודף אכפתיות מופגנת עלול להביא לתוצאות שליליות ולמרד מול ההורים. שמעתי פעם מפסיכולוג מכובד, שאם פעם התייחסו לגיל ה'טיפש עשרה' בין הגילאים ‎16-17‏, הרי שהיום אפשר לזהות ניצנים של גיל ההתבגרות כבר בגיל 13, ולא אחת התופעה נמשכת עד גיל 24…

כך או כך, הניסיון מוכיח שפיתוח קשר טוב ואמין עם הילד, כבר מגיל צעיר, חוסך המון בעיות בגיל ההתבגרות. הגישה של ההורים אל הילד צריכה להיות בצורה נוחה, נעימה ומכבדת ולא בגישה של "אני לא סומך עליך". שוב, כאמור, זו סוגיה מורכבת והתשובות הן לא החלטיות וברורות לכולם בשווה, לכן צריך לזכור ש"אין דן יחידי – אלא אחד", ותמיד כדאי להתייעץ.

• בעבר, כאשר בחור התחיל להתדרדר, היו לכך סימנים מובהקים מבחינה חיצונית, כאשר הוא הפסיק להופיע בסדרים, שינה את לבושיו וכדומה. אין זה סוד, כי בדור האינטרנט והסמארטפונים, בחור יכול להימצא בשני עולמות בו זמנית. הוא יכול להופיע לכל סדרי הלימודים, להוציא 100 במבחן, ואפילו להיחשב כבחור חסידי, ובמקביל – להיות שקוע בעולם אחר לגמרי, הפוך לחלוטין. האם המערכת החינוכית בנויה להתמודד עם כזו תופעה?

המערכת החינוכית חייבת להיות בנויה לזה! לצערנו הרב, הדברים קורים בשטח. ישנן ישיבות שלפחות מודעות לבעיה ומכינות תשתית לטיפול, אך יש לצערנו מוסדות שפשוט לא מודעים למה שקורה. האמת היא, שצריך לדעת שבהרבה פעמים הבעיות מתחילות לא רק בישיבה קטנה אלא אפילו מהתלמוד תורה!

לפני שנתיים בימי העיון לרבני הישיבות, קבעו סדנא מיוחדת לנושא של צניעות. שוחחתי באריכות בנושא והצגתי את הבעיה ופתרונות. אחרי ההרצאה פנה אלי מנהל מוסד כדי להתייעץ, ונחשפתי לסיפור מזעזע. הם גילו משהו שלא מתאים לגמרי ליהודי שומר תורה ומצוות. התדהמה הייתה מוחלטת כשהצליחו לגלות מי זה היה; בחור עדין וחסידי, שאף אחד בעולם לא היה חולם שזה מתאים לו. בעקבות כך, הבחור נפתח והתברר שהוא ממש סובל במשך תקופה ארוכה. כבר בגיל מאד צעיר, לפני כמה שנים הוא נחשף אל מקומות לא מתאימים באינטרנט. מצד אחד היה זה נס שהוא המשיך כרגיל ולא עזב את הדרך בגלל הדברים שהוא נחשף אליהם, ומצד שני היה זה נס שהייתה לו התפרצות. כך התברר שהכל היה לטובה, הוא התחיל טיפול מתאים וברוך ה' הצילו אותו ברגע הנכון.

זו בהחלט סוגיה כאובה – מצד אחד יש היום כל כך הרבה דברים יפים. יש היום שפע של ספרות בכל נושא, בחור שרוצה ללמוד יכול להעזר בספרים החל מגמרות מבוארות, הלכה בשפה ברורה, מאמרים מבוארים והכל מוגש בצורה קלילה ונוחה. דברים שהיו צריכים להתאמץ כדי להשיג אותם, מוגשים היום בקלות. ומצד שני, גם הנגישות אל הסטרא-אחרא היא קלה ופשוטה.

העצה לכך היא דבר ראשון לדבר ולהסביר. משום מה אנחנו יוצאים מנקודת הנחה ש'הילד יודע', לא אחת אני שומע אבא מעיר לבן שלו "תגיד, אתה לא יודע שאסור לדבר בין 'ברוך שאמר' ל'שמונה עשרה'?!" והאמת היא שלא, הוא לא יודע. אם לא תסביר – הוא לא יידע! כך הדבר בכל נושא וגם בנושאי צניעות ושמירת העיניים, אם לא תסביר ותגיד, הילד לא יידע. מה שפעם היה אולי ברור, לא ברור היום לנוער, וצריך לדבר ולהסביר. לצערנו, רוב ההתמודדות היום היא לא רק שהבחור לא ייחשף, המציאות היא שהנוער חשוף וצריך לתת לו כח להתגבר. צריך לחדד לעצמנו ולנוער שאותו הקב"ה – שברא גם את הניסיונות – נתן יחד אתם גם כוחות להתמודדות.

נקודה נוסף וחשובה מאד היא 'עשה לך רב'. כשהרבי יצא במבצע הזה, הוא הדגיש שזו הוראה שפונה אל היחיד; כלומר, זו האחריות שלך למנות לעצמך משפיע, מישהו שתוכל להפתח בפניו לגלות לפניו כל תעלומות לבך.

בתקנון של הישיבה אצלנו, אחד הסעיפים הם דרישה מכל תלמיד לקיים את ההוראה הזו של הרבי. הנקודה הזו היא הכרחית וצו השעה! אנחנו בהחלט מעודדים שהמשפיע יהיה אחד מצוות הישיבה, מישהו שבא במגע יום-יומי עם הבחור, רואה את המצב וההתקדמות שלו, ובעיקר אדם שמבין לנפש של בחור ולא מחוץ למערכת הישיבתית. זו הוראה שפשוט מצילה נפשות כפשוטה, ולא רק בזמן הישיבה, אלא גם ב'קבוצה', בתקופת השידוכים וגם אחרי החתונה.

כאשר מגיעה לפתחו של ה'עשה לך רב' שאלה מהמושפע בסוגיה שאין לו תשובה לכך, הוא מתייעץ – כמובן בלי לחשוף שמות – עם אנשים מנוסים ומקצועיים בתוך הצוות, וכשיש צורך, הוא יפנה את הבחור לטיפול מקצועי אצל מטפלים יראי-שמיים ושומרי סוד.

כיום, הדרישה שלכל תמים יהיה 'עשה לך רב' חייבת להיות ברורה. כל אבא ומחנך צריכים לוודא שלילדים ולתלמידים יש 'משפיע'. במקביל לכך, הצוות החינוכי ואברכים חסידים צריכים להיענות בחיוב לבקשות של בחורים צעירים שישמשו כ'משפיעים' עבורם, ובעת הצורך לקבל הכוונה ממשפיעים ותיקים ומנוסים.

• האם ניתן לתת לילד 'חיסון חסידי' מגיל צעיר, נגד האינטרנט סרטים וכדומה?

ראשית אני רוצה לנצל את הבמה המכובדת ולהתריע על תופעה נוראה. ישנם הורים רבים שנותנים מתנה לילד שלהם אייפון או אייפד וכדומה. אנחנו רואים במוחש בישיבה הגדולה וכבר בישיבה הקטנה את הנזק העצום שיש לילדים שמכורים לסרטים. עד כמה שהורים חושבים שיש להם פיקוח על מה שהילדים שלהם רואים – פשוט אין להם מושג לאן ילדים יכולים להגיע, לאיזה התמכרויות ואסונות נוראים. היו על כך כתבות ארוכות וחשובות ב'בית משיח' ואני רוצה לפנות מכאן אל ההורים: תשמרו על הילדים שלכם! יש לכם בבית סכין חדה? אל תתנו לילד לשחק בה! צריך לשמור אפילו על הילד הקטן. היו מקרים שילדים בני שבע ושמונה נחשפו – בלי רצונם – בטלפון של אבא או במחשב בבית, לדברים נוראים והנזק לנפש של הילד הוא נורא ואיום.

וגם במשחקים ו'סרטים חרדיים', שנכנסים הביתה, חשוב מאד שהורים יהיו ערניים למה שהם נותנים לילד. צריך לשמור על הילד שלא יראה או ישחק במשחקים או סרטים שיש בהם הריגות, רצח ומכות. ידוע עד כמה הרבי עורר לשמור על הילד שלא יראה אפילו חיות טמאות – ולו בתמונה. ההשפעה של וידאו על ילד היא השפעה עצומה פי כמה וכמה.

• בישיבות רבים מנסים להתמודד עם פערי המנטליות וגישות המחשבה, על ידי הכנסת כוחות צעירים למערכת – דבר מבורך בפני עצמו – אבל האם אין זה מגיע על חשבון הניסיון והוותק החינוכי של המחנכים המבוגרים? האם זווית הראייה של הצעירים רחבה דייה, ואחראית מספיק כדי למסור בידם את שיקול הדעת החינוכי?

זו בהחלט תופעה מבורכת מאד. יש היום ישיבות רבות שבנויות מלכתחילה עם כח צעיר, וגם בישיבות הוותיקות משלבים כח הוראה והשפעה צעיר. אין ספק שהצעירים מוסיפים המון מרץ, מחשבה יצירתית וכלים להבנת הדור הצעיר.

לאורך כל הראיון דיברנו על כך שצריך לקבל עזרה וייעוץ. הרבי הדגיש כמה פעמים ש'אין דן יחידי – אלא אחד', ובחינוך מדובר בדיני נפשות. עבודת צוות וייעוץ פירושה גם, שהמבוגר – שחסר לו מה שיש לצעיר – הולך אליו ומתייעץ איתו. אמנם חז"ל אומרים "סתירת זקנים – בניין, בנין נערים – סתירה", אבל כאשר עובדים יחד, יש את השילוב של שתי המעלות.

בישיבות אצלנו אנחנו דוגלים מאד בשיטה הזו. בישיבה הגדולה הכנסנו צוות צעיר, בישיבה הקטנה כל אנשי הצוות החינוכי הם אברכים צעירים ומוכשרים שעובדים יחד איתי, ובישיבת 'חנוך לנער' וכן 'המכון התורני טכנולוגי', מנוהלים מלכתחילה ברובם הגדול על ידי צוות צעיר. הללו מגיעים להתייעץ ולקבל את הניסיון מהצוות הבוגר והוותיק בישיבה.

• לסיום, כאחד העוסק בתחום החינוך קרוב לארבעים שנה – כיצד נראה החינוך החב"די כיום מפרספקטיבה של שנים?

קשה לענות על השאלה הזו. הרבי תמיד תובע להתקדם ולתבוע מעצמנו עוד ועוד. בבחינת 'דור לדור ישבח מעשיך'. קצת קשה להשוות, היות והקהלים היום גדולים יותר וההתמודדויות הן אחרות; אבל דווקא בשל כך, מדהים ומרגש מאד לראות את התמימים שלא ראו את הרבי, מתמודדים עם ניסיונות לא פשוטים מבית ומחוץ, ובכל זאת מקושרים בלב ונפש לרבי, שוקדים על הלימוד בשקידה ובהתמדה, טסים מדי שנה לרבי ו'חיים' את הרבי 24 שעות ביממה.

לדורות הקודמים יש הרבה מה להתקנא בדור השביעי. ניקח כדוגמה את מאות ספרי הפלפולים שיצאו בשנים האחרונות, מלאים, גדושים ומגוונים בתוכן עשיר ומיוחד. את מספרם העצום של התלמידים המשתתפים במבצעי 'דור דעה', את ההישגים במבצעי תורה – בהם בחורים נבחנים על מסכתות שלמות,  את המספר ההולך וגובר של תמימים שנבחנים על סמיכה בכלל, ו'היכל שלמה' בפרט.

כך גם הבקיאות של התמימים ברמב"ם וגאולה ומשיח. בעבר היו סוגיות שלא חשבו עליהם בכלל, והיום בחורים מגלים בקיאות מיוחדת בנבכי הסוגיות של ייעודי הגאולה, התגלות אליהו, מצוות בטלות וכו'. בשלושת השבועות הזמינו מרצה ממכון המקדש, המארגנים ביקשו שיגיע מרצה בכיר שמכיר את כל נבכי ההלכות והפרטים, היות והתלמידים בקיאים בפרטי-הפרטים של הסוגיות. הוא יצא מההרצאה המום מהידע שזרם בהרצאה. יש היום בהחלט 'ופרצת בלימוד'.

וכל זה במקביל לפעילות מבצעים ענקית. הבחורים חולשים על 'מבצעים' בכל הצפון. לשם המחשה, התקציב של א.ת.ה בישיבה הוא מעל 100 אלף ₪ בשנה, שזה סכום נטו לפעילות, כי אין משכורות, שכירות וכדומה. מלבד זאת, יש בישיבה מערך של 'שיעורי תורה בטלפון' כל ערב, וכן 'מבצעים' מיוחדים בחנוכה, בפורים ובל"ג בעומר – בהם מגיעים למושבים וקיבוצים בכל אזור הצפון, השפלה והדרום. הבחורים בהחלט חדורים והולכים עם כל ה'ברען' לקיים את השליחות, לקבל פני משיח צדקנו.

• הרבי מבקש שכל הפעילות השליחותית תהיה חדורה במשיח, כך גם ובפרט בשליחות החינוכית, עליה אמר הרבי שהחינוך צריך להיות באופן שכאשר מביטים על ילד – רואים משיח.  מה הפירוש הלכה למעשה?

זו בהחלט תביעה חשובה, לא מספיק רק לומר זאת אלא צריך 'לחיות' את העניין. כשמבקשים מילד לוותר, לעשות עניין של אהבת ישראל או להתפלל כדבעי, צריך גם לומר וגם ובעיקר להרגיש – כי כך היא האמת – שהמעשה הזה יכול להיות זה שיביא את ההתגלות של הרבי מלך המשיח. זה ה'מכוון' בכל מצווה ו'מבצעים'. רואים במוחש, שבפעמים רבות בחורים חוזרים מ'מבצעים' ומספרים שדווקא כשאמרו ליהודי – שיתכן שהנחת התפילין שלו תביא את משיח – הוא נעתר.

כאשר הרבי אומר שמשיח הוא ה'שער' לכל העניינים – הפירוש בזה הוא, שבזה תלוי ההצלחה של כל העניינים.

אם אנחנו רוצים להצליח בעניין מסויים, עלינו לדאוג שיהיה חדור במשיח, כי זו הדרך להצלחה! כאשר החינוך עובר דרך ה'שער' של משיח – שכל מעשה, דיבור או מחשבה עובר את אמת המידה "האם זה מקרב את ההתגלות של הרבי מלך המשיח או חלילה לא" – או אז כל החינוך מצליח ברמה אחרת לגמרי.

כך נגדל בעזרת ה' ילדים חסידיים, יראי שמיים ולמדנים ומקושרים בלב ונפש לרבי מלך המשיח וחדורים ברצון להיות אלה שכאשר הרבי תיכף ומיד יתגלה, יאמר עליהם: ראו גידולים שגידלתי!