אמונה מתוך עמק הבכא • מרתק

מנחם זיגלבוים, מגזין בית משיח

בשבועות האחרונים, מדי שבוע הסיפור הזה חזר על עצמו: שוב חוזרים שלושה חטופים ממנהרות האופל בעזה אל בתיהם. הם מתקבלים על ידי נציגי הצבא, מועלים על מסוק ומובאים לבית רפואה, שם הם מתקבלים בהתרגשות בל–תתואר על ידי הוריהם, נשותיהם, בניהם ובנותיהם ובני משפחתם אחרי תקופת נתק כפוי כה ארוכה.

למרות שהמראות הללו חוזרים על עצמם מדי שבוע, מחדש, אי אפשר להתרגל אליהם. בכל פעם העיניים דומעות בהתרגשות, הלב נרגש והשמחה פורצת גבולות. לא רק בני המשפחה נרגשים, אלא איתם עיניהם ולבם של כל עַם ישראל, שצופה כיצד אנו זוכים לסוג של "ובאו לציון ברינה" או אם תרצו "ברחמים גדולים אקבצם".

אכן, לאחר הסתר פנים שנמשכה תקופה כה ארוכה – כחמש מאות ימים בהם שהו במנהרות מוות ובדירות מסתור של המרצחים, זוכים החטופים להארת פנים גלויה ולסייעתא דשמיא המלווה אותם ביציאתם מגיא הבכא בחזרתם אל ארצם ומשפחתם.

 גאווה יהודית גם בשבי המחבלים

שמחת תורה תשפ"ד, 6:30 בבוקר.

מחבלי חמאס פשטו באחת על יישובים רבים באזור עוטף עזה וביצעו מעשי טבח בנחל עוז, בחולית, בניר עוז, בנתיב העשרה, בנירים, בבארי, בכפר עזה, בשדרות ובאופקים. הם ביצעו גם טבח המוני במסיבה ליד היישוב רֵעים שם נרצחו 364 בני אדם. הי"ד.

המרצחים לא הסתפקו בכך, ומכל המקומות הללו חטפו אזרחים, ולעיתים משפחות שלמות, ובהם גברים, נשים, זקנים, ילדים ותינוקות, ולקחו אותם לשבי ברצועת עזה. האויב לא חמל על איש.

251 אזרחים וחיילים, יהודים ולהבדיל לא–יהודים נחטפו במהלך מתקפת הפתע באותו בוקר נורא. מספר שיא שמעולם לא היה כדוגמתו בארץ ישראל. רוב החטופים היו אזרחים, רק מעטים מהם חיילי צה"ל שנחטפו מהבסיסים הסמוכים לגבול.

במהלך חורף תשפ"ד, הגיעה ממשלת ישראל והמרצחים להסכם הפסקת אש ולשחרורם של 80 נשים וילדים שנחטפו במתקפת הטרור.

בנוסף, עם הזמן הצליחו חיילי צה"ל לחלץ עוד 8 חטופים חיים ו–40 גופות.

בימים אלה מושלמת עסקת שחרור החטופים השנייה במהלכה שוחררו עוד 28 חטופים בחיים, ו–4 חטופים חללים (נכון לעת כתיבת השורות). נותרו אפוא 62 חטופים בידי חמאס, מהם 35 שכבר נקבע מותם הוודאי.

הטלטלה שעברה על החטופים כמו גם על בני משפחותיהם, אינה ניתנת לתיאור. חרדה תמידית. ביום אמרו מי יתן לילה ובלילה אמרו מי יתן יום. בימי חול, בשבתות ובחגים – הלב כמו מתנתק מהגוף ונמצא עם בני המשפחה החטופים שאיש אינו יודע היכן הם ומה עולה בגורלם. סבל נפשי בל יתואר.

בזמנים אלה, הניצוץ היהודי נדלק והופך לשלהבת אש. כן, גם בקרב משפחות שלא שמרו על מצוות, אפילו לא על מסורת. הנפש נשאבת למקומות גבוהים בהרבה, לחיבור ולחיבוק ממקום אלוקי גבוה – העיקר להחזיק מעמד עד כי "שבו בנים לגבולם".

לאורך השנה ומחצה האחרונים, אפשר היה לראות כיצד בני המשפחות מקבלים על עצמם מצוות אלה ואחרות לזכות יקיריהם החטופים, ביקורים בבתי רבנים, התחזקות באמונה שפשטה כאש בשדה קוצים.

רק לפני פחות מחודש פורסמה בהרחבה שובה בשלום של התצפיתנית אגם ברגר, כאשר בעת שהותה במסוק שהעביר אותה לבדיקות רפואיות ראשוניות, כתבה על לוח "בדרך אמונה בחרתי ובדרך אמונה שבתי". ארבע מאות שמונים ושניים הימים בשבי הפכו את הנערה בת ה–19 לסמל של עוצמה יהודית מלאה באמונה ובחיבור לבורא עולם.

בימים שלאחר מכן, הוסיפה וסיפרה כיצד שמרה בגבורה על השבת והמצוות בתוך מנהרות החמאס, וכיצד הוריה – במקביל להתחזקותה – הפכו את הגעגועים אליה ואת החרדה למסע רוחני של חיזוק עם ישראל.

לאחר שחרורה סיפרה אגם ברגר פרטים חדשים על שהותה בשבי. היא סיפרה כי המחבלים העבירו אותה ממקום למקום "בערך פעם בחודש".

על שחרורה ידעה רק יומיים לפני שזה קרה. היא הסבירה גם כי היא וגם חטופה נוספת, לירי אלבג, עקבו לבדן אחר הימים והתאריכים ככל שיכלו, שכן לא תמיד היה ברשותן לוח שנה. ברגר סיפרה כי הסתכסכה עם אחד המחבלים מאחר שסירבה לקרוא בקוראן שהביאו לה.

סיפוריה מעוררים השתאות: היא ביקשה מהקב"ה שישלח לה סידור תפילה, ומי "ששומע תפילת כל פה" שיגר לה סידור כפי בקשתה…

הסתבר כי חיילי צה"ל שהיו באחד המקומות ועזבו, השאירו אחריהם שני סידורים שהגיעו לראש עיריית עזה, וזה מצידו נתן אותם למחבלים שנתנו לה סידור אחד… היא ציינה כי "חלמה" על זה שקיבלה סידור ואז הביאו לה אותו. "המחבלים הראו לנו את הסידור ושאלו אותנו 'מה זה' ונתנו לנו אותו", סיפרה ברגר, "אנחנו השתמשנו בו לאורך השבי".

למרבה הפלא, כשהשתחררה מהשבי, המחבלים סירבו לתת לה אותו… נראה שלסידור הזה יש עוד שליחות בתוככי עזה…

ברגר סיפרה גם על חג הפסח תשפ"ד שעברה בשבי: "מצות לא היו, אבל לי היה ברור שאני מנסה לשמור מה שאני יכולה. ביקשתי מהם (המחבלים) קמח תירס ותמרים, מה שהיה אפשר, כי זו תקופה שלא היו ירקות ודברים אחרים". היא הוסיפה כי אכלה גם אורז, ואף השתמשה בכלים נפרדים ובסכו"ם חד פעמי. "לירי אלבג ואני ציירנו הגדה על פי הזכרון. ניסינו שתהיה לנו אווירה של חג".

על יום כיפור אמרה ברגר, כי ביקשה מהמחבלים שיגידו לה מתי הצום… "אמרנו להם 'יש לנו חגים עכשיו, תנסו לבדוק לנו', והם איכשהו הצליחו למצוא. אני מקווה שזה היה התאריך המדויק, כאילו אני עכשיו לא באמת יודעת אם זה היה התאריך באמת או לא, אבל זה מה שהם אמרו"…

ורבי לוי יצחק מברדיטשוב היה מתמוגג ועושה מטעמים מאמונה פשוטה זו שהתגלתה במלוא יופיה והדרה דווקא בזמנים הקשים ביותר.

 התעוררות יהודית בקרב משפחות החטופים

ההתעוררות היהודית המופגנת, החלה זמן קצר לאחר הטבח והחטיפות. שלוחי הרבי מה"מ בארץ ישראל יצרו קשר עם משפחות חטופים וקידמו איתם שלל יוזמות של אמונה, באמצעות מפגשים משותפים.

אחת היוזמות של השלוחים בכל מקום בו היו חטופים, לבדוק את המזוזות בבתיהם, זאת לאור דברי הרבי לאחר מבצע אנטבה בשנת תשל"ו, שיש לבדוק את המזוזות בבתיהם של הניצולים. השלוחים התקבלו ברצון מתוך התעוררות–לב גדולה.

"היו כמה חטופים שהחלפנו מזוזות בבתיהם, וזכו לצאת משבי החמאס", סיפר השליח הרב מנחם ווליקא. "שבוע בלבד לאחר שבדקנו את המזוזות בבתי שלושת החטופים מיישוב מעלה צביה הסמוך לכרמיאל, זכינו לשמוע שחטופים אלה השתחררו משבי החמאס. גם החטופים הראשונים ששוחררו במסגרת הפסקת האש הראשונה, היו מקיבוץ ניר עוז – המקום הראשון בו פעלנו עם  המזוזות. הרגשנו בחוש כיצד תיקון המזוזות והחלפתן משפיעות בעולם" (על מבצע זה סופר בהרחבה בגיליון 1417).

הקשר של שלוחי הרבי עם משפחות החטופים נמשך עד היום – קשר אישי אותו הם מלווים במהלך כל השנה ורבע האחרונות.

לא ייפלא אפוא, שלאחר חילוצה ההרואי של החטופה נועה ארגמני, היא הגיעה לשאת תפילת הודאה באוהל הק', כשהיא מנצלת את ההזדמנות לבקש גם עבור שאר החטופים שטרם חולצו.

ארגמני הודתה על שחרורה הניסי מהשבי, והזכירה כי אביה יעקב ביקר באוהל הק' עוד בימים בהם התפלל וייחל לשחרורה, אז הביא איתו את תמונתה של בתו וביקש שתחזור הביתה בשלום. התיעוד המרטיט שלו עם תמונת בתו פורסם באלפי כלי תקשורת ברחבי העולם.

בהתוועדות נרגשת שהתקיימה בבית חב"ד נאות אפקה עוד לפני שחרורה הניסי, נשא יעקב ארגמני דברים קצרים, מלאי אמונה מעוררים: "זכינו לבקש את ברכתו של הרבי, וביקרנו גם בכמה בתי חב"ד בעולם.

"זו תקופה קשה עבורנו ורבים שואלים אותי 'איך אתה מצליח להכיל את כל הדבר הזה?' ואני אומר להם: 'אני בן לאחד העמים הייחודיים ביותר בעולם. אין תחליף לעולם הזה בלי העם הזה… אנחנו בניו של הקב"ה, וזה נותן לנו את הכוח. האמונה בה', התפילות בבית הכנסת, אלו הדברים שמחזקים אותנו. אני מאמין – סיים מר ארגמני – שהישועה בע"ה תבוא בקרוב, זה רק עניין של זמן והכול יחזור לקדמותו. בתי תחזור, ונהיה שוב אותה משפחה".

ימים ספורים לאחר מכן, בתו חולצה בדרך נס על ידי חיילי צה"ל עם שלושה חטופים נוספים.

כך התחזקות משפחות החטופים על ידי שלוחי המלך, וכך גם דרך מקומות אחרים. ניצוץ האמונה הפך לשלהבת שבערה בכל עוז. מול המחאות האלימות ששטפו את רחובות תל אביב "למען שחרורם של החטופים", היו משפחות רבות שביכרו להפנות את האנרגיות שלהם לתפילות, למעשים טובים ולחיזוק האמונה לזכות החטופים.

"'קשר יהודי' ומשפחות החטופים במיזם אחדות יהודית", זו הייתה הכותרת לערב מיוחד שערך ארגון 'קשר יהודי' – "ערב שכולו חיזוק, תפילה ונשיאה בעול". במעמד נשאו דברים שלי שם טוב, אמו של עומר; מירב ברגר, אמה של אגם; וענת אנגרסט, אמו של מתן. האימהות שיתפו בשבר, בגעגוע ובתעצומות של אמונה שמלוות אותן.

היה זה ערב אחד מתוך מאות אירועים שהתקיימו לנשים החרדיות במהלך השנה ורבע האחרונות.

ההתעוררות היהודית הלכה ופשטה במהירות, ונגעה באין–ספור לבבות. רק בחודש כסלו האחרון, נערכו במאות קהילות תפילות ומיזמים מיוחדים למען השבת החטופים, "מתוך עוצמה וניצחון", במסגרת שבת שהוקדשה לכך. משפחות החטופים, שיזמו את השבת המיוחדת, קראו לציבור להצטרף אליהם ולציין את השבת בסימן "את אַחַי אנוכי מבקש".

במסגרת המיזם, ביקשו משפחות החטופים להדליק נר נוסף בעת הדלקת נרות השבת, ולהצטרף לזעקה להשבתם. כמו כן, המשפחות קראו לבתי הכנסת לצאת לרחובה של עיר בעת אמירת "לכה דודי" ולהזמין את השכנים ואת העוברים והשבים להתפלל יחד באחדות למען החטופים.

ליהודים הייתה אורה ושמחה

גם החוזרים מהשבי בשבוע האחרון, העצימו את אור האמונה בכל מקום. לא, אין מדובר באנשים תלמידי חכמים, חסידים ויראים שגדלו על ברכי התורה. מדובר ביהודים פשוטים שאמונתם–אומנותם. אבל המראות המטלטלים, הרעידו לבבות רבים.

"כולם מחפשים ולא מוצאים את סרטון האיחוד המרגש בו נראית אמא של אברה מנגיסטו רצה אליו, מחבקת אותו אחרי עשר שנים של געגוע – אבל האמא הזאת שומרת שבת", נכתב באחד המקומות על הגב' אגרנש, אמו של אברה מנגיסטו שחזר בשבת האחרונה מן השבי לאחר עשר שנים.

בכל הפעמים בהם שבים החטופים, מתרגש עם ישראל לראות את הסרטונים מרעידי–הלב בהם נראים ההורים מחכים לבנם, מחבקים אותו בהתרגשות ובוכים זה על כתפו של זה. אבל במקרה של מנגיסטו, דמותה של האֵם נעדרה.

"עשר שנים היא לא ראתה את הבן שלה. עשר שנים של דמעות, של תפילות, של חלומות שנשברים בכל לילה מחדש. ובכל זאת היא מחכה עד לצאת השבת. איזו אמונה! איזו עוצמה!

"בעולם שממהר לראות הכול, לשתף הכול, לרוץ לכל רגע – האֵם עוצרת, כי האמונה שלה גדולה יותר מהגעגוע. כי בשבילה – השבת קדושה יותר מכל דמעה של אמא. זו אמא שנכנסת להיסטוריה היהודית הזוהרת; לא רק כאמא של אברה, אלא כסמל של אמונה של נשברה, עוצמה שלא התכופפה גם אחרי עשר שנים".

יחד עם אברה, חזר מהשבי גם אליה כהן, לאחר יותר מחמש מאות ימים במנהרות עזה.

שעות אחדות לאחר צאת השבת האחרונה, סבו, אהרן רבי, ערך הבדלה מתוקשרת בבית הרפואה, אליה הצטרפו החטופים הנוספים ששוחררו באותו היום, עומר שם טוב, ועומר ונקרט.

הסב המאושר המוקף בשלושת המשוחררים, נראה מטעים כל מילה – ממש כאילו נכתבה לכבוד המעמד: "הנה א–ל ישועתי אבטח ולא אפחד . . אשרי אדם בוטח בך, ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו . . ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר". כל מילה ממוסגרת היטב, נאמרת ברגש מציף של שמחה. והעיניים? העיניים של החטופים וכל בני משפחותיהם המקיפים אותם באהבה – נוצצות באושר.

בריאיון שהעניק הסב הנרגש בתחילת השבוע, שיתף ברגעי האיחוד המרגשים עם נכדו, בתלאות שעבר במהלך השבי ובאמונתו שהתחזקה.

"מרגע השחרור אני מתרגש, קיבלנו את אליה אחרי כמעט שנה וחצי, 505 ימים. התפללנו כל הזמן – בוקר, צהריים וערב, היינו אצל רבנים, וברוך השם התפילות התקבלו", הוא אומר.

אהרן רבי שערך את ההבדלה לנכדו ויתר החטופים, סיפר על המטען הרגשי שהתפרץ באותם רגעים: "כשעשיתי את ההבדלה, משהו נשבר בתוכי. 505 ימים הוא לא היה אותו אליה, ואני – לא הייתי אותו אהרון. כל מילה שאמרתי, אמרתי מכל הלב, בכוונה מלאה. היה לי חשוב לשמח אותו, והוא שמח, ברוך השם".

כשנשאל מה סיפר לו נכדו על התקופה הקשה בעזה, ענה אהרן רבי בכאב: "אליה סיפר שהם היו קשורים בשלשלאות, שלא היה להם מה לאכול, שהיו כל הזמן בחושך – לא שמש, לא אור. לפעמים הם היו מקבלים יחס קצת יותר טוב, לפעמים פחות, זה כל הזמן השתנה".

רבי הוסיף וסיפר על מצבו הרפואי של נכדו לאחר שחזר: "הוא ירד יותר מ–20 קילו, אבל הוא צלול, מזהה את כולם, מחייך, צוחק. רק הולך צולע קצת בגלל הפציעה ברגל, אבל בעזרת השם הוא ישתקם מהר מאוד".

הוא הוסיף כי אחד הרגעים שריגשו אותו במיוחד היה כשהנכד בירך על האוכל: "נתנו לו עוגה, והוא בירך. זה רגע שאי אפשר להסביר במילים. אחרי כמעט שנה וחצי – לשמוע את הקול שלו מברך, זה פשוט נס.

"אנחנו משפחה דתית, אבל אני בטוח שנכדי התחזק שם עוד יותר. אני מאמין שהוא ישמור שבת, ילך לשיעורי תורה ויתפלל שלוש תפילות ביום. כך או כך, השבת הקרובה תהיה מיוחדת במינה. אנחנו מתכננים סעודת הודיה גדולה בירושלים יהיה קידוש, כולם מוזמנים!"

הלוואי וביום כיפור אחוש כך…

באים המקרים האחרונים ומשכיחים ראשונים.

רק לפני שבוע ימים השתחרר החטוף סאשה טרופנוב, ואף הוא בניסים גלויים. מי שמיהר לקבל את פניו ולהניח עמו תפילין, היה השליח ורבה הראשי של רוסיה הרב בערל לאזאר.

כבר עם פרוץ המלחמה, פנה הרב לאזאר אל נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, וזה האחרון נכנס לעובי הקורה ופעל בעקביות למען שחרורם של בני המשפחה, נושאי דרכון רוסי, ובהמשך השפיע על שחרורו הנוכחי של סאשה.

"בכל נושא החטופים יש מעורבות רוסית חזקה, אך לא אכנס ליותר מדי פרטים. כי אני לא חושב שעדיין הגיע הזמן לספר את הכל", אמר הרב לאזאר השבוע. "מה שאני יכול כן להגיד זה שהיו כמה וכמה שיחות עם הנשיא הרוסי בנושא הזה, והוא מעורב לגמרי עם כל מה שקורה. גם כאשר ילֶנה, אמו של סאשה בעצמה שוחררה מהשבי בעזה, וגם עכשיו בסיפור עם בנה סאשה, פוטין עצמו מעורב בזה באופן אישי. הוא לא רק ביקש לטפל בזה, הוא עוקב אחרי זה".

הפעילות הגיעה לשיאה בתחילת שבוע שעבר, בעת ביקורו של הרב הראשי אצל סאשה עם שחרורו. במהלך הביקור זכה לראשונה בחייו לקיים מצוות הנחת תפילין, וקיבל מתנה מיוחדת מהקהילה היהודית – זוג תפילין מהודרות וספר חת"ת לשמירה. העיניים של כל הנוכחים במקום דמעו מהתרגשות, ובראשן אמו שקידשה שם שמים באמונה ובבטחון שלה לאורך כל התקופה הקשה שעברה, לצד צעדים גדולים שעשתה בהתחזקות בשמירת תורה ומצוות יחד עם כל בני משפחתה. כעת בנה סאשה הצטרף לכך בהנחת התפילין המרגשת.

"אחרי שסאשה הניח תפילין, הוא היה בהתרגשות גדולה מאד מהתפילה, והודה להקב"ה על ההצלה", סיפר הרב לאזאר. "אמרתי לו שזה רגע מיוחד כשהוא מניח תפילין ומתפלל להשם".

ילנה טרופנוב הוחזקה בשבי במשך 54 ימים יחד עם אמה. היא עוד הספיקה לראות כיצד המחבלים נוטלים את בעלה עמם. היא חשבה שגם הוא נחטף, רק לאחר ששוחררה נודע לה כי נרצח באותו היום.

על היחלצותה של אמו של סאשה, הוסיף הרב לאזאר לספר בהתרגשות בלתי מוסתרת: "בזכות הלחץ שהפעיל פוטין, יצאו שתי נשים, לאה (ילנה) ואימהּ, שהיו יחד בשבי. כשהן יצאו, פגשתי בשתי נשים שתורה ומצוות לא היו חלק מחייהן. אך מיד כשיצאו, הבינו שצריכים להתחזק אחרי כל מה שעברו.

"כבר בפגישה ראשונה היא הגיעה לכותל המערבי וקיבלה על עצמה להתחיל לשמור שבת וכשרות, ותפילות בכל יום.

"לאה קראה ספר תהילים בכל שבת. לקח לה 4–5 שעות לסיים את כל ספר התהילים.  היא גם שינתה את חייה. לאורך כל הזמן שהיה בשבי, התפללה ודאגה לבנה באומרה ש'מה שאני דואגת הכי הרבה, שהוא ייצא בעז"ה עם אמונה חזקה. מה הוא יעשה כשהוא יראה שהפכתי לאישה דתייה? אולי בכלל זה יקרב את הבית שלנו'…

"כשהודיעו על שחרורו של בנה" – מוסיף הרב לאזאר לספר – היא התקשרה ושאלה: מה אני צריכה לעשות? הרי הוא משתחרר בשבת ואני לקחתי על עצמי לשמור שבת… האם מותר לי ללכת לפגוש את הבן כשהוא יוצא מעזה בשבת? והיא הוסיפה ואמרה: 'אם תגיד לי 'לא', אני לא הולכת לפגוש אותו'… מדובר על אישה שרק לפני שנה וחצי לא ידעה מה זה שבת… פסקתי לה שמותר לה להיות שם ולפגוש אותו, אך היא ביקשה ופרסמה שבשום פנים ואופן לא יעשו תמונות ושלא יפרסמו תמונות מהמפגש, כדי שחס ושלום לא תחולל שבת בגינה…

"למחרת בבוקר, זכיתי לפגוש את סאשה טרופנוב. אמרו לי מראש: אל תנסה ללחוץ עליו, אל תנסה לדבר איתו על עניינים של אידישקייט. למרות זאת, כמובן שלקחתי תפילין, סידור וספרי קודש, ופתאום התגלה יהודי עם נשמה אדירה. לאחר שהניח תפילין, הוא קרא קריאת שמע. לאחר שאמר 'שמע ישראל' אמרתי לו 'עכשיו אתה יכול לפקוח את העיניים ולהודות להקב"ה על הניסים, ולהתפלל בשביל עם ישראל, ובשביל שאר החטופים'.

"המחזה שראיתי – הלוואי ובשעת נעילה במוצאי יום כיפור, אזכה לו. הבחור הזה התחיל להתפלל מכל הלב. זה מישהו שלא היה לו שום קשר עם אידישקייט, ופתאום ראיתי איך שהניצוץ של הנשמה פשוט בוער בו, לא פחות. הוא הודה לי על התפילין, והודיע כי הוא רוצה ללמוד. ראיתי 'נעשה ונשמע' כפשוטו. קודם כל קיים את מצוות תפילין, ורק אחרי זה שאל: למה שבע פעמים? למה של ראש ככה ושל יד ככה? הוא לא ידע בכלל מה יש בתוך התפילין. מצד שני, ראיתי בו אמונה פשוטה כמו שדיברו פעם על יהודים פשוטים. ראיתי כבר הרבה בחיי, אבל לא זכיתי לראות כזה דבר בחיים שלי"…

ילנה טרופנוב עצמה, סיפרה בהתפעמות בריאיון שהעניקה לרדיו 'קול ברמה', כי בנה חזר מהשבי עם אמונה בה': "זה היה נס מעל הטבע – הוא חזר אדם מאמין. הוא הרגיש שהתפללו עליו, הוא סיפר שהיו לו שם ניסים גלויים, שהקדוש ברוך הוא שמר עליו, והוא חזר אדם מאמין".

התמונה של סאשה מניח תפילין מיד לאחר שחרורו ריגשה את כל עם ישראל, ואמו לאה אישרה כי הוא התחזק מאוד באמונתו בעקבות החוויות הקשות שעבר.

"הוא סיפר על מקרים שאני לא יכולה לחשוף אבל אלו ניסים גלויים, הקב"ה שמר עליו גם במצבים שלכאורה כבר לא נותרה תקווה, אבל הוא ניצל וחזר הביתה. הוא תכנן את החיים שלו כך וכך, אבל הקב"ה בחר אחרת. הוא ישב שם והבין שהכל תלוי רק בידי הקב"ה, הוא חזר עם הידיעה שהכל מאיתו יתברך. אני מקווה שהוא יילך ויתחזק עוד", אמרה.

עוד שיתפה בחיבור העמוק שהיא חשה לדמותה של רחל אמנו: "הייתי בקבר רחל בהילולא של רחל אמנו, והתפללתי שאראה את הבן שלי – יום אחרי זה קיבלתי סרטון של הבן שלי… התחברתי כל כך לרחל אמנו שהיה לה בן אחד, יוסף, ואף הוא היה בשבי. כשסאשה חזר, סיפר לי שהחמאס אמרו לו לבחור שם אחר כדי שלא יזהו אותו, ובאורח פלא הוא בחר בשם יוסף"…

"אין ספק שהקב"ה שמר עליו", מטעימה אמו בהתרגשות בלתי מוסתרת – "בירכתי 'שהחיינו', ואנחנו נלך לבית כנסת ונברך יחד עם סשה ברכת הגומל".

האם סממני האמונה הללו הם תוצאה מתבקשת לאור הנסיבות הקשות? האם יש בהם ממש? ומה ערך ההשפעה שלהם על הציבוריות הישראלית המתמודדת בהווה עם קונפליקטים של אמונה מול פרוגרסיביות המבקשת לעקור אותה מן הפרהסיה הציבורית?

מסתבר, כי דווקא כששומעים את הצד המנגד, אפשר להבין את עוצמת חשיבות האמונה המתזזת בעוצמה ופרסומה בכל מקום.

במאמר שפורסם ביום שלישי השבוע על ידי מבקרת התקשורת של עיתון "הארץ", יסמין לוי, תוקפת הכותבת בזעם את כלי התקשורת על כך שהם נותנים במה ופרסום ל"מחוות דתיות", כלשונה, של חטופים משוחררים ומשפחותיהם. היא מתרעמת על הסיקור הרחב של חטופים ששמרו מצוות בשבי חמאס כמו גם משפחות שמצאו נחמה בתפילה, ורואה בכך "הדתה מסוכנת" המוּנעת על ידי גופי תקשורת ש"מתרפסים בפני נציגי אלוקים", כדבריה.

"בתקופה האחרונה נדמה שאלוקים נמצא לא רק בפרטים הקטנים, אלא מרחף בכל מקום, אם להאמין לאייטמים המרובים שפורסמו על משפחות חטופים שהתחזקו, התפללו וכעת מודים 'קודם כל לבורא עולם' על החזרת יקיריהם", היא פותחת את מאמרה.

לוי טוענת כי היא לא שופטת את החטופים ומשפחותיהם שפנו לבסיס האמונה, לטעמה מתוך מצוקה, אך היא נרעשת מכך שהתקשורת נותנת לדברים האלה בולטות. כך למשל היא מתארת את הסיקור הנרחב של אמו של עומר שם–טוב שסיפרה על תפילותיה, או את אמו של אלי–ה כהן ששיתפה שבנה שמר על קידוש ותפילין בשבי.

מסתבר שגילויי האמונה הללו מצד הורי החטופים והחטופים עצמם, נופלים על קרקע פוריה – קרקע של אמונה ההולכת ומתחזקת בקרב מאות אלפי יהודים. מאז פרוץ המלחמה, רוח של אמונה ההולכת ותופסת חלקים נרחבים בעם, מה שמעיד יותר מכל כי ישראל היא מדינה יהודית ולא "מדינה ליברלית ומתקדמת". התורה והמצוות הם עמוד השדרה של האתוס הלאומי של העם היושב בציון.

כמה לא מפתיע שחטופים כמו אליה כהן או אוהד בן עמי מספרים ש"האמונה חיזקה והצילה" אותם, או שמשפחות כמו זו של רומי גונן מוצאות נחמה בסידור תפילה. התקשורת לא "מעודדת הדתה" כשהיא מדווחת על זה – היא פשוט עושה את עבודתה: משקפת את המציאות כפי שהיא.

כשסבו של אליה כהן עורך הבדלה בבית הרפואה, או כשאמא של אגם ברגר מבקשת לא לצלם בשבת, התקשורת לא "מתרפסת" –  היא משדרת את החיים עצמם. משפחות שקוראות לתפילות המוניות או חטופים שמספרים על נסים, לא מנסים "להרדים" את המחאה; הם נאחזים במה ששמר על העם הזה דורות. זו המציאות של עם שהאמונה היא חלק מה–DNA הלאומי.

הקו הזה הוא קו שליווה את משפחות החטופים לאורך כל השנה ורבע האחרונות, כאשר המשפחות השתתפו בעצרות תפילות מרגשות, בטקסי הפרשת חלה או במעמדים אמוניים של קבלת החלטות טובות, לצד טקסים נוספים.

"שחרורו של עומר בשבת זו, אינו מקרי"

אחת הנשים שהעצימו יותר מכל את דרך האמונה לאורך כל תקופת הכאב הגדול, הייתה מירב ברגר, אמה של החטופה אגם ברגר, שריגשה מאות אלפים עם הכיתוב שכתבה על הלוח במסוק: "בדרך אמונה בחרתי ובדרך אמונה שבתי".

מירב ברגר פנתה כמה פעמים לציבור בישראל, וביקשה שישמרו את השבת שבה הייתה אמורה להשתחרר, לזכותה של בתה. כשבתה נפלה סוף סוף בזרועותיה, המילים הראשונות שנשאה האם בפני הציבור היו "שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד – אגם שבה הביתה"…

אף הגב' שלי שם טוב, אמו של החטוף עומר שם טוב ששוחרר בשבת שעברה, שיתפה בדרך הרוחנית שעברה מאז שבנה נחטף לרצועה.

בפרסום שהעלתה בערב השבת האחרונה, כתבה שם טוב כי לפני שנה בדיוק, בערב שבת פרשת משפטים, הוזמנה להשתתף בשבת שאירגן ארגון 'קשר יהודי' למשפחות החטופים. השבת שהתקיימה עם משפחות חרדיות שאירחו אותן, הייתה עבורה חוויה משנת חיים. "השבת הייתה כל כך עוצמתית – החיבור בין משפחות החטופים והמשפחות החרדיות, התפילות, השירה והקדושה שהורגשו בכל רגע", כתבה בהתרגשות.

החוויה העמוקה הובילה את שם טוב לקבל על עצמה מאז שמירת שבת, מחויבות שהמשיכה לאורך השנה כולה. "מאז ועד היום שמרתי שבת", כתבה שם טוב, והוסיפה כי ההחלטה הזו לוותה בתחושת חיבור עמוקה לאמונה ולבורא עולם.

עוד כתבה שם טוב: "ובשבת הזו אזכה לחבק את עומר שלי בדיוק שנה אחרי. זה מדהים כמה הכול מדויק”.

עבורה, שחרורו של עומר בשבת זו אינו מקרי – הוא מהווה עדות לכוחה של האמונה ולתחושה ש"אין מקרה בעולם – הכול ממנו יתברך וכולם שליחים למקום". כך מילה במילה…

"בכל תקופת השבי, הרגשתי שיש מישהו למעלה ששומר עליי"

כך גלי האמונה שמציפים אגם ברגר ומשפחתה, כך נועה ארגמני ומשפחתה, כך גם אמא של אברה מנגיסטו והגב' שלי שם טוב אליה כהן ומשפחתו, וכך עוד רבים.

הנה עוד דוגמאות אחדות של אמונה מתפרצת:

כך הם דבריו של קית' סיגל ששוחרר משבי חמאס לאחר 484 ימים. קית' בן 64 מכפר עזה, מרפא בעיסוק ואיש טבע, נחטף בבוקר שמחת תורה מביתו יחד עם אשתו אביבה ששוחררה אחרי 51 ימים. בשיחה שהתקיימה השבוע עם איש החסד שי גראוכר, סיפר על התקרבותו לדת  במהלך תקופת חטיפתו. "התחלתי לברך לפני האוכל", הוא מספר ומוסיף על התפילות שנשא במהלך שהייתו בשבי: "הדבר הראשון שרציתי לעשות כשחזרתי היה קידוש, ולברך 'המוציא'"…

ההתחזקות הייתה לא רק שלו. גם אוהד בן עמי, קיבוצניק בנשמתו שחזר מהשבי, דיבר אף הוא כשהוא מעוטר בתפילין:

"בכל תקופת השבי הזה, ממש הרגשתי שיש מישהו למעלה ששומר עליי ואני צריך להיות חזק", סיפר. בסרטון שהופץ השבוע, שיגר בן עמי מסר של אמונה לעם ישראל: "העם שלנו הוא עם חזק. עם כל זה שאנחנו לכאורה באים מקטבים שונים ומגלויות שונות – בפנים אנחנו עם חזק, ומה שמאחד אותנו זו האמונה. באופן אישי, אני מרגיש שהאמונה בה' החזיקה והצילה אותי, ובזכות אלוקים אני נמצא פה בחזרה אחרי השבי. כנראה הייתי צריך לתקן כמה דברים, כנראה הייתי צריך לעבור את הדבר הזה. השבי הזה רק מחזק אותי".

אוהד בן עמי נחטף על ידי המחבלים יחד עם אשתו רז מביתם בקיבוץ בארי. רעייתו שוחררה בעסקה הראשונה אך הוא שוחרר משבי חמאס רק אחרי 491 יום.

"המסר שלי לעם ישראל", הצהיר השבוע, "שהאמונה שלנו היא זו שמאחדת אותנו, וגם מה שנותנת לנו כוח ברגעים שאנחנו הכי מושפלים והכי מרוסקים. היא מחזיקה את האדם חזק, גורמת לו להתגבר על כל הקשיים ולחזור מחוזק יותר. אנחנו כאן בשביל לנצח".

דומה כי אין טוב מלסיים כתבה זו בדבריה של הגב' מירב ברגר עצמה, כאשר קיבלה את פני בתה לאחר שחרורה. את דבריה היא אמרה במסיבת עיתונאים קבל עם ועולם, כמה יאה, מתוך גאווה יהודית זקופת–גב:

"ביום המרגש הזה אני רוצה בעיקר לומר מילה אחת –  תודה. תודה לבורא עולם. תודה לעם ישראל וליהדות התפוצות, שבאחדות מעוררת השראה ובערבות הדדית עמדו לצידנו, התרגשו איתנו, נלחמו איתנו, התפללו איתנו, לימדו אותנו אהבת חינם מהי, עטפו אותה באהבה אינסופית והפכו כל אבן במסירות נפש על מנת להחזיר את אגם שלנו הביתה".

איש החסד שי גראוכר שיזם לאורך השנה פרוייקטים של מעשים טובים לזכות החטופים מספר, כי "שמעתי מהחטופות שחזרו, שבהיותן בשבי שמעו על המעשים הטובים שעם ישראל עושה וזה חיזק אותן מאוד. הידיעה שלעם אכפת, שהוא מתאחד ופועל לטובתן, נתנה להן כוח לעמוד על הרגליים".

בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים התייחס הרבי להתעוררות הרוחנית שהייתה בימים ההם, וקישר זאת לגאולה הקרבה.

במאמר שאמר הרבי בראש השנה תשכ"ח, על הפסוק "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול", אמר הרבי כי הסיבה לכך שאנשים שהיו בבחינת 'אובדים' ו'נידחים' מתעוררים בתשובה – היא בגלל שהחל כבר העניין של 'יתקע בשופר גדול'.