חודש אדר הוא הזדמנות לצמוח • הרב מנחם טל

הרב מנחם טל, מגזין בית משיח

לחיים חסידים!

מספרים שפעם שברה הרבנית חיה מושקא ע"ה את רגלה והיו צריכים להעביר את צילומי השבר לד"ר וויס משיקגו (הרופא שטיפל ברבי מלך המשיח בשנת תשל"ח). מי שלקח את הצילומים (טרם עידן המיילים) היה הרה"ח הרב שניאור זלמן גוראריה, שבתוך שעות ספורות כבר היה על הטיסה בדרכו לשיקגו.

המזכירים שהיו בסוד העניינים, ניסו במקביל למצוא מישהו שנוסע ממילא לשיקגו. כשמצאו מישהו כזה, ניסו לאתר את הרב גוראריה, אך הרבי אמר כי מיד שקיבל לידיו את הצילומים, הוא לא השתהה אפילו לא לרגע, אלא נסע לשדה התעופה ויצא במטוס הראשון לשיקגו. הרבי הוסיף וביקש, כי מכיוון שהרב גוראריה יצא מיד לשדה התעופה, מן הסתם החנה את רכבו מול הטרמינל, ולכן כל יום שהרכב נמצא שם הוא סופג קנס, שידאגו אפוא שמישהו יזיז את הרכב לחניה מסודרת.

הרב גוראריה, למרות שהיו לו את כל האמצעים לשלוח אנשים במקומו, הוא עצמו ביצע את השליחות למרות גילו המתקדם ועסקיו המסועפים.

סיפור זה מלמד אותנו מהי התקשרות אמיתית של חסיד. חסיד לא שואל שאלות או מחכה פעמיים, אלא ישר מבצע את השליחות שהוטלה עליו.

הסביבון והרעשן ומה שביניהם

ידוע ה'ווארט' שבחג חנוכה מסובבים את הסביבון מלמעלה, ובפורים מסובבים את הרעשן מלמטה.

מה ההבדל ביניהם?

ובכן, בחנוכה הייתה הגזירה על הרוחניות ועל הטהרה של עם ישראל, "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". היוונים לא רצו להשמיד את הגוף היהודי, אלא את הרוח היהודית. משום כך מסובבים את הסביבון מלמעלה, הרומז על נסיון הפגיעה בחלק הרוחני העליון של עם ישראל.

לעומת זאת בפורים, המן הרשע רצה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד, ולכן מסובבים בפורים את הרעשן מלמטה, מה שמרמז על פן הגשמיות, הנמוך יותר.

החיבור של שניהם ביחד מתקשר היטב עם שיחת ה'דבר מלכות' לשבת פרשת יתרו תשנ"ב. בשיחה זו הרבי מדבר על כך שהלוחות הראשונים מפי הקב"ה ניתנו ואז פרחה נשמתם של עם ישראל, שכן היה זה עניין רוחני קדוש ועליון – אלוקות בעולם בשיא הגילוי. ואילו שני הלוחות השניות שהביא משה רבנו, רומז על העניין 'דירה בתחתונים' – אלוקות שעברה דרך גופו של משה רבנו והגיעה עד לתחתונים ממש.

בקשר לכך יש סיפור על בית ספר ברוסיה שהקים אחד השלוחים (בסיוע ר' לב לבייב). מחמת חוסר כוח אדם, נעשתה חלוקת תפקידים באופן שהשלוחים והמורות החב"דיות לימדו לימודי קודש ואילו לימודי חול לימדו מורות רוסיות.

באחד משיעורי ההיסטוריה למדו התלמידים על תאריכים מיוחדים בחייהם של שליטים ברוסיה.

כעבור חודש התקיים מבחן בו שאלה המורה את יוסי: "מה קרה ב–1800?" יוסי השיב כי נולד פלוני, אחד השליטים הגויים. והמורה הוסיפה ושאלה "ומה קרה 13 שנים לאחר מכן, בשנת 1813?" השיב הילד: "חגגו לו בר מצווה"… המורה הגויה התרגזה, מה הקשר בין השליט הגוי לבין בר מצווה? אבל כשהסיפור הגיע לאוזני השלוחים, הם הביעו סיפוק רב מכך שהילד הפנים את ה'עובדה היהודית' הפשוטה, שכעבור שלוש–עשרה שנה מלידת האדם, הגיע הזמן לעשות לו בר מצווה…

זה תמצית העניין של 'דירה בתחתונים'.

למלא את בנק האושר

"משנכנס אדר מרבין בשמחה", וידועה השאלה שרבים שואלים: כיצד משמרים לאורך זמן את עניין השמחה וההודיה?

שמעתי על כך משל מעניין: אדם קם בבוקר וממהר למכולת לקנות לחם וחלב לילדיו בטרם ייצאו למוסדות חינוך. מכיוון שלא מצא מקום חניה באזור המכולת, שם נפשו בכפו, והחנה את רכבו על המדרכה בתקווה שלא ייתפס.

אלא שכאשר חזר לרכב, גילה שהפקח הספיק לבקר ולהניח לו דו"ח של 500 שקל על חלון הרכב. הדבר השפיע על מצב רוחו של האיש לאורך היום כולו.

כעבור תקופה הגיע אותו אדם לסופר גדול, שוב חיפש חניה ולא מצא, והפעם החנה את רכבו במדרכה פינתית מאחורי עץ, בתקווה שהפקח לא יבחין ברכב.

נכנס האיש לסופר ומילא עגלת קניות שלמה לכבוד שבת וחג. כשהגיע לקופה, הפקידה ביקשה ממנו שימתין רגע ולחצה על הכפתור הטלפון הפנימי. לפתע הגיע מנהל הסניף עם זר בלונים ועוגה עליה כתוב "מזל טוב" בעודו מגיש לו את העוגה בחגיגיות מופגנת.

נדהם הקונה: "למה מזל טוב? לא זכור לי שיש לי יום הולדת היום". השיב לו המנהל: "אכן אין לך יום–הולדת, אך יש לך סיבה למסיבה: הקופאית זיהתה שאתה הקונה ה–10,000 שלנו, ויש לנו פה חוק שכל קונה 10,000 מקבל עוגה מתנה, קניה במתנה, ועוד 10,000 שקל בשוברי קניה לשנה הקרובה.

הקונה היה מאושר, והודה מקרב לב למנהל הסניף ולפקידה, וחזר בשמחה למכוניתו. כשהגיע למכונית שוב הבחין בקנס בסך 500 שקלים ממתין לו על החלון. אך הפעם הוא לא כעס והדבר לא הצליח לקלקל לו את מצב הרוח. מה הסיבה? משום שבנק האושר שלו היה מלא…

כלומר, לא חמש מאות השקלים מוציאים את האדם משיווי המשקל, אלא השאלה בכמה יתרת אושר טעון הבן–אדם בבנק הנפשי שלו, כדי שלא יזדעזע ממקרים לא צפויים.

איך באמת ראוי לאדם למלא את בנק האושר שלו?

את זה מלמדת אותנו התורה שאדם קם בבוקר, לפני הכול הוא פותח ואומר "מודה אני לפניך", ולאחר מכן ממשיך ואומר "אלוקי נשמה שנתת בי…" וגם בתפילה הוא אומר "מזמור לתודה", וכאשר הוא מגיע לתפילת שמונה–עשרה, הוא אומר בכוונה "מודים אנחנו לך".

שוב ושוב הוא חוזר ומעצים את התודה שלו לקב"ה מתוך לב מלא הודאה.

וישנו דבר פלא בדבר: מדוע בחזרת הש"ץ אומרים 'אמן' על כל הברכות, אך כאשר מגיעים ל"מודים אנחנו לך" הציבור אינו מסתפק באמירת 'אמן', אלא הוא מתחיל לומר נוסח שלם של "מודים דרבנן"?

ללמדך, ש'תודה' צריך האדם לומר בעצמו, ועל ידי זה הוא גם ממלא את בנק אושרו ואת הסיפוק שלו.

אשרינו ומה טוב חלקנו שזכינו והקב"ה בחר בנו מכל העמים… והרבי בחר בנו כחסידיו ושלוחיו להאיר את העולם באלוקות ולפרסם את בשורת הגאולה.

הטרגדיה שמצמיחה

באשר לעניין האושר – מספרים שאחרי השואה היו יהודים רבים מספור שבורים ורצוצים.

באחת הערים היה רב עם כושר מנהיגות שליקט סביבו אנשים קשי יום, שבורים ברוחם ובגופם, אודים מוצלים מאש. פעם התקבצו בביתו והוא הובילם אל המטבח בביתו, לקח שלושה סירים, מילא אותם במים והדליק את האש.

בסיר הראשון הוא הכניס תפוחי אדמה. בסיר השני הניח ביצים. ובשלישי שפך פולי קפה שחורים וריחניים.

הסירים העלו אדים, המים רתחו ובעבעו, והרב ניגש אל הכיריים הנמיך את האש. המים המשיכו לרתוח, וריח עז של קפה מבושל מילא את חלל המטבח.

כעת ניגש הרב אל הסירים, הוציא תפוח אדמה מתוך הסיר הגדול והניחו בצלחת. סינן מתוך המים ביצה אחת והניח אותה בקערה קטנה. אחר כך לקח מצקת ויצק מעט קפה ריחני מתוך הסיר החם אל כוס זכוכית שקופה.

"מה אתם רואים?" שאלם הרב.

התקרב אחד היהודים שבורי–הלב אל השולחן, מישש את תפוח האדמה החם וגילה שהוא רך ונימוח. הביצה היתה קשה. הקפה היה ריחני, וטעמו היה משובח.

"התבוננו בזה, את כולם הכנסתי למים, כולם היו בתוך הסיר, כולם התבשלו על אותה הלהבה, כולם עברו בדיוק את אותו תהליך, ובכל זאת: תפוח האדמה שהיה קשה וחזק, שינה את טבעו והנה הוא לפניך רך ונימוח. הביצה שהייתה רכה ונוזלית מתחת לקליפה, הפכה לקשה ומוצקה – ואילו פולי הקפה הוציאו מתוך עצמם טעם חזק ומדהים ושינו את המים עצמם".

"ועכשיו הגידו לי, מי מהם דומה לכם בהתמודדות עם קשיים, בעמידה מול אתגרי החיים? האם אתם כמו תפוח אדמה שנראה חזק וקשוח, אך מאבד את תכונותיו החזקות כשהוא מתמודד עם תנאים קשים? אולי אתם כמו הביצה, בעלת אופי רך וחלש, אך מתחזקת ומתחשלת כשבאים קשיים ומצבים מאתגרים? או שמא אתם יותר טובים מכל אלה, ואתם כמו פולי הקפה שיודעים לנצל את המצב הקשה ולקדם אותו למשהו חדש טוב בהרבה מהמצב הקודם? אז במי אתם בוחרים להיות?

"כך צריך להיות יהודי לאחר משבר וטרגדיה; עלינו לאסוף את השברים ולומר 'ממשיכים!' כי אחרי החושך מגיע האור!" סיים הרב את דבריו.

רק בגאולה נבין…

גם היהדות מלמדת שמתוך הדברים הקשים צומחים הדברים הטובים. כשם שהמן הרשע רצה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, הם הוציאו מתוך עצמם תנועה של מסירות נפש עצומה, ומאידך גיסא – הקב"ה האיר להם פנים והראה כיצד הכל מתהפך לטובה ואנו חוגגים זאת עד עצם היום הזה.

כן הוא בגלות – כפי שכותב הרבי מה"מ ליצחק בן צבי במכתבו המפורסם – שיבוא יום ונאמר "אודך ה' כי אנפת בי", שכן נבין רק אז את גודל ייסורי הגלות שהיו באמת לטובתנו, ומכאן תהיה הצמיחה הגדולה.

שנזכה לכך בגאולה האמיתית והשלמה בקרוב.

לחיים חסידים!