חייל-גנרל בשירות הרבי • סיפור חיים מרתק

מנחם זיגלבוים, מגזין בית משיח

יש חסידים שהם 'חיילים' של הרבי, יש חסידים שהם 'גנרלים', אבל רק מעטים, אם בכלל, הם 'גנרלים' שמרגישים כמו 'חיילים'.

כזה היה החסיד הרב אבא דוד גורביץ', חייל מסור ונאמן של הרבי מה"מ, בטל בכל מאודו לרבי, ועם זאת שימש כ'גנרל' שלו בשליחות באוזבקיסטן, ובמשך מספר שנים אף במדינות סמוכות בהן לא כיהנו שלוחים באותה העת. עשרות ערים היו תחת תחום אחריותו, והוא כגנרל–חייל, הגיע לכל מקום, דיבר עם כל יהודי בלבביות, במאור פנים ו'בגובה העיניים'. מעולם לא התהדר בתארים, אלא רק זאת ידע: שליח אני, עבד אברהם אנכי, ועלי לבצע את השליחות עד תום.

לא ייפלא אפוא, כי למרות שעזב את רוסיה בגל העלייה של שנת תשל"א, מיד כאשר נפתחו השערים מחדש בימי הפרסטרויקה, הוא וזוגתו מרת מלכה, תבלח"א, היו מהראשונים שיצאו בשליחות הרבי לטשקנט בירת אוזבקיסטאן, והחלו לפעול שם בשליחות הרבי מה"מ. בני הזוג גורביץ' שמו מאחוריהם את אימי הימים הקשים מן העבר – מחד גיסא, ואת הנוחות של מדינה מערבית בה חיו – מאידך גיסא, והתמסרו ליהודי טשקנט, סמרקנד, בוכרא, כמו גם ערים נוספות במדינה ובקזחסטן הסמוכה, כדי להביא להם את אור היהדות.

פטירתו בסוף השבוע האחרון, היא אבידה לא רק למשפחתו ולקהילת חב"ד, אלא לקהילת יהודי אוזבקיסטן כולם, אותם שירת בעמל בבחינת "עבד אשר רץ לפניהם", במסירות בל תתואר.

אבא נכנס פתאום לכיתה

הרב אבא דוד גורביץ' נולד בברית המועצות בימי החנוכה, כ"ח בכסלו תרצ"ז, לאביו הרב רפאל דובער ולאמו מרת שרה אסתר גורביץ.

האב היה חסיד שורשי שמסר נפשו על תורה, מצוות וחסידות. גם כשנאלץ בתקופה מסוימת להכניס את ילדיו ל'שקולע', לא ויתר על יהדותם.

בזכרונו של בנו, אבא דוד, נחרט המקרה שאירע בהיותו בן ארבע, בחג שבועות תש"א. "לכבוד היום–טוב הלכנו לבית הכנסת, ובדרך נכנסנו לבית הספר העממי בו למדו אחיי. הם היו חייבים ללמוד שם מפני הפחד מעונש. אבי השאיר אותי בפרוזדור – ובזכרוני עד היום עומד רעש לא מובן. הוא נכנס לכיתה שלהם והכריז בקול: 'ילדיי! היום יום מתן תורה ובשבילכם זה אינו מקום הנכון! בואו לבית הכנסת!' המורה הסתכלה איך שני הילדים קמים ממקומם ועוזבים את הכיתה. היא שאלה בבהלה: 'מה קרה?' ואבא השיב לה: 'אין להם מה לעשות פה היום, היום חג אצל היהודים'… וכך הלכנו יחד לבית הכנסת כאילו לא קרה כלום…

"המורה מיהרה לדווח על כך למנהל בית הספר, והשניים הודיעו על כך למשטרה. כמה ימים אבא ישב אצל המחבלים שניסו בזרועות ברזל "לחנך" את ה"ריאקציונר", אך לשווא. רק בנס שיחררו אותו הביתה. כל החיים זכרתי את חג השבועות הקדוש הזה"…

אביו אף 'זכה' לשבת בגלות סיביר יחד עם המשפיע ר' מענדל פוטרפאס, לאחר ניסיון הבריחה הידוע מרוסיה דרך לבוב בשנת תש"ז.

למותר לציין, כי את שנות ילדותו עשה ר' אבא דוד גורביץ' במחתרת החסידית, כאשר בין השאר למד אצל החסיד הנודע ר' בערק'ה חן. ממנו וגם מחסידים נוספים ינק מלא חופניים התמסרות עבור ענייני תורה וחסידות, מה שליווה אותו כמטען לאורך כל חייו.

"אני זוכר שתקופה מסויימת גרנו בחצר שהייתה משותפת לשלוש משפחות – משפחת הרב זלמן שמעון דבורקין, משפחת ר' אברהם שמואל לבנהרץ ומשפחתנו, משפחת גורביץ", סיפר לימים.

אור ליום שישי, ט"ז באלול תשי"ז, הועמדה חופתם של הרב אבא דוד גורביץ ורעייתו הרבנית מלכה תבלח"א בעיר לבוב. הם הוסיפו וגרו בעיר, למרות שכמעט כבר לא נשארו חסידים בעיר זו, לאחר הבריחה הידועה.

"דיכוי השלטונות שהיה אז בשיאו", סיפר לימים. כך למשל סיפר על חג סוכות של אותן שנים: "את סעודות ימי חג הסוכות עשינו בסוכת בית הכנסת, מפני שאי אפשר היה לבנות סוכה בחצר הבית.

"אפיזודה מעניינת זכורה לי מאחת הסעודות בימי החג הראשונים (כנראה שנת תש"כ), ישבתי בסוכה עם ידידי החסיד ר' דוד לייב חן, כשלפתע נכנס למקום יהודי שהגיע אך היום לבית הכנסת. הלה היה חזן במקצועו, ובאותו יום אף כובד לעבור לפני התיבה. קיבלנו אותו בשמחה, סעדנו יחד, ניגנו ניגונים חסידיים ואמרנו דברי תורה.

"לאחר שהחזן הלך, אמר לי ר' דוד לייב: 'ר' דוד אתה הגעת לסוכה, מגיעה לך תודה? לא! אתה מאנ"ש. אבל יהודי זה, אשר הקב"ה נתן לו קול נעים, לכן התחשק לו לבוא לבית הכנסת כדי שיכבדוהו בתפילה, וכך זכה למצווה נוספת – מצוות ישיבה בסוכה'".

בריחה באין מוצא

כחמש עשרה שנה התגורר הרב אבא דוד גורביץ בלבוב, תחילה כנער, ואחר כך כנשוי ואב לילדים קטנים.

תקופה זו נקטעה בגין פרשיה מורכבת. מנהל בית החרושת בו עבדו הרב גורביץ ואחיו, נתפס על ידי השלטונות בגין עבירות כלכליות. הלה שהיה יהודי חכם, דאג להפקיד מבעוד מועד את סכומי הכסף הגדולים שברשותו אצל האחים גורביץ.

בעקבות מעצרו נעצר גם הרב דוד גורביץ, שבידו הופקד סכום עתק. אנשי הק.ג.ב. איימו עליו כי אם לא יספר להם הכל ואם לא יסגיר את הכסף שברשותו, הם יעצרו תוך זמן קצר גם את אביו ואת אחיו. "אבא כבר נאסר בעבר בעקבות הרצון שלו לצאת מרוסיה, נחקר ועונה ולבסוף הוגלה", סיפר הרב גורביץ. "כמובן שחששתי מאוד שמא יאסרו אותו שוב. הדילמה הייתה לא פשוטה; פחדתי שהמשטרה תערוך חיפוש בבית אבי ובבית אחיי, שם ימצאו סכומי כסף נוספים, וכך אסבך את משפחתי, ואילו המנהל לו שייך הכסף, כבר ממילא נתון במאסר. לכן, לאחר לבטים רבים, מסרתי את המטמון שהיה ברשותי. החוקרים שיחררו אותי אך הורו לי שלא אעזוב את העיר, ברצותם שאעיד נגד האחרים. חרף האזהרות שלהם, עזבתי את לבוב כדי שלא אצטרך להעיד נגד אחרים. החלטתי לעזוב את העיר ולנדוד עד לטשקנט הרחוקה, בה פעלה באותה עת קהילה חב"דית גדולה שפעלה במחתרת.

"אחרי שמחת תורה תשכ"ב, היינו מוכרחים לברוח מלבוב כדי להינצל ממאסר. ביום רביעי פרשת נח תשכ"ב, הגעתי לטשקנט עם זוגתי מלכה, ועם בננו הבכור ברוך בן השנתיים וחצי, ובתנו הקטנה ברכה בת ה–8 חודשים. בין הפוגשים אותנו בשדה התעופה, היה ידיד יקר ולימים מחותן הרב אלימלך לבנהרץ".

בטשקנט נפתח פרק חדש בחייו של הרב גורביץ, בו הפך עד מהרה לפעיל נמרץ בקרב הקהילה החב"דית, ראש וראשון לכל דבר שבקדושה. ביתו היה בית פתוח לחסידי חב"ד, למרות הסיכון.

על דוגמה אחת מני רבות, סיפר ל'בית משיח' בעבר: "בטשקנט – קיום החיים היהודיים היה קל יותר מאשר בתוככי רוסיה. בכל שנה זכיתי לבנות סוכה בחצר ביתנו. לא אף זאת, אלא שזכיתי גם לארח בה קבוצת חסידים שעבדו בבית חרושת קטן בהנהלת הרה"ח ר' שלום בער גורליק ע"ה. בית החרושת ששכן סמוך לביתי, הוקם במיוחד כדי שחסידים יוכלו לעבוד בו ללא בעיית חילול שבת.

"בכל יום מימי חול המועד סוכות, בעת הפסקת צהרים, הגיעו החסידים כולם לסוכתי לסעוד בה את נפשם, ביניהם ר' שלום בער גורליק, ר' מוטל קוזלינר, ר' אלימלך לבנהרץ, ר' משה ליין וגם אחי ר' שמואל גורביץ".

נסיעה מסוכנת להקמת ה'ציונים'

בשנות הכ"ף נודע לר' אבא דוד על כך שמקום מנוחתם של רבותינו נשיאנו בליובאוויטש, ה'צמח צדק' והמהר"ש, מוזנח והרוס, שלא כיאה לרבותינו נשיאנו. הרב גורביץ החליט כי אי אפשר לתת למקום קודש זה להישאר מוזנח בצורה כה חסרת–כבוד.

היה זה חודש תמוז תשכ"ח, כאשר במסע תלאות ארוך, יצא הרב גורביץ עם בנו הר' ברוך שהיה כבן 9 שנים בלבד, כדי לעמוד מקרוב אחר הנעשה בליובאוויטש. הייתה זו נסיעה כרוכה בסכנה של ממש.

פרויקט מעין זה בשיא ימי השלטון הסובייטי, היה בגדר חלום מסוכן ולא–מציאותי, אולם לא איש כמו הרב אבא דוד גורביץ הדבק במטרותיו, ייכנע ויפחד. הוא ידע כי צריך לעשות את המלאכה לכבודם של רבותינו – ויהי מה.

"האמת היא שפחדנו מאוד" – סיפר הרב גורביץ – "אבל הדחקנו את הפחד כי ידענו שבעוד כמה שנים איש לא יידע היכן נמצאים קברי רבותינו נשיאנו".

כשהגיע לליובאוויטש פגש בגוי מקומי בשם גראנסקי. אשת הגוי ידעה בבירור את מקום המצבות, ואת שמה קיבל קודם לנסיעה כאשת–קשר.

וכך סיפר הרב גורביץ בראיון שהעניק בעבר ל'בית משיח': "הגענו אל היער ולפנינו שטח מלא עצים ושיחים עד שקשה לעבור ביניהם. הענפים עבים מאוד ונעזרנו בידינו וברגלינו כדי לפלס ביניהם דרך.

"חיפשנו את המקום, אבל לא מצאנו. הגוי קרא לרעייתו והיא ניגשה בביטחון לכמה שיחים, הפרידה ביניהם ולנגד עינינו התגלו שתי מצבות: מצבה של אדמו"ר ה'צמח צדק' ומצבתו של אדמו"ר המהר"ש. המראה היה כל כך פתאומי, עד שבני ברוך – שבימים שלפני כן שמע כה רבות על קדושת הציונים של האדמורי"ם – התעלף מרוב התרגשות. לאחר כמה שניות בהם הייתי במתח, הוא התעורר מעצמו…

"היה מצער לראות עד כמה המקום הזה מוזנח. המצבות עמדו בין שיחים עבותים בבית עלמין ישן שאינו נמצא בשימוש זה עשרות שנים. ראיתי את ציונו של אדמו"ר ה'צמח–צדק' עשוי מצבה בצבע לבן בהיר, אבן משופעת, שבורה עד כדי מחציתה מרסיס של פצצה שנפלה פה במלחמת העולם השנייה. מצבתו של אדמו"ר המהר"ש נותרה שלמה".

לאחר שהתפללו במקום, מדד הרב גורביץ את השטח, רשם לעצמו את נוסח המצבות, ניקה את הצמחיה העבותה שמסביב כדי שהמצבות יישארו גלויות.

באותו ביקור סיכם – לא בלי סיכון – עם מסגר מהעיירה רודניא הסמוכה, להכין גדר רחבה שתקיף את שני מקומות הציון. לאחר שבוע ימים, שב הרב גורביץ' וביחד עם פועלים הובילו את הגדר לליובאוויטש וגידרו את מקום הציונים הקדושים. "הפחד היה כה גדול, שהאחראי על ההובלות שהבין כי מדובר בקבריהם של שני הצדיקים – סירב לנסוע עימי אל המקום למרות כל הפצרותיי", סיפר.

"אני עצמי התחלתי לחפור את החפירות. הרגשתי זכות גדולה להשתתף בפועל בהקמת הגדר. העמדנו את הגדר לכבוד ולתפארת. מיד לאחר העבודה עזבתי את ליובאוויטש במטרה להתרחק מהמקום במהירות האפשרית כדי שלא יעלו על עקבותיי", סיכם הרב גורביץ את מסעו המיוחד.

שלוש שנים לאחר מכן, ביום ט' באייר תשל"א, זכו הרב גורביץ ובני משפחתו לצאת מברית המועצות בגל העלייה של אותה שנה. כמה חודשים לאחר מכן, הוזמן לחגוג את חגי תשרי אצל הרבי יחד עם עוד כמה חסידים שיצאו מרוסיה באותה תקופה.

באותו חודש תשרי תשל"ב, זכה הרב גורביץ לקירובים רבים ונדירים. הנה אנקדוטה אחת, אותה העלה על הכתב:

"היות שהיינו אורחי הרבי, ביקשו מאיתנו החסידים שנפעל שהרבי יסכים להתוועד בסוכה. כאשר הרבי החל לעלות במדרגות, פנינו ואמרנו: 'אולי אפשר פארבריינגען?'… הרבי חייך חיוך רחב וענה: 'אתם לא מכירים המצב, כי ביקשו מכם. כידוע שלהתוועד בסוכה – זו סכנת נפשות!'"

"כשהרבי כבר עלה למעלה, וכמעט נכנס לגן עדן התחתון, ניסה ר' יעקב נוטיק [אף הוא מהחסידים שיצאו מרוסיה באותם ימים] את מזלו שוב: 'אולי אפשר זאגען א מאמר אינדערפרי?' [= אולי אפשר לומר מאמר בבוקר?] הרבי ענה: "איך וועל פאר אייך קיין בעל–חוב ניט בלייבן…" [= אני לא אשאר לכם בעל חוב].

"חמש דקות לאחר מכן, ירד הרב חודקוב והודיע לקהל שטרם התפזר: מחר בתשע בבוקר לפני התפילה – מאמר!"

במהלך אותו ביקור יצא הרב גורביץ בשליחות הרבי לערי ארצות–הברית השונות, יחד עם הרב שמעון לזרוב, כדי לספר בפני יהודי הקהילות על חיי מסירות הנפש של חסידי חב"ד בברית המועצות. השליחות נמשכה זמן ממושך.

אבא מכל הלב

למעלה מעשרים שנה חלפו בהן הרב גורביץ ומשפחתו גרו בארץ הקודש. ברית המועצות התפרקה, השלטון הקומוניסטי, ומסך הברזל התפוררו כלא היו. אוזבקיסטן הכריזה על עצמאותה והתנתקותה מברית המועצות.

או אז קם הרב גורביץ, אזר עוז והיה לאחד מראשוני השלוחים שיצאו למדינות ברית המועצות לשעבר, כדי להפיח מחדש את רוח היהדות בטשקנט שהייתה לו קרובה–רחוקה.

"אל טשקנט הגענו, זוגתי ואני, בערב ראש חודש מנחם אב תש"נ", סיפר הרב גורביץ. במילים מתומצתות אלה מקופל פרק חדש בחייו, כאשר יצא בשליחות הרבי אל ארץ ציה, למרות שכבר עבר מזמן את גיל החמישים ויכול היה להרשות לעצמו לנוח וליהנות מהנכדים… לצדו הצטרפה רעייתו מרת מלכה, שהתמסרה אף היא בכל מאודה לתפקידי השליחות.

בתקופה הבאה התמנה הרב גורביץ כשליח הרבי ורבה הראשי של טשקנט בפרט, ומדינות אסיה התיכונה בכלל, מה שהקל עליו את הפעילות שנעשתה גם בהכרת השלטונות.

כבר עם בואו פתח הרב גורביץ בהחייאת העצמות היבשות בטשקנט, לאחר שנים ארוכות של דיכוי. הוא החל לקיים שורה של פעילויות יהודיות מגוונות, בהשתתפות רבים מהקהילה המקומית.

התחלת הפעילות לא הייתה פשוטה כלל. התנאים הגשמיים באותן שנים, היו מינימליים, אם בכלל. חוקי המדינה היו אז נוקשים ולא פשוטים. פעילויות רבות דרשו רישיון מיוחד. בנוסף, רוב תשובי המדינה הינם אזרחים מוסלמים, ולא תמיד אפשר היה לדעת כיצד הפעילות היהודית – בפרט זאת שהייתה בחוצות העיר – תתקבל בעיניהם. החוקים באותן שנים היו נוקשים.

הרב גורביץ בתבונתו ידע לרתום שורה של ארגונים מחוץ לארץ כדי שיסייעו לו בהגשמת רעיונותיו. כך למשל עבד בשיתוף פעולה פורה עם שגרירות ישראל באוזבקיסטן שדאגה לו למשלוחים מארץ ישראל באמצעות הדואר הדיפלומטי. הוא השכיל לרתום את הסוכנות היהודית כמו גם ארגונים נוספים שיסייעו בפעילותו הענפה שהלכה והתרחבה במהירות לא רק על כלל הקהילות באוזבקיסטן, אלא באסיה התיכונה כולה.

הוא דאג לאסוף רשימות יהודים מהקהילות השונות, כמו גם מקהילות במדינות סמוכות, כמו קזחסטן ומדינות נוספות. בכל עיר היו לו אנשי קשר אליהם שלח משלוחי מזון כשר, מצות לחג הפסח, ארבעת המינים, וחומר יהודי שוטף.

זמן לא רב לאחר בואו, הקים בטשקנט בית ספר יהודי במטרה להעניק חינוך יהודי לילדי הקהילה. לבית הספר היה ביקוש, ולא ייפלא כי בשיאו הגיע לכשלוש מאות וחמישים תלמידים – הישג נדיר באותן שנים. הרב גורביץ עצמו פיקח על התכנים והשפעתם על התלמידים, ולעתים יורד עד לרמה של בעיה עם ילד זה או אחר. החינוך היהודי עמד בראש מעייניו.

כזה הוא סיפורו, אחד מני רבים–רבים, של הרב שמחה קוליעקב, כיום שליח 'חב"ד בעליה', באשדוד. הרב קוליעקב מתקשה בימים אלה לספר את זכרונותיו החמים והנעימים מהרב גורביץ.

"קשה להאמין שהוא לא איתנו" הוא אומר השבוע.

את הרב גורביץ הכיר בשנת תשנ"ד, כשהוא היה ילד בן עשר. שמחה גדל בבית יהודי מסורתי ששמר על פסח, ועל עוד אילו סממנים יהודים ששמרו ברוסיה.

מדי שנה, סבו היה קונה מצות לבני המשפחה. "שנה אחת ראיתי את סבא קם בחמש לפנות בוקר", הוא נזכר. "'סבא, לאן אתה נוסע?' שאלתי אותו, והוא סיפר לי שהוא נוסע לקנות מצות. ביקשתי שיקח אותי עמו, אבל הוא אמר שהשעה מוקדמת מאד, והנסיעה ארוכה. לאחר הפצרות רבות הצטרפתי אליו. זו הייתה השגחה פרטית גלויה!", הוא מטעים.

"כשהגענו לבית הכנסת, פגשתי לראשונה את הרב גורביץ'. בפעם הראשונה בחיי ראיתי רב יהודי עם סירטוק ומגבעת… מעולם לא ראיתי רב יהודי עם סירטוק וכובע וזקן הדור.

"כשהרב גורביץ הבחין בי, שאל את סבא: 'למה הילד לא לומד אצלנו במוסדות?' הרב גורביץ ידע בדיוק אלו ילדים לומדים בבית הספר. ואז הרב גורביץ 'יצא מגדרו' ועשה מעשה לא פשוט: הוא הודיע לסבא בנחרצות 'לא תקבל מצות עד שהילד לא יירשם לבית הספר היהודי'… חד וחלק. סבא הזדעזע. הייתכן לאכול חמץ בפסח? ואכן, עד שלא רשמו אותי למוסדות כבר באותו יום – זה היה יום ראשון, והיה בית ספר של יום ראשון – לא קיבלנו מצות.

"מאז השתנו חיי", מודה הרב קוליעקב.

שמחה הצעיר נכנס לבית הספר, ולאחר מכן המשיך ללמוד במתיבתא – בראשות הרב אקסלרוד והרב קולטן שפעלו רבות יחד עם הרב גורביץ למנף את הקהילה. "חצי יום למדנו במתכונת בית ספר, וחצי יום במתכונת ישיבתית. למדנו תניא, גמרא והלכה. זה היה פרק מאוד מאוד חשוב בחיי".

הרב גורביץ היה רב–אמן בלהכיר נפשות, לטפח ולרומם אותם, וכשהגיע לשעת הכושר – היה מטיל עליהם תפקידים רבי–אחריות, עד שהיו למנהיגים בעצמם.

כן, כזה הוא סיפורו של הרב שמחה קוליעקב. "לאט לאט הרב גורביץ' החל להעביר לי תחושה שהוא סומך עליי בזכות כך שאני שומר תורה ומצוות בצורה רצינית. כך למשל לקח אותי איתו למקומות שונים, כמו להיות עֵד בחתונות ואפילו במעמדי גיטין. כשהוא פתח את מסעדת 'ורסאי' הכשרה בשנת תשס"א, ביקש ממני לכהן כמשגיח ואחראי על כשרות המקום".

איך הייתה התחושה?

"צריך לזכור שהרב גורביץ' היה רבה הראשי של אוזבקיסטן. ואני, בתור ילד ונער, הסתכלתי עליו כעל דמות ענקית, וכשהוא נתן בי את אימונו, להיות עוזר שלו, כשהוא מעניק לי הרגשה שהוא סומך עליי, זו הייתה חוויה משנה–חיים".

תוכל לספר על רגע מיוחד איתו שנגע בנשמה שלך?

"היו לי חוויות רבות איתו, אבל אספר לך על אחת מהן שחרוטה היטב בנפשי:

"יום אחד, בתפקידי במסעדה, עשיתי טעות. בטשקנט, העופות יקרים יותר מאשר בשר. הכשרת עופות הייתה מלאכה לא מוכרת, אם כי אני ידעתי אותה. בתום לב, חשבתי שכדאי להוריד את העור מהעוף כדי שהוא יתבשל יותר טוב…

"לאחר שהורדתי את העור מכל העופות, ממש כמות גדולה, הבאתי אותם למסעדה. הטבח הראשי שהבחין בכך, כעס עלי מאוד שהרסתי לו את העופות… הוא כל כך כעס, עד שאמר כי ידווח על כך לרב. לא ידעתי את נפשי…

"כשזומנתי למשרדו של הרב גורביץ, זה היה יום שישי. הרב גורביץ היה נתון בכל לחץ העבודה של יום שישי. הוא התיישב על הכסא ואני מולו, ובשלווה ורוגע שאין דומה להם, החל להסביר לי לאט ובמתינות את רזי מלאכת המליחה בעופות. בנוסף לכל, הוא היה גם שוחט, וגם תלמיד חכם ומנוסה מאד. במשך שעה ארוכה הסביר לי עד כמה חשובה ההלכה, ועד כמה חשובה הגישה. הוא ידע להסביר לי ברוגע, בלי להכאיב לי, מה הטעות שעשיתי. אני זוכר אותו אומר בשלווה: 'לא נורא, לא נורא. יסתדרו עם מה שעשית לדברים אחרים. אבל כדאי שתדע מכאן להבא מה צריך לעשות'…

"קיבלתי הרגשה כל כך חמה ומתוקה, שאכפת לו לא רק מהסדר, אלא גם מהנפש שלי… מעניין אותו לא רק מה שקורה במסעדה, אלא מה קורה איתך – וכי כדאי שאדע הלכה כמו שצריך. השיחה הזאת נתנה לי המון חשק ללמוד".

כך אז וכך לאורך כל הדרך, הרב גורביץ דאג לתת לי הרגשה של קירוב לא–רגיל. תקופה מסוימת הרגשתי שרק בבית הכנסת אני יכול לקיים את מה שצריך. זה היה אי בודד של יהדות עבורי. לא היה באוזבקיסטן אף מקום בו יכולתי להרגיש ששם אקבל הכול – גם בגשמיות וגם ברוחניות.

הרב גורביץ היה מתוועד איתנו לפעמים עד שתיים בלילה. הבית שלי היה מרחק של שלוש וחצי שעות הליכה מבית חב"ד. שבת אחת, כשעמדנו לצאת, אשתו הרבנית מלכה שאלה אותי: 'לאן אתם הולכים?'

אמרנו: 'הביתה'.

'כמה זמן הליכה?'

'שלוש וחצי שעות'.

היא ביקשה מבעלה שידאג לנו. ואכן, כעבור זמן סודר לנו איזשהו מבנה בתוך השטח של בית חב"ד, שם ישנו שבעה–שמונה חבר'ה כל שבת".

דאג לנו כמו אבא

למרות ששמחה קוליעקב מילא תפקידים נחוצים, הרי כאשר הגיע לגיל 18, דאג הרב גורביץ שיעבור עם עוד כמה חבר'ה ללמוד בישיבה לעולי רוסיה במגדל העמק. "הרב גורביץ רצה בכל מאודו שנשגשג בלימוד התורה, ומשום כך 'ויתר' עלינו למשך תקופה".

עם זאת, דאג לשמור על קשר עם בניו–תלמידיו. הוא דאג לשלוח מדי פעם מכתבים באמצעות הפקס בהם וידא שטוב להם שם, וכי הם מרוצים. "כמה פעמים אפילו הוא בא לבקר אותנו. היה לו אכפת שנרגיש שהוא דואג לנו אפילו מטשקנט". מדי פעם דאג להתקשר מטשקנט לארץ ישראל, מה שעלה אז הון תועפות.

"למרות עיסוקיו הרבים, הוא עשה הכול כדי לשמור על קשר", אומר הרב שמחה. "הוא היה רבה של אוזבקיסטן כולה, שבע–עשרה קהילות היו תחתיו ביום–יום ובהם עניינים של כשרות, טהרת המשפחה, מוסדות, וכל השאר. למרות זאת, תמיד מצא זמן לדאוג לנו".

רק בחגי ישראל ומועדיו, היה דואג שהבחורים ישובו לטשקנט, ויסייעו בפעילות הענפה. "בתקופות אלה הייתי מצטרף לנסיעות שלו ברחבי אוזבקיסטן, לסייע לו בעבודת הקודש. דומני כי אין קהילה שלא ביקרתי בה. בכל קהילה יזמנו מנהג כפרות, סוכה–ניידת עם כל נגינה כדי לשמח את יהודי המקום".

תחושת האהבות של הרב גורביץ העניק, הייתה נדירה. כששמחה הגיע לגיל 22, התקשה למצוא שידוך מתאים. "זו הייתה תקופה לא קלה", הוא נזכר. "שנה וחצי של חיפושים, ואכזבות. היה שלב שלא הגיעו שום הצעות.

"יום אחד הוא התקשר אליי, סתם ככה מהשמיים, ושאל 'מה נשמע'. שיתפתי אותו שאני באמצע ללמוד סמיכה, אך אני קצת בנמיכות הרוח. הוא אמר לי 'אל תיקח ללב. עכשיו אתקשר לברכה' [גנזבורג – בתו].

"כעבור זמן–מה היא התקשרה אליי ואמרה שהיא מצאה עבורי כמה הצעות. היא אף ביררה אודותן והוסיפה כי באמת הבחורות מתאימות, והעבירה זאת לטיפולה של שדכנית. ובאמת השידוך הראשון שהציעה, היה מוצלח. אני נשוי באושר מזה 17 שנה…

"כזו הייתה דאגתו של הרב גורביץ. אבא ממש".

שליח בכל מקום

מסירותו של הרב גורביץ למשלח, הייתה מוחלטת. חייל–גנרל אמרנו, ואכן כך בדיוק היו הדברים. אמנם עמד בראש מערך שליחות רחב היקף, אך בעצמו היה חייל שעמד על המשמר יום ולילה, ודאג אפילו לפרטים הקטנים.

הוא לא ידע מהי מנוחה בחיי השליחות. פעם חווה פעם מחלה קשה בה התהפכו מעיו והוטס לארץ הקודש בבהילות, שם עבר שעות קריטיות. חייו ניצלו על ידי צוות רופאים בכיר שעמל להציל את חייו. לאורך כל הטיפול זכה לקבל מכתבי עידוד מהרבי באמצעות ה'אגרות קודש'.

שבוע ימים בלבד לאחר שהגיע לארץ הקודש במצב בריאותי קשה, כבר שב למקום שליחותו בטשקנט, כדי להכין את יהודי עירו לקראת ימי החנוכה… הוא לא ידע מהי מנוחה.

אך הרבה יותר מכך היה מסור ונאמן לשליחות, כפי השתלשלות האירועים הבאים:

בשנת תשס"ח, לאחר שמונה עשרה שנות שליחות והתמסרות גורש הרב גורביץ מאוזבקיסטן לאחר שהויזה שלו לא הוארכה על ידי השלטונות. זה היה שיאם של התנכלויות שנמשכו מצד השלטונות זמן רב.

בלית ברירה הוא שב לארץ הקודש, וקבע את ביתו בשכונת נחלת הר חב"ד.

למרות זאת, לא אמר נואש. הוא החל לשלוח שלוחים למדינה כדי לחזק את הפעילות היהודית במדינה כשהוא עוקב מקרוב אחר הנעשה. "הוא שלח אותנו כמה פעמים כדי לסייע לענייני הקהילה", מוסיף הרב שמחה קוליעקב. הוא אמר לי בפשטות 'אי אפשר להשאיר ככה את הקהילה בלי מנהיגות'.

"אני יכול לומר לך בוודאות – אפילו שהוא גר בנחלת הר חב"ד, הלב שלו תמיד היה באוזבקיסטן, כך עד יומו האחרון. לאורך כל השנים הוא היה משגיח מרחוק, עוזר בעצה או במעש ובכל דבר שיכל – גם כאשר חלפו כמעט 16 שנים מאז הגירוש".

איך הוא קיבל את זה?

"בוודאי שזה הכאיב לו מאוד. הצורה בה הדברים נעשו, הייתה קשה. אבל הוא היה חזק, והמשיך לפעול הלאה. כל שליח שהיו מסלקים אותו לאחר שהשקיע כך את הנשמה שלו, היה צריך לקבל סדרה של טיפולים פסיכולוגיים לאורך שנים. אבל הרב גורביץ היה כל כך נאמן לרבי, שהוא פשוט המשיך את השליחות שלו, רק ממקום אחר… איפה שהוא לא היה, הוא ידע שהוא שליח".

גם בארץ ישראל, היה הולך ממקום למקום, פועל, יוזם ומשפיע ב'מבצעים' של הרבי. מה לי טשקנט, קרית מלאכי או כל עיר אחרת. בכל מקום יש יהודים שצריך להכין אותם לקבלת פני משיח.

"לפני חודש וחצי הוא הגיע לאשדוד", מספר הרב שמחה קוליעקב, שליח 'חב"ד בעליה' בעיר. "אי אפשר היה לעמוד מולו. הכול אצלו היה כל כך בפשטות. הוא לא היה שואל אם אתה רוצה להניח תפילין, הוא פשוט היה ניגש עם החיוך שלו, מניח תפילין ליהודי, וזהו.

"הוא סבל מסוכרת, וגם הרופאה אליה הגיע, הפכה למושפעת שלו. הוא דיבר איתה על אידישקייט וחיבר אותה למצוות. או אישה אחרת שלא הייתה מחוברת לשום דבר, פתאום החליטה לשמור טהרת משפחה או להדליק נרות בזכותו. "אני מכיר סיפורים כאלה, שכן הוא היה מחבר אותם לאחר מכן עם בית חב"ד שלי".

הייתה לו גם השפעה ניכרת על אברכים בקרית מלאכי. אלה היו משוחחים איתו והיו בבחינת 'מקבלים'. היה בו כל כך הרבה תוכן, כל כך הרבה יראת שמיים, עד שאי אפשר היה שלא להשתאות מכוחו.

כיוון שהוא שליח – הרי הוא שליח בכל ליבו ונשמתו, ולא משנה המקום. מאור הפנים שלו, האכפתיות מכל אדם, טוב הלב שקרן ממנו והנדיבות הבלתי–פוסקת, היו חלק מהסממנים המאפיינים אותו.

"פעם עברתי לידו ושאלתי אם הוא יכול לתת משהו לצדקה", סח אחד מגבאי הצדקה בקרית מלאכי. "הרב גורביץ הכניס את היד לכיס, ושלף משם שטרות ומטבעות, כל מה שהיה שם – ונתנם בידי. כשעמדתי ללכת, סימן לי לעצור. החל לחפש בכיס הנוסף, ושלף את כל מה שהיה שם. לאחר מכן חיפש בכיס חולצתו, והוציא עוד כמה שטרות. את כל מה שהיה אצלו, נתן בעין טובה ובחיוך האופייני לו".

* * *

לאחר תקופה קצרה של מחלה, השיב את נשמתו לבוראה, שבע ימים, בט"ז בשבט. הלווייתו יצאה בו ביום מבית כנסת חב"ד המרכזית בקרית מלאכי, והוא נטמן בבית החיים הסמוך.
"לאחר פטירתו, יהודים רבים מהקהילה בטשקנט יצרו עמי קשר, המומים ודואבים", מספר הרב שמחה קוליעקב. למרות שחלפו שנים רבות מאז היה שם, הוא היה חלק בלתי נפרד מהם. לאורך כל השנים שמר על קשר עם יהודים רבים – עד התקופה האחרונה ממש".

הותיר אחריו את רעייתו תבלח"א מרת מלכה, ואת בנו הרב ברוך, שליח בשיקגו. הרב יוסף יצחק, שליח הרבי בלוס אנג'לס, ואת בתו מרת ברכה גאנזבורג, כפר חב"ד.

בן–טיפוחיו, הרב קוליעקב מסיים:

"כפי שציינתי, בשלב מסוים אני ורעייתי יצאנו לשליחות בארץ ישראל במסגרת 'חב"ד בעלייה'. פתחנו בית חב"ד באשדוד לעולים ממדינות–חבר העמים. עד התקופה האחרונה הוא היה מגיע לאשדוד לעשות 'מבצעים'.

"רק בהלווייתו סיפרו לי, כי בשנה הראשונה שיצאנו לשליחות, הוא קם בנחל'ה בהזדמנות כלשהי, והכריז באושר רב ובעיניים נוצצות, כי "כעת יצא לשליחות הבן הרוחני שלנו"…

וכמה עוד בנים מעין אלה היו לו…