האם הרבי אצלך הוא עובדה או עבודה? • ראיון מרתק

יסוד הכל – ביטול

היסוד של כל העבודה, הוא עניין הביטול, כמו שהרבי עצמו ממשיל זאת בהיום יום בשם אדמו"ר הריי"צ, על אודות "איש פשוט ביותר יש לו בטול פנימי אל החכמה ומעלת חכם, בבטול דהעדר תפיסת מקום לגמרי. וכן גם בהרגש החכם הרי איש הפשוט אינו נכנס אצלו בגדר אנושי כלל – ואין זה דמבטלו ודוחה אותו, ח"ו, דזהו מדה רעה – ונחשב בעיניו שאין לו קשר של יחס עמו כלל. והי' כאשר החכם יצווה לאיש הפשוט לעשות איזה דבר בשבילו, הנה בציווי זה נולד מציאותו של האיש הפשוט, הן לעצמו שמרגיש מציאותו אשר הוא יכול לקיים מצות החכם ולו ציווה לעשות דבר, והן בעיני החכם נחשב למציאות אשר אליו ידבר ויצווה, ולבד זאת הרי ציווי זה מאחד החכם הרם ונעלה עם האיש הפשוט ביותר – והנמשל מובן". הבסיס של כל הקשר בין חסיד לרבי, הוא עניין הביטול. אי אפשר להבין את הרבי ואת מה שהוא מדבר אלינו, אם לא יהיה ביטול מוחלט.

יחד עם זאת שחסיד צריך להיות במקום של מקבל, ביטול, עליו להיות גם במקום של "מייבין". לא לעשות מה שהרבי רוצה באופן של "גולם", אלא באופן של הבנה והשגה, שזהו הרי עניינו של חב"ד. אשר לצד הביטול, מפעיל החסיד גם את דעתו, שכלו והבנתו. אמנם נכון שהלוואי והיינו בדרגה שהיינו עושים בביטול מוחלט כל מה שהרבי רוצה, וזה הרבה מאד, אבל, כאמור, העשיה עצמה צריכה להיות עם המקום המבין שלנו.

אצל הרבי רואים עניין מיוחד בהנהגה שלו מול רבותינו נשיאנו מדורות עברו. אצל הרביים היה עניין של ציווי והוראה, ואילו אצל הרבי יש את העניין של "הצעה", ביטוי שהרבי משתמש בו פעמים רבות. אבל יחד עם זאת, הרבי הוא הכי מצווה והכי מחייב אותנו בהנהגה שלנו. ועם זאת, הרבי הכי הרבה דורש עצמאות מאתנו ביחס לעבודה שלנו. הוא רוצה שכל חסיד יפעיל את "כל הכלים" שלו בדרך לעשיה, וכפי שהרבי עצמו הדגיש "שלח לך – לדעתך", שצריך להיות בחינת "לדעתך" בשכל ובדעת של האדם. הרבי רוצה שחסידים לא ישאלו אותו יותר מידי פרטים, ושהם יעבדו בכוח עצמם; ולכולנו הרי זכורה השיחה בכינוס השלוחים בתשנ"ב (שיחת פרשת חיי שרה), שם הרבי קובע ששליח של הרבי צריך לעבוד בביטול, אבל, במקביל, הוא חייב להפעיל את כל כוחות הנפש והכישרונות שלו. (אות ז') "שליח מורכב משני ענינים הפוכים: (א) עליו להיות מציאות נפרדת מהמשלח, בר–דעת בפני עצמו (ב) עליו להיות בטל למשלח"…

אצל כל חסיד, כל 'תמים', יש שני קצוות. מצד אחד אומרים לו לנצל את החושים שלו, הן בענינים שלך, הן בהשפעה שלך כלפי הסביבה, הן ברמת השכל והן ברמת המידות. תנצל זאת עד הסוף. ומצד שני, לצד השאיפות,  צריך להיות ביטול והכנעה וקבלת–עול. אלו שני קצוות.

אפשר לומר, שהדרך המוצעת היא פשוטה: את הביטול'ניקים מעודדים לפתח את החושים שחנן אותם ה' בהם. ואילו לבעלי התשוקה והשאיפה, יש לומר – כל הכבוד. יש לך חוש בתורה, חושים טובים בנגלה או בחסידות, או בהפצה בכתב או בעל פה, אבל עליך לבסס את הכול על עניין הביטול. ובאופן מעשי: לבעלי המעשה יש לומר שיתעסקו בלימוד, ובעלי הלימוד יתעסקו יותר במעשה (כשם שבמתן תורה הכול מבוסס על ביטול, "הקדימו נעשה לנשמע" אבל אחרי זה צריך להיות גם באופן של "ונשמע", בהבנה והשגה). על אדם לפעול בדרך שיש בה גם מהאופי שלו וגם כנגד האופי שלו, ואז הוא יוכל לבוא לידי שלימות.

התקשרות – לפני ואחרי ג' תמוז

רוב הבחורים שלומדים היום בישיבות, לא זכו לראות את הרבי, והעובדה הכואבת הזאת מקשה עליהם להתקשר באמת ובתמים לרבי שמעולם לא ראו בעיניים גשמיות. כיצד ניתן להתגבר על כך, ולחיות עם הרבי גם במצב כזה של העלם והסתר? בחור או אברך שמעוניין באמת ובתמים לעורר בלבו תשוקה לדעת מה הרבי רוצה ממנו בכל פרט בחייו – איך הוא מעורר את התשוקה הזאת?

גם בעניין הזה יש שני קצוות. זכיתי להיות אצל הרבי במסגרת שנת ה'קבוצה' תשמ"ח. אלו היו שנים שבהן ראינו את הרבי ושמענו וזכינו לקבל שפע אורות וגילויים. ועם זאת, אני רוצה להגיד לך, שמעין אותה שאלה שאתה שואל אותי, שאלנו את עצמנו – היכן אתם עומדים ביחס לבחורים שהיו במחיצת הרבי בשנות הלמ"דים, הכ"פים או אפילו היו"דים, כאשר אז היה מצד הרבי לתמימים יחס של אב ובן. ואילו היום, כלומר בשנת תשמ"ח, הרבי הוא מרומם ונעלה, וכבר איננו זוכים לראות ולהרגיש, לכאורה, את היחס המקרב והקרוב של הרבי.

אתה לא יכול להשוות בין השאיפות של בחורים ל'אורו של משיח' בשנת תשמ"ח לבין בחורים בשנת תשע"ו…

נכון. אני לא כזה תמים כדי להשוות בין התקופות, אבל ב'תנועה' של השאלה, יש בזה משום 'מעין' אותה שאלה, אותו כיוון של שאיפה להיות 'מה שהיה פעם', גם כאשר היה קושי להתקשר באופן רגיש או אישי.

גם אצלנו צריכה להיות השאיפה לימים של פעם, כאשר בתקופה שלפני ג' תמוז, ולפני כ"ז באדר תשנ"ב, הרבי היה מצד אחד באופן של התרוממות והתנשאות באופן של מלכות ממש, ומצד שני קירוב וירידה אלינו באופן של פנים אל פנים, אם בהתוועדויות שהתקיימו מדי שבת בשבתו, אם במעמד של חלוקת הדולרים. זה היה קירוב שלא היה אצל שום רבי אחר.

זה היה לפני ג' תמוז, לעומת זאת היום, אחרי ג' תמוז, אפשר לראות את הבחורים מתמסרים ומתבטלים ולומדים וחיים את התורה של הרבי. אתה רואה כיצד הנפש נמשכת אל הרבי באופן שלמעלה מהבנה והשגה שכלית פשוטה, כי להישאב אל הרבי במצב הנוכחי, כאשר הבחורים כולם נולדו לאחר ג' תמוז, זה דבר שדורש יותר השקעה ומאמץ מצד כל בחור.

אני זוכר, שאחד הדברים שקירבו אותי אל הרבי עוד יותר לאחר ג' תמוז, זה כאשר ראיתי מקרוב את הביטול והתמימות של הבחורים. עדיין לנגד עיני חודש תשרי תשנ"ו ובשנת תשנ"ז, כאשר בחורים רבים, גם בחורים למדנים, הגיעו לרבי לתשרי עם כזה רגש… זו תנועה שבאה מעומק הנפש… זה לא היה רק ממקום של אמונה עיוורת או ציות עיוור, אלא משיכה נפשית פנימית שאין לה גדר וציור.

אני חושב שזה המופת הכי גדול של הרבי בדור הזה, ממש כך. צעירים וצעירות שלא ראוהו מעולם, מגיעים לרבי בכזה חשק, בכזו התלהבות נשמתית, כאשר רבים–רבים מהם משקיעים מאמצים כל השנה בלימוד כדי לזכות ולהגיע אליו.

יחד עם זאת, מצדנו, המחנכים, המשפיעים וההורים, נדרשת יותר השקעה, יותר מחשבה לדאוג שהדברים יופנמו ובאופן הנכון.

למה דווקא עכשיו?

יש שמביטים בעין ביקורתית על כל הגישה הזאת של הכנות מיוחדות לקראת תאריכים מיוחדים. לדבריהם, אם יש צורך בחיזוק ההתקשרות, הרי הצורך הזה קיים כל השנה. מה פתאום לקשר את זה דווקא ליו"ד שבט. האם ההתמקדות בנושאים מסוימים לתקופות מסוימות בשנה לא הופכות את העניין לחיצוני ועונתי?

זה כמו שתגיד שצריך שתהיה קבלת עול כל השנה, ולמה במאמרי חסידות מודגש העניין במאמרי ראש השנה, כהכנה נכונה לקראת ראש השנה. נכון באמת שקבלת עול נדרשת כל השנה, אבל העניין הזה בהחלט מקבל מהות חזקה יותר לפני ראש השנה כי אז העבודה של קבלת עול היא לא לעשות את רצון המלך – כפי שזה בכל ימות השנה – אלא העבודה היא לעשות שיהיה לי מלך, וזה ממש קבלת המלוכה מחדש. כן הוא גם בקבלת עול אצל הרבי, צריכה להיות לא רק קבלת עול מעשית – שזה בכל השנה – אלא קבלת עול מהותית.

זכורני שבכמה משיחות קדשו דיבר הרבי על העניין של "עם קשה עורף" של יהודי, למעליותא. בזמן הזה, העקשנות של הנשמה מתפרצת ביתר שאת; העקשנות שלנו אל הרבי גורמת לנו להתחבר יותר לרבי. וההעלם וההסתר שאנו נמצאים כעת בשיאו, גורם לנו להתעקש עוד יותר לרצות את מלכנו, כך שהרצון הזה הוא למעלה מטעם ודעת; הוא מגיע ממעמקי הנשמה, על דרך מה שהרבי מאריך במאמר "ואתה תצווה", שדווקא מה"כתית" נהיה "שמן למאור".

והמשיכה הזאת היא לא רק בקרב התמימים, לא רק בקרב חסידי חב"ד, אלא בעולם כולו. תראה למשל שדווקא בתקופתנו חוקרים באקדמיה עושים מחקרים רבים על הרבי, כותבים עליו ספרים, מנסים לנתח את כל העניין של משיח מזוויות שונות.

העניין הזה של המשיכה לרבי, העצמה של רגש ההתקשרות, הוא לא בא בקלות. זה מגיע עם הרבה עבודה, בעיקר אצל כאלה שהשכל מתבטא אצלם יותר, וכן אצל ה'פנימיים', שהם מתלוננים על קושי, כיוון שזה נגד ה'תנועה' בנפש שלהם. מי שיותר שכלתן בטבעו, יש לו יותר עבודה אישית. הן למחונך וממילא גם למשפיע שלו.

היסוד, והקומות

אם בעבר ההתקשרות לרבי הייתה רק בתור חסיד לרבו, הרי בשנים האחרונות, לאחר שהרבי דיבר על כך שצריכה להיות קבלת מלכותו של מלך המשיח על ידי העם, יש לכאורה עניין עמוק יותר בעבודת ההתקשרות – עבודת קבלת המלכות. כיצד מיישמים זאת היום?

אין הכי נמי. הרבה מבוסס על אמונה. שמה שקשור בחסידות על רבי וחסיד זה אמת. הרבה לחשוב על זה, להתוועד על זה, להתפלל עם זה. אצלנו בישיבה באור יהודה התוועדו לא מזמן על המילים בתפילה "אבינו שבשמים חי וקיים עשה עמנו חסד בעבור כבוד שמך". לומר את זה עם רגש קצת. דיברנו על מה שאומרים "את הדבר שהבטחתנו על ידי צפניה חוזך" מי היה "צפניה חוזך"? כשלומדים את זה ולאחר מכן מתפללים עם הלב, אז האמונה מתחזקת יותר, יותר בוערת. לא צריך קטעים "מרוממים" דווקא, אלא גם קטעים "לא חגיגיים" בתפילה יש לומר עם כל הלב, רק כדי להיות עם הקב"ה. לומר במתינות את המילים "בעת ההיא אביא אתכם", מתי מדובר? באיזו תקופה מדובר וכו'.

שכשמגיעים לנושאים הבוערים הללו בתפילה, הלב יכול להתחמם, כי זה זועק. אפילו בקרבנות שאומרים לפני התפילה, "אבינו שבשמים" לומר את זה כמו לאבא. הדברים הללו מקרבים אותך קצת יותר לעניין המלכות, אמונה בנביא, אמונה בנבואה. וכל הרצונות, שיהיו במקום הנכון. כל זה מגיע על ידי התעוררות ופתיחת הלב. הלב זה מנוע פנימי. מתחיל מהיסוד, זה האמונה, הקומה הראשונה זה המוח והקומה השניה זה הלב. והקומה השלישית זה לחיות עם זה בצורה הנכונה.

מצב נפש בכל פרט

בכינוס השלוחים תשנ"ב הרבי עמד על כך שהשליחות העיקרית היום היא קבלת פני משיח, ועניין זה צריך להיות חדור בכל פרט בעבודת השליחות. כיצד מחדירים בהתקשרות לרבי את הנקודה הזאת של קבלת פני משיח?

בראש ובראשונה יש לדעת שהעניין של גלות וגאולה אינו רק מצב של תקופה, אלא זה מצב נפשי שנמצא בכל פרט ופרט בחיינו, הן בגשמיות והן ברוחניות, הן בין אדם לחברו והן בין אדם למקום. זה מתבטא בכמות ובאיכות הלימוד, בתפילה ובכל מערכות היחסים שלנו הטבעיות; כעס מול סבלנות, קנאה מול שמחה בשמחת הזולת. הגלות והגאולה הן תנועות בנפש לאורך כל מסלול חיינו, בבית, בעבודה ובבית הכנסת, ובכלל. כשאדם נתקל בקושי מסוים, בכל הרבדים האמורים, הכול נובע מתוך אותה גלות פנימית שיש בכל אחד מאתנו.

אבל כאשר מתקרבים לרבי, כפי שאמרנו קודם, או אז מתגלית הנשמה והיא מרגישה ויודעת שהעולם מוכן. אמנם לא תמיד אני רואה את זה בפועל הלכה למעשה, אבל יש לדעת שזה מה שהרבי אומר, שהעולם מוכן, וממילא זו האמת.

הדבר מקבל משנה תוקף לאחר שהרבי דיבר על "גילוי היחידה". מילים שכאלה… הרבי רוצה שכל אחד יתבונן ב'יחידה' שלו, לא פחות, וההחלטה להתנהג תהיה לפי ה'יחידה' שכן זהו העניין של "פדה בשלום נפשי. (ראה למשל במפורש במאמר מוגה, קונטרס י' כסלו תשנ"ב). ההחלטה של כל אחד צריכה להיות אפוא ש'ההתנהגות שלי תהיה ותתנהל על פי ה'יחידה' שלי', כי זה הגאולה הפנימית של הנפש. אין מדובר רק לבעלי דרגה, אלא הרבי אומר זאת לכל אחד מאתנו, שגם יהודי פשוט יבנה "גשר" או לכל הפחות ימתח איזה "חוט טלפון" מ'היחידה', מהעצם, אל כוחות המעשה שיש בו. למרות שבאמצע יש אכן לב והרגשים שונים, ואלה לא תמיד מסכימים לזה, אבל זה בדיוק עבודת הגאולה האישית – להזרים גאולה פנימית לתוך החיים שלנו.

זה מעניין, כי בתחושה האישית, אנשים יכולים להרגיש הרגשות קיצוניות הפוכות. אפשר להרגיש 'כמה אני מוטל באשפה' ואפשר להרגיש 'כמה זכיתי להיות בהיכל המלך'. ליהודי יש בחירה חופשית, וכל הרוצה לטעות יבוא ויטעה. אבל השאיפה צריכה להיות שנחשוב כמו שהרבי רוצה שנחשוב – על ה'גילוי היחידה' שבתוכנו.

בדורנו, הקליפה משתוללת, ניסיונות החינוך שיש היום גדולים מאי–פעם, יש נפילות גדולות. אבל מהצד השני, כפי שאמרתי קודם, רואים בחורים עם ביטול עצום כלפי הרבי ושכל חייהם עם כל כוחות נפשם, מוקדשים לרבי באופן שלא היה גם בדורות קודמים.

ולסיום?

בכל יום ויום חסיד צריך לזכור שהרבי שואל אותו מחדש: האם מקבלים אותי, את הדרך שאני רוצה לתת לכם, או חלילה להיפך? האם רוצים לקבל אלוקות? האם רוצים לחיות את הגאולה? זו שאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו, ומכיוון שמלכתחילה כל העניין של י' שבט זה להביא את הגאולה, כפי שהרבי דיבר באריכות בי' שבט תשי"א, והנה אנחנו נמצאים כבר ממש בסוף, והכל מוכן לקבלת פני משיח. וזה מה שהרבי כביכול שואל–אומר לנו: מצידי אני מוכן כעת לגמרי לגאולה. כעת, מה אתכם?!

את הנקודה הזאת מדגיש הרבי באותה שיחת–הכנה לקראת י' שבט תשנ"ב – בה פתחנו – כאשר הרבי מדריך אותנו כיצד צריכה להיות ההכנה של חסיד לי' שבט. וכך אומר הרבי שם (ש"פ וארא תשנ"ב): "ולהוסיף שהידיעה שתיכף ומיד נכנס כ"ק מו"ח נשיא דורנו ומביט על כל אחד ואחד מהחסידים והמקושרים לבחון מעמדו ומצבו כו', מעוררת ופועלת לסיים ולהשלים (גם מלשון שלימות) את כל מעשינו ועבודתנו".